פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על ישעיהו טו


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"משא מואב", במשא הזה נושא משל ומליצה על מפלת מואב, ועל רפיון ידי גבוריה, כאילו אחר ששדדו ממנה שתי ערים גדולות ער וקיר העומדות בגבול מואב לא הרגישו עדיין, ואחר שכבשו מהם גם נבו ומידבא העומדות באמצע המדינה, אז הרגישו והתרגשו, אבל לא למלחמה רק לבכות, כנשים החלשות אשר לא יעצרו כח להלחם, רק אחר שכבר כבש מהם האויב חלק גדול במדינה והחריב חשבון ואלעלה צבי תפארת מואב, אז התעוררו גבוריו למלחמה, אבל אך לחנם, כי כבר הנחת גבורתם.

"כי בליל", בליל אשר "שדד ער", עיר פרזי ממדינת מואב שעמדה אצל הספר.

"מואב נדמה", שתק לא התפעל מזה מאומה. גם "בליל אשר שדד קיר", עיר בצורה ומוקפת חומה אשר בגבול מואב, גם עליה לא שת לבו, רק נדמה, אח"כ.


ביאור המילות

"בליל". בלא ה"א מורה ליל המצויין, (לקמן כא יא). וכבר בארתי למעלה (א' כו) שעיר פרזי, וקריה מוקפת חומה בכל מקום, וכן ער מואב היה פרזי, וקיר מואב היה מוקף:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עלה", מואב.

"הבית", על הבתים, "ודיבון", עיר במואב (עלה) על "הבמות" בגובה, אבל לא למלחמה רק "לבכי על נבו ועל מידבא", שנכבשו בתוך כך וזאת העיר לבבם לבכות עד שכל "מואב ייליל", כי הרגישו בצרתם, ותחת שראוי לגבורי חיל לאמץ לבב המדינה, עלו הם לבכות כמתיאש, ולא לבד שבכו בצנעה, אבל גם "בכל ראשיו קרחה", כמתאבל על שבר שאין לו רפואה כלל. וגם "כל זקן גרועה" הגם שהזקן היה נכבד אצלם יותר ולא מרטו שערותיו אם לא נגע היאוש במעמקי לבבם:


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בחוצותיו", ולא תאמר שהיה האבל בחדרי משכיתם, כי גם בחוצותיו ששם אנשים עוברים ושבים "חגרו שק" וגם "על גגותיה", שהם גלוים יותר על ידי שהם בגובה, ואף גם "ברחבתיה" שהרחוב הוא מקום השוק שרבים מתאספים שם תמיד בתמידות כי הם המיוחדים לרבת עם, גם שם "כלו ייליל" ולא נשמרו כלל להסתיר אבלם. והיתה היללה גדולה כ"כ עד שכ"א "יורד" ונשבר מרוב הבכי, ובכל זאת לא נבער בקרבם רשף קנאה כלל לצאת למלחמה:


ביאור המילות

"בחוצתיו וברחובתיה". חוץ הוא אחורי הבתים. ורחוב מקום השוק סרטיא ופלטיא, מקום רחב ששם הרבים מתאספים, צאננו מאליפות וכו' בחוצותינו, אין פרץ וכו' ברחובותינו (תהלות קמד), הצאן נמצאים בהחוצות, והצוחה דרכה ברחובות, להכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות (ירמיה ט' כ'), כי העולל לא ימצא ברחוב רק הבחורים. וכן תראה עוד (שם ה' ה' משלי ז' יב, ה' טז, עמוס ה' טז):

"הבמות". שם גובה, במתי ארץ. ירד, הוא בינוני מהקל מנחי פ"י, וא"א לחברו עם אריד בשיחי, שהוא הפעיל מנע"ו. ולדעתי, חבירו הוא וירדתי על ההרים (שופטים יא), וענינו השפלה ודכאון מרוב הצער, ומשתתף בזה, עם רוד ועם ירד, ודע כי העיר והמדינה תדבר עליה המליצה בלשון זכר ונקבה יחיד ורבים גם יחד, כנודע לבעלי הלשון:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותזעק", רק אחר שגם חשבון ואלעלה התחילו לזעוק שגם אותן החריב האויב והן היו תפארת גאון מואב והדרה, וזעקתם גדלה כ"כ עד אשר "עד יהץ נשמע קולם", כי נגע החורבן עד יהץ שאז כבר נכבשה עין הארץ. רק אז "חלצי מואב יריעו" למלחמה, אבל כבר לא היה תרועת מלחמה ותרועת נקמה וגבורה, רק "נפשו ירעה לו", תרועת שבר שהריעו על נפשם כאילו לבם נבא להם שבר ואבדון:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לבי", במעמקי החזיון הזה, הלביש החוזה דבריו משל ומליצה, ימליץ כאילו לבבו הרואה אחרית דבר, הוא עצם חי עומד וקורא בקול לצבא מואב היוצאים למלחמה, ומזהיר אותם, אל תלכו להלחם כי לא תצליחו, רק זאת העצה, כי "בריחיה", הבורחים של מואב והם "עגלת שלישיה" מעגל וחברת השלישים והגבורים של מואב יברחו "עד צוער" ולא ילחמו, כי עת ילחמו אני מודיעם כי "מעלה הלוחית בבכי יעלה בו", הגבור אשר יפלט מן המלחמה וינצל, יען "כי דרך חורנים", שהיה בבקעה לפני המעלה ושם היה שדה המערכה, שם "זעקת שבר יעערו", כי יפלו לפני אויביהם, ולכן טוב יותר שיברחו לצוער ולא ילחמו כלל, כ"ז זעקת לב הנביא וקריאתו לגבורי מואב:


ביאור המילות

"בריחיה". שם התואר מענין בריחה, ומבואר כי ניסה הוא בעת הצרה. ובריחה לפני הצרה:

"עגלת שלשיה". עגלת מענין ויבא המעגלה (ש"א יז כ'), ושאול שוכב במעגל (כו ה'), שהיא המחנה המוכנת למלחמה השוכנים בעיגול. ושלשיה הוא מענין ומבחר שלישיו (שמות טז ז') שהם השרים הנכבדים, ור"ל מעגל של שרי מואב, ומחנה של מבחר גבוריו:

"יעערו". מענין הערה בכפל הפ"א כמו יעירו:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", הנה עושר של מואב ורכושו, היה ע"י המסחר שהיה ע"י חוף אניות שהיה לו על מי נמרים, שעל הנהר הזה הביאו אניותיהם מרכולת אל תוך המדינה, והוציאו סחורה ממנה לחוץ, והנה המסחר יהיה בשני דברים.

  • א) במה שמוכרים היתרת, שהם דברים שתוציא הארץ יותר על הצורך, אל שאר מדינות,
  • ב) במה שמביאים החסר דברים הבלתי נמצאים במדינה, מחוץ אל המדינה. עפ"ז ימליץ "כי מי נמרים", הנהר הזה היה לשמה חרב ויבש ע"י רוב החום ועצירת הגשמים שהיה אז, עד שיבש חציר, וגם כלה הדשא שמתקיים יותר, ואף ירק שמתקיים יותר מכולם לא היה. (עיין באור המלות):


ביאור המילות

"יבש חציר כלה דשא ירק לא היה". חציר כולל מיני ירקות הצומחים מאליהם ורובם למאכל בהמה (מ"א יח ה', איוב מ' טו, תהלות קד יד), רק פעם אחד מזכירו למאכל אדם גרוע (במדבר יא), והוא גדל בלי מים ובמקום יבש (עיין לקמן ל"ה ז' מ"ד ד'), ובכ"ז מתיבש לפני כל העשבים (ע"ל כז מ' ו'). והדשא כולל התלבשות הארץ במיני עשבים שונים (רש"י בראשית א') ומתקיים יותר, וירק כולל כל הירקות למיניהם אשר לחלוחותם רב ונשארים ירוקים, (מ"א כא ב', משלי טו יז, איוב לט ח'), לכן אמר לא לבד חציר אף דשא ואף ירק נתיבשו מאין מים, גם הוסיף לא לבד שיבש אף גם כלה לגמרי, ואף גם לא היה, בטל עצמותו כאילו לא היה, ובזה נשמר סדר המליצה והדרגותיה בטוב טעם:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על כן", ע"י שחרב הנהר וחוף האניות ולא יכלו לסחור בו, לכן "יתרה (אשר) עשה", הם דברים שגדלו במדינה יתר על הצריך שהיה דרכם להוליכם על האניות לחוץ.

"ופקדתם", דברים שהיו חסרים במדינה שהיו מוליכים אותם על האניות על מי נמרים לתוך המדינה, מעתה, "על נחל הערבים ישאום", ילך המסחר הזה על נחל מצרים, כי מלך אשור שכבש אותם הוליכם דרך נהר מצרים, שדרך שם הולכים ממדינת מואב אל אשור, (או כיון על נחלי בבל אם מלך בבל היה המחריב), והיא מליצה הלציית, על ששבת המסחר שלהם, וכל רכושם הלך שבי דרך נחל הערבים לארץ אויביהם, כאילו ע"י יבושת הנהר שלהם הוסב המסחר אל נהר אחר:


ביאור המילות

"יתרה עשה". אשר עשה, כמו בעבור זה עשה ה' לי, את הדרך ילכו בה:

"ופקדתם". מענין חסרון, ולא נפקד ממנו איש:

"נחל הערבים". הוא נחל מצרים, מלבוא חמת עד נחל הערבה (עמוס ו' יד), פרש"י נחל מצרים, או נחלי בבל כפרש"י פה, ששם היו ערבים גדלים (תהלות קלז), שדרכם לגדל אצל הנחל, ערבי נחל, (ויקרא כג, איוב מ', לקמן מד):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי הקיפה", אחר שצייר השממון שהיה בתוך המדינה, אומר כי גם "את גבול מואב הקיפה הזעקה", כי גם ביצאם מארצם השיגם חרב אויב, וגם "עד עגלים" שהוא חוץ מגבול מואב, וגם "(עד) באר אלים" שרחוק יותר ממואב "הקיפה יללתה", כי לא נחו מאויביהם גם אחר שברחו הלאה מגבולם. (ומצייר את הזעקה כעצם מופשט הצועק סביב סביב לארץ מואב, כי בכל סביבות גבולם קרם שוד ושבר):


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", גם "מי דימון" שהיה רחוק יותר ממואב "מלאו דם" מהרוגי מואב.

"כי אשים על דימון נוספות", מחנות צוררים אשר יתאספו שם שנית להלחם עם הבורחים.

"לפליטת", ר"ל וגם ליתר הפליטה שימלטו מיד אויבים ויחבאו ביערות (אשית עליהם) "אריה" וחיות רעות שיכלו בהם, "ולשארית (מואב אשית) אדמה", ולהשארית המעט שישארו נחבאים במדינה, אשית עליהם את האדמה בעצמה שאדמת מואב החרבה תמית את יושביה ברעב ובדבר, (ופסוק זה הוא דברי השם):


ביאור המילות

"נוספות". ת"י כנישת משרין, מחנות נוספות על הקודמות, וההבדל בין פליטה ושארית מבואר, פליטה ע"י בריחה, ושארית במקומו, ומלת אשית, וכן מלת מואב, מושך אחר, (אשית) אריה ולשארית (מואב אשית) אדמה: