שולחן ערוך יורה דעה שלד א
שולחן ערוך יורה דעה · שלד · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
העובר על דבר איסור מנדין אותו לאלתר.
- הגה: אבל מכח ממון אין מנדין אותו עד שיתרו בו ג' פעמים דהיינו ב' ה' ב' (טור) מן הב"ד כמו שיתבאר בח"ה סימן י"א.
ואין נדוי פחות משלשים יום ואם אינו חוזר בו שונים לנדותו לאחר שלשים יום ואם אינו חוזר בו ממתינים לו עוד שלשים ומחרימין אותו אפי' פגע הרגל בתוך שלשים יום אינו מבטל אותו בד"א דנידוי שלשים יום בנידוי דידהו אבל נידוי דידן כנזיפה דידהו שהיא ז' ימים ונזיפה דידן חד יומא.
- הגה: ומנדין למי שהוא חייב נידוי ואפי' יש לחוש שעל ידי כן יצא לתרבות רעה אין לחוש בכך (פסקי מהרא"י סימן קל"ח).
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(א) על דבר איסור כו'. ע"ל סעיף מ"ג אם מנדין באיסור דרבנן:
(ב) מנדין אותו לאלתר. משמע אפי' בלא התראה מיהו בקונטרסים שהביא ב"י משמע דאפי' לדבר איסור לא נהגו לנדות אלא לאחר התראה:
(ג) ואין נידוי פחות מל' יום. כ' ב"י בשם הקונטרסים דנ"מ אם חכם נדהו משו' כבודו והלך לו אין מתירין לו עד אחר ל' יום לדידהו ולדידן ז' ימים דכיון דהלך לו מסתמא ניחא ליה שיתירוהו אחר זמן זה וכן נראה דנ"מ למי שעומד במרדו ואמרינן לנדותו פעם שנית שמנדין לאלתר ושונין לאחר ז' ומחרימין אחר י"ד דהא בהא תליא כן נ"ל להלכה אבל לא למעשה מפני שלא ראיתי לא' מן הראשונים שכ' כן עכ"ל ור"ל דודאי אין לפרש דאין ביד הב"ד למעט הנידוי פחות מל' יום דהא ליתא כדלקמן סעיף ו':
(ד) ממתינים לו עוד ל' כו'. עיין בח"מ סי' י"ט:
(ה) בנידוי דידהו. כלומר של בני א"י:
(ו) כנזיפה. ענין נזיפה הוא לקמן סעיף י"ד:
ט"ז - טורי זהב
ואפילו יש לחוש שע"י כן יצא לתרבות רעה. תמיה לי האי מילתא טובא דהיאך נחוש לאיסור שעושה זה ונביאהו לידי תרבות רעה ח"ו אשר כל באיה לא ישובון והנה מקור דין זה בפסקי מהרא"י סי' קל"א וז"ל וראיה ממה שמצאתי בקובץ שהוכיח מהא דאמר באגודה פרק הנושא שאמר רבינו הקדוש בעת פטירתו בדרך נבואה דרב אחא בר יאשיה שמתינהו להנהו דאקפו פירי בכוורא וחללו שבת ואשתמוד משום דשמתינהו וקשה מאי קמ"ל תלמודא בהאי מילתא ורבינו הקדוש גופיה למאי הלכתא ניבא דבר זה אלא לאשמועינן דאפילו אם נראה לחכמים שמפני שהן מנדין מאן דהו שבשביל כך יצא לתרבות רעה לא יניחו עבור זה מלעשות כהלכה עכ"ל. ומ"ש בשם פרק הנושא הוא ט"ס אלא האי נבואה דרבי היא בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ב) ולעד"נ דמהא אין ראיה כלל דהתם משמע שרבינו הקדוש בא להזהיר את השומעים שידעו שיש פסולים בבבל כמו שאמר התם טובא דיש מקום שכולם ממזרים ויש מקום שיש ב' אחים שמחליפים נשותיהם זה לזה וע"ז אמר ג"כ שיש מקום בבבל שסרו היום מאחרי המקום ברוך הוא דשמתינהו רב אחא כו' ועל כן יש להתרחק מהם וא"ל הלא המפורסם א"צ ראיה ולא דמי לשאר המקומות שהזהיר שיש ממזרים שהם אינם ידועים משא"כ בזה שהמיר ובודאי בלאו הכי יפרשו מהם לזה אימא לך דמכ"ש לק"מ דכוונתו של רבי היתה להוכיח שהנבואה דבר בו בשאר הדברים שאמר אף שלא היו מבוררי' בעיני השומעים ויביאו ראיה מדבר זה שיראו שהוא יודע בא"י מה שנעשה היום בבבל מהנך דשמתינהו רב אחא וזה א"א כי אם בדרך נבואה מזה ידעו שגם בשאר הדברים רוח ה' דבר בו כנ"ל ברור כוונת נבואה זו ויש לי להביא ראיה איפכא מתלמוד ערוך פ"ק דקדושין (דף כ') שמי שנמכר לעבודת אלילים עצמם דהיינו לחטוב לה עצים ושאר צרכים לא לשם אלהות ואמרה תורה שצריך לגאול אותו דתנא דבי ר' ישמעאל הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודת כוכבים אימא לידחי אבן אחר הנופל כלומר שלא תהא לו גאולה ת"ל גאולה תהיה לו והנה ק"ו יש כאן דמה התם שכבר נעשה כומר לעבודת כוכבים ואפ"ה הזהיר' תורה בקום עשה שחייבין לפדותו ק"ו בזה שעדיין לא התחיל בעבודת כוכבים כלום פשיטא שצריכים אנו להיות נזהרים להיות לפחות בשב ואל תעשה ולא לעשו' מעשה להביאם לידי עבודת כוכבים ודאי זה דבר שאין שוה על הלב להניחו וראיה עוד ממ"ש הגאון מוהר"ר יודא מינץ ז"ל בתשובה סי' ה' וז"ל ובראותי שא"א להציל שתי נפשות מישראל שלא יצאו לתרבות רעה ח"ו אמרתי להתיר מינקת חבירו כו'. ומביא ראיה מפ' השולח (גיטין ד' ל"ח) ההיא איתתא דהוה עבדי אינשי בה איסור' אמר אביי אי לא דאמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה כו' ע"ש וא"כ ק"ו בזה שאין לעשות מעשה שיש חשש ממנו כנ"ל ברור שאין לעשות למעשה כהג"ה זאת אע"פ שהיא מהלכה ממקום קדוש בעל אגודה ז"ל ובאגודה שלנו לא נמצא זה כלל . ועיין מ"ש בס"ס זה בשם רש"ל:
באר היטב
(א) לאלתר: משמע אפי' בלא התראה מיהו בב"י משמע דאפי' לדבר איסור לא נהגו לנדות אלא לאחר התראה. ש"ך.
(ב) משלשים: כתב ב"י בשם הקונטרסים דנ"מ אם חכם נדהו משום כבודו והלך לו אין מתירין לו עד אחר ל' יום לדידהו ולדידן ז' ימים דכיון דהלך לו מסתמא ניחא ליה שיתירוהו אחר זמן זה עכ"ל. ור"ל דאין לפ' דאין ביד הב"ד למעט הנידוי פחות מל' יום דהא ליתא כדלקמן ס"ו. ש"ך.
(ג) לחוש: והט"ז כ' שאין לעשות מעשה כהג"ה זאת ומביא כמה ראיות והוכחות על זה ע"ש (ובנה"כ כתב דיש לדחות כל ראיותיו כיון דדין ב"ד הוא שמנדין אותו אין לחוש דאל"כ בטלה דין ישראל עכ"ל).