מהר"ם על הש"ס/קידושין/פרק א

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

ב.

בתוס' ד"ה האשה כו' דהא גבי יבמה קתני היבמה. פירוש מאי דוחקן לפרש דלשון האשה ר"ל המבוררת בקרא ונצטרך לחלק בעבר עברי שאין נופל בהן לשון ה' אע"פ שהן מבוררות בפסוק ולמה לא פירשנו דגבי לשון איש ואשה דרך התנא לשנות לשון ה' כמו שפירשו התוס' בדבור ראשון בריש כתובות ונראה שהטעם הוא דר"ל האשה המפורסמת שכל איש הוא צריך לאשה וע"ז אמר שא"א לפרש כן דהא גבי יבמה קתני היבמה א"כ ש"מ דהכל תלוי במבוררת בקרא ודו"ק:

ד"ה משום דקבעי וכו' עד א"נ בשטר נמי אשכחן לשון קנין וכו'. פירוש המקשה היה יורע שפיר דבשטר שייך לשון קנין ואפ"ה הקשה מאי שנא ונ"ל משום דהוה קשה ליה ותנא תרתי אטו חדא דהיינו שטר ומתרץ דגם כסף שייך ביה לשון קנין וא"כ הוי חדתי:

ב:

ד"ה אי נמי וכו' וקשה א"כ ה"ל לאתויי השדה אשר קנה אברהם וכו'. פי' ה"ל לאתויי האי קרא השדה אשר קנה וגו' לחוד דהוא פסוק של תורה ולמה לו לאתויי בתר הכי קרא הנביאים מאחר שהכל תלוי בלשון שדה דס"ל:

ד"ה דאסר לה וכו' והרי את מקודשת לי וכו'. ר"ל וא"כ איך אמרינן הרי את מקודשת לי דמשמע שתהא לי כהקדש וא"כ אסר לה אנפשיה. ד"ה אתרוג שוה לאילן וכו' הקשה רבינו נסים וכו' ותירץ וכו'. עיין פרק מקום שנהגו דף נ"א בתוס' ובמס' שבועות בפירש"י דף מ"ד ותמצא ששם מביא תירוץ של ר"ן בלשון אחר ולשון התוס' שבכאן מגומגמת וכבר על הלשון שנראה כסותרין שמתחלה אמר שבירק אחר ניכר בין חדש לישן ובכרוב חיישינן לשמא יקח וכו' ובסוף גבי ספיחים היוצא למוצאי שביעית משמע איפכא וצ"ע וקצת ישבתיו אבל יאריך לעלות בכתב:

ג:

בתוס' ד"ה ואימא לדידה וכו' נ"ל דפי' התוס' כך הוא וא"ת הא ע"כ לא צריך וכו'. ר"ל ל"ל לגמ' לרחוק ולומר כדמסיק בסמוך אלא מסתברא יציאה דכוותה קא ממעט כדי להכריח ממשמעות דקרא דלאו דידה הן הא ע"כ מיתורא ילפינן ליה דהא לא איצטריך וכו' דאי לא מיתורא אלא ממשמעות דקרא א"כ לכתוב אין כסף לחוד דהוה שמעינן תרוייהו דמיקדשה בכסף והוא של אב אלא ודאי לא ממשמעות יליף לה אלא מיתורא ולכך צריך תרי קראי ומתרץ וי"ל דר"ל דלעולם מיתורא לא נאמר שהן של אב אם אין משמעות דקרא וכו' מאי אמרת א"כ לכתוב אין כסף להור והרה שמעינן תרוייהו זה ליתא דלקמן במסקנא אמרינן דתרויהו צריכי ולא היה יכול לכתוב אין כסף לחוד משום היכא דיהבה איהי וקדשתו הוו קידושין כדלקמן בסמוך דף ד' ע"ב ויש לפרש דברי התוס' בע"א אבל זה נראה בעיני העיקר אצלי דכוונת התוס' הוא זה ור"ל דס"ל לגמרא דאין סברא למילף מיתורא שיהא של אב אי לאו שום משמעות בקרא והא דקאמר לקמן ואצטריך למכתב וכו' דאי כתב רחמנא כי יקח ה"א כספא דידה הוי כתב רחמנא אין כסף וכו' משמע דיליף לה מיתורא היינו לפי מסקנא דשמעתא דקאמר מסתברא יציאה דכוותה קא ממעט וא"כ הוי נמי משמעות בקרא דהוי של אב והיינו כוונת התוס' במה שאמרו דלקמן במסקנא אמרינן דהני תרי קראי צריכי וכן הוא בהדיא בתוס' בכתובות דף מ"ו ועיין במה שכתבתי שם ודברי ח"ש לא נהירא לי:

ד:

בתוס' ד"ה אמה העבריה וכו' עד ומשני אי לא כתב אלא ובעל וכו' לא אתי בק"ו וכו' יש לתמוה דהא כי ממעטין אמה העבריה מובעלה ע"כ ממשמעות דמשמע ובעל לה ולא לאמה כדלקמן דף ט' ע"ב בגמרא וא"כ ממילא משמע דאשה גופה נקנית בביאה ואי ר"ל דלא הוה מוקמינן למעוטי אמה אלא הוה מוקמינן לה לאשה גופה משום דלא אתי בק"ו דהא לפי מאי דאמרת השתא דלא ממעט אמה העבריה לאשה גופה לא צריך קרא דהא השתא ל"ל אמה תוכיח וי"ל דר"ל דע"כ היינו צריכין לאוקמי ובעל לגופה דאי מוקמת ליה למעוטי אמה לא אתי אשה גופה בק"ו משום דאיכא למימר אמה תוכיח וא"כ מכח מה את מוקים לה למעוטי אמה מכח שאשה גופה אתי מק"ו וכי מוקמת לה למעוטי אמה מיפרך ליה הק"ו וא"כ סתרי אהדדי ולכך היינו מוכרחים לומר דאתי לאשה ואע"ג דאתי בק"ו מלתא דאתא בק"ו טרח וכתב ליה קרא דבע"א א"א לאוקמי וכן מצאתי קצת בתשובות הנקראים דברי ריבות:

יא.

תד"ה הנהו קלא אית להו וכו' עד וקצת משמע כן התם דפריך ולימא המע"ה ט"ס הוא כי לא נמצא כן שם בפרק המוכר פירות ודיבור זה כתוב ג"כ במסכת כתובות פ' אעפ"י דף נ"ח וכתב עליו בספר חכמת שלמה שהוא ט"ס והניח שם גירסא אחרת מדעתו ע"ש:

יד.

בגמרא וכל היכא דאיכא עיכובא לא דרשינן ק"ו וכו'. פי' דרשינן ק"ו ומוקמינן האי עיכובא אשאר ענינא דכתיב בפרשה ולכך אי לאו ועשהו חטאת הוי דרשינן ק"ו והיינו מוקמינן עיכוב דחוקה אשאר עבודות הכתובים בפרשה ולא על הגרלה אבל השתא דכתיב ועשהו חטאת ע"כ ועשהו חטאת אתא לעיכוב הגרלה דאשאר ענינים לא שייך לאוקמי ולכך פריך נמי ה"נ נדרוש ק"ו ולוקמי עיכובא דהכא בע"א כגון שאם הוא חולץ יהא הרקיקה מעכבת וכיוצא בזה אבל אין ה"נ דאם פוטר אותה בגט ה"נ דפטורה וק"ל. בתוס' ד"ה ותהא יבמה וכו' הא פרכינן לעיל מה לשטר. לעיל הוא בדף ה' ע"ב בדין חופה דקאמר מה להצד השוה שבהן שכן הנאתן מרובה שטר יוכיח מה לשטר שכן מוציא בבת ישראל וכו'. ד"ה הא לאו הכי וכו' וי"ל דפריך הכא משום דכתיב אשר עלה תרי זימני וכו'. ותימה ואיך היה יכול לדרוש ק"ו כיון דכתיב אשר עלה עליו הגורל תרי זימני לעיכובא דהא ליכא לאוקמיה אשאר מילי ומאי אולמא לימודא דועשהו חטאת מעיכובא דאשר עלה אבל בתוספות ביומא דף מ"א ד"ה סתם ספרא מבואר שם היטב וז"ל התוס' שם ויכילנא לשנויי דלאו דוקא נקט התם חוקה דעיכובא אחרינא איתא דתנא ביה קרא תרי זימני דהוי כמו חוקה והכי פריך וכל היכא דכתב עיכובא לא דרשינן ק"ו והא גבי יוה"כ דכתיב גורל וכתיב חוקה דמשמע עיכובא לר' נחמיה ולרבי יהודה איכא עיכובא אחרינא דתנא ביה קרא וטעמא דכתב רחמנא ועשהו הא לאו הכי הוה דרשינן ק"ו אע"ג דהיה ראוי לדרוש אשר עלה אשר עלה לעיכובא אע"ג דלא כתיב בלשון ציווי ונראה כמו סיפור דברים בעלמא מ"מ דכיון דכתיב חוקה היה סברא לומר דמעכבא מכח חוקה ומכח תרי אשר עלה אלא דאתא ק"ו ועקר ליה מהאי סברא ואוקמינן חוקה לשאר מילי ואשר עלה ואשר עלה אמרינן סיפוד דברים בעלמא הוא ה"נ גבי יבמה דכתיב ככה לעיכובא נימא ק"ו דתצא בגט ועיכובא דככה לשאר מילי ע"כ וא"כ השתא מתורץ הכל שפיר ודו"ק: שם :

יד:

בגמ' והפדה מלמד שמגרע פדיונה. כתב הריטב"א פי' רש"י כיון שמגרעת פדיונה ויוצאה מסתמא בכסף קנאה ואינו מחוור דאימא דקניה כשטר ונתן לה כסף בתורת דמים ומדמיה מגרעת ויוצאה לפיכך פי' ר"ת שכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף עכ"ל ואני אומר שרש"י ז"ל ר"ל שמשמעות הכתוב הוא שמיד שמגרעת פדיונה היא יוצאה בלי שום דבר אחר וא"כ ש"מ שהכסף היא הקניה שאם קנאה בשטר או בדבר אחר זולת הכסף ע"כ כשיוצאה ממנו תצטרך ג"כ לד"א זולת נתינת הכסף לאדון בדרך משל שקנין מטלטלין הוא במשיכה והכסף נותנין בתורת דמים כשרוצה המוכר לחזור ולזכות המטלטלין מהלוקח אע"פ שהלוקח חוזר ומקבל ממנו הכסף עדיין אינם חוזרים להיות לבעלים הראשונים עד שיחזור המוכר הראשון וימשוך אותו מהלוקח שקנה אותו ממנו וק"ל:

בתוס' ד"ה הואיל וכל קנינו וכו' ועוד דבמס' ע"ז אמרינן דלכ"ע משיכה בעכו"ם קונה. הלשון לאו דוקא דהא ד"ל פליג אר' יוחנן ואומר דאינו קונה וגם במס' ע"ז אינו בזה הלשון דלא קאמר התם דלכ"ע משיכה קונה אלא הכי מסיק מכח ברייתא ש"מ משיכה בעכו"ם קונה ש"מ. ד"ה מוכר עצמו וכו' וא"ת אמאי אצטריך והפדה וכו' וי"ל אין ה"נ אלא אצטריך לגרעון כסף. יש להקשות גרעון כסף נמי נילף אמה העבריה מע"ע הנמכר לישראל וע"ע הנמכר לישראל מהנמכר לעכו"ם וגבי עכו"ם כתיב בהדיא גרעון כסף כדכתיב והיה כסף ממכרו במספר השנים כמו שפירש"י ויש שרוצין לתרץ דגרעון כסף שהוא (לחלק) [להקל] על העבר ליכא למילף מנמכר לעכו"ם אפי' בגזירה שוה דשכיר שכיר כדלקמן בגמ' דף ט"ו אצטריך ס"ד וכו' אבל מכרוהו ב"ד דעביד איסורא אימא נקנסיה ולא הוה יליף לה מג"ש אבל זה אינו דלקמן בדף הנ"ל ע"ב כתבו התוס' ד"ה מאי קאמר דלאחר דגלי קרא שיוצא ביובל אע"ג דעביד איסורא הוה ילפינן שכיר שכיר שיגאל באלה ע"ש ול"ג דלהכי אצטריך לכתוב והפדה לגרעון כסף כדי לדמותו ליעוד מה יעוד אע"ג דאי מייעד וכו' כל היכא דלא מצי לייעד לא הוי זביניה זבינא ה"נ כל היכי דלא מצי מגרעא לא הוי זביניה זבינא כדאיתא לעיל דף י"ב:

טו:

ד"ה ור' יוסי הגלילי וכו'. נ"ל שצ"ל ור"י הגלילי מירי אלא באלה כתיב ופי' שר"י הגלילי מפרש המקרא אם לא יגאל באלה היינו בקרובים אלא באחר ויצא בשנת היובל ולכך פריך מידי אלא באלה כתיב וכו'. ד"ה ור' האי ויצא כו' לא בעי למאי אתא וכו' פי' לא בעי למאי מוקי ליה ובמאי מפרש ליה דודאי איהו מפרש דפי' הפסוק הוא שיצא מן העכו"ם ביובל אלא דקשה ליה יתורא דהא כתיב בקרא אחרינא שהוא יוצא ביובל:

טז:

בתוס' ד"ה מה לסימנים וכו' מ"מ כל במה דלא ילפינן ליה פירכא הוא. יש לתמוה א"כ בכל מקום שאנו למדים דבר במה הצד נפרוך מה להצד השוה שבהן ששוין באותו ענין שאנו באין ללמוד ממנו אלא שיש ליישב קצת דכאן בהצד הא' דהיינו שש ויובל מוציאין משיעבוד בעלמא בלא אמה העבדיה שאנו באים ללמוד עתה דהא גבי ע"ע נמי מוציא:

יח.

ברש"י ד"ה בגניבתו וכו' קס"ד ונמכר בגניבתו משמע ליה ונמכר פעם א' כו'. פי' ולא הוה ס"ד שנדרוש מתיבת בגניבתו אבל לפי המסקנא ר"ל לפי התירוץ של בגניבתו דהיינו בגניבתו פי' כולה ואינו נמכר בחצי גניבתו והדר בחצי השניה כגון שהוא שוה ת"ק והגניבה אלף:

יח:

בתוס' ד"ה ר"א סבר וכו' לכך נראה לר"ת וכו' ר"א סבר יש אם למסורת ומסורת הוי לשון בגד וכו' מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו וכו'. יש לתמוה דהא כתבו התוס' בעצמם לעיל מזה ועוד דאין רגילות לכתוב לא י' ולא וי"ו בתוך אותיות הפעולות וכו' וא"כ משמע שאין דקדוק שום דבר מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו והכא כתבו דמסורת הוי לשון בגד מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו וי"ל דלעיל דפשוטו של מקרא הוי לשון בגד כדכתיב ותתפשהו בבגדו ומכח דיוק המסורת בא לשנות פשוטו של מקרא מדלא כתיב ביו"ד לכך כתבו התוס' דאין לדקדק מזה והכא בגמ' שהמסורת הוא לשון בגד וא"צ לשנות פשוטו של מקרא אא"כ היה כתוב בבוגדו בוי"ו אז היינו צריכין ע"כ לשנות פשוטו של מקרא אבל השתא דלא כתיב בוי"ו הוי לשון בגד דהיינו פירושו דקאמר מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו וק"ל:

יט.

בתוס' ד"ה במאי מוקי לה וכו' לפר"ת דגריס וכו'. פי' דהא ר"ת פי' לעיל רר"א סבר כיון שפירש טליתו עליה ור"ע סבר כיון שבגד בה היינו שפחות אחר שפחות וע"כ צריך לגרוס כאן מוקי לה כר"ע וכו':

ד"ה אומר אדם וכו' אע"כ המכירה חשובה וכו' א"כ המכירה נמי תחשב וכו'. פי' ואיך נוכל ללמוד ממנה כשלא אמר למקדש אלא אמר לה צאי וכו' אלא ע"כ צ"ל כאן מיירי נמי כגון שאמר למקדש א"כ קשה מאי אתי לאשמועינן פשיטא דמקורשת מדין ערב וק"ל:

בא"ד אלא הכי מוכח דקטנה יש לה יד וכו'. פירוש ומ"מ צ"ל לה צאי וקבלי וכו' דהא היא ברשות אביה והא דגבי יעוד מתקדשת אע"נ דכתבו התוס' בסמוך דהמכירה לא הוי לא כאומר לו (צ"ל) לא כאומר לה [צ"ל] דגזירת הכתוב אבל אי אין לה יד לא שייך גזירת הכתוב בזה וק"ל:

כ.

בגמרא אי מהתם ה"א ניתב ליה דמי עיניה וניפוק. פירוש דה"א דהא דכתיב לא תצא כצאת העבדים לא אתי לגרע כחו משל עבד כנעני שהוא ק"ו דהא הוא יוצא בשש ויובל וגירעון כמו שכתבו התוס' אלא אדרבה הכתוב בא להעדיף כחו שלא כצאת העבדים שיוצא בשן ועין בלא תשלומין אבל זה יוצא וגם צריך ליתן לו דמי עינו וק"ל:

כא:

בתוס' ד"ה לקובעו חובה והכא לא שייך לאקשויי מאי בכל דהא לא כתיב בההוא ענינא. פי' דבתי ערי חומה ועבד עברי לא כתיב בענינא דהאי קרא ולכך אי הוי כתיב גאולה תתנו לארץ לא הוה מוקמינן לה אהני דלא כתיב בההוא ענינא כלל ולכך אצטריך לכתוב בכל לרבינהו והיינו נמי דקאמר בגמ' לעיל בשלמא למ"ד לרבות בתי ערי חומה היינו דכתיב בכל פי' משום דלא כתיבי בההיא ענינא כדפירשנו אבל למ"ד לרבות בתי ערי חצירות דכתיבא בהאי ענינא מאי בכל ה"ל למכתב גאולה תתנו וגו' ואי משום עבד עברי לחוד הא כתיב בכל ארץ משמע דבא לרבוי מידי דגאולת קרקע כמו שכתבו התוס' לעיל וק"ל:

ד"ה בביאה שניה וכו' דהא איתותב שמואל וכו'. פירוש וא"כ ע"כ צ"ל דשרי אפילו בביאה שניה דאי לרב אסור ביאה שניה אם כן לדידיה נמי יקשה הא בעינן אהבתי את אשתי ואי הוה אסור ביאה לא שייך לומר אהבתי וגו' וק"ל:

כג:

בתוס' ד"ה מהו שיעשה שליח וכו' או דלמא לא בתורת שליחות וכו' עד אפילו עומד וצווח. יש לתמוה היכי תיסק אדעתין דאפילו עומד וצווח יהא גט דהא דס"ל דבשטר ע"י אחרים או אפילו שלא מדעתו היינו טעם דס"ל דזכות הוא לעבד כדלעיל בשמעתין והיכא דהוא עומד וצווח איני רוצה הזכות איך שייך לומר שיהא גט ויש ליישב דהשתא לא ס"ל דטעמא דר"א משום דזכות הוא לו אלא מטעם הואיל וקני ליה בע"כ מקנה ליה בע"כ כדאמרינן לעיל בכסף לרבי מאיר אליבא דרב ה"נ לפי האי או דלמא והכי קא מבעיא מטעם שליחות הוא והואיל וזכות הוא לו או לא מתורת שליחות ואפילו הוי חוב לו ואפילו עומד וצווח הואיל וקני ליה בעל כרחיה:

כד.

בתוד"ה אלא בזוזי דידה וכו' עד לכן נ"ל זוזי דידה מיירי כשהקנה לה אחד מנה ע"מ וכו' דהא פרשינן לעיל וכו'. יש לתמוה דהא לרב ששת קני ליה בעל מנת לר"מ ולר"א אפילו לרבנן והיינו לכל הפחות לפירות ואפילו אי מיירי בעל מנת שאין לבעלה רשות בה אלא מה שאת נותנת ונושאת לפיך לא קנתה האשה לרבי מאיר ולר"א אלא לפי' ר"י דפירש דר"י מודה באשה אבל לפי' ר"ת לא יתישב וק"ל וזה דוחק וגם לישנא דכתבו דהא דרשינן לעיל וכו' לא מתישב שפיר דהא לא פירשו מזה לעיל כלום אע"ג דממילא משתמע דכיון דכתבו דהא דבאשה קונה הבעל כשאחרים נותנין לה היינו דוקא לענין שהבעל אוכל פירות וממילא שמעינן דהיכא דאין הבעל קונה אין אוכל אפילו פירות מ"מ לא יתישב שפיר ויותר היה מתישב אם תירצו התוס' דמיירי הכא שהבעל נתן לאשה מתנה דכתבו לעיל דאם הבעל נותן מתנה לאשתו קנתה לגמרי ואין הבעל אוכל פירות ואפשר שהתוס' כוונו לזה אע"פ שאין זה לשונם אך לא ערב לבבי להגיה כ"כ ולשבש הספרים:

כו.

תד"ה קרקע כל שהוא וכו' משמע דבכל שהוא חייבת בפאה וכו'. פי' דבלא זה ה"א דג"ט נמי מקרי כל שהוא וא"כ לא הוה קשה מידי מהא דמוקי לה בפ' לא יחפור בחטה אבל השתא דר"ל כל שהוא מקשה: