מלאכת שלמה על סנהדרין ד

<< · מלאכת שלמה · על סנהדרין · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

אחד דיני ממונות וכו':    ביד פ"ג דהלכות סנהדרין סי' ג' ד' ובפ' עשירי סי' ב' ז' ט' וברפי"א. ובר"פ שני דהלכות עדות ובטור ח"מ סי' ט"ו כ"ה ל' וכתבו תוס' ז"ל ר"פ דם חטאת והא דתנן אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה אע"ג דקאי אקרא איידי דאיירי בפירקין דלעיל בדיני ממונות נקט נמי דיני ממונות ברישא ע"כ. ועיין במ"ש בשמם ז"ל ספ"ק דסוכה. והאי דיני ממונות מוקי לה רבא בדיני קנסות דליכא טעמא דנעילת דלת דבגמרא רמי ברייתא עלה דמתני' דמשמע מינה דבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה וכן נמי תנן בפ' בתרא דשביעית שטרי חוב המאוחרין כשרין ואי ס"ד דבדיני ממונות נמי בעינן דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרין נימא זיופא הוא ולא ראו עדים החתומין בו את המלוה הזאת אלא מתני' קודם תקנתא וברייתא וההיא משנה בתר תקנתא ורבא אוקי למתני' בדיני קנסות ולההיא משנה וההיא ברייתא בדיני הודאות והלואות ורב פפא אמר אידי ואידי בהודאות והלואות מתניתין בשהכירו ב"ד שתובע זה רמאי צריך דרישה וחקירה והנהו משנה וברייתא בדין שלא הכירו בו שהוא מרומה וזו האוקמתא הביא הרי"ף ז"ל. וכתוב בתוס' ובנמוקי יוסף והא דאמרינן בפ' שבועות העדות מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים ת"ל מדבר שקר תרחק דמשמע שאין לו ליזקק להם כלל התם מיירי בידוע ודאי שהוא מרומה שיודע שהעדים מכזבין אבל הכא אינו ודאי ולהכי סגי בהכי אבל היכא דליכא ספק רמאות לא בעי דרישה וחקירה ואע"ג דמדאורייתא בעינן כבדיני נפשות דכתיב משפט אחד יהיה לכם רבנן הוא דתקון הכי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אי הוה בעי דרישה וחקירה לא תמצא מי ילוה וכן גט דמכשרינן אפילו אין בו זמן מהאי תקנתא הוא דלא בעי' דרישה וחקירה כיון דשכיח טובא כהודאות והלואות ויש כח ביד חכמים לעשות משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ובהאי גט אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה וכן למקדש בשטר לא בעינן שיהא זמן כתוב בשטר מהאי טעמא וכדאיתא בהריא בפ"ד אחין עכ"ל נמוקי יוסף. ובת"כ פרק עשרים דפרשת אמור:

דיני נפשות פותחין בזכות:    בגמרא פליגי אמוראי היכי אמרינן להו ואביי ורבא אמרי תרוייהו דאמרי' ליה אי לא קטלת לא תדחל ורב אשי אמר אמרי' כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמוד עליו:

דיני ממונות מטין על פי אחד:    מטין את הדין אחר המרובין על פי דיין אחד כגון שנים אומרים זנאי ואחד אומר חייב או אפכא דיני נפשות מטין [לזכות] ע"פ דיין אחד י"ב מזכין וי"א מחייבין זכאי אבל לחובה אין מטין אחר המרובין אא"כ רבו המרובים על המזכין שנים כדאיירינן בפ"ק מלא תהיה אחרי רבים לרעות עי' בתוי"ט. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל בס"א גרסינן משנה זו אחר משנה דמחזירין:

דיני ממונות מחזירין וכו':    בגמרא פריך ורמינהי דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי וכו' מה שעשוי עשוי אלמא לא הדר ואוקי במסקנא רב חסדא לתרוייהו מתנייתא בשטעה בשיקול הדעת אלא דמתני' בשלא נשא ונתן ביד ומתני' דדן את הדין כשנשא ונתן ביד וכולה מתני' דהתם מהדר רבינא לאוקמה אליבא דרב חסדא וכדפירשה רעז"ל שם בפ"ד דמסכת בכורות אבל היכא דטעה בדבר משנה ל"ש מומחה ול"ש אינו מומחה ל"ש נשא ונתן ביד בכולהו חוזר דרב חסדא לא פליג בין נשא ונתן ביד לבין שלא נשא ונתן אלא היכא דטעה בשקול הדעת כך כתב הרי"ף ז"ל. ועיין במ"ש בשמו ז"ל עוד בבכורות פ"ד סי' ד':

ואין מחזירין לחובה:    מדכתיב וצדיק אל תהרוג דמשמע שנצטדק בדין ואע"פ שאינו [נקי] (חייב) והאי ואין מחזירין לחובה מוקי לה ר' יוחנן בגמרא כגון שטעה הדיין וזיכה בנואף ונואפת שלא כדרכה דלא מיפרש חיובי' בהדיא דרבנן ילפי לה ממשכבי אשה שתי משכבות ואין הצדוקים מודים בו אבל טעה בדבר שהצדוקים מודים בו זיל קרי בו רב הוא כלומר ומחזירין אותו. ותוס' ז"ל פירשו דהאי שלא כדרכה שאין הצדוקים מודים בו מיירי בהעראה דקיימא לן כדרכה אפילו בהעראה אסור שלא כדרכה בגמר ביאה אסור העראה שריא ובהאי חילוק הוא שאם טעה הדיין חוזר ע"כ:

הכל מלמדין זכות:    אפילו תלמידין היושבים לפני הדיינים ולא נתמנה ב"ד על כך:

אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה:    גמרא אמר רב לא שנו אלא בשעת משא ומתן פי' דבעינן שיעמיד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חזוק לזכות דשמא לא טעה אבל בשעת גמר דין שחפש כבר הכל ועכשיו נראה לו שטעה מלמד זכות חוזר ומלמד חובה ובגמרא מקשה עליה מכמה דוכתי ודחי לכולהו:

דיני ממונות דנין ביום וכו':    ר"פ ראוהו ב"ד ובפ' בא סימן ד' נ'. בפי' רעז"ל ולילה לגמר דין. אמר המלקט דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין וכתבו תוס' ז"ל ואפכא ליכא למימר דמסתמא תחלת הדין עיקר ועוד ביום הנחילו קבלת העדות הוא דהוי בתחלת דין ומתני' דלא כר"מ שהיה דורש ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום דכתיב וביום הראות בו אף ריבים ביום ואפילו גמר דין במשמעות דמלת ריבים וה"ה לסומא דמה נגעים שלא בסומין דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף ריבים שלא בסומין ובמס' נדה פ' בא סימן סתם לן רבי סתמא אחרינא כר"מ כדכתיבנא התם דהאי סתמא עיקרי חדא דמתנייא גבי דיני ממונות דש"מ דעיקר היא למילף מיניה דאילו ההיא דהתם אגב גררא דתנא התם כי הני מילי טובא נקטיה ועוד דסתם אליבא דרבים עדיף:

דיני נפשות דנין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה:    גמרא מנה"מ א"ר חנינא דאמר קרא צדק ילין בה ועתה מרצחים ורב אמר מהכא אשרו חמץ אשרו דיין שמחמץ את דינו פי' רש"י ז"ל צדק ילין בה רגילין היו מתחלה להלין את הדין כדי לצדקו אם אפשר ועתה כשאינם עושים כן הרי הם כמרצחים. שמחמץ את דינו שמשהה אותו ומלינו כדי להוציאו לאמתו ע"כ:

לפיכך אין דנין:    ירושלמי פ' משילין ודפ"ק דכתובות ותוס' פ' משילין (ביצה דף ל"ו) ובטור ח"מ סי' ה' ז':

לא בערב שבת וכו':    גמרא מ"ט משום דלא אפשר היכי ליעבד לידייניה במעלי שבתא וליגמריה לדיניה במעלי שבתא דילמא חזי טעמא לחובה ובעו למעבד הלנת דין. לדייניה במעלי שבתא וליגמריה בשבתא וליקטליה בשבתא אין רציחה דוחה את השבת וליקטליה לאורתא נגד השמש בעינן וליגמריה לדינא בשבתא וליקטליה בחד בשבתא נמצא אתה מענה דינו לדייניה במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא דכל זמן שלא נגמר הדין לא הוי ענוי הדין דכל שעה מצפה להצלה איכא למיחש דילמא מינשו טעמייהו ואע"ג דשני סופרי הדיינים עומדים לפניהם וכותבים דברי המחייבים ודברי המזכין נהי דבפומא כתבי ליבא דאינשי לא כתבי ואין ספק בידו ליישבו ולתת טעם הגון כבראשונה הלכך לא אפשר. ושאין מיתת ב"ד דוחה שבת ילפינן לה בגמרא מדכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם מושבות מה ת"ל מכדי שבת חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהג בין בארץ בין בח"ל אלא לג"ש כתיב הכא בכל מושבותיכם והתם בפרשת רוצחים כתיב גבי מיתות ב"ד והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן ב"ד מושבות האמור כאן בב"ד ואמר רחמנא לא תבערו אפילו לשריפת ב"ד. והביא הרי"ף ז"ל מאי דגרסינן בירושלמי אסור לדון דיני ממונות בע"ש והא מתני' פליגא אין דנין דיני נפשות לא בע"ש דיני נפשות הוא דלא דייני בע"ש הא דיני ממונות דייני אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה ופי' נמוקי יוסף בשם המפרשים ז"ל שר"ל הא דאורייתא הא דרבנן ע"כ וגרסינן תו בירושלמי העד אינו מלמד לא זכות ולא חובה מנין שנאמר ועד אחד לא יענה בנפש למות ע"כ. ונלע"ד דה"פ אילו לא כתיב אלא ועד לא יענה לא הוה ילפינא מיניה אלא שהשני עדים יחד לא יענו ללמד לא זכות ולא חובה כיון שקיום העדות ע"י שניהם יחד דאין עד נעשה דיין אבל אחד מן העדים ה"א דיכול לענות לזכות או לחייב להכי כתיב אחד ללמדנו דאפי' אחד מן העדים לא יחייב ולא יזכה ואפילו הנידון עצמו לא יענה בעצמו למות פי' לחיוב אבל לזכות [יענה] כדתנן לקמן בפ' היו בודקין ובפ' נגמר הדין ומה שכתוב במפרש אשר בדפוס הרב אלפס המכונה לרש"י ז"ל וז"ל אפילו יודע אחד מן התלמידים היושבים לפניהם בשעה שדנין נלע"ד שהוא טעות גמור וחס ליה לרש"י ז"ל פה קדוש לומר כן דהא תנן בפירקין אמר א' מן התלמידים יש לי ללמוד עליו זכות מעלין אותו וכו' כ"ש שלא מצינו פי' רש"י ז"ל על ירושלמי ואזן מלין תבחר ותבחר:

משנה ב

דיני הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול:    בגיטין פ' הניזקין (גיטין דף נ"ט) אמרינן דכולהו מנינים דרבי מן הצד היו מתחילין ופירשו תוס' ז"ל שאינו חולק אמתני' דהכא אלא משום ענוה שלא להראות עצמו גדול היה עושה והכי משמע דמשני לה נמי בגמרא דילן אבל רש"י ז"ל משמע מתוך פירושו דהתם דחולק דס"ל דקרא דלא תענה על ריב קאי אכל דינים אפילו אדיני ממונות אבל כאן בגמרא דהכא פירש דמשום ענוה יתירה שהיתה בו ע"כ. וי"ס מוגה בהן דיני ממונות והטומאות והטהרות ונראה דטעות הוא אכן בברייתא גרסינן ליה ואע"ג דהתם בגיטין קאמר האנן תנן דיני ממונות והטהרות והטומאות ולא הגיה עליו רש"ל שם כלומר רק דגרסינן טהרות קודם טומאות אפשר דאשתמיטתי' וודאי דממונות אינה מן המשנה אע"ג דבירושלמי איתא בין בסדר המשנה בין בפסקא וכן ג"כ בבבלי דוק. אכן הר"ר יוסף ז"ל הגיה ודיני ממונות והטהרות והטומאות ע"כ:

ודיני נפשות מתחילין מן הצד:    תוס' פ"ק דמגלה ד' י"ד. ופי' רש"י ז"ל הכא במתני' מן הצד מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו ע"כ. ובגמרא פי' כדי שלא ישמע אחד דברי אחד מן המזכין ויסכים עמו ע"כ כלומר ומהאי טעמא אין מתחילין אפילו מאותם הסמוכים למופלא בית דין אלא מן הקטנים ועיין בהגהת ר"ש לוריא ז"ל. וגם תוס' ז"ל כתבו דיני נפשות מתחילין מן הצד משום לא תענה על רב אבל בדיני ממונות לא חיישינן ומ"מ דרך שאלה יכולין לענות ע"כ. ותלמיד שצריך לגמריה דגדול ממנו ולא לסבריה נמנה רבו לאחד והוא לאחד אבל בשאר תלמידים דצריכים נמי לסבריה אין מונין להם אלא אחד ודיני ממונות שוה לענין זה לדיני נפשות אבל הטהרות והטומאות שהוראתן ביחיד מומחה אפילו שאר תלמידים נמנין בשנים אי נחלקו אחרים בדבר ומטין הדין אחר הרוב וכדתניא הטהרות והטומאות אב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים גם זה בנמוקי יוסף:

הכל כשרין לדין דיני ממונות:    פ' עשרה יוחסין (קידושין ד' ע"ו.) ועיין במ"ש שם סי' ה' והכל לאתויי גר או ממזר והא דתנן בפ' בא סימן ויש שכשר לדון דיני ממונות ואין כשר לדון דיני נפשות דקשיא תרתי למה לי הא פריך לה בגמרא הכא והתם תנינא חדא זימנא ומשני חד לאתויי גר וחד לאתויי ממזר וצריכא דאי אשמעינן גר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר אימא לא ואי אשמעינן ממזר דבא מטפה כשרה אבל גר דלא בא מטפה כשרה אימא לא צריכא. ובסמ"ג עשין סימן נ"ב מפרש דלאתויי גר דקאמר היינו לדון גר חברו אבל לא ישראל ע"כ. וכן פירשו ג"כ תוס' ז"ל. ואם אמו מישראל דן אפילו ישראל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל מ"ט תרי בישראל כתיבי כן כתוב בהרי"ף ושאר פוסקים ז"ל. ואמרינן בגמרא עשרה דברים תנן חילוק בין דיני נפשות לדיני ממונות אלא משום דאין הכל כשרים לדיני נפשות ודבעינן עשרים ושלשה לדיני נפשות מחד קרא נפקי דמ"ט ממזר פסול מדיני נפשות משום דבעינן עשרים ושלשה דהיינו סנהדרין ובסנהדרין כתוב ונשאו אתך בדומין לך מיוחסים כמותך חשבינן להו בגמרא חד ואיכא אחריתי הא דתניא בברייתא בגמרא אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים ר' יהודה מוסיף אף אכזרי וחלופיהם במסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו. ובירושלמי אנן תנינן תשע תני ר' חייא חד עשר הי נינהו תרתי אחרנייתא כסריס וכל מי שלא ראה לו בנים כשר לדיני ממונות ולא לדיני נפשות ר' אבהו בשם ר' יוחנן אף פחות מבן עשרים ושלא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות ולא בדיני נפשות ויושב בדינו של שור ר' יוסי ב"ר חנינא אמר תלת עשר והי נינהו תרי אחרנייתא דנין שני דיני ממונות ביום אחד ואין דנין שני דיני נפשות ביום אחד א"ר אבין ואפילו נואף ונואפת ע"כ

[הגה"ה אם אין טעות נראה דאפשר לומר דר' יוחנן מוסיף על דברי ר' חייא חד דהוו י"ב ור' יוסי ב"ר חנינא מוסף על דברי ר' יוחנן חד דהוו י"ג או אפשר דר' אבהו בשם ר' יוחנן לא נזכר כדי להוסיף האחרים וכדמשמע הלשון ועדיין צריך אני למודעי]. וכתבו תוס' בפירקין דף ל"ה והא דתני בתוספתא אין דנין שנים ביום אחד ואפילו נואף ונואפת בפ' נגמר הדין מוקי לה בבת כהן ובועלה דהיא בשריפה ובועלה בחנק ע"כ:

המשיאין לכהונה:    וביד ר"פ שני דהלכות סנהדרין וסי' ט' ובפ' עשירי סי' ו' ובפי"א סי' ו' י"א. ובטור ח"מ פי' ז':

משנה ג

סנהדדין היתה כחצי גרן עגולה:    ואיתה בפ"ק דחולין ד' ה' וביד פ"א דהלכות סנהדרין סי' ג' ט' וכתוב בספר מרכבת המשנה להר"י אברבנאל נ"ע בפ' שופטים דף נ"ז וז"ל והיו יושבים כמו חצי גורן בעגול כדי שיהיה הנשיא ואב ב"ד רואין את כולם ע"כ:

כדי שיהו רואין זה את זה:    לפי שאם היו יושבים בשורה אין פני הראשונים רואין זה את זה ובעגולה שלימה נמי לא לפי שצריכין בעלי הדין והעדים ליכנס לדבר בפני כולם שיהו כולם רואין את העדים ולא שיהו פני העדים לשורה זו ואחוריהן לזו:

משנה ד

ושלש שורות וכו':    ביד פ"א דהלכות סנהדרין סי' י' ח'. בפי' רעז"ל ולאו אורח ארעא לעשות שורה של תלמידים ע"כ. אמר המלקט פי' שתי שורות שכל אחד כ"ד שהם המ"ח שהוסיפו לתשלום השבעים ואחד דלא אורח ארעא שתהא שורת הקטנים מרובה משל דיינים ולא לעשות שורות קטנות ולא שתים של עשרים ושלשה ואחת של שני תלמידים הלכך עבדינן שלש שורות אע"פ שיהיו עשרים ואחד יתירים:

היו צריכין לסמוך:    צרכו לסמוך כן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל: וכתב פירוש לסמוך את ידיהם על אחד מן התלמידים של החכמים ולעשותו חכם שיהא לו רשות לדון דיני נפשות עם החכמים שהם הסנהדרין ושיהא הוא מכללם כן נ"ל לפ' ענין סמיכה ע"כ עוד פי' דהא דקתני רישא וכל אחד ואחד מכיר את מקומו בין אסנהדרין בין אתלמידים קאי וכן מה שאמר לקמן לא היה יושב במקומו של ראשון לא קאי על אותו שבררו מן הקהל לחוד אלא על כולם חוזר כן נ"ל וחזר וכתב אין נ"ל לפ' שחוזר על אותו שנברר לבד כמו שפירש רעז"ל אלא על כל אותם שעלו לגדולה חוזר וכן נ"ל ע"כ:

אלא יושב במקום הראוי לו:    בסוף שורה שלישית וכן אותו שבא מן השלישות לשנייה וכן אותו שנסמך מן הראשונה לא היה יושב במקומו של ראשון אלא כולן בסוף השורות וכל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה מקומו של זה מפני שהקטן שבדיינים גדול מן הגדול שבתלמידים כו' עיין בתוספת יום טוב:

משנה ה

כיצד מאיימין על עדי נפשות:    כך היא הגירסא בירושלמי וכך נראה בעיני שהיא הגירסא הנכונה אבל בבבלי גרסי' כיצד מאיימין את העדים על עדי נפשות היו מכניסין אותן וכו' ולא הגיה עליו ר"ש לוריא ז"ל ולא בתוס' יו"ט ולשון תמוה הוא בעיני אבל הר"ר יהוסף ז"ל ג"כ מחק מלות את העדים:

מאומד משמועה עד מפי עד:    אע"ג דפסילי נמי משמועה ועד מפי עד בדיני ממונות וכדתנן בפירקין דלעיל איש פלוני אמר לי שהוא חייב וכו' וכן מאומד דמשמע מדיוקא דמתני' דאמדינן בדיני ממונות לר' אחא לחודיה הוא דשמעינן ליה הכי דאמר בברייתא גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו אפ"ה מתני' אתי' אפילו כרבנן ואע"ג דפסילי לדיני ממונות אמרינן להו לעדים דדינו נפשות כדי להרבות דברים באיום אבל בדיני ממונות לא איכפת לן לאיים עליהם כ"כ אע"ג דפסילי אפילו לדיני ממונות כדאמרינן:

שכן מצינו בקין שהרג את הבל אחיו:    כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכתב שבס"א ל"ג שהרג את הבל אחיו:

מושלך על העצים:    וכ' בבראשית רבה פרשה כ"ב והובא בילקוט בראשית רמז ל"ח קול דמי אחיך וגו' לעלות למעלה לא היתה יכולה שהרי עדיין לא עלתה לשם נשמה ולמטה לא היתה יכולה לעמוד שעדיין לא נקבר שם אדם והיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים ע"כ:

ולהגיד גדולתו:    פי' ועוד לכך נברא יחידי להראות לדורות הבאים גדולתו של הקב"ה שבחותם אדם הראשון כולם טבועות שלא היה תחלה אלא חותם אחד:

חותם:    היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו:

טובע כמה מטבעות:    כל המטבעות שאדם טובע ע"י ברזל אחד כולן דומין זה לזה רש"י ז"ל:

והלא כבר נאמר ובאבוד רשעים רנה:    ביד בפרק שבעה עשר דהלכות עדות: