מחיר יין א

מחיר יין · א · >>

פסוק א

ויהי בימי אחשורוש וגו'. להיות שסיפורי מגילה זו רומזים על ימי חלד של אדם מיום הולדו עד שובו לעפרו, לכן התחיל במלת ויהי שדרשו ז"ל פרק קמא דמגילה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא ימים של צער כו' כמו שדרשו ז"ל פרק קמא דעירובין נוח לו לאדם שלא נברא משנברא כו'. ולזה הם ימים של צער.

ודע, כי האדם מחובר מחומר וצורה כהסכמת כל החכמים ונקרא בפי החכמים איש ואשה כידוע ממשלי שלמה עליו השלום בגנותו האשה זרה ושבחו האשה המשכלת. גם אפלטון היה קורא לצורה זכר ולחומר נקבה כמו שבאר הרב המורה (פרק י"ד חלק א'). גם זכרוהו חז"ל חכמי התלמוד באמרם פרק המוכר את הספינה אמר רב כל מה שברא הקדוש ברוך הוא זכר ונקבה בראו ואף לויתן זכר ונקבה בראו כו' אשר הכוונה גם כן על החומר והצורה הנקראים זכר ונקבה. ולויתן הוא המחובר מבין שניהם כמפורש מן החכמים וכמו שאני עתיד לבאר אם ירצה השם. ולכן, אמור שזו היא כוונת הספור בענין אחשורוש שהוא הזכר, וושתי שהיא הנקבה, האשה זרה, כמו שאבאר אם ירצה השם. ואמר

בימי אחשורוש שהוא האדם בכלל, ונקרא אחשורוש על שם צורתו כי היא המשלמת מהות האדם והיה מה שהוא. וקרא לצורה אחשורוש כי הוא אח וראש. וכן דרשו פרק קמא דמגילה, אחשורוש, אחיו של ראש. וזה כי כבר ביאר הרב המורה ז"ל (חלק א' פרק ו') שאח ואחות יאמרו מצד שיתוף הלשון, מצד ההשאלה, אל כל דבר מוכן להתחבר אל דבר אחד, כמו שנאמר חמש היריעות אל החומר אשה אל אחותה. ולכן קרא הצורה אח, כי הוא מוכן להתחבר אל החומר. ואפשר שהוא לשון אחוי אלכסנדרי, כי היא מתאחד על החומר כמו שנאמר במעשה בראשית, והיו לבשר אחד. וקראו ראש, למעלתו, כי הוא ראש ועיקר לאחותו, שהוא החומר. וכזה מצינו בבנימין שקרא לבניו אחי וראש על שם יוסף שהיה אחיו וראש לו, כידוע ממדרש ז"ל. ואל יקשה אליך שי"ן האמצעי שבמלת אחשורוש, כי היא נוספת במלה כשי"ן של יששכר. גם כי לקח המשל ממה שאירע, שהוא המלך אחשורוש. ואמר,

הוא אחשורוש המולך כו'. רוצה לומר, הוא האדם הידוע. ודרשו ז"ל המולך מעצמו, כי לא היה מזרע המלוכה. ובזה גילו לנו עומק הדברים, כי באמת אדם יוכל למלוך מעצמו והבחירה תלויה בו להיות כאחד ממלאכי עליון. ואינו מזרע המלוכה, כמו שדרשו ז"ל פרק רבי עקיבא, אמרו מה לילוד אשה ביננו. גם, כי יוכל למלוך מעצמו ובבחירתו על כל נמצאי העולם או להשתעבד להשם, כמו שדרשו, וירדו בדגת הים כו', רודי' לא זכו כו' ודרשו ז"ל פרק קמא דמגילה, המולך, אמר רב, שמלך מעצמו. אמרי לה לשבח ואמרי לה לגנאי. אמרי לה לשבח דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה. ואמרי לה לגנאי דלא הוה חזי למלכותא, וממונא יתירא הוא דיהב וקם. רצו בזה כי הבחירה שביד אדם לפעמים היא לשבח ופעמים לגנאי, כי בנטותו אל הטובה הוא שבח לאדם וגדול ממלאכי שרת, וזהו דלא חשיב אינש למלכא של עולם כוותיה. אמנם, בנטותו אל הרע הוא לגנאי. ולקח למשל, וממון הרבה הוא דיהיב, רוצה לומר שעיקר כוונתו ותכליתו הוא אסיפת הממון. ואמר שמלך מהודו ועד כוש, רוצה לומר, מתחילת לידתו, הנקרא הודו, כי הוד והדר לפניו והכל חושקין בו, כמו שדרשו במדרש קהלת, גם את העולם נתן בלבם אהבת העולם נתן בלבם אדם יש לו עשרה בנים והקטן מלא רירין ואוהבו יותר מכולן.

ועד כוש. שהיא יום המיתה, שהוא המחשיך פני הבריות, והוא העדר הכרוך בעקב כל חי. ונקרא בפי החכמים חושך, כמו שביאר המורה (חלק ג' פרק י') בפסוק יוצר אור ובורא חושך. ולכן, כנה אותה בכוש שהוא לקה בעורו וחושך מאדם תארו. והנראה, שזה כוונתם באמרם וידברו במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח, רוצה לומר, שהיתה נעדר ממנו כאלו היתה אישה כושית, מתה ונעדרת. וראה מה נפלא מאמרם פרק קמא דמגילה, רב ושמואל, חד אמר הודו וכוש מסוף העולם ועד סופו, וחד אמר זו אצל זו הם. ויש להקשות, למה אמרו מסוף העולם ועד סופו, ולא אמרו מתחילת העולם ועד סופו, ואם אין לו תחלה אין לו סוף, כי מאמר מוסכם לחוקרים כל שאין לו ראשון אין לו אחרון, ושאין לו תחילה אין לו סוף. או, למה לא אמרו מתחילת העולם עד תחילתו. אלא, נראה שבאו להעיר על כוונתינו, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כי, ידוע שהאדם נקרא עולם קטן, כמו שבאר באריכות המורה (חלק א' פרק ע"ב), ולכן אמרו שהודו וכוש מסוף העולם ועד סופו. כי, אחד בתחילת ימי האדם, והשני בסופו, והם כל ימי עולמו. ולהאיר על סודם אמרו מסוף העולם ועד סופו, ולא אמרו מתחילת העולם, כי לידת האדם הוא גם כן סוף העולם אחר, שהם ימי העיבור, שנקרא גם כן עולם, כמו שדרשו ז"ל הני חמש ברכי נפשי, נגד מי אמרן דוד, נגד חמש עולמות שדר בהן, דר במעי אמו ואמר שירה כו'. והשני שאמר שהודו וכוש סמוכין זו לזו בבחינה כי כצל ימינו עלי ארץ ואם אלף שנים יחיה כלא היה יהיה, ובבחינה זו הם סמוכים זו לזו. ועל דרך זו דרשו גם כן כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה. רב ושמואל, חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם, וחד אמר תפסח ועזה בהדדי. והנראה פירוש גם כן כדרך זו, אלא שלגבי שלמה, שהיה מחכמי ישראל ומנבואיו, נתן לו עוד מלוכה יותר מבאחשורוש, וזה כי תפסח הוא על דרך כבש כשב, וכמו שבאר הרב המורה שדרך הנביאים והחכמים לדבר בדרך זו, ובאר שמילת בוחלים הוא כמו חובלים, וכן תפסח הוא מלשון תספח, מלשון ספחיני נא שהוא מיום יצירת הולד במעי אמו שמתחיל להתרקם ולספוח יחד, כמו שנאמר טרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. עד עזה שהוא נאמר על עולם הבא, שהוא הכל עוז והדר לפניו. ולכן אמר שהיה מושל מתפסח ועד עזה, בכל עבר הנהר, שהם נהרי גן היוצאים מן העדן, וזהו במלכי ישראל. אבל במלכי אומות העולם עובדי עבודה זרה אמר שמלך רק מהודו ועד כוש, שהוא יום המיתה, ולא יותר, כי אין להם חלק לעולם הבא.

ודע, כי אמרם מסוף העולם ועד סופו, ולא אמרו מתחילת העולם ועד סופו, יש לי בו דברי נאה אזכירו לך הכא, אף על פי שאינו מעניין מאמרינו. וזה, כי גם לפי פשוטו הוצרך לומר מסוף העולם ולא מתחילת, כי כבר דרשו ז"ל ביומא פרק הוציאו, העולם מאמצעו נברא, שנאמר בצקת עפר למוצק, ורגבים ידובקו וגו'. והמוצק הוא הנקרא בפי החוקרים מרכז הארץ, ואם כן, תחילת הארץ הוא האמצע והצדדים הם הסוף. ולכן הוכרח לומר מסוף העולם ועד סופו, והוא מבואר למבין. ונחזור לדברינו. אמר שמלך על

שבע ועשרים ומאה מדינה. נקט מנין זו המוזכר בכשירה שבנשים, שנאמר ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, ודרשו ז"ל בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבעה ליופי. וזו היא מעלת שרה, אבל רוב העולם הוא בהפך. בן שבע כבן עשרים, ובן עשרים כבן מאה. וזהו אמרו בכאן שבע ועשרים, מנין המועט קודם, ולא נקט במנין הגדול יותר, מאה, כי אמרו ז"ל בן מאה כאילו מת ובטל מן העולם.

ואמר שאלו השנים הם מדינה. רוצה לומר שעוסק בהנהגת המדינות ואסיפת הממונות שהוא כלל המבוקש לרוב בני אדם, ואינם חושבין על תכלית הנפשי אשר אחרי מותן. ואפשר שמדינה רוצה לומר לשון ריב מדון, כלומר שבכל שניו יש לו ריב ומדון עם יצרו הרע לכבשו כמו שאמרו ומושל ברוחו מלוכד עיר. ואמר

שבע ועשרים ומאה מדינה. כי כל שנה ושנה יש לו ריב ומדון מיוחד, כאמרם ז"ל פרק החליל, בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו כו'. נקט יום לשנה.

פסוק ב

ויהי בימים ההם. עד הכא סיפר כלל ימות האדם, וחזר לפרטן דרך פרט מה שנוהג בעולמו. וידוע שימי האדם נחלקים לשלשה חלקים, שהם ימי העליה הנקראים ימי נערות, וימי הבחרות הנקראים ימי העמידה, וימי הירידה שהם של ימי הזקנה. ולכן התחיל מימי העליה להורות בהן דרכי בני האדם. לכן אמר ויהי בימים ההם וגו'. וכבר גילו לנו במגילת רבתי שישיבה זו אינה לפי פשוטו אמר. כשבת לא נאמר אלא בשבת. ישיבה שאינה ישיבה. כבר ידעת מאמר הרב המורה בהקדמתו, וזה לשונו, ודע כי מפתח הבנת כל מה שאמרו הנביאים ז"ל וידיעת אמתתו הוא הבנת המשלים העניניהם ופירוש מלותיהם שהם לפעמים משתתפים או מושאלים או מסופקים, וביאר שם פרק ט' כי פירוש כסא הוא נאמר על גדולת השם יתעלה ועצמותו אשר אינו יוצא מעצמו, וזהו פירוש כי יד על כס י-ה. וביאר גם שם פרק י"א כי מלת ישב נאמר אצל השם יתעלה, הוא מורה על המנוחה בלא שינוי, כמו שנאמר מושיבי עקרת הבית, מעמידה ומקימהו, כן נאמר בירושלים בעמידה ובקימות, והיא במעלה העליונה וראמה וישבה תחתיה.

וכן נאמר כאן בימים ההם שמתחילים ימי הנערות. וכשמתחיל לנוח ולהיות האדם מתבונן שהוא יושב על כסא המלכות, רוצה לומר שמתבונן במעלתו וגדולתו שהוא מולך על כל הנמצאים, אשר בשושן הבירה, שהוא מושל על כל העולם, שהיא הבירה הגדולה הנקראת שושן, כי הוא נחמד כשושנת הורד. ומה נאות לזו מדרשם ז"ל פרק א' דמגילה, מאי כשבת, לאחר שנתיישבה דעתו.

פסוק ג

בשנת שלש למלכו וגו'. הוסיף ביאור כי מיד שיהיה האדם בן שלש, שאז גמלוהו משדי אמו כי זמן התינוק הוא כ"ד חודש שהם שתי שנים, מיד מתחיל לידע מטוב ועד רע, כמו שאמרו ז"ל, בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר עקב אשר שמע וגו'. ואמר שמיד לפתח חטאת רובץ ומתחיל לילך אחר תאותיו הגשמיות למשוך במשתה ושמחה תמיד כמו שנאמר ברשעים ננסכה ביין וגו'. אמר שעשה משתה הזו

לכל שריו ועבדיו וכו' הפרתמים ושרי המדינות לפניו. דע, כי באדם הם מקצת אברים שהם במדריגת השרים, כגון הלב והכבד, והראש מלך לכל האברים. ומקצת אברים הם במדריגת עבדים. לכן, אמר שעשה משתה זו לכל אבריו, שרים ועבדים, לא ימנע מאחד מהם תאותו. ואמר שאלו שרים ועבדים הם חיל פרס ומדי, כי ידוע שבאדם הם שלימויות הנקראים בפי החכמים שלמות ראשון ושלמות אחרון. הראשון הוא מעלת המדות, הנקרא שכל האנושי, הנתלה כלו במדות טובות ונקרא בפסוק זו מדי. ופרס הוא מלשון שכר, כאמרם, על מנת לקבל פרס. ומורה על שלמות האחרון, שהוא שכל העיוני, והוא תכלית האדם, ובו נתלה עונש ושכר האדם, כי לא תהיה הצואה לבהמות כמו שכתב הרב המורה (פרק ב' חלק א'). ולכן אמר פרס קודם מדי אף כי מגיע לאדם באחרונה, לומר שבתחילת נערותו מהפך הדברים הראויים, והולך בשרירות לבו ועושה הנאותיו ומשתיהו עם חיל פרס ומדי. רוצה לומר, כי השכל והמחשבה שהיו לפניו והיו מכינים להגעת השלמות אשר לא הגיע להשתמש בהן במיני התחבולות להמציא תאותיו. וקראן פרתומים שהוא לשון שררה, כי באמת הם במעלה עליונה לזוכה להן, ושרי המדינות לפניו, וכבר ביארתי מה הם השרים והמדינות. ואמר

פסוק ד

בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו. רוצה לומר, שמתגאה בראותו את יקר האדם ותפארתו מתחת השמים על כל מיני הנמצאות. וידוע כי קנייני האדם הם בכללן שלשה, והם העושר והכבוד והמעלה. ולכן, נגד העושר אמר את העושר, וכנגד הכבוד אמר כבוד מלכותו, ונגד המעלה אמר את יקר תפארתו גדולתו, כי באמת זו הוא יקר תפארתו ולא משנים הראשונים כמו שנאמר בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע וגו'. ואמר

ימים רבים שמונים ומאת יום. להורות על ענין נפלא. וזהו שביאר שמתגאה בראותו שהוא נמצא הנכבד תחת כל גלגל העליון. ידוע כי הגלגל נחלק לשלש מאות וששים מעלות, חציו נראה על הארץ, וחציו נסתר. כי האופן מפרישן ומחלקן לשנים. והנה בכל יום תמיד מאה ושמונים מעלות נראים, ומאה ושמונים מעלות נסתרים. וזהו שאמר שמונים ומאת יום. ומלת יום הוא רומז על הגלגל, כי הוא גורם להיות יום ולילה. וכל הזמן נמשך אחר התנועה שהיא תלויה בגלגל. ופירוש יום הוא זמן, כמו הנה יום השם בא, או יומו יבא. והנה, לא אמר שעשה משתה שמונים ומאת יום, אלא שעשה משתה לכל שריו וגו' בהראותו את עושר וגו', רוצה לומר כי בראותו את גדלו, עשה משתה כמו שביארנו. ולכן חזר עכשיו ואמר

פסוק ה

ובמלאות הימים האלה וגו'. וכבר ידוע שיתוף שם "מלוא" הנאמר אצל השם יתעלה, שנאמר מלא כל הארץ כבודו, שפירש הרב המורה (חלק א' פרק י"ט), שנאמר בענין חשיבות ומעלה, כמו שכתב ומלא ברכת השם. ומלא אותו חכמת לב. וכן אמר במלאות הימים האלה, כלומר כשחשב שתכליתו ושלימותו הוא בימים באלה, רוצה לומר, בזה העולם תחת השמים שהם הקף הימים הנזכרים, ואינו חושב שיש לו שום שלימות ותכלית אחר זולת זאת. לכן, עשה משתה שבעת ימים חוזר חלילה., ורוצה לומר כל ימיו אמר שחוט בקר והרג צאן כי חשב שאין חשבון בשאול אשר הוא הולך שמה. ונקט בשבעת ימים כי כל ימות האדם נמנה בשבעה, והם שבוע אחד, והוא ההיקף האמצעי. וכן נאמר בבני איוב, ויהי כי הקיפו שבעה ימי המשתה. ואמר

לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למקטן ועד גדול. רוצה לומר שהמתחבר עם רשעים ומושב לצים השמחים אלי גיל והולכים אחר תאותם הן קטן הן גדול, ואינו מדקדק עם מי ישב בסעודה בהפוך מאנשי ירושלים שלא היו מסובים בסעודה אלא אם כן יודעים מי ישב עמהם.

בחצר גינת ביתן המלך. ודרשו במגילה רבתי, רבי יהודה ורבי נחמיה פליגי, רבי יהודה אומר גינה מבחוץ וחצר מבפנים, ורבי נחמיה אומר גינה מבפנים וחצר מבחוץ. אמר רבי פנחס, אני מקיים דברי שניכם, כשהוא היה רוצה היה עושה חצר, וכשהיה רוצה עושה גינה. כיצד, פורס את הוילון ועושה חצר, קופל את הוילון ועושה אותה גינה, עכ"ל הנאמר. ומי יתן ואדע איך אמר רבי פנחס שמקיים דברי שניהם אם לא על פי כוונתינו שהוא מבואר. וזה, כי אמר שעושה משתה זו בחצר גינת ביתן המלך, וקרא לשכל האדם חצר גינת ביתן המלך הקדוש ברוך הוא, והוא הנקרא גן עדן כמעשה בראשית, כמו שכתב הרב בעל העקידה, מבואר שער ז' פרשת בראשית, רמזו הרב המורה (חלק ב' פרק ל'). ולכן אמר כאן שבחצר גינת ביתן שחננו השם יתעלה להבין ולהשכיל, הולך האדם בו אחר תאותיו. וזהו בתכלית הגנות

ודע, שמה שקרא כאן חצר גינת ביתן ולא קראו גן לבד כמו שקראו במעשה בראשית הוא להוסיף ביאור לדבר עמוק בארוהו הפילוסופים האמתיים. וזהו, כי השכל ההיולני שבאדם אינו אלא הבינה לבד, מוכן לצאת מן הכח אל הפועל לכל אשר חפץ האדם יטנו(?ישנו), והוא כלוח מוכן לקבל כל הצורות. וזה ביאר אלכסנדר הפילוסוף והביאו בארוכה הרב שם-טוב בפירוש לספר המורה (חלק א' פרק ס"ח). ולזה קראו חצר גינת ביתן, כי חצר זו גם כן אינו אלא הבנה ראוי להיות גינה ראוי להיות בית ביד האדם לבנותו או לנטוע. ולזה חלקו במדרשים המעולים, חד אמר חצר לפנים מגינה כו', כמו שחלקו בעצמו בסוד גן עדן, דאיתא בבראשית רבה, רבי יוסי(?) ורבי יהודה אומר גן גדול מעדן, שנאמר ויקנאו בו כל עצי עדן אשר בגן אלקים. רבי יוסי(?) אומר עדן גדול מגן, שנאמר ויטע האלקים גן בעדן מקדם וגו'. וביאר בעל העקידה בשער ז' כי כי מחלוקתם שרבי יהודה סבירא ליה שיוחס האדם שהוא גן אל העולם בכללו, שהוא העולם השפל ובבחינה זו הגן גדול מעדן, כי עיקר עולם השפל הוא האדם. ורבי יוסי סבירא ליה שהעדן הוא העולם השכלי שהוא עולם המלאכים, וכונת הכתוב שנטע זו הגן בתוך העדן העליון אשר ממנו יושמע תמיד. וכתב עוד שם, וזהו עניין כל הנטיעות והגנים והפרדסים אשר דברו בהם הכתובים והחכמים, עכ"ל. ומעתה כוונתינו מבוארת כי רבי יהודה, שסובר שגן הוא האדם נערך אל עולם השפל אזיל לטעמיה ואמר גם כאן כי הגן מבחוץ והחצר מבפנים כי סבירא ליה כי גוף האדם קרוי גן והשכל חצר ואם כן אי אפשר לעריכת הגן אצל העולם השכלי כי אין יחס ודמיון בין דבר גשם לשאינו גשם. ועל כן עדן הוא עולם השפל והוא גדול מגן. ורבי נחמיה סבירא ליה כדעת רבי יוסי ועל כן אומר כי החצר מבחוץ והגן מבפנים, רוצה לומר ששכל האדם קרוי גן ואי אפשר להעריכו אל העולם השפל שהוא גשמי רק אל עולם השכלי והוא העדן, וגדול מגן. ואמר כי החצר מבחוץ כי השכל ההיולני הוא כח מעורב בגוף או נקשר בגוף, ואם כן, יתכן לומר עליו שהוא מבחוץ. ורבי יהודה אמר שהוא בפנים, להיות נקיית המושכלות נקנית בו. ועל כן ראה לומר עליו שהוא מבפנים מצד בחינה זו. והדברים אלו עמוקים מאד במהות השכל, והמשכיל יבינם. ועל זה אמר רבי פנחס כי הוא יקיים דברי שניהם, רוצה לומר שהוא יגלה סודם כשהיה רוצה. רוצה, היה עושה אותה חצר כו'. ומה נפלא זו למי שיבינהו, וזה כי הוילון הוא המסך המבדיל בינינו לבין אלקים יתעלה, כמו שנאמר עונותיכם הבדילו וגו'. ולזה כשפורס הוילון נשאר חצר כמו שהיה בלדתו, נעדר מכל טוב, ומותר האדם מן הבהמה אין. אמנם, כשמקפל וילון זו, נעשה גינה, והוא שקונה המושכלות כלם וראוי לקרותו גינה המורגל בפי חכמים. ואמר

פסוק ו

חור כרפס וגו' והשקות בכלי זהב וגו' והשתיה כדת וגו'. להמשיך הדבר כפי פשוטו של משל ולהרבות תענוגי ותאוות שהולך אחריהם. ובזה עשה שלמה עליו השלום בכתוב כי בחלון ביתי וגו' והנה אשה זונה וגו'. פעם בחוץ וגו' זבחי שלמים עלי וגו'. וכל אותה פרשה שכתב הרב המורה בהקדמתו שכולו הוא משל ואזהרה מלהמשיך אחר תאוות החמריות והמשילם לאשה זונה כו'. וכתב לבסוף ולא תקוה למצא כל ענייני המשל בנמשל כי זה כולו המשך הדברים כפי פשוטו של משל כו', עד אם תטריח לבקש כל דבר ודבר במשל כי זה יוציאך לאחד משני דברים עד שיטך מן העניין המכוון במשל או יטריחך לפרש עניינים אין פירוש להם ולא הושמו לפרשה ותגיע מזו החטאת אל זאת החזבייה אשר יהא בה רוב החכמים כו'. פירוש, חזייה מדברים דברי הבאי, וכן אומר בכאן, שכל אלו הפסוקים הם ליפות פשוטו של משל במיני תענוגים ותאוות, ולא נתנו לפרש שלא נצא גם כן למין החזוים, גם כי נוסף במשל זו שהוא מעשה שאירע, והוצרך לכתוב מה שנעשה. אמנם, מאחר שאני חושב כל דברי החזייה ודרשה בעלמא, כמו שהקדמתי בהקדמתי, אם כן למה יגרעו פסוקים אלו מכולן. ולכן, אפרש בעזר השם יתעלה כל דבר ודבר שבא להוסיף דבר בנמשל. אמר

חור כרפס ותכלת וגו'. חור הוא לשון שררה, מלשון חורי יהודה, ורוצה לומר שמראה גאותו ושררתו בכל מדרגות העולם שתחתיו. ולכן מתנשא לאמר מי אדון לי. ויותר נאות לפרש כי אמר תחלה שהולך אחר תאותו עם חצר גינת ביתן שנתן לו המלך הקדוש ברוך הוא להתבונן בטבעי הנמצאות כולן ולהשכיל מהן מה שאפשר בכח האדם להשיג. הוא אינו עושה כן, והולך וסידר הנמצאים זו אחר זו בסדר נכון. וזה שידוע שמעלת הנמצאים בעולם הם ארבע: הדומם, והצומח, והחי, והמדבר. והנפשות להן הן שלש, כי הצומח יש לו נפש מצמחית, והחי נפש החיוני, והמדבר נפש המדברי. ולדומם אין לו נפש כלל. ועל כן לא רמז בכתוב זו רק אלו השלש בעלי נפש אשר ראוי להתבונן בהן להיות כל אלו נמצאים באדם, כמו שהתחיל ראש הרופאים ספרו (?) הנפשות הם שלש. ואין חלוק לנו בזה אם האמת שהם שלש נפשות או נפש אחת מתחלק לשלש כתות אלו.

ואם תרצה לומר ולפרש חור מלשון חור ונקב, גם המחצב יהיה רמוז בכאן, כי חור מורה על המחצב אשר נחצב מבורות עמוקות נקובים מתחתית הארץ. וכרפס הוא מעלת הצומח, כי כרפס הוא מין ירק המוזכר בדבריהם בדיני מרור שיוצאים בו בפסח. תכלת הוא עמרא מן החי הצבוע בדם חלזון שהוא מין דג שהוא החי.

ודע כי הצומח נחלק לשני חלקים. האחד ממנו הם צמחים הקטנים כמיני הדשאים אשר הכח הצמחי אינו חזק בהן מאד, ועל כן הם קטנים על הארץ. והשני הם האלנות אשר גדולים מעל הארץ. והחי נחלק לשלשה חלקים. האחד בתנועת השט בדגים אשר במים, והשני בתנועת החי ההולך על הארץ, והשלישי בתנועת העוף המעופף על פני רקיע השמים. ועל כן התחיל לספר המדרגה השפלה שבצמח, שהוא הכרפס, וממדרגה השפלה שבתנועת החי שהוא תנועי הדג שהוא התכלת, ואמר אחר כך שמלאו המדרגות יעלה וישיג אחר כך עוד מדרגות יותר גדולים. וכנגד עניין השני של הצומח אמר חבלי בוץ, שהוא הפשתן הנקרא עץ, שנאמר ותטמנהו בפשתי העץ. וכנגד תנועת החי אמר ארגמן על גלילי כסף, וזה כי ארגמן הוא צמר הבא מן החי ההולך על גלילי כסף, ורוצה לומר כי הרצים כגלילים ירוצו. ואמר שהן של כסף כי כל תנועת בעל החי אינו אלא משום כוסף ותשוקה שיש לו הדבר המתנועע אליו. ואלו לא היתה זאת הכוסף והתשוקה, לא ינועע, כמו שבאר הרמב"ם בספרו המורה (חלק ב' פרק ד'). ומה נפלא אמר אחוז בחבלי בוץ וארגמן כי מראה בהשיג טבעי הנמצא תו יוכל לעמוד על סוד הכלאים והשעטנז שהוא אחוז בחבלי בוץ וארגמן צמר ופשתים יחדיו. וכר, ידענו בשלמה עליו השלום, שמרוב ידיעתו בטבעי כל הנמצאות כמו שנאמר וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון וגו', עמד על סוד טעמי התורה עד שהשיג כל טעמים ולא נעלמה ממנו רק פרה אדומה שאמר עליה עמוק עמוק וגו' לבדו הוא כי היודע סוד המציאות בכללו, עליונים ותחתונים, יוכל לעמוד על סודי התורה, כי כלם א-ל אחד בראם, ומרועה אחד נתנן, ונקט מצות שעטנז יותר משאר מצות כי הוא מצוה מקובלת, לא שכלית בתחלת הדעת, והוא מצוה שהשטן והאומות מקטרגים עליה.

ואחר שהשלים שתי המדרגות הצומח ושתי המדרגות החי, באר מדרגה השלישית הנשאר מן החי שהוא עוף המעופף, ונגדו אמר עמודי שש כי הוא מעופף על פני רקיע השמים ועומד בשש קצוות העולם שהם המעלה והמטה וארבע רוחות העולם. ואמר מטות זהב וכסף נגד החי המדבר, הנמשל לזהב וכסף שנאמר איכה יועם זהב, ואל תקרי מיטות אלא מטות, כי אלה ראשי המטות הנזכרים. ואמר

רצפת בהט ושש ודר וסוחרת. להורות שמכל הנמצאים לא נחדל מן האדם, שגם האמצעיים לא נחסרו ממנו. וזה, כי ידוע שבין כל מדרגה מן ארבע יסודות אלו יש אמצעיים המצרפן, כי האלמוג הוא אמצעי בין המחצב והצומח, ואספוג הימי אמצעי בין הצומח והחי, והקוף הוא אמצעי בין החי והמדבר. וזה אמרו רצפת, רוצה לומר שאלו השלשה דברים מרצף (?) ומצרף הדברים יחד. ואמר כבהט ושש הם מדרגות האלמוג שהם שני דברים האלמוג הלבני והאלמוג האדום. ונגד הלבן אמר בהט שתרגם אונקלס קרוסטלינים, שהוא לבן. ושש הוא שש אדום כתרגומו בעמודי שש. דר הוא נגד האספוג הימי כדמתרגם ודורא דכרכי ימא רבא. וסוחרת הוא הקוף, ששניהם הם מלשון הקפה וסחורה. ולכן ספר כל מדרגות הנמצאות בעולם השפל ולמעלה בעולמות העליונים דהיינו עולם הגלגלים ועולם השכלי כי כבר בארתי בתחלת דברי שכל דברים אלו מדברים נגד ימי הנערות, שאז אינו ראוי להרוס(?) לעלות להשיג עולמות העליונים שהשגתן נקרא מעשה בראשית ומעשה מרכבה והם אינם ראוים ללמוד בימי הנערות כדאמר רבי יוחנן לרבי אליעזר תא ואגמרך מעשה מרכבה, אמר ליה אכתי לא קשאי. רוצה לומר עדיין לא זקנתי. ועל כן לא רמז במקרא זו רק דברים הנמצאים בעולם השפל. ואמר שרמז במקרא זו שהשכל נתנו הקדוש ברוך הוא לאדם להיות מתבונן בדרכי הנמצאים ולעמוד מתוכן על סודי טעמי התורה, חזר ואמר אבל האדם אינו עושה כן, רק הולך אחר תאות לבו.

פסוק ז

והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים. כלי זהב הם תאות הנשים והגיד לנו שהולך אחר תאות המשגל שחרפה היא לנו וקראן כלי זהב כי האשה נקראת כל כמו שאמרו אין האשה כורתה ברית אלא מי שעשאה כלי. ולהראות יפייה אמר שהם כלי זהב, כמו שפירש למעלה שהאדם נמשל לזהב. ואמר כלים מכלים שונים כי לא יספיק באשה אחת, רק נשים רבות להרבות תאותו כמו שביאר המורה (חלק ג' פרק מ"ט), וזה לשונו, ועניין גדול בטעם איסור הקדשה והוא מניעת רוב התאות המשגל והתמדתו כי בהתחלף גופי הקדשות תוסיף התאות, כי לא יתעורר אדם לגוף אחד שהרגיל בו תאוה כשתעוררו לגופות מתחדשות חלוקי הצורות, עכ"ל. וקרא למעשה זו והשקות בכלי זהב, כאמרו ז"ל שותה בעצצו, עד הכי סיפר סדרו הרע של אדם בנערותו, וסיפר כי בטובה שחננו השם יתעלה דהיינו שנתן בו שכל להשכיל ולהשיג בכלל העולם, הולך בו אחר תאותו. ואמר אחר כן

פסוק ח

והשתיה כדת וכו'. ואל תאמר כי האדם מוכרח במעשיו, וזה אינה, כי השתייה הנזכרת היא כדת, אין אונס כלל, והבחירה היא ביד האדם לעשות טוב או רע כי כן יסד מלך מלכי המלכים יתעלה על כל רב ביתו, רוצה לומר שר העולם, ונקרא בפי הפילוסופים שכל הפועל, שהוא נקרא רב ביתו כי העולם בכללו הוא בית א-ל, והוא צוה עליו שיניח לעשות כרצון איש ואיש, כמו שאמרו ז"ל, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולכן, אין אדם מוכרח כלל רק שמידו היתה לו כל מה שעושה. ואחר שסיפר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, מתחיל לומר שלא די שהולך אחר תאות לבו והם הדברים שיצרו מתאוה להן, שהם הערב והמועיל, אלא עושה גם כן דברים שאין להם תאוה כלל, אלא שהם מעשה בהמיות כמו שנאמר, למען ספות הרוה את הצמאה, שפירשו להרבות עונות שנפשו רוה מהן. ואין יצר הרע כלבושת שעטנז ודומיהן, עם הצמאה עם עונות שנפשו של אדם מתאוה להן. וידוע כי אלו הדברים אינן נמשכים אלא מחומר הרע, כמו שבאר בארוכות בעל העקידה שער י"ב, כי פעולת בני אדם נחלקו למין אשר יפנה אל תכלית, והם הטוב והערב והמועיל, אשר דברו הפילוסופים המדיינית, וכל אלו נמשכים מצד השכל, הואיל ויכוונו אל תכלית מה. אמנם, המין השני, אשר מצד החומר אינו מקבל שום תכלית, כי אם אל הפסד ופחיתה כו', ולזה אמר כי

פסוק ט

גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים. ולא אמר משתה לנשים, אלא רוצה לומר כי החומר הנפסד הנרמז בושתי. גם שלמה עליו השלום קראו במשלו אשה זונה שנאמר שית זונה ונצורת לב, והיא אשת איש גם כן, כמו שביאר הרב המורה בהקדמתו לחלק א'. וראה כי מלת ושתי היא מלות שית ,וי"ו ראשונה היא נוספת כמנהג הלשון להיות וי"ו נוספת בראשית המלה. ונשארו אותיות שית. ולכן אמר כי לא די במשתה של אחשורוש הנזכר אלא שגם היא עשתה משתה נשים כאותן שדעתן קלות. וזה המשתה עשתה בבית המלכות של אחשורוש שהוא גוף האדם הנקרא בית, כמו שלמה עליו השלום, בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית. ומבואר שזו הבית הוא בית מלכות אחשורוש הנזכר. והנה חזר וספר מי שהרגיל עצמו בנערותו על דרך הנזכר לעיל, קשה לפרוש הימנה, כמו שנאמר במשלי, חנוך לנער על פי דרכו וגו'. ונראה שזו הוא כוונתן באמרם הנבעלה לערל קשה ליפרש הימנו, רוצה לומר כי כל החומר הנבעל ליצר הרע הנקרא ערל וטמא, קשה לפרוש ממנו. ולזה הסכימו כי במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים. ולזה אמר הנה

פסוק י

י-יב ביום השביעי כטוב לב המלך וגו' להביא את ושתי וגו' ותמאן המלכה וגו'. רוצה לומר, אם הרגיש בתאותו אף אם יתן לב לשוב ולשלוח אחר ושתי ונזכרת שתמשך אחר צורתו ותבא אליו ותבא אחר עצתו בדרך טובים ותמאן ולא תבא ואמר ששלח אחריה ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, ודרשו ז"ל שבשבת היה. ורוצה לומר שבשבת יש לאדם נפש יתירה ואז ראוי יותר שישיב מחטאיו מבשאר ימות החול, ואז נכון שיתחרט על חטאיו לשלוח אחר המלכה לבא אליו. ואמר כטוב לב המלך ביין, רוצה לומר כי בשבת יניחו הגופות מעמלם ועוסקים ומתעסקים לפעמים בתורה הנראית יין שנאמר הביאנו אל בית היין וגו'. ואמר ששלח אחריה שבעת הסריסים מהומן בזתא חרבונא בגתא ואבגתא זתר וכרכס, והם המשרתי פני המלך אחשורוש הנזכר כי שבעה כחות הם שנתנו באדם לשרת המלך אחשורוש שבאדם, והם כח המשותף והשומר והזוכר והמדמה והמחשב והשופט, וכח המתעורר עם כולן. והמה שבעה המשרתים הנזכרים. הנה מהומן נגד כח המדמה, שמהומן בית שמדמה הדברים שאינן. בזתא מלשון ביזה ושלל, נגד המשתף ששולל ובוזז כל מה שהרגישו ההרגשות מבחוץ ומרכיבה יחד. חרבונה נגד כח השופט, רוצה לומר אל תתחר במרעם, ולכן אמר כשריב וחרחר בינם הוא שופט ביניהם, על כן נקראת בשמו חר-בינה. בגתא ואבגתא נגד השומר והזוכר. לכן שניהם לשון אחד, וכבר ידעת אמרם זכור שמור בדבור אחד נאמרו, ושניהם לשון גת שמתאספים הענבים לתוכה ושמרן בה לבצירה, כן כחות אלו מאספין כל ההרגשות ושומרין אותם. זתר, הוא נגד המתעורר, ושזה דרכו תמיד לומר תיר תיר מה לך נרדם, וזה מלת זתר. או, מלשון לא תסורו אחרי לבבכם, כי הכל הוא מכח המעורר. כרכס נגד המחשב, כי הוא מלשון כר וכסת, שחושבים על משכבו כמו ורעיוני על משכבי סליקו. ואמר שהמלך שלח אחריה כל כחות נפשו שתשוב אליו ותבוא אליו בכתר מלכות בראשה, רוצה לומר שתעשה מעשים טובים המכונים בכתר, כמו שנאמר בנזיר נזיר אלקים על ראשו, ותעסוק בכתר תורה שהיא המונחת לכל, והיא הכתר מלכות אשר בה מלכים ימלוכו. ואמר להראות העמים את יפיה כי טובת מראה היא, אם תעשה מעשים טובים ונחמדים. ואמר

פסוק יב

ותמאן ... ושתי לבא ולמשוך אחריו, כמו שכתבתי למעלה, כי היא קשה לפרוש. ודע, שאמרו ז"ל פרק קמא דמגילה, זה לשונם, ותמאן המלכה, מכדי פריצותא הוא, דאמר מר שניהם לדבר עבירה נתכונו. מאי טעמא לא אתאי. אמר רבי יוסי בר חנינא, מלמד שפרחה בה צרעת במתנתא. תנא בא גבריאל ועשה לה זנב. ובזו כוונה אל מה שאמרנו כי ושתי פריצותה היתה והיא האשה הרעה, ובזה שניהם לדבר עבירה נתכוונו. ומה שלא באה היא מטעם שפרח בה צרעת המינות. וכבר ביאר החכם בעל העקידה כי הצרעת בא על ארבע גופי עבירות הנמשכות מארבע ליחיות שבאדם. בהרת תתילד מהלבנה, שמכחות תולדות המים וגורם רבת לשון הרע, ובא מגסות הרוח הנמשך ממרה הירוקה, ובא מזדון וכעס הנמשך ממרה אדומה, ובאה מרוב חמדה הנמשך ממרה השחורה, וכמו שהאריך בכל זו בעל העקידה פרשת מצורע. כל אלו העניינים נמשכים מושתי. ומה דכתיב שעשה לה זנב, רוצה לומר להיות נדמה לשאר בהמות וחיות שיש להם זנב ולא לילך בדרך אישה. אולי זו הכוונה דרשו ואמרו ויבן השם אלקים את הצלע, חד אמר זנב היה, כי חומר האדם הוא חומר הבהמות, אלא שנתוסף בו השכל הדברי. וכל זה רומז על דעת ושתי. מה נאות אמר שגבריאל עשה לה זנב, מלשון גברו גביר, שהוא האדם בעצמו. ומאחר שלא רצתה לבא ולמשוך אחריו, על כן חמת המלך בערו בו. ודע, שאמרו במגילה רבתי, רבי יודן ורבי ליווין בשם רבי יוחנן, כל מקום שנאמר במגילה זו מלך אחשורוש, במלך אחשורוש מדבר. וכל מקום שנאמר מלך סתם, משמש קדש וחול. ומעתה יתבאר לך שרצונה לומר חמת מלך מלכי המלכים בערה, על דרך שנאמר ויחר אף השם ובערה על רוע מעללי האדם שעושה כל מה שבאר הספור עד הנה. ומתחיל ומגיד הרע הנמשך מזו, וזה אמרו ויאמר המלך וגו', עד אחר הדברים האלה, הוא מבואר בדרך זו, כי אמר שהמלך הקדוש ברוך הוא מתייעץ עם החכמים יודעי העתים המה מלאכי העליון וכמו שאמרו ז"ל אין הקדוש ברוך הוא עושה דבר עד שנמלך בפמליה של מעלה. וזה אמרו כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין, והוא בית דין של מעלה. ואמר

פסוק יד

הקרוב אליו כרשנא וגו'. דע, שהרקנ"ט פרשת ויצא ביאר בלבן סודות עמוקות וכתב סמוך לזו מבראשית רבה אמרו זה לשונם שם, ויאמר הידעתם את לבן בן נחור, הידעתם את מי שעתיד ללבון את עונותיהם של ישראל, שנאמר אם יהיו חטאיכם וגו', וכתב, וגדולה מזו מצינו באגדה אחת בפסוק ויאמר המן למלך אחשורוש ויאמר המן זו מדת הדין, למלך אחשורוש, זה הקדוש ברוך הוא, שאחרית וראשית שלו כו'. והרמז למדת הדין המקטרג. ומעתה ניתן לי רשות לפרש מקרא זו לפי דרכינו, והשם יתעלה יכפר בעדי. ומכל מקום לא אכתוב הדברים בביאור, רק ברמז מובן למשכילים. וזה כי שבעת השרים רואי פני המלך המוזכרים בפסוק הם שבעה הידועים לחכמי האמת, חכמי הקבלה, והם רואים פני המלך העליון יתעלה ויתברך. והם יושבים ראשונה במלכות, והם שרי פרס ומדי, כי הם המשגיחים לתת לאיש כדרכיו הניתלים בעיון האדם ובמעשיו, המכונים פרס ומדי, כמו שכתבתי לעיל. ויש התעוררות בשמות השרים האלה, כרשנא מלשון ראשון, והוא תחלת הבנין והוא בראשונה אף על פי שאין ראשונה ממש. שתר, דרשו ז"ל פרק קמא דמגילה ובמדרש רבתי, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, אם יתקיים עצתו של רשע זו, מי מקריב לפניך כו', שתר, מי מקריב לפניך שתי תורים. הוא השנייה, והוא סוד התורים שיסודם אש, כמו שכתב הרקנ"ט, פרשת ויקרא. ועוד קראו שתר כי הוא רשת פרוש לדון כל נמצא. אדמתא, מלשון אדם, והתי"ו הנוספת הוא רומז על שמה בפסוק לך השם הגדולה והגבורה והתפארת כו'. תרשיש היא סוד ים תרשיש. מרס מרסנא, המה למודי השם ששם הדין של מעלה נגמר ונחתם, והוא מלשון ממרסין את הדם. ממוכן, הוא המן הנזכר, ולכן התחיל לקטרג והתוספות(?) כתבו פרק קמא דמגילה כי איתא במדרש שממוכן הוא דניאל, והבן זה, והשם יתעלה יכפר עונותי.

ואמר שהמלך נתייעץ עם יועציו כדת מה לעשות במלכה ושתי הנזכר לעיל, שהוא האדם אשר לא רצתה לעשות מאמר בעלה אחשורוש ולמשוך אחריו. ואמרו המקטריגים כי לא על המלך לבדו עותה ושתי וגו', רוצה לומר כי לא לבד עשה עבירות שבין אדם למקום, אלא עשה עבירות שרע בהן לשמים ולבריות. וכבר דרשו ז"ל סאה מליאה עונות אין מקטרג בהן אלא גזל, וכן במבול לא נחתם גזר דינם אלא על החמס, כמו שנאמר כי מלאה הארץ חמס. ולזה אמר גם כאן כי לא על המלך לבדו עותה ושתי הנזכרת, אלא על כל השרים והעמים אשר במדינות המלך אחשורוש. וראה שכאן אמר במדינות המלך אחשורוש ולא הספיק לו לומר סתם במדינות המלך כי בכאן במלך הדיוט מדבר, רוצה לומר שעותה על כל העמים שהם בעולם השפל שהוא מדינות המלך אחשורוש המוזכר לעיל. ואמר

פסוק יז

כי יצא דבר המלכה וגו' והיום הזה וגו'. רוצה לומר שאם לא יענש הרשע על חטאו היה חלול השם בדבר כי ילמדו אחריה להבזות בעליהן שהוא צורתו, באמרם ראו רשע זה שלח אחר אשתו ושתי ולא באה אליו למשוך אחריו, והוא רשע וטוב לו, גם אנחנו נלך בדרך לא טובים. וזה אמרו, היום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי וגו'. וכבר גליתי לך בריש המגילה מה הן שרי פרס ומדי. וכן אמר כאן שכל אחת חומרתו כצורתו, וכדי בזיון וקצף, כי באמת זה גורם סילוק השגחת השם יתעלה מן הארץ כאמרם, מדוע דרך רשעים צלחה וגו'. וכבר ביאר הרב המורה (חלק ג', בפרק י'(?)) להשגחה, שמזה הטעות מצאו הכופרים מקום לטעות. ולכן, אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא, אם על המלך טוב יצא וגו', ויכתוב בדתי פרס מדי, רוצה לומר המה השלשה ספרים שנפתחים בראש השנה שהמה דתי פרס ומדי הנזכרים. ולא יעבור אשר לא תבא וגו', ומלכותה יתן לרעותה הטובה ממנה, והוא סוד גלגול נשמות. ובזו יהיה נשמע פתגם המלך הקדוש ברוך הוא אשר יעשה ויקדש שמו בארץ כי רבה היא, וכל הנשים, שהם החומרים, יתנו יקר לבעליהן, שהוא צורתן, וימשיכו אחריהם בין בדבר גדול בין בדבר קטן. ונראו שכיונו בדבר גדול וקטן במה שאמרו פרק ב' דסוכה, אמרו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה כו' דבר גדול וקטן כו', דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הוויי דאביי ורבא. וידוע שעיקר הוויי דאביי ורבא נתלה המצות המעשיות, והנה דיני התלמוד ומעשה מרכבה נתלה בעיון. ולכן אמר גם כאן שאם יעשה דין ברשעים כל איש יפחד לנפשו וימשך כל אשה אחרי בעלה, הן בעיון הן במעשה. ואמר וייטב הדבר וגו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא יוותר חייו. וזהו וישלח ספרים אל כל וגו', רוצה לומר שיצא דבר המלך כאלו שלח ספרים לכל עם ועם, להיות כל איש שורר בביתו, שהוא גופו, ומדבר בלשון עמו, רוצה לומר שיהיה לחיי מדבר שכלי שהיא אמתת גדר האדם. ולשון עמו ולא יהיה, נמשל(?) כבהמות נדמה, נמשך אחר חומרו שהוא האשה ושתי להיות היא מושלת עליו. ואמר שאלו הספרים היו ככתבם אל כל עם ועם כלשונה ולכל מדינה ככתבה, להורות על דעת הרב המורה בנבואה, כי כל נביא היה מבין עניין המושג לו כפי הלשון המובן אצלו תחילה, וכן אמר כאן כי כל עם ועם לקח הבנתו כלשונו וככתבו. ואם תרצה להתפלסף, אמר כך כבר ידעת אמרם ז"ל. אמר ריש לקיש הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות,ופירש כן הרב המורה (חלק ג' פרק כ"ב), שהוא נאמר על החומר האדם והעדר הכרוך בעקבי כל נולד ושממנו יבא כל רע וכל הפסד. פירשו שם המפרשים כי שטן הוא מלשון נטה, כי מטה האדם מדרך טוב לדרך רע. גם מלאך המות, כי על ידו מגיע המות לאדם, וזה אמרו יורד ומתעה עולה ונוטל נשמה. גם ידעת פירוש בענין שקראו שלמה עליו השלום אשה זונה ושתי אשת איש, ופירש חלק ג' פרק ח', וזה לשונו, כל הפסד ישיג לצורה במקרה מפני התחברה לחומר וטבע החומר ואמתתו שהוא לעולם לא ימלט מחברת ההעדר, ומפני זה לא תתקיים בו צורה, אבל יפשיט צורה וילבש אחרת תמיד, ומה נפלא מאמר שלמה עליו השלום בראותו החומר כאשת איש זונה, כי לא ימצא חומר מבלי צורה כלל. אם כן, אשת איש היא, לא תמלט מאיש ולא תמצא פנוייה כלל. ועם היות אשת איש מבקשת איש אחר לעולם, תמיד תפתהו ותמשיכהו בכל צד עד שישיג ממנו מה שהשיג בעלה. ומעתה אומר שמספר איך שהחומר המושך עצמו אחר תאותיו גורם לו רעה ולבעלה עמה. וזה אמרו ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים כו', רוצה לומר דיבר במשל כאלו היה דרך משא ומתן בין הנפש וכחותיו, אבל באמת אין שם אומר, ולא דברים ואמר שאלו החכמים יודעי העתים האמורים בקהלת כי באמת תלוין כולן בגוף האדם. ואמר בכ'(?) כן דבר המלך לפני יודעי דת ודין כי כן דרכו של אדם להתבונן במחשבתו ולידע אחריתו, ואמר והקרוב אליו כרשנא כו'. דע כי והקרוב אליו לא קאי אלא רק על כרשנא לבד. ואחר כך מונה והולך השרים האחרים, וזה כי כבר ידוע מדרשם ז"ל פרק החליל, שבע שמות נקרא ליצר הרע, הקדוש ברוך הוא קראו רע, משה קראו ערל, דוד קראו טמא, שלמה קראו שונא, ישעיה קראו מכשול, יחזקאל קראו אבן, יואל קראו צפוני. ונראה כי שבעה שרים אלו המוזכרים בפסוק, הם שבעה שמות אלו של יצר הרע, ולכן התחיל ממוכן, לדבר הדיוט קופץ בראש. ואין בפרט אלא מה שבכלל, כי ממוכן הוא המן הוא יצר הרע בכלל כמו שאני עתיד לבארו אם ירצה השם, אלא שקראו בשבעה שמות הללו השרים להורות על מדרגותיו כי נראה ששבעה שמות אלו הם שבע מדרגות שנתחברו במהות האדם וידוע מאמר הרב המורה (חלק ב' פרק י') שיש נוסחאות שכתב ששבע מדרגות יש בסולם שראה יעקב נתייחדו בסולם המוצב ארצה ומגיע בשכלו להשיג השמים, וזה וראשו בשמים. ולזה אמר כי היצר הרע יש לו שבעה שמות, אבל אינו מושל על השכל, שהוא המדרגה השמינית, שהוא האדם בעצמו, שהוא מדבר ואומר כי זה לעומת זה עשאו החכמים. ואמר כי הקרב אל המלך הוא כרשנא להורות על מדרגות החי, כי תרגום חגב הוא רשינא, והוא החי בעצמו. ולכן אמר כי שר הוא קרוב אל המלך כי החי והמדבר נכנסים תחת סוג אחד שהוא החי. וכבר אמר הרב המורה, כי חומר האדם הקרוב הוא חומר הבהמה הקרובה. שתר, שתר הוא מעלת הצומח כי הוא זתר שהוא לשון זית שהוא אילן זית שהוא הצומח בעצמו והחליף השי"ן בזי"ן, להורות על מה שנאמר בניך כשתילי זיתים וגו'. תרשיש הוא המחצב כי תרשיש הוא אבן טוב שהוא המחצב כמו שנאמר תרשיש ושוהם וישפה. אדמתא הוא יסוד העפר מלשון אדמה, ואל יקשה אליך בהקדימו אדמתא לתרשיש אף על פי שמעלת תרשיש יותר גדולה ממעלת אדמתא רק הואיל שהמחצב עיקר מקורו מן העפר ונחצב מתוכו, הקדים יסוד העפר למחצב. ואמר מרס מרסנא על יסוד המים ואויר שהם היסודות הקלים השוטטות הנה והנה בדבר נקב, מלשון ממרסים בדם. ממוכן הוא יסוד האש, כי הוא המכין כל דבר בחומו, כמו שאמר החכם, האדם יולידו האדם והשמש כי הוא יסוד האש נותן לחום הטבעי והוא המעמיד כל חי, ולכן אמר כי שבעה שמות נקרא ליצר הרע על שבע מעלות אלו. ומה שאמר הקדוש ברוך הוא קראו רע כו', כבר ביאר בעל העקידה פרשת כי תצא שהם מדריגות זו מלמעלה מזו. ואולי הם נגד שבע מדרגות אלו שבארנו, ולכן אמר שאלו שבעה שרים יושבים ראשונה במלכות כי באמת לפתח חטאת רובץ, ויצר הרע נכנס באדם קודם שנכנס בו יצר הטוב, שהוא מלך אחשורוש. ולכן קראו שלמה המלך זקן וכסיל, ואמר שאלו השרים התלויים בחומר הם גורמים הפסד לחומר. וכשתיהרג ושתי להתפרד הצורה ממנה אבל אין גורמים שום הפסד לצורה בעצמה כי היא נשארה אחר המות, וזהו אמרו כדת מה לעשות במלכה וגו', ורוצה לומר שזה מנהגו כל היום להעדיר צורה ולהלביש צורה. ואמר ממוכן לפני המלך נקט ממוכן יותר משאר שרים כי ממוכן הוא המן כתרגומו, והוא היצר הרע בכללו, כמו שאני עתיד לבאר אם ירצה השם. ואמר

פסוק טז

לא על המלך לבדו עותה וגו'. רוצה לומר שלא ירע לבב האדם לומר שחלקו רק בנמצאות שחומרו מעדיר צורתו כי גם זה נמצא בכל הנמצאות כי זהו מטבע החומר וזהו כי על כל השרים ועל כל העמים וגו'. ונראה שקרא לסוגים שרים ולמינים עמים כי כולן משתוקקים להעדיר צורה ולהלביש צורה, וזהו כי יצא דבר המלכה על כל הנשים, שכל אחת נבזה בעלה בעיניה ומבקשת ורודפת אחר אחרת כי העדר משותף לכולן. אמר באמרם המלך אחשורוש אמר להביא וגו', רוצה לומר מורה על מה שדרשו כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בצביונו ובקומתו נבראו וזה כי כל נמצא כחד במציאתו ובמהותו מאחר שהעדר והפסד משותף לכולן. אם כן, מה יתרון לאדם מן הבהמה, ולזה אמר שכל הנמצאות מופסדים וחשקו במציאתן באמרם כי גם במלך אחשורוש נעשה כזו. ומעתה יצר הרע שהוא ממוכן הנזכר רוצה להכשיל האדם ולהחטיאו, ואומר לאדם, מאחר שכמוות זה כן מוות ומקרה אחד לצדיק ולרשע מעתה יראה עולמו בחייו כי אין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות כי אין חשבון בשאול וגו'. ורוצה לומר שתגבירו השרות הנמשכות אחר ושתי וישלטו בבעליהם שהם שרי המלך וימשכום אחר תאותיהם הנזכרים למעלה. ובאמת שבזו די בזיון וקצף ורוח הקדוש אמר כן, ואינו מדברי יצר הרע. לכן אמר

פסוק יט

אם על המלך טוב. רוצה לומר אם יש לאדם שכל הנקרא טוב, והוא יצרט הטוב ולא ישמע לקול ממוכן להתייאש מן העולם הזה, רק יכתוב בדתי פרס ומדי, רוצה לומר שהחי יתן אל לבו באשר זה סוף כל האדם, לכן יהיה כל איש שורר בביתו להגביר שכלו על חומרו במושכלת ובמעשים כדי שיזכה לעולם הבא ולא יעבור אשר לא תבא ושתי, רוצה לומר יראה שלא יעבור זה ויגרום שלא תבא ושתי אחריו, אלא יראה לפניו, ובזה יזכה לעולם הנשמות שאז מלכותה יתן לרעותה הטובה ממנה כי שם הנפש מתדבק בעליונים והוא טוב לו ממנו.

פסוק כ

ונשמע פתגם המלך. רוצה לומר שיקרא בשם א-ל עולם כמו שעשה אברהם שהכניס רבים תחת כנפי השכינה. ובזו כל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן. רמז בזה הסוד נפלא מסוד המציאות וזה להודיעו כי אין חפץ השם יתעלה בהעדר בעצם רק שהוא במקרה ושעיקר העדר כדי להוציא צורה טובה מזו. וכמו שאמר יקר בעיני השם המותה לחסידיו, כי הוא לטובתם כדי שיעלה נשמתן למעלה ממה שהוא בחיי האדם להיות נפשו צרורה בצרור החיים. כן הוא בכל הנמצאות כי העדר הוא לטובת החומר להלביש צורה יותר מעולה בנמצאות ממה שנעדר והמשל בזה כי הצומח הוא מזון החי אינו כן כזו שהצומח נעדר מצורת הצומח עולה למעלה החי ויתהוו חי במדבר וכן הדבר בכולן, וזהו כוונת השם יתעלה בבריאה, לא אל הרע בעצמו כמו שאמרו אין דבר רע מלמעלה, יתעלה וישתבח תמים דעים, כי אין חקר לגדולתו ולזה אמר הנה כי בהתבוננות זו כל הנשים יתנו יקר לבעליהן ויודו לא-ל על צורתן שנתן להן ושעבר צורתן שקדמה, ועלי דרך שאמרו בצביונן וקומתן נבראו. ואמר

פסוק כא

וייטב הדבר בעיני המלך והשרים. מכל מקום החומר מכריחו וגובר עליו לעשות לפעמים כדבר ממוכן. על כן, צריך לעשות לו סייגים וגדרים ולשלוח ספרים ויעלה בזכרונם להגביר תמיד היצר הטוב על היצר הרע ושלא יתן לו מקום כלל להחטיאו. וזהו אמרו כל עם ועם כלשונו וככתבו. וכבר כתבתי בריש הספר מהות השרים והעבדים והעם, שהם כחות ואברי האדם, להיות כל אחד מוכן וזריז לעבודת בוראו בכל מצות התלויות בו. בדרך משל, העין לראות והאזנים לשמוע וכן כולם. ואחר שסיפר קורות האדם ותולדותיו בימי נערותו שמושך את תאותו ושזו גורם לו יום המיתה, אמר שלכן לא טוב היות האדם לבדו כי אם ימות יפסיד המין. לכך צריך שיבקש עזר כנגדו ולישא אשה בימי בחרותו שהמה ימי העמידה, ומתחיל לספר קורות ותולדות ימי העמידה שעל הרוב מתחילין מבן י"ח שנה, שאז נשלם ימי גדולו של אדם. ולכן אמרו בן שמונה עשרה לחופה. ומתחיל ואמר