מלבי"ם על דניאל ב
<< · מלבי"ם על דניאל · ב · >>
פסוק א
השאלות
(א) השאלות (א) למה אמר חלומות בלשון רבים?, מ"ש ושנתו נהייתה משמע שנתהוה השינה וישן?,
"ובשנת שתים למלכות נבוכדנצר", אא"ל שהיה בשנת שתים, שאיך הוציאו דניאל וחברוהי לאתקטלא, והם לא השלימו עדיין חק למודם? ואיך אפשר שבשנת שתים פתר דניאל את החלום ונתגדל הוא וחבריו, הפך מה שנזכר בסימן הקודם שלא עמדו לפני המלך עד תום שנת שלש? ולכן צדקו דברי חז"ל שפירשו בשנת שתים למלכות הכללי של נבוכדנצר, שזה היה אחר חורבן הבית שאז כבש כל האומות ומלך בכפה, ואז חשב מחשבות לדעת מי ימלוך אחריו והודיעו לו את אשר יהיה באחרית הימים. "חלם נבוכדנצר חלומות," ר"ל שבחלום הזה היו חלומות הרבה, חלום הצלם, וחלום האבן ששבר את הצלם, ובאשר שכח את החלום לא זכר רק שחלם לו חלומות הרבה, וספר שזכר ממנו ג' ענינים, א] שחלם חלומות ולא ידע מה, ב] "ותתפעם רוחו," זכר שנפל עליו פחד ואימה בעת החלום, שזה סימן שלא היה רעיון רוח, רק חלום אמתי שהוא הפועל בנפש החולם להפיל עליו חרדה גדולה, ג] "ששנתו נהיתה עליו", ר"ל שאחרי החלום נשאר ישן ולא הקיץ משנתו ע"י החלום, ור"ל שחלום שאין בו ממש לא יעשה רושם בנפש, לא כן החלום הנבואיי יתפלצו עמודי גופו, אולם לפעמים יפול עליו אימה ורעדה בעת החלום על ידי תגבורת הדמים שיתקבצו במקום אחד, ויעשו רושם נורא לפי ההתפעלות שיתהוה עי"ז בגוף בעת השינה ובכ"ז אין בו ממש, אולם בזה יקיץ תמיד ע"י הפחד, ובמה שהתפעם רוחו ובכ"ז לא הקיץ משנתו, ידע שלא בא מסבת הדם או האדים או העילוף בשינה, רק ע"י חיקיו שנעשה בנפשו הרוחניית אשר ראתה חזיון עתידי מורה רע, וע"כ שם לבו לדעת את החלום:
פסוק ב
השאלות
(ב) השאלות (ב) מ"ש להגיד למלך חלומותיו מיותר?:
"ויאמר המלך," צוה לקרוא "לחרטומים," העושים מעשיהם בלאט ע"פ סתרי הטבע, "ולאשפים", שהם האצטגנינים חוזי בכוכבים, "ולמכשפים" הפועלים במעשה שדים, "ולכשדים" המפילים גורלות, שכל אלה יתפארו לדעת דברים נעלמים ועתידות, וספר שצוה לקרוא אליהם "להגיד למלך חלומותיו", היינו שיודיעו להם שנקראו לתכלית זה שיגידו לו מה שחלם, מבלי שיגיד להם את החלום, כדי שיכינו א"ע בביתם להשקיף בחכמתם את כל החלומות שחלם להמלך בלילה זאת, כי בזה יחרצו יותר בהיותם מתבודדים בביתם וכליהם וספריהם הנצרכים למלאכה זאת אתם, מעת שיהיו לפני המלך, שמוראו תבלבל מחשבותיהם, ושם יחסרו להם הכלים וההכנות וההתבודדות, ולפ"ז יותר היה מן החכמה אם לא היו באים לפניו כלל, אחר שכבר ידעו כי אין בכחם למלאות שאלת המלך למה יבואו לפניו בידים ריקנות, אבל הם "באו ויעמדו לפני המלך", וזה כעין מרד שהיה להם להשיב שאין זה בכחם, לא לבוא לפניו, כאילו הם מוכנים למלא שאלתו ושהוא בכחם:
פסוק ג
פסוק ד
השאלות
(ד) השאלות (ד - ח) מ"ש חלמא אמר, הוא דברי סכלות, הלא אמר להם שרוצה לדעת את החלום מפני שאינו יודע אותו, ואם לא הבינו דבריו איך ענו שנית שיאמר החלום והוא אינו זוכרו?, בפסוק ה' תפס לשון הודעה ובפסוק ו' לשון החויה?:
"ויאמרו הכשדים למלך ארמית", באר הטעם מה שדברו הכשדים ולא החרטומים והאשפים, מפני שדברו ארמית, ובין יתר החכמים היו ממדינות אחרות שלא היו בקיאים היטב בלשון ארמי כמו הכשדים ילידי הארץ, "מלכא לעלמין חיי", באשר לא יכלו לסתור דברי המלך לגמרי, שכבר החליט שלא יאמר להם את החלום ובכ"ז מבקש לדעת פתרונו, וחשבו שהמלך יודע את החלום רק שאינו רוצה להזכירו מפני שהוא חלום רע מבשר מיתת המלך וירא להגידו בפיו דלא לתרע מזליה, ועל צד זה אמרו "מלכא לעלמין חיי" ואל תירא מות, או שעושה זה מפני שרוצה לנסותם אם ידועים תעלומות לב, עז"א "חלמא אמר לעבדיך ופשרא נחוא", אמרו שא"א להם לדעת דבר אשר במחשבה, רק יוכלו לדעת את הפתרון גם בלא החלום, כי באצטגנינות או על ידי כישוף יוכלו לדעת איזה גזרה נגזרה עליו טוב או רע, רק שא"א להם לדעת באיזה דמיון נתלבשה ההודעה בחלום, שהמדמה ירכיב דמיונות רבות בכמה אופנים, למשל שהוראת מיתת המלך יוכל המדמה לצייר ע"י קציצת אילן גדול או נפילת הר או הריגת חיה נוראה, וא"א שידעו באיזה אופן נחקקה גזרה זו בכח הדמיון, ולכן בזאת יאותו שהמלך יאמר החלום לעבדיו האחרים העומדים לפניו, והם יגידו הפשר הגם שלא ישמעו החלום, כי הם יודעים פתרון החלום, ר"ל הגזירה שהודיעו אותו בחלום רק אין יודעים את החלום, ר"ל באיזה צורה ודמיון הלבישו זאת להמדמה בחלום, ואם הוא יאמר החלום בסוד לעבדיו והם יאמרו הפתרון בלא שמיעת החלום יתברר שהפתרון יסכים עם החלום, וזה יובן כי בקל יעשו זה בתחבולה וזיוף, שיאמרו שפתרונם מסכים עם החלום, והגם שיהיה ריחוק ביניהם יחתרו להשוות הדברים בדברים בדוים ומרמה:
פסוק ה
השאלות
(ד) השאלות (ד - ח) מ"ש חלמא אמר, הוא דברי סכלות, הלא אמר להם שרוצה לדעת את החלום מפני שאינו יודע אותו, ואם לא הבינו דבריו איך ענו שנית שיאמר החלום והוא אינו זוכרו?, בפסוק ה' תפס לשון הודעה ובפסוק ו' לשון החויה?:
(ה) "ענה, המלך ענה ואמר להכשדים הדבר הלך ממני" ר"ל לא כמו שאתם חושבים שאני בעצמי יודע את החלום ואני רוצה לנסות אתכם, לא כן כי החלום הלך מזכרוני, ואל תחשבו שיהיה די לי אם תאמרו הפתרון לבד בלא החלום, "שאם לא תודיעוני את החלום ואת פתרונו תחתכו לחתיכות," (או ר"ל שיחתכו מכם איברים לאות גנאי ובושת), " וביתכם יושם לבית מחראות," כי בזה ידעתי שאתם מרמים אותי בכזב:
פסוק ו
השאלות
(ד) השאלות (ד - ח) מ"ש חלמא אמר, הוא דברי סכלות, הלא אמר להם שרוצה לדעת את החלום מפני שאינו יודע אותו, ואם לא הבינו דבריו איך ענו שנית שיאמר החלום והוא אינו זוכרו?, בפסוק ה' תפס לשון הודעה ובפסוק ו' לשון החויה?:
(ו) "הן, אבל אם תחוו החלום והפתרון, מתנות ועושר וכבוד תקבלו מלפני," כי בזה אדע שאמת דבריכם, ור"ל אף שיהיה חלום רע לא אכעוס עליכם, "לכן חוו לי החלום והפתרון", לא הפתרון לבדו, והנה בצד הראשון אמר הן לא תהודענני חלמא ופשריה, ובצד השני אמר חלמא ופשריה החוני, שההודעה הוא בדבר שאינו יודע רק ע"י המודיע, אבל החויית החלום הוא שאחרי שיאמרו לו יזכור אח"כ את החלום ויתברר לו שכן הוא, כי בצד העונש די אם יודיעו לו הגם שהוא לא יזכור ויוכל להיות שאמרו לו דבר שקר, לא יוכל להענישם מספק, אבל בצד שיקבלו מתנות וכבוד, הוא רק אם יזכור ע"י את החלום ויתברר לו שאמת כדבריהם:
פסוק ז
השאלות
(ד) השאלות (ד - ח) מ"ש חלמא אמר, הוא דברי סכלות, הלא אמר להם שרוצה לדעת את החלום מפני שאינו יודע אותו, ואם לא הבינו דבריו איך ענו שנית שיאמר החלום והוא אינו זוכרו?, בפסוק ה' תפס לשון הודעה ובפסוק ו' לשון החויה?:
(ז) " ענו שנית ואמרו המלך יאמר החלום לעבדיו ונגיד הפתרון," אחר שראו כי נעלם ממנו החלום בהחלט, וא"א שיתעקשו עוד שיאמר החלום עתה, השיבו שימתין ויתן זמן ובתוך כך יזכור את החלום, ועז"א מלכא חלמא יאמר, ר"ל שיאמר בעתיד אחר שיזכור, אז יאמר לעבדיו בלחש, ואנחנו נגיד הפתרון ויראה שיסכים עם החלום:
פסוק ח
השאלות
(ד) השאלות (ד - ח) מ"ש חלמא אמר, הוא דברי סכלות, הלא אמר להם שרוצה לדעת את החלום מפני שאינו יודע אותו, ואם לא הבינו דבריו איך ענו שנית שיאמר החלום והוא אינו זוכרו?, בפסוק ה' תפס לשון הודעה ובפסוק ו' לשון החויה?:
(ח) השאלות (ח - ט) מ"ש די עדנא אתם זבנין, וכן מ"ש בפסוק ט' נתקשו המפרשי' בפירושו?: "ענה המלך ואמר באמת יודע אני כי זמן אתם קונים, יען שראיתם שהדבר הלך ממני," ר"ל אני רואה שאתם רוצים להרויח זמן, שבתוך כך תבקשו איזה תחבולה להנצל, אחר שאתם רואים שאני א"א עוד שאזכור את החלום, ושלא אזכור גם אח"כ, ולא תרויחו רק זמן להנצל:
פסוק ט
פסוק י
השאלות
(י - יא) השאלות (י - יא) למה כפל לא איתי אנש די מלת מלכא יוכל להחויה ומלתא די מלכא שאל יקירא?:
"ענו הכשדים לפני המלך ויאמרו לא יש איש על האדמה שיוכל להגיד דבר המלך, באשר כל מלך רב ומושל דבר כזה לא שאל לכל חרטם ואשף וכשדי, והדבר אשר המלך שואל כבד, ולא יש אחד שיוכל להגידה לפני המלך רק האלהים הבלתי גרים עם בני בשר." אמרו לו, שהדבר שהוא שואל יש בו קושי משני פנים. א] שגם אם היה שואל מאתם שיגידו לו דברי סתר אשר למלך שהמלך יודע אותם, היה זה דבר קשה, ב] וכ"ש ששואל שיגידו לו דבר שנעלם גם מהמלך בעצמו, ואיננו עוד במציאות במחשבתו, והנה הכשדים האמינו שיש אלהות שיש להם מדור וקורבה עם בני בשר ושוכנים באויר קרוב אל בני אדם, והם היודעים מחשבות בני אדם ומודיעים אותם אל הדבק אצלם, ויש אלהות שנפרדים מבני אדם לגמרי, בני אלים אשר משכנם בשמים, וע"ז אמרו שלדעת מחשבות בני אדם, הגם שזה יוכל לדעת מי שיש להם ריעות והתחברות עם בני אלים אמצעים שדרים עם בני בשר, בכ"ז לא יוכלו לדעת זאת החרטומים והאשפים והכשדים שאין ענינם עם האלהות רק עם חכמת הטבע ומשפטי הכוכבים, וז"ש לא איתי אנש על יבשתא די מלת מלכא יכול להחויה, שגם זאת שיגיד דבר המלך, ר"ל יתר דברי המלך הנודעים אל המלך, לא יוכל להגיד איש הגר על היבשה רק בני אלים השוכנים באויר למעלה מן היבשה, והביאו ראיה לזה כל קבל די כל מלך רב ושליט מלתא כדנא לא שאל לכל חרטם אשף וכשדי, וא"כ הסכימו כולם שהוא דבר בלתי אפשר רק למי שי"ל ריעות עם בני אלהים, לא לחרטומים ואשפים, "ומלתא די מלכא," אולם הדבר שהמלך שואל מאתנו, להגיד לו דברים שגם הוא אינו יודע אותם, "הוא יקירא" שזה לא ידעו גם אלים האמצעים והמתחברים עמהם, כי זאת "אחרן לא איתי די יחוינא להן אלהין" העליונים "די מדרהון עם בשרא לא איתוהי", רק האלהים שבשמים שאין לו שום ריעות והתחברות אל בני אדם, שהם יודעים גם דברים כאלה, והאלהים אלה לא יגלו לבני בשר את חפציהם, ולכן הוא דבר נמנע בכלל אף לנביאים המתהלכים לפני האלהים, וחז"ל פי' שאמרו שהדבר יקירא שצריך נבואה, ואהרן לא יש שישאל באורים ותומים. לדעתם הודו שלישראל היה סגולה זאת להשיג דבר נבואה מאלהים עליון אשר בשמים וזה לא נמצא עוד אחר חורבן הבית שנסתלקה שכינה, ופי' שלכן קצף על כולם על שנתנו עצה להחריב את בהמ"ק:
פסוק יב
פסוק יג
השאלות
(יג) השאלות (יג) למה רצו להרוג את דניאל חמו"ע והם לא נקראו כלל להגיד את חלומו?:
"ודתא, והדת יצאה והחכמים נהרגים, ונתבקשו דניאל וחבריו ליהרג," וכפי דבר המלך שאמר בסתם להובדא לכל חכימי בבל ולא פרט הפרטים, כן יצא הדת בכלל והרגו כל אשר בשם חכם יכונה, וע"כ בקשו להרוג גם את דניאל חנניה מישאל ועזריה, הגם שלא נקראו ולא חטאו מאומה:
פסוק יד
השאלות
(יד) השאלות (יד - טו) וכי אפשר שדניאל שהיה בבית המלך לא ידע מכל הנעשה עד שהודיע לו אריוך?, ולמה תחלה קורא אותו רב טבחיא ואח"כ קוראהו בשם שליטא די מלכא?, ומהו הלשון התיב עצמה וטעם, והלא היה רק שאלה לא עצה וטעם?:
-(יד)"באדין, אז דניאל השיב עצה וטעם לאריוך רב טבחים של המלך שיצא להרוג לחכמי בבל," הנה דניאל שהיה בשער המלך בודאי שמע הענין וידע מכל הנעשה ובעוד שלא רצו לנגוע בו החריש, כי למה יכניס א"ע בסכנה, אולם אחר שראה שרצו להרוג גם אותו, אם היה אומר שהוא רוצה להגיד החלום ומבקש זמן, היו שואלים לו מדוע החריש עד עתה ולא בא להגיד למלך חלומותיו בעת שנקראו כל החכמים לזה, ועתה עברה השעה שעתה לא ינתן זמן, כמ"ש להם המלך שאינו רוצה ליתן זמן מפני שיש בזה רמאות כנ"ל פסוק ח', לכן התחכם ועשה א"ע כאלו אינו יודע מאומה מכל הנעשה, ושואל מאריוך את הטעם מדוע רוצים להרוג את החכמים, וזה היה עצה עמוקה, שאחר שיודיע לו אריוך את הטעם, יאמר כי הוא יגיד הפתרון ושעד עתה לא ידע מזה דבר, וא"כ ראוי ליתן לו זמן מיוחד, כי אם רוצים להרגו צריך לשאלו תחלה אם יגיד החלום כמו ששאלו ליתר החכמים והלא הוא אומר שיוכל להגידו, וז"ש "התיב עצה וטעם לאריוך" ששאל טעם ההריגה וזה היה בעצה:
פסוק טו
השאלות
(יד) השאלות (יד - טו) וכי אפשר שדניאל שהיה בבית המלך לא ידע מכל הנעשה עד שהודיע לו אריוך?, ולמה תחלה קורא אותו רב טבחיא ואח"כ קוראהו בשם שליטא די מלכא?, ומהו הלשון התיב עצמה וטעם, והלא היה רק שאלה לא עצה וטעם?:
(טו) " ענה ואמר לאריוך שליט של המלך, על מה [יצא] הדת בחוזק כ"כ מלפני המלך, אז הודיע אריוך את הדבר לדניאל," דניאל שאל אותו הטעם למה יצא הדת בתוקף כ"כ, וזה לא שאל לו מצד שהוא רב טבחים רק מצד שהוא שר ושליט של המלך, שמצד שהוא שר גדול בין השרים [חוץ מאומנתו עתה שהוא רב טבחים] יש לו לדעת טעם דבר מלך שלטון, ואז הודיע לו אריוך שזה בא ע"י חלום ששכחו המלך:
פסוק טז
השאלות
(טז) השאלות (טז) למה אמר ופשריה להחויה והלא עיקר בקשת המלך שיגידו לו החלום?:
"ודניאל נכנס ובקש מן המלך שיתן לו זמן ויגיד הפתרון אל המלך," אחר שנודע לו המעשה היה לו מבוא ליכנס אל המלך, באשר לא נקרא בראשונה עם החכמים ובכ"ז רוצים להרגו כאלו יש לו שייכות בזה, והיה הבקשה שיתן לו זמן ויגיד הפתרון, כאלו כבר יודע את החלום רק אל הפתרון צריך זמן, כי כבר אמר המלך שלא יתן זמן לחכמים אודות החלום ודבר המלך אין להשיב, לכן היה הבקשה בעבור הפתרון:
פסוק יז
פסוק יח
פסוק יט
פסוק כ
פסוק כא
פסוק כב
פסוק כג
פסוק כד
השאלות
(כד) השאלות (כד - כה) למה נכנס אל אריוך ולא נכנס בעצמו אל המלך אחר שכבר היה שם ונתן לו זמן?, דניאל אמר אחוא ואריוך אמר יהודע?:
(כד) "כל, כל עומת זה דניאל נכנס אצל אריוך אשר מנה המלך להאביד לחכימי בבל, הלך וכן אמר לו אל תאבד את חכימי בבל, הכניסני לפני המלך ואחוה את הפתרון למלך," באר הטעם שנכנס אצל אריוך ולא הלך אל המלך בעצמו, [כמו שתחלה נכנס בעצמו לבקש זמן בלא אריוך], שזה מפני שאריוך נתמנה להאביד לחכימי בבל, והיה מתירא שבתוך כך יעשה את שליחותו ויהרוג את החכמים, לכן נכנס אליו תחלה לעצור בעד מלאכי מות, ובאשר מן הסברה לא יוכל להציל את חכמי בבל במה שהוא יגיד החלום, שבהפך בזה תגדל אשמתם על שהם לא ידעו זאת ואמרו די לא אית איניש על יבשתא כי מלת מלכא יוכל להחויא, והלא כחשם בפניהם יענה שנמצא איש מגיד ויודע, ע"ז הקדים ואמר לו שלא יאבד את חכמי בבל, רק יכניסהו אל המלך והוא ימליץ טוב עליהם לכלא אף וחמה, ולבל יקצוף המלך על אריוך על שעדן לא עשה פקודתו להאבידם, יעץ שהוא יביא אותו אל המלך, כאלו הוא מצא את דניאל והוא שלחו אל המלך לבקש זמן, ובזה ימצא אמתלא מדוע לא הרג את החכמים תיכף כמצות המלך, וא"ל ופשרא אחוא, היינו שיתברר למלך שהוא הפתרון האמתי, שע"ז מורה מלת אחוא, כי יזכירנו גם החלום וגם הרהורי לבו עד ידע בבירור שכן הוא:
פסוק כה
השאלות
(כד) השאלות (כד - כה) למה נכנס אל אריוך ולא נכנס בעצמו אל המלך אחר שכבר היה שם ונתן לו זמן?, דניאל אמר אחוא ואריוך אמר יהודע?:
(כה) "אדין, אז הכניס אריוך את דניאל לפני המלך בבהלה" וחפזון, כאלו עוד ידו נטויה למלאת פקודת המלך באבדן חכמיו, רק נעצר לפי שעה ע"י המציאה אשר מצא שהוא דניאל, ותיכף יעשה דבר מלך, "וכן אמר לו, אשר מצאתי איש מבני הגלות מיהודה אשר יודיע הפתרון למלך," ר"ל לכן נתעכבתי מעשות שליחותי, ואמר שהוא מצא את דניאל והוא שלחו אתמול למלך, והודיעו שהאיש הזה אינו מבבל רק מיהודה ומבני הגלות וזה ימליץ בצד אחר על חכמי בבל, אחר שחכמה זאת ממרחק תביא לחמה ממקום ששם היה מצוי נבואה והופעת אלהים, ובצד אחר יחייב אותם, כי נגרע חכמתם נגד איש שהורק מכלי אל כלי והלך בגולה על אדמת נכר, ואריוך אמר די פשריה יהודע, ולא אמר כלשון דניאל ופשריה אחוא, שמורה שהמלך יזכור את החלום ויתברר אצלו שכן הוא, כי לא האמין לדניאל בזה רק שעכ"פ יודיע את הפתרון:
פסוק כו
פסוק כז
השאלות
(כז) השאלות (כז - ל) למה הקדים לו שא"א שאיש יגיד הרז למלך מה בקש בהודעה זאת, ולמה הקדים שלא ע"י חכמתו ידע זה שכל אלה דברים ארוכים ומיותרים:
"ענה דניאל לפני המלך ואמר," טרם יגלה לו סודו בא להסיר הקצף מעל חכמיו, אשר גזר עליהם מיתה, וזה יהיה או מצד שחשב שיש אפשרות להגיד זאת וגזר עליהם מיתה על שלא השתלמו בחכמה, או שחשב שאמת הדברים שאין אפשרות לזאת ולכן צוה להאבידם אחר שחכמתם הבל ורעות רוח ולא יוכלו לדעת תעלומות למה יכלכלם בחנם, על שני צדדים אלה בא להסיר חרון וחמה, א] אמר "הסוד אשר שאל המלך לא חכמים וחוזים וחרטומים ומכשפים יוכלו לחוות למלך," כי הוא נעלה מהשגת השכל האנושי ואחר שכל אלה מלאכתם ע"י שדים וכחות הכוכבים או הטבע שהם כחות שפלות א"א שיגידו סוד כזה:
פסוק כח
פסוק כט
פסוק ל
פסוק לא
"אנת מלכא, אתה המלך רואה היית, והנה צלם אחד גדול, הצלם הזה רב וזיוו הרבה, עומד לנגדך, ותארו נורא", א"ל החלום הזה שראית הוא מצד "שאנת מלכא," והראו לך חלום הנוגע למלכות הכללי עד סוף כל הדורות, ומ"ש חזי הוית וכו' צלמא דכן, (שפי' הצלם הלזה, כי על האיש הלזה ת"א דכן) היינו שבעת התחיל דניאל לומר לו את החלום שראה צלם גדול, באותו רגע נצטייר המחזה שנית לפני נבוכדנצר, וראה עתה את הצלם שנית בעין המחזה, ודניאל הרגיש בזה, ואמר לו הצלם הזה שהוא עומד עתה לנגדך ואתה רואה אותו עתה כמו שראית אותו בחלום, הוא רב וזיויה יתיר, והוא עתה קאים לקבלך, כאומר שא עיניך עתה וראה את כל פרטיו, וצייר בו ג' ענינים, א] שהיה גדול, ב] זיוו רב, ג] שתארו נורא, כי הצלם כולל כל המלכיות, והוא גדול מצד התפשטותו על כלל בני האדם, וזיוו רב מצד תפארת המלוכה, ונורא מצד שמפיל מוראו על כל בני חלוף:
פסוק לב
פסוק לג
פסוק לד
פסוק לה
פסוק לו
פסוק לז
השאלות
(לז) השאלות (לז - מה) למה האריך ותפס ג' לשונות חסנא תקפא ויקרא, וכן להבין כל פרטי המראה, ובפרט מה שהאריך להבדיל בין הרגלים ובין אצבעות הרגלים, ומי הוא החרס ומי הוא הברזל, שלא לחנם עשה שם אריכות גדול:
"אתה מלך, מלך המלכים," וחז"ל פי' שהוא קדש, ור"ל מלך שהמליך אותו מלך המלכים יתברך, ומפרש די אלהא שמיא וכו', באר לו כי הצלם בכללו מציין כל המלכות שיעמוד מעתה עד אחרית הימים, עד שתשוב המלוכה אל ה' לבדו הממליך מלכים, וכ"ז שימלוך הבשר ולא הרוח, מציירו בצלם אשר שקר נסכו ולא רוח בו, וכמו שהיה הצלם הזה מורכב מארבע מיני מתכיות זה גרוע מזה, כן יקומו ד' מלכיות שונות זה אח"ז, ובאשר יחס את הראש הזהב אל מלכות נבוכדנצר, באר לו הטעם, א] מצד שאנת הוא מלכא מלך מלכיא, שלזה נתייחס אל הראש באשר הוא מלך המלכים, כי עד עתה לא היה בעולם איש מולך בכפה וכל מלכות היה נפרד לבדו, ולא הצטרפו לקומה שלימה, ועתה כל המלכים עומדים תחתיו והוא הראש למו, ב] כמו שהראש משכן השכל והנשמה הרוחנית, כן זאת המלכות בא לו מה' אלהי השמים, וז"ש "די אלהא שמיא יהב לך". וכמו שהזהב יש לו יתרון על כל המתכיות בג' דברים, א] שהוא מתקיים יותר ואינו מקבל חלודה, כן יהב "חסנא", החוסן הוא דבר הקיים, ב] מצד חזקו מיתר המתכיות, עז"א "תוקפא", ג] מצד שויו וחשיבותו, עז"א "ויקרא":
פסוק לח
פסוק לט
פסוק מ
פסוק מא
פסוק מב
פסוק מג
פסוק מד
פסוק מה
פסוק מו
פסוק מז
פסוק מח
פסוק מט
"ודניאל בקש מן המלך" שיקל מעליו העבודה הזאת, ותחת שעשאו לשר על בבל יתן עבודה זאת לחמו"ע, והוא נשאר בשער המלך להיות יועץ המלך ואביו ופטרונו:
<< · מלבי"ם על דניאל · ב · >>