מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית יח כה

שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן מיוחס לרבי תנחומא ברבי אבא על חמשת חומשי תורה
→בראשית יח יז	בראשית יט א←

[ט] חלילה לך מעשות כדבר הזה (בראשית יח, כה). ילמדנו רבינו, מהו שיעמוד אדם ויתפלל מתוך קלות ראש? כך שנו רבותינו: אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. אמר דוד: "עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה" (תהלים ב, יא). מעשה באדם אחד שעמד לקרות בתורה, וסמך עצמו לכותל, והחזירו ר׳ שמואל בר נחמני, אמר: שלא ינהוג קלות ראש. וכן אתה מוצא באבות העולם, כשהם מתפללים – באימה הם מתפללים. שכן משה אמר: "ואתנפל לפני ה׳" (דברים ט, יח ; כה), שהיה מבקש רחמים על ישראל, שנאמר: "ויחל משה" (שמות לב, יא), חגר מתניו בתפילה [ללמד סנינוריא על ישראל]. אמר לפניו: רבונו של עולם, "למה ה׳ יחרה אפך בעמך" וגו׳, "למה יאמרו מצרים" וגו׳, "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" וגו׳ (שם יב-יג). אמר חזקיה בר חייא: לא ערב להקב״ה עד שהזכיר משה זכות אבות. אמר לו הקב״ה: משה, אילולי שלא היה להם זכות אבות הייתי מאבדן, אין אתה יודע ללמד זכות? אמר ר׳ פנחס הכהן בר חמא בשם ר׳ סימון, ור׳ אבין בשם ר׳ אחא: מה עשה הקב״ה? עטף בטליתו כשליח צבור [שעובר] לפני התבה, ואמר לו למשה: כך הוי מתפלל לפני ואמור: "ה׳ ה׳ אל רחום וחנון" וגו׳ (שמות לד, ו), שנאמר: "ויעבור ה׳ על פניו ויקרא" וגו׳ (שם). מהו "ויעבור"? כעובר לפני התבה. ראה היאך הם מבקשים הצדיקים על העולם זכות ומלמדין סניגוריא על ישראל, ולא על ישראל לבד, אלא אף על הרשעים, שנאמר: "חי אני נאם [אדני] ה׳ אם אחפוץ במות הרשע" (יחזקאל לג, יא), למה? שמא יעשה תשובה. תדע לך שכן הוא, בשעה שבקש הקב״ה להפוך את חמשת הכרכים הללו נמלך באברהם, שנאמר: "ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה" (בראשית יח, כ). התחיל אברהם ללמד עליהן סניגוריא לפני הקב״ה, סבור שמא יעשו תשובה. מנין? ממה שקראו בענין: חלילה לך מעשות כדבר הזה:

[י] כתיב: "לא אחריש בדיו ודבר גבורות וחין ערכו" (איוב מא, ד). אמר הקב״ה: שלא יאמרו בני אדם: אף אנו מדברים עם הקב״ה כשם שדיבר אברהם והוא שותק לנו; אמר הקב״ה: לאו, לא אחריש בדיו, אלא לאברהם בלבד אני שותק, למה? שהוא שתק לי, אף אני שותק לו. אימתי שתק אברהם? כשאמרתי לו "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב), ואחר כך אמרתי לו: "קח נא את בנך" (שם כב, ב), ושתק לי, שנאמר: "ואני כחרש לא אשמע" (תהלים לח, יד). אף אני אחריש לו, ואע״פ שאמר דברים קשים, שנאמר: ודבר גבורות (איוב מא, ד), אלא וחין ערכו ערב לי. ומה גבורות דיבר? ראה מה כתיב: "ויגש אברהם ויאמר האף תספה" (בראשית יח, כג). אמר אברהם לפני הקב״ה: רבונו של עולם, חלילה לך וגו׳, שלא יאמרו באי עולם: כך אומנתו שהוא מאבד את הדורות במידת אכזריות, איבד דור אנוש, ודור המבול ודור הפלגה; אינו מניח אומנותו. [לכך אמר אברהם] חלילה לך. אמר לו הקב״ה: כך אמרת? בא וראה ואעביר לפניך כל הדורות שאיבדתי, ואראך שלא גביתי לפורענותם מהם, ואם תעלה על דעתך שלא עשיתי כהוגן, למדני ואני עושה, שנאמר: "בלעדי אחזה אתה הורני אם עול פעלתי לא אוסיף" (איוב לד, לב), ואיני אוסיף עוד. אמרו לפניו: רבונו של עולם, חס לך, אין אתה מעביר דין על כל בריה, שנאמר: "לכן אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע ושדי מעול" (איוב לד, י), אלא "כי פועל אדם ישלם לו" וגו׳ (שם יא, {{{3}}}). לכך הוא אומר: חלילה לך וגו׳:

[יא] דבר אחר: מה ראה לומר שתי פעמים חלילה לך? אלא אמר אברהם: חלילה לך שאין אתה מעביר דין כל בריה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, לכך הוא אומר: חלילה לך... חלילה לך:

[יב] דבר אחר: חלילה לך. אמר אברהם: רבונו של עולם, צופה אני ברוח הקדש כי עתידה אשה אחת לפלט עיר שלימה, ואני איני כדאי לפלט חמשת הכרכים הללו? ואיזו היא האשה? זו סרח בת אשר. בשעה שמרד שבע בן בכרי בדוד ובא בְּאָבֵל, שנאמר: [ויבאו ויצורו עליו באבלה וגו׳] וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה (שמואל ב כ, טו). וכיון שהרגישה סרח בדבר, התחילה לצעוק: "קראו לה ליואב!" כיון שבא יואב, אמרה: "האתה יואב? ויאמר אני" (שם שם יז). אתה הוא חכם שהכתוב מקלסך: "יושב בשבת תחכמוני" וגו׳ (שמואל ב כג, ח)? הלא קראת בתורה: "כי תקרב אל עיר" וגו׳ (דברים כ, י), ולא היה לך לעשות כן? "דבר (תדברו) [ידברו] בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל" (שמואל ב כ, יח), "וקראת אליה לשלום" וגו׳ (דברים שם), "באבל וכן התמו" וגו׳ (ש"ב שם), "ולמה תבלע נחלת ה׳" (שם יט). כיון ששמע כן היה מתיירא ואמר יואב: יש כאן צורך, שנאמר (ויאמר יואב) "[ויען יואב ויאמר חלילה] חלילה לי" וגו׳ (שם כ). ואתה שאתה רחמן, ערב לך לאבד את אלו? חלילה לך מעשות כדבר הזה. ומה אמר לה יואב? לא כן הדבר, "כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו" (שם כא), בעל מום עובד ע״ז, "ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי" (שמואל ב כ, א). אמרה לו: "אנכי שלומי אמוני ישראל" (שם שם יט), אני ששלמתי מנין לישראל, שנאמר: "ושם בת אשר סרח" (במדבר כו, מו), אלא עמוד במקומך ואני אעשה שלום, שנאמר: "הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה" (ש"ב שם כא). וכך היתה בטוחה בעצמה שהיא נותנה ראשו ליואב? אלא ראה מה עשתה, "ותבא האשה אל [כל] העם בחכמתה" (שם שם כב), מהו "בחכמתה"? אלא אמרה להם: היו יודעים כי יואב וכל ישראל עומדים בחוץ להרוג אותנו ובנינו ובנותינו! אמרו לה: למה? אמרה להם: מאה בני אדם הוא מבקש ליטול וילך, אמרו לה: יטול מאתים, אמרה להם: אינו מבקש אלא חמשים איש, אמרו לה: יטול מאה, אמרה להם: אינו מבקש אלא חמשה, אמרו לה: יטול עשרה. אמרה להם: אינו מבקש אלא אחד, שבע בן בכרי שמו. מיד כששמעו כך, הלכו וכרתו את ראשו, שנאמר: "ויכרתו את ראש שבע בן בכרי" (שם). ראה חכמתה של אשה זו, כשם שבא אברהם בחכמה לפני הקב״ה, בא מחמשים למ׳ ומן מ׳ לל׳, ומן ל׳ לכ׳, ומן כ׳ לי׳, אף זו כך: "ותבא האשה אל [כל] העם בחכמתה". עליה מקלס שלמה: "טובה חכמה מכלי קרב" (קהלת ט, יח), טובה היתה חכמתה של סרח, מכלי קרב שהיו ביד יואב. כיון שנטל יואב את ראש שבע בן בכרי, מיד חזר ולא נגע בעיר. אמר אברהם לפני הקב״ה: רבונו של עולם! ומה אם יואב שנטל את ראש איש אחד שהיה חייב, הניח את כל העיר, ואתה שאתה רחמן תאבד את הכל? חלילה לך:

[יג] אמר ר׳ יהודה ב״ר שלום: מהו חלילה לך מעשות? 'לעשות' אין כתיב כאן, אלא מעשות, לא הוא ולא כיוצא בו.

נסתלקה השכינה, היה הקב״ה ממתין לו, שמא ימצא להם זכות. כיון שלא מצא להם, היה אברהם עומד ומתפלל לפני הקב״ה. "וילך ה׳ כאשר כלה" וגו׳ (בראשית יח, לג). מיד בו ביום נכנסו המלאכים לסדום, שנאמר: "ויבאו שני המלאכים סדומה" וגו׳ (בראשית יט, א):