מדריך רחובות תל אביב יפו/ר

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה: הדף שימושי, ומתאים למקור. אך דרושה עריכה רבה נוספת. נא ראו בשיחה:מדריך רחובות תל אביב יפו.

טקסט זה מוגש בכפוף לרשיון CC by, המתיר שימוש כללי בכפוף לאזכור שם המחבר. מחבר: מדריך הרחובות של תל־אביב-יפו, מוגש באדיבות עיריית תל־אביב-יפו.

‫ראב"ד‬

‫ראשי תיבות שמו של רבי אברהם בן דוד (המאה ה־‪,(12‬‬‫ מפוסקי ההלכה הגדולים‪ .‬נולד בנרבון וחי בפרובנס בדרום‬ ‫צרפת‪ .‬היה רב בפושקיירה והקים בה ישיבה‪ .‬התפרסם בעיקר‬ ‫בהשגותיו על ספר ההלכות של רבי יצחק אלפסי*‪ ,‬על ספר‬ ‫המאור של רבי זרחיה הלוי ועל משנה תורה של הרמב"ם*‪.‬‬ היה לו כסף רב‪ ,‬וכדי לקחת אותו ממנו הטילו מושל העיר‬ ‫פושקיירה לכלא; אבל רוז'ר מקרקסון, ‬האדון הפיאודלי, ‫ציווה לשחררו והרב עבר לזמן מה לקרקסון‪ .‬לפניו היו ראב"ד‬ ‫ראשי תיבות שמם של חכמים אחרים‪ ,‬ובהם רבי אברהם בן‬ ‫דוד הלוי, ‬אבן דאוד (המאה ה־‪ ,(12‬שחיבר ספרי היסטוריה‬ ‫לניגוח הקראים והנוצרים ומת על קידוש השם בטולדו‪.‬‬

‫ראב"ד‬ [סמטה]

ראה לעיל‪.‬‬

ראם (קרי‪ :‬רוֹם)

משפחה מחלוצי הדפוס העברי ברוסיה‪ .‬ברוך ראם הקים את‬ ‫בית הדפוס ב־‪ 1789‬בגרודנו והעבירו לוילנא (ליטא) ב־‪.1799‬‬ ‫משמת‪,‬ ניהלה אותו אלמנתו, ‬ובניו הדפיסו בו את התנ"ך ב־‫‪ 1830‬ואת התלמוד ב־‪ ;1835‬גם אחרי מות ראובן רום ובנו‬ ‫דוד‪ ,‬שניהלו את הדפוס ב־‪ ,1862–1841‬ניהלה אותו אלמנה –‫ דבורה‪ ,‬אלמנתו של דוד (ושני גיסיה)‪ ,‬עד שנפטרה ב־‬‫‪ ,1903‬ואז התפרסם המפעל בשם בית הדפוס של האלמנה‬ ‫והאחים ראם‪ .‬משהודפס התלמוד הבבלי בשנים אלה‪ ,‬עם‬ ‫יותר ממאה מפרשים, ‬היתה זו מהדורה מבוקשת ביותר‪.‬‬ ‫בשנים הבאות לא היו בני המשפחה מעורבים בעסק‪,‬‬ ‫ושלטונות ברית־המועצות החרימו אותו ב־‪.1940‬ בימי מרד‬ ‫הגטו התיכו את העופרת שבה השתמשו בבית הדפוס כדי‬ ‫להתקין ממנה קליעים: "‬לוחות להתיך – כדורים לעם […] ‫הומסו מחשבות‪ ,‬גזו אות אחר אות […] בעופרת עדיין קולן‬ ‫לא נדם"‪ ,‬כתב המשורר אברהם סוצקובר (נולד ב־‪,(1913‬‬ ‫שהפך לפרטיזן אחרי חיסול גטו וילנא ושרד את השואה‪,‬‬ ‫בשירו "לוחות העופרת מבית הדפוס ראם".‬‬

‫ראסין‪ ,‬ז'אן בטיסט (‪(1699–1639‬‬

מחזאי צרפתי‪ .‬שאב את נושאי מחזותיו מהמיתולוגיה‬ ‫היוונית – פדרה, איפיגניה, אנדרומכי; או מהתנ"ך והברית‬ ‫החדשה‪ :‬עתליה‪,‬ אסתר‪ ,‬ברוניקה‪.‬‬

ראש פינה‬

‫המושבה הראשונה בגליל העליון‪ ,‬ליד צפת. היום –‫ יישוב ‫כפרי. ייתכן שראשית ההתיישבות היהודית במקום ב־‪ :1875‬‬‫רבי אלעזר רוקח מצפת וכמה מתלמידיו רכשו אדמות מן‬ ‫הכפר ג'עוני והקימו יישוב בשם גיא אוני. התושבים נטשו‬ ‫וחזרו לצפת, וב־‪ 1882‬רכשו את השטח חלוצים מרומניה ‫ומרוסיה שהקימו את ראש פינה בסיועו של הברון‬ ‫רוטשילד*‪ .‬השם נגזר מביטוי תנ"כי: "אבן מאסו הבונים‬ ‫היתה לראש פינה" (תהלים‪ ,‬קיח). ‫

ראשון לציון

מהמושבות הראשונות, הוקמה לא הרחק מיפו והפכה לאחת‬ ‫הערים הגדולות בישראל הנמצאת מדרום מזרח לתל־אביב. ב־‪ 1882‬הקימו את המושבה עשרה מייסדים שהתארגנו‬ ‫ביפו‪ .‬שמה נגזר מביטוי תנ"כי: "ראשון לציון הנה הנם" (ישעיהו‪ ,‬מא). בעזרתו של הברון רוטשילד* התבססה ‫המושבה על גידול כרמים ועל יקב. היו בה חיי תרבות ‫תוססים גם בשנותיה כמושבה‪ :‬שם הותאמה מנגינה להימנון‬ ‫התקוה*, שם הונף לראשונה הדגל הציוני הכחול־לבן‪ ,‬ושם‬ ‫הוקמו בית העם הראשון והתזמורת העברית הראשונה‪ .‬ב־‫‪ 1950‬קיבלה המושבה מעמד של עיר, ‬ומאז צמחה בשטח ‫ומספר תושביה יותר מ־‪200,000‬ נפש‪.‬‬

ראשונים

שם סמלי‪ :‬רחוב שנועד להנציח את ראשוני בוניה של תל־‫אביב. מקובל למנות ‪66‬ ראשונים, אבל יש המונים ‪70‬‬‫ יחידים ומשפחות שהיו באגודה אחוזת בית* והיו זכאים‬ ‫לבנות את ביתם בשכונה החדשה – ולכן נמנים עם ראשוני‬ ‫תל־אביב; ויש הממעיטים את מניינם ל־‪58‬ מפני שלא כולם‬ ‫בנו בתים על החלקות שלהם; אחדים מכרו את נחלתם‬ ‫לאחרים. תחילה נקרא בשם זה גן סמוך לבתי אחוזת בית ‫וששת הרחובות הראשונים של תל־אביב, ולאחר מכן הועבר‬ ‫לרחוב באזור נוה צדק*.

‫ראשית חכמה‬

‫שמו של ספר מוסר מאת רבי אליהו די וידאש (‪,(1588–1550‬‬‫ מתלמידיו של קורדובירו* שהיה לאחד מחכמי צפת ‫ומקובליה‪ .‬שם הספר נגזר מביטוי תנ"כי, "ראשית חכמה יראת‬ ‫ה'" (תהלים, ‬קיא) ובו חמש מידות שראוי לטפח‪ :‬יראה, ‫אהבת ה'‪ ,‬תשובה, ‬היטהרות וענווה‪ .‬בסופו מצטט המחבר ‫מספר מדרשי אגדה שמגמתו מוסרית‪ ,‬מנורת המאור*‪.‬‬

‫ראשית חכמה [סמטה]

‫ראו לעיל‪.‬‬

‫רב אׁשֵי (המאה ה־‪(5‬‬

מן האמוראים‪ ,‬ראש ישיבת סורא כ־‪ 60‬שנה‪ ,‬שיחד עם‬ ‫תלמידו רבינא* (בסמוך) ערך את התלמוד הבבלי. ‬נפטר ‫כנראה בשנת ‪472‬ לספירה‪.‬‬

‫רב האי גאון (‪(1038–939‬‬

ממנהיגי יהדות בבל, והאחרון שנשא את השם גאון. היה בן‬ ‫למשפחת ראשי גולה – ‬אביו היה רב שרירא* גאון – ועמד ‫כ־‪ 40‬שנה בראש ישיבת פומבדיתא‪ .‬פעל יחד עם אביו ‫והותיר אחריו קביעות רבות בענייני הלכה‪.‬‬ ‫

‫רב החובל‬

הקברניט‪ ,‬מפקדו של כלי שיט‪ .‬בסמוך רחובות נוספים‬ ‫מתחום זה‪,‬ וכולם בקרבת נמל יפו‪.‬‬ ‫

רב צעיר‬

‫כינויו הספרותי של ד"ר חיים טשרנוביץ (1870–1949), רב‬ ‫וחוקר התלמוד והספרות הרבנית. ‬נולד בּבלרּוס‪ ,‬הוסמך‬ ‫לרבנות בידי יצחק אלחנן* ספקטור מקובנה ומ־‪ 1897‬היה ‫רב באודסה וייסד בה ישיבה מודרנית שהפכה כעבור‬ ‫שנתיים לבית מדרש לרבנים בניהולו. ב־‪1911‬ יצא‬ ‫להשתלם באוניברסיטאות של מערב אירופה‪ ,‬ואילו בני‬ ‫משפחתו עלו לארץ־ישראל‪ .‬ב־‪ 1914‬הוענק לו תואר‬ ‫דוקטור באוניברסיטת וירצבורג‪ .‬ב־‪ 1923‬היגר לאמריקה ‫והיה פרופסור לתלמוד במכון למדעי היהדות בניו יורק‪ .‬ב־‫‪ 1940‬ייסד ירחון בשם ביצרון וערך אותו‪ .‬שני ספריו ‫העיקריים נכתבו באמריקה‪ :‬תולדות ההלכה ותולדות ‫הפוסקים‪ .‬בת אחיו היא הסופרת ימימה טשרנוביץ־אבידר‪.‬‬

רבדים‬

‫‫מיישובי גוש עציון שנפלו ביום הקמת המדינה, הא באייר*, ‫ותושביהם הלכו בשבי הלגיון הירדני. ‬היום –‫ קיבוץ בשפלה, דרומית־מזרחית לגדרה. הוקם עוד באותה שנה, 1948, ‫משחזרו אנשי היישוב הראשון מהשבי והקימו קיבוץ‬ ‫שינציח בשמו את היישוב שנפל.‫

רבי אדא (המאה ה־‪(3‬‬

‫מהאמוראים* שפעלו בבבל‪ .‬היה תלמידו של רב ולימד תורה‬ ‫בפומבדיתא*‪ .‬נחשב לבעל נס‪ .‬בתלמוד הבבלי* מובאת ‫בשמו ההשוואה בין מי שעבר עבירה והכיר בכך אבל לא‬ ‫חזר בו –‫ למי שתפס ׁשֶר‬ץ בידו‪ ,‬ואינו מניחו‪ :‬הרי כל ‫הטבילות לא יועילו לטהר אותו (תענית‪ ,‬טז)‪ .‬מכאן מקור‬ ‫‫הביטוי "טובל ‫וׁשר‬ץ בידו".

רבי אחא (המאה ה־‪(4‬‬

מהאמוראים* שפעלו בארץ־ישראל‪ .‬נולד בלוד‪ ,‬היה תלמידו‬ ‫של רבי יוסי בר חנינא ונמנה עם חכמי יפו הנזכרים במשנה‪.‬‬ ‫מרבים לצטט מדבריו בתלמוד הירושלמי‪ .‬גם רבי אחא בר‬ ‫חנינא היה מאמוראי ארץ־ישראל‪ ,‬עוד במאה ה־‪ ,3‬אבל ‫דבריו מצוטטים רק בתלמוד הבבלי‪ .‬חכמים נוספים בשם זה‬ ‫חיו בבבל‪.‬‬

‫רבי חנינא (נולד במאה ה־‪,3‬ נפטר במאה ה־4)

תנא בן הדור השלישי‪ ,‬שעוד בנעוריו ניבא לו רבן גמליאל* כי‬ ‫יהיה מורה הוראה בישראל‪ .‬כן היה זה שמו של אמורא‬ ‫ארצישראלי מציפורי‪ ,‬אביו של רב אחא* ועוד‪ .‬בין התנאים*‬ ‫והאמוראים* נשאו עשרות את השם חנינא –‫ ועל שם שניים‬ ‫לפחות יש רחובות בתל־אביב‪ :‬חנינא בן דוסא וחנינא בן תרדיון‪.‬‬

‫רבי יהודה חסיד (המאה ה־‪(17‬‬

מקובל וסגפן ממזרח אירופה שעלה לארץ־ישראל בראש‬ ‫חבורה מתומכיו בשנת ‪1700‬. בני החבורה התיישבו בחצר‬ ‫שקנו בירושלים‪‬. ימים אחדים לאחר בואו לארץ מת רבי‬ ‫יהודה‪ ,‬ותלמידיו גורשו מהחצר מפני שלא היה להם כסף‬ ‫להחזיר למלווים הערבים‪ .‬מאז ועד שנות ה־‪ 30‬של המאה‬ ‫ה־‪ 19‬לא הורשו יהודים אשכנזים להתיישב בירושלים. (באותו שם נקרא אחד מבעלי המוסר הגדולים‪ ,‬בן רבי ‫שמואל‪ ,‬מן המאה ה־‪ ;12‬חוג תלמידיו נמנה עם "חסידות ‫אשכנז"‪ :‬יהודים אלה בני המאה ה־‪ 13–12‬ראו בהקפדה על ‫אורח חיים נאות את חזות הכול‪(.‬‬ ‫

‫רבי יהודה נשיא (המאה ה־‪ 2‬ותחילת ה־3)

‫נשיא היישוב היהודי בארץ־ישראל ומנהיגו, ועורך המשנה*. ‫היה בנו של רבן שמעון* בן גמליאל ונקרא גם "רבי" סתם‪.‬‬ ‫הנהיג את הסנהדרין, שישבה באושא*, נדדה עמו לשפרעם, לבית שערים, ובשנותיו האחרונות – ‬לציפורי. ‬שיקם את‬ ‫המרכז היהודי בגליל, שנפגע קשות במרד בר כוכבא*‪ .‬את‬ ‫המלצתו, "הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה" (מסכת אבות, ב)‪ ,‬הסביר בכך שאין לדעת מהי מצווה "קלה". ‬היה בעל‬ ‫סמכות רבה ונודע בתכונות תרומיות רבות, ובעיקר – ‬כמי‬ ‫שהעלה את המשנה‪ ,‬התורה שבעל־פה, על הכתב‪ .‬לפי‬ ‫המסורת פירש את הפסוק "עת לעשות לה'‪ ,‬הֵפ ֵרו תורתך" (תהלים‪ ,‬קיט) בכך שקרא 'הֲפ ֵרו' בציווי – ‬ובכך הצדיק את ‫המעשה‪ .‬בתוקף סמכותו הניע את חכמי דורו, בלט בהם רבי‬ ‫מאיר*, ‬לכתוב את התורה שבעל־פה כפי שקיבלו מרבותיהם, ‫בבתי המדרש השונים‪ ,‬ואילו הוא עצמו גיבש את הנוסחאות‬ ‫השונות וכן קבע אילו משניות יהיו בששת סדרי המשנה – ‫האחרות הפכו למשניות חיצוניות‪ ,‬הברייתא. זכה בשבחים‬ ‫מפליגים: "‬אלו שבע מידות שמנו חכמים לצדיקים, ‬כולם‬ ‫נתקיימו ברבי ובבניו" (מסכת אבות‪ ,‬ו)‪ .‬על חייו, על ידידותו‬ ‫עם הקיסר הרומי אנטונינוס (אנטונינוס פיוס, ואולי הכוונה ‫למרקוס אאורליוס) ועל מותו מסופרות אגדות רבות. לקברו ‫בבית שערים מייחסים חשיבות רבה‪.‬‬

‫רבי יוחנן (המאה ה־‪(3‬‬

‫גדול האמוראים* מארץ־ישראל בדור השני, הנחשב כמי‬ ‫שגיבש את התלמוד הירושלמי וגם חכמי בבל ראו בו סמכות‬ ‫עליונה. יסד ישיבה גדולה בטבריה ועמד בראשה ‪80‬ שנה. סיפרו שהיה לו הכוח להחיות מתים. ‬תלמידו הגדול‪ ,‬רבי‬ ‫שמעון בן לקיש, או ריש לקיש, ‬היה בנעוריו שודד דרכים;‬ ‫רבי יוחנן הביאו לישיבה, השיא לו את אחותו ועם השנים‬ ‫נעשה חבר־תלמיד, כלומר כמעט שווה לו. בסוף ימיהם‬ ‫התקוטטו. (בשם זה נקראו עשרות חכמים, בהם חכם בן‬ ‫העיר יפו הנזכר פעם אחת במדרש.)

‫רבי מאיר (המאה ה־2)

מגדולי התנאים* ומנסחן של רבות מההלכות הכלולות‬ ‫בשישה סדרי המשנה*. שמו, מוצאו ושם אביו אינם ‫ידועים, ויש אגדה שלפיה היה מבני בניו של הקיסר נירון‪,‬‬ ‫והתגייר‪ .‬ייתכן שנקרא רבי נהוראי ורבי מישע‪ ,‬וכי "רבי ‫מאיר" היה כינויו – מכיוון שהיה מאיר עיני חכמים‬ ‫בהלכה‪ .‬נראה שהיה גדול תלמידיו של רבי עקיבא* וסייע ‫לו לקיים את מסורת התורה שבעל פה‪ ,‬הוסמך בידי רבי ‫יהודה בן בבא והיה חתנו של חנניה בן תרדיון* – שלושתם נמנו עם הרוגי מלכות*‪ ,‬ואילו הוא עצמו ברח‪.‬‬ ‫ידוע כבעלה של ברוריה*‪ ,‬וכיחיד מהחכמים שלא התנכר‬ ‫למורו אלישע בן אבויה כשנעשה "אחר", כלומר‪ ,‬כפר‬ ‫בעיקר‪ .‬שמו נזכר במשנה יותר מ־300 פעמים‪ ,‬וגם במקום ‫שכתוב "אחרים אומרים" הכוונה אליו‪ ,‬וכן הלכות שהובאו‬ ‫ללא שם אומרן: "סתם מתני' ר' מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי ר"ש וכולהו אליבא דר"ע" (מסכת סנהדרין, ‬פו). ‬ייתכן שהשמטת שמו היתה עונש על‬ ‫כך שעירער על סמכותו של נשיא הסנהדרין, ‬רבן שמעון בן ‫גמליאל השני‪ .‬אבל ברור שעורך המשנה רבי יהודה נשיא* ‫הסתמך בעיקר על דבריו‪ .‬היה גדול גם באגדה‪ ,‬ונחשב כמי ‫שאמר ‪300‬ משלי שועלים‪ ,‬בין היתר כדי לעורר את שומעי ‫דרשותיו אל כוונות דבריו‪ .‬אמר, "‬הווי שפל רוח בפני כל ‫אדם" (מסכת אבות‪ ,‬ד). יש המזהים אותו עם מאיר בעל‬ ‫הנס*, אך אין זה זיהוי יחיד או מכריע.

‫רבי נחמן (המאה ה־3)

‫מהחכמים בני העיר יפו. (בשם זה נקראו גם רב נחמן בן‬ ‫יעקב [המאה ה־4], מהאמוראים* בבבל, ‬ממנהיגי תקופתו – ‫התחתן במשפחת ראש הגולה, היה דיין ולימד בישיבת ‫נהרדעא, נזכר הן בתלמוד הבבלי והן בירושלמי; ונחמן בן ‫יצחק [המאה ה־4] מהאמוראים* בבבל‪ ,‬איש סורא שעבר‬ ‫אחרי מות רבא לפומבדיתא ונזכר בתלמוד הבבלי‪(.‬‬

‫רבי עקיבא [בן יוסף] (המאה ה־‪(2‬‬

‫מגדולי התנאים*‪ ,‬שהצטרף למרד בר כוכבא* והיה המפורסם‬ ‫בעשרת הרוגי מלכות*‪ .‬היה רועה צאן ובן למשפחת גרים שלא‬ ‫ידע קרוא וכתוב‪ ,‬ומשנשא לאשה את רחל‪ ,‬בתו של כלבא‬ ‫שבוע העשיר – שהדיר אותה מנכסיו – הלך בעידודה ללמוד‬ ‫תורה והוא בן 40. עד מהרה נעשה לאחד מגדולי החכמים‬ ‫בארץ־ישראל. ‬ישב בבני ברק‪,‬ והנהיג סדר שיטתי בלימוד‬ ‫התורה שבעל פה; נראה כי היה ראשון שסידר את ההלכות;‬ ‫רבי מאיר* תלמידו היה למנסחן של ההלכות, ‬שהופיעו בדור‬ ‫הבא במשנה בסדר שהיה עיקר בשיטתו. ‬סיפרו על רבי עקיבא‬ ‫שהיה היחיד שנכנס לפרד"ס – תורת הסוד‪ ,‬הקבלה – ויצא‬ ‫בשלום‪ .‬וכן סיפרו שהיו לו עשרות אלפי תלמידים‪ ,‬וכולם מתו‬ ‫במגיפה שהתחוללה מפסח עד ל"ג בעומר – ואז נעצרה; מאז‬ ‫חוגגים יום זה מדי שנה (בימינו – בהדלקת מדורות)‪.‬‬

‫רבי פנחס [בן יאיר] (המאה ה־‪(2‬‬

‫מן התנאים* בדור החמישי‪ .‬התגורר בלוד והיה חתנו של רבי‬ ‫שמעון בר יוחאי*‪ ,‬ובשמו נקשרו אגדות רבות – למשל‪ ,‬איך ‫הלך פעם לקיים מצוות פדיון שבויים‪ ,‬ומי הנהר נבקעו לפניו‬ (מסכת חולין‪ ,‬ז)‪ .‬נמסר מפיו כי "תורה מביאה לידי זהירות‪,‬‬ ‫זהירות מביאה לידי זריזות […] טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה […] חסידות מביאה לידי רוח‬ ‫הקודש ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים" (עבודה זרה, ‫כ) – ועל פסוק זה מיוסד ספרו של רמח"ל*‪ ,‬מסילת ישרים*.

‫רבי תנחום בר חייא (ה־3־4)

‫‫מהאמוראים* בארץ־ישראל‪ .‬היה תלמידו של רבי סימון בן‬ ‫פזי‪.‬ התגורר בטבריה*‪ .‬מביא דברים בתלמוד בשם רבי ‫יוחנן*‪ ,‬בשם רבי יהושע בן לוי*‪ ,‬בשם רבי שמלאי ועוד;‬ ‫ואילו רבי יונה מסר דברים בשמו‪.‬‬

‫רביבים

‫אחד משלושת המצפים הראשונים שהוקמו בנגב ב־‪.1943‬‬ ‫שמות רחובות ניתנו גם על שם שני האחרים‪ ,‬גבולות ובית‬ ‫אשל‪ .‬רביבים הוקם דרומית לבאר שבע ונקרא בתחילה תל‬ ‫צופים; באותה עת היה היישוב העברי הדרומי ביותר‪.‬‬ ‫במלחמת העצמאות היה נתון במצור; ב־‪ 1950‬הועבר‬ ‫הקיבוץ למקום סמוך‪ ,‬ובאתר המקורי נמצא מוזיאון‬ ‫לתולדות ההתיישבות בנגב‪ .‬שם היישוב נגזר מביטוי תנ"כי, "גדודיה ברביבים תמגגנה" (תהלים‪ ,‬סה). ‫

‫רבין, יצחק (1922–1995) [כיכר]

‫הרמטכ"ל השביעי של צה"ל* וראש ממשלת ישראל‬ ‫החמישי‪ .‬נולד בירושלים‪ ,‬למד בבית־הספר החקלאי כדורי‪,‬‬ ‫היה מראשוני הפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות פיקד על‬ ‫חטיבת הראל* והיה ראש מטה חזית הדרום. ‬מילא תפקידי‬ ‫אלוף אחדים‪ ,‬בהם אלוף פיקוד הצפון וראש אג"ם‪,‬‬ ‫וכרמטכ"ל ב־1964–1968‬ הכין את צה"ל למלחמת ששת‬ ‫הימים*‪ .‬היה שגריר ישראל בארצות־הברית‪ ,‬כיהן זמן קצר ‫כשר העבודה ב־‪ 1974‬ ועם התפטרות גולדה מאיר* כיהן ‫כראש הממשלה (‪.(1977–1974‬ בממשלת האחדות היה שר‬ ‫הביטחון (‪(1990–1984‬, וב־‪ 1995–1992‬כיהן שוב כראש ‫הממשלה (וכן כשר הביטחון). ב‬‪־1993‬ אימץ יזמה של משא־‫ומתן לשלום עם אש"ף ("הסכמי אוסלו"), זכה להוקרה רבה‬ ‫בעולם ואף לשליש פרס נובל לשלום ולא מעט בזכות אלה‬ ‫חתם על הסכם שלום עם ירדן (1994)‬; ועם זאת עמד מול‬ ‫ביקורת ציבורית רחבה ונוקבת משתכפו פעולות טרור‬ ‫ופיגועים קשים – ‬עד שנרצח בידי יהודי אור ל־יב בחשון‬ ‫תשנ"ו (4 בנובמבר ‪ (1995‬ בסיומה של עצרת תמיכה בו‬ ‫שנערכה בכיכר הנקראת היום על שמו‪.‬‬

‫רבינא (נפטר ב־422)

‫לפי מחקרים חדשים היה זה שמם של אישים שונים בבבל‪.‬‬ ‫לפי מה שהיה מקובל‪ ,‬ועדיין נכון‪ ,‬היה מהאמוראים* בבבל‪,‬‬ ‫תלמידו של רבא ובן זמנו של רב אשי* (בסמוך)‪ ,‬ונראה‬ ‫שחתם את התלמוד‪ .‬כן היה זה שמו של אמורא שנפטר ב־‫‪ ,499‬יורשו של רבא תוספא כראש ישיבת סורא‪ ,‬ועמו תמו‬ ‫ימי האמוראים והחלו ימי הסבוראים*‪ ,‬ועוד.

‫רבן גמליאל (המאה ה־1 לספירה)

‫נשיא הסנהדרין‪ ,‬נכדו של הלל* והנשיא אחריו, ‬לפני‬ ‫החורבן; לשניהם הוצמד הכינוי "הזקן". מדבריו: "‬עשה לך‬ ‫רב‪ ,‬והסתלק מן הספק‪ ,‬ואל תרבה לעשר אומדות" (‫אבות‪ ,‬א) – החלק הראשון חוזר על משנתו של רבי יהושע* ‫בן פרחיה (אבות, א, ו) בהקשר שונה‪ :‬לא כדי שיהיה על מי להסתמך אלא‬ ‫כדי להמעיט בספקות; בהמשך אזהרה לכוהנים שלא להפריז‬ ‫בדרישותיהם (ולפי מקורות אחרים ידוע שהיו כוהנים‬ ‫שנטלו בכוח מה שהגיע להם לדעתם)‪ .‬נכדו נקרא רבן ‫גמליאל דיבנה‪.‬‬

‫‫רבנו חננאל [בן חושיאל גאון] (‪(1053–990‬‬

‫מראשוני המפרשים של התנ"ך והתלמוד‪ .‬נולד בקירואן, ‫מרוקו‪ .‬כאביו חושיאל לפניו כונה ריש ביי רבנן‪ ,‬כלומר‪:‬‬ ‫ראש וראשון לרבנים‪ ,‬והיה ראש הישיבה יחד עם רבי נסים‬ ‫בן יעקב‪ .‬כתב פירוש לכמחצית התלמוד הבבלי‪ ,‬והסתמך על‬ ‫גאוני בבל ועל חכמי איטליה‪ .‬הפירוש קדם לרש"י* – ‬אך‬ ‫רש"י לא הכירו‪ .‬הרבה להשתמש בביטוי "וכן הלכה" מכיוון‬ ‫שזה היה היעד שהציב לפניו – להגיע מדיוני התלמוד אל‬ ‫ההלכה המחייבת‪ .‬מפירושו לתורה נותרו רק אזכורים‬ ‫מעטים אצל מפרשים מאוחרים יותר‪ .‬נחשב למגשר בין ‫חכמי בבל וצפון אפריקה ובין חכמי אירופה וארץ־ישראל‪.‬‬

‫‫רבנו ירוחם בר' משולם (‪(המאה ה־14‬‬

‫‫פוסק וגדול בהלכה‪ .‬נולד בפרובנס‪ ,‬וכשגורשו היהודים‬ ‫מצרפת ב־‪1306‬ גלה לטולדו בספרד‪ .‬היה תלמידו של ‫הרא"ש*‪ .‬כתב את הספרים מישרים – ‬הלכות בענייני כספים‬ ‫שליקט מהתלמוד, מהרמב"ם* ועוד; ותולדות אדם וחוה – הלכות הנוגעות לאורח חייו של אדם יהודי מלידה עד‬ ‫נישואים ומנישואים עד מוות‪ .‬הפוסקים שבאו אחריו‪ ,‬ובהם ‫רבי יוסף קארו* ורבי משה איסרליש*‪ ,‬ייחסו משקל רב ‫לפסקי ההלכה שלו‪.‬‬ ‫

‫‫רבנו תם

כינויו של רבי יעקב בן מאיר (‪ ,(1171–1100‬בן בתו של‬ ‫רש"י*, ‬מהגדולים בבעלי התוספות* וראש חכמי דורו‪ .‬כתב‬ ‫את ספר הישר שבו בדק גרסאות שונות בתלמוד. הציע סדר‬ ‫אחר לפרשיות בתפילין. ‬כתב שירה בחרוזים‪.‬‬

‫‫רבניצקי‪ ,‬יהושע חנא (‪(1944–1859‬‬

‫סופר ועורך‪ .‬נולד באודסה‪ ,‬רוסיה‪ ,‬שבה היה פעיל בקרב‬ ‫חובבי ציון* ובה ערך את כתב העת הפרדס שבו פירסם ‫ביאליק* את שירו המודפס הראשון, "‬אל הציפור"‪ .‬רבניצקי‬ ‫הקים עם ביאליק* ובן ציון* את הוצאת הספרים מוריה ב־1901. ‬עם ביאליק ערך את שירת ימי הביניים (אבן גבירול*‬ ‫ואבן עזרא*) ואת סיפורי המקרא וכינס את אגדות חז"ל ‫בספר האגדה‪ .‬עלה לארץ־ישראל ב־‪ ,1921‬וגר בתל־אביב‬ (ברחוב אחד העם)‪ .‬ב־‪ 1922‬היה ממייסדי הוצאת הספרים‬ ‫דביר עם ביאליק ושמריהו לוין*‪ .‬כתב סיפורים לילדים‪.‬‬ ‫מאמריו כונסו בספרים אחדים‪.‬‬

‫‫רדינג, רופוס דניאל אייזיקס, ‬מרקיז (‪(1935–1860‬‬

‫משפטן ומדינאי אנגלי יהודי‪ .‬נחשב לאחד מגדולי‬ ‫המשפטנים האנגלים‪ .‬ייצג בפרלמנט את מחוז רדינג ב־‫‪ ,1913–1904‬והיה יועץ משפטי במעמד שר וב־1914‬ הוענק‬ ‫לו תואר לורד והוא מונה לראש מערכת השיפוט בבריטניה‪.‬‬ ‫מ־‪ 1918‬היה שגריר ארצו בארצות־הברית‪ ,‬וב־‪1926–1921‬‬ ‫היה משנה למלך בהודו; עם סיום תפקידו זה הועלה‬ ‫למרקיז‪ .‬המשיך להיות מעורב בפוליטיקה ואף מונה לשר‬ ‫החוץ. ‬מ־1926‬ היה יושב ראש חברת החשמל לארץ־ישראל‪.‬‬ ‫בביקורו בארץ שיבח את המפעל הציוני והוענקה לו אזרחות ‫כבוד של תל–אביב (‪ .(1931‬עם עלות הנאצים לשלטון הרבה ‫להוקיע את רדיפת היהודים‪ .‬על שמו נקראת תחנת הכוח‬ ‫מצפון לירקון על שפת ימה של תל–אביב.

‫‫רובין, ראובן (‪(1974–1893‬‬

‫‫מגדולי הציירים בישראל; התפרסם הן בציור נופי הארץ‬ ‫והן בדיוקנאות אנשיה‪ .‬נולד ברומניה‪‬. ציוריו הוצגו ‫בקונגרס הציוני בוינה ב־‪1911‬ ופרופסור ש"ץ* הזמינו‬ ‫ללמוד בבצלאל; עלה לארץ־ישראל ב־‪ ,1912‬השתלם בארץ ‫ובחוץ־לארץ וכשחזר ארצה ב‪ 1923־‬– התיישב בתל־אביב; ‫ערך תערוכת יחיד בגימנסיה הרצליה בתל־אביב ובמגדל‬ ‫דוד בירושלים‪ .‬את פתיחת מוזיאון תל־אביב ב־1932‬ ציינה‬ ‫תערוכת יחיד שלו‪ .‬נחשב‪ ,‬עם גוטמן*‪,‬ למייסד אסכולת‬ ‫נוף ארצישראלית‪ .‬הציג תערוכות באמריקה בשנות ה־‪ 40‬‬‫וה־‪ .50‬היה יו"ר אגודת הציירים והפסלים כ־‪ 25‬שנים‫. מלבד ציור אמנותי עסק גם בתכנון וציור תפאורות ‫לתיאטרון הבימה, ‬כיהן כציר ישראל ברומניה ב־‪1950–1948‬‬.‬ היה חתן פרס ישראל לציור לשנת תשל"ג־‪.1973‬ ביתו‬ ‫ברחוב ביאליק* משמש כמוזיאון שבו תצוגה מתמדת של‬ ‫חלק מיצירותיו.

‫‫רובין, שלמה (‪[שביל] (1823–1910‬‬

‫‫סופר בן תקופת ההשכלה* שכתב ספרים בענייני מדע‬ ‫ומאמרים מדעיים‪ .‬נולד בגליציה‪ .‬מ־‪ 1856‬היה למנהלו ‫הראשון של בית־ספר יהודי בבולחוב, ‬ומאז נדד בין ערים ‫שונות מפולין ואוקראינה עד אוסטריה ואיטליה‪ .‬כתב‬ ‫מאמרים לכתבי עת שונים, ‬ובהם כוכבי יצחק*‪ ,‬המגיד*‪,‬‬ ‫המליץ*‪ ,‬הנשר, ‬השחר* והמבשר‪ .‬היה נשיא קרן אמריקה־‫ישראל בארצות־הברית‪.‬‬

‫‫רובינא, חנה (‪(1889–1980‬‬

‫‫שחקנית תיאטרון‪ ,‬ממייסדות הבימה*‪ .‬נולדה בּב ֶל ָרּוס, ‫ובמלחמת העולם הראשונה עבדה כגננת בגן ילדים עברי‬ ‫ואחר כך ניהלה מוסד לילדי פליטים‪ .‬שיחקה עוד לפני ‫מלחמה זו בהצגת היהודי הנצחי לארנשטיין‪ ,‬ואחריה היתה‬ ‫מקבוצת מייסדי הבימה ובלטה בתפקיד לאה בהצגת‬ ‫הדיבוק לאנ־סקי שנקרא תחילה בין שני עולמות. ‬הגיעה‬ ‫לביקור ראשון בארץ־ישראל עם חבריה ב־1928, ומ־1931 ‫הופיעה בתיאטרון בארץ‪ ,‬גילמה דמויות בעצמה רבה – במחזו קלאסיים ומקוריים, ‬בהם מחזות של נסים אלוני‬ ‫שנכתבו במיוחד בשביל "הגברת הראשונה" של התיאטרון‪.‬‬ ‫מקשריה הרומנטיים עם המשורר אלכסנדר פן* נולדה בתה‬ ‫היחידה‪ ,‬אילנה רובינא‪ .‬כלת פרס ישראל לאמנות התיאטרון ‫בתשטז־‪.1956‬‬

‫‫רובינשטיין, יצחק (‪(1945–1880‬‬

‫‫הרב הראשי של קהילת וילנה*‪ .‬היה מראשי תנועת המזרי‬ ‫בליטא ובפולין. ‬נולד בדאטנובה‪ ,‬פלך קובנה, ‬למד בישיבות‬ ‫קובנה, סלוצק ּוֹולוז'ין, וכן באוניברסיטה של מוסקבה‪.‬‬ ‫ובשנת ‪1907‬ היה לרב של גניצסק‪ ,‬פלך ַטאב ְריה‪ .‬בימי‬ ‫מלחמת העולם הראשונה היה חבר הסנאט הפולני‪ ,‬ועסק‬ ‫הרבה בפדיון שבויים. ‬בשלהי מלחמת העולם השנייה יצא‬ ‫בדרכו לעלות לארץ־ישראל אך נפטר לפני שהגיע אליה.

‫‫רודנסקי, שמואל (1907–1989)

‫שחקן תיאטרון בעברית וביידיש‪ .‬נולד בפולין, ‬עלה לארץ־‫ישראל ב־‪1924‬ ועבד כפועל־בייבוש ביצות‪ ,‬בקטיף ‫ובבניין‪ .‬שיחק בתא"י (תיאטרון בניהולו של גנסין*) ‫וב"הקומקום", ‬והיה מגדולי השחקנים בתיאטרון‬ ‫"המטאטא" שבו הופיע עד ‪) 1947‬חוץ משנת ‪1938‬ שבה‬ ‫היה שחקן אורח בתיאטרון של מוריס שוורץ בניו יורק). מ־‪1948‬ שיחק בתיאטרון הבימה*, ‬וגילם כ־‪ 50‬תפקידים‬ ‫בהצגותיו. ‬התאפיין בהגייה ברורה של תפקידו למרות‬ ‫מבטא רוסי כבד שליווה אותו בכל שנותיו בארץ‪ .‬השתתף‬ ‫בתסכיתי רדיו כ"משפחת שמחון"‪ .‬כן הופיע בזוג – עם‬ ‫שמואל סגל*‪ ,‬ובשלישייה – עם סגל וגולדנברג ועם סגל‬ ‫ועצמון‪ .‬ב־‪ 1965‬הושאל לתיאטרון של גיורא גודיק וגילם ‫את טוביה במחזמר כנר על הגג לפי סיפוריו של שלום‬ ‫עליכם*‪ .‬בעקבות הופעתו במחזמר בעברית וביידיש הוזמן ‫להשתתף בהפקת המחזמר בגרמניה ובשווייצריה ובסרט ‫טוביה ושבע בנותיו‪ .‬יקיר תל־אביב לשנת תשמ"ב־‪1982‬‬ ‫וחתן פרס ישראל לתיאטרון בתשמ"ד־1984. ‬אשתו היא ‫שחקנית הבימה‪ ,‬ניורה שיין.

‫‫רוויגו, אברהם (1650–1713)

‫מקובל ושבתאי. נולד במודנה, איטליה, והיה מתלמידיו של ‫רבי משה זכות* בוונציה. בצעירותו נסחף בגל המשיחי‬ ‫שחולל שבתי צבי, ונראה שהוסיף להאמין בשליחותו של‬ ‫משיח השקר עד מותו; אסף מסמכים הנוגעים בחזיונות‪,‬‬ ‫וכתביו מהווים מקור חשוב ללימוד תולדות השבתאות. עלה‬ ‫עם משפחתו לארץ־ישראל ב־‪ 1702‬ויסד ישיבה בירושלים‬ ‫שרוב התלמידים בה נמשכו לרעיונות השבתאות. נפטר‬ ‫באיטליה, שאליה נשלח כדי לאסוף תרומות לאחזקת‬ ‫תלמידי החכמים בירושלים.

‫‫רוזוב, ישראל בנימין (1869–1948)

‫יושב ראש ברית הצה"ר בארץ־ישראל‪ .‬נולד בּב ֶל ָרּוס, למד‬ ‫באוניברסיטת מוסקבה, היה פקיד בנק ובעל תפקיד בכיר ‫בחברת נפט רוסית‪ .‬מראשוני הציונים ברוסיה, פעיל בארגון‬ ‫ההגנה העצמית של יהודי רוסיה וזמן מה שימש כיו"ר‬ ‫המרכז של ציוני רוסיה. עלה לארץ ב־‪ 1919‬והשתלב‬ ‫בהנהלת בנק הפועלים מהקמתו (הבנק נוסד עם ההסתדרות‬ ‫ב־‪ .(1920‬הצטרף למפלגה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי.

‫‫רוזן, פנחס (1887–1978)

‫חבר כנסת ושר המשפטים בממשלת ישראל‪ .‬נולד בגרמניה‪,‬‬ ‫למד משפטים והיה פעיל בתנועה הציונית. ‬ב־‪1923–1920‬‬ היה יו"ר ההסתדרות הציונית בגרמניה. ‬עלה לארץ־ישראל ב־‫‪ ,1924‬נשלח ללונדון כחבר ההנהלה הציונית וכשחזר ב־‬‫‪1931‬ פתח משרד לעריכת דין‪ .‬כיהן כחבר במועצת עיריית‬ ‫תל־אביב ב־‪.1948–1935‬ עם קום המדינה היה מחותמי‬ ‫מגילת העצמאות‪ ,‬כיהן כח"כ וכשר המשפטים הראשון‬ ‫בשנים ‪) 1961–1948‬כמעט ברציפות)‪ ,‬ונחשב למי שהניח‬ ‫את היסודות למערכת המשפט של ישראל ולחקיקה בכנסת‪.‬‬ ‫הוסיף לכהן כח"כ עד 1968.

‫‫רוזנבוים, שמשון (1860–1934)

ממנהיגי הציונות‪ ,‬שר בממשלת ליטא. ‬נולד בפינסק, ‬למד‬ ‫בישיבת וולוז'ין ומשפטים באוניברסיטאות אודסה ּווינה‪.‬‬ ‫היה עורך דין בעיר הולדתו ובמינסק,‪ּ ‬ב ֶל ָרּוס‪ .‬השתתף‬ ‫בקונגרסים הציוניים והיה מ"ציוני ציון" שהתנגדו בתקיפות ‫לתכנית אוגנדה‪ .‬היה ציר לבית הנבחרים ברוסיה, ‬ה"דּומה"‪,‬‬ ‫מ־‪ 1906‬ונאסר עם פיזורו. ‬במלחמת העולם הראשונה עבר‬ ‫לוילנה, ועם הקמת ליטא העצמאית היה סגן שר החוץ‪,‬‬ ‫השתתף במשלחתה לשיחות ורסאי ובניסוח החוקה. ב־‪1923‬‬ ‫מונה לשר לענייני היהודים‪ .‬עלה לארץ־ישראל ב־‪ ,1924‬ובין‬ ‫פעולותיו בתחום הציבורי היה ממייסדי בית־הספר העליון‬ ‫למשפט ולכלכלה בתל–אביב‪ .‬ב–‪ 1932‬נדפס ספרו על מושג‬ ‫הריבונות (בגרמנית).

‫‫רוזנבלום (ורדי), הרצל נפתלי, ד"ר (1903–1991)

‫עיתונאי ועורך‪ .‬נולד בליטא‪ .‬למד משפטים בוינה, וקיבל תואר‬ ‫דוקטור בתחום זה‪ .‬הצטרף לתנועה הציונית והיה חבר בתנועה‬ הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי* מראשית דרכה – ‬לימים חתם‬ ‫על מגילת העצמאות כחבר במפלגת ברית הצה"ר בשמו העברי, הרצל ורדי‪ .‬עלה לארץ־ישראל ב־‪ 1935‬ועבד בעיתון הבוקר. ‫הוזמן לשמש כעורך הראשי של ידיעות אחרונות עם עזיבת‬ ‫קרליבך* ואנשיו, והחזיק בתפקידו עד ‪1986‬ – רוב השנים‬ ‫התבטא בטור העורך בדפי החדשות של העיתון. ‬בנו, ‬משה‬ ‫ורדי‪ ,‬התמנה לעורך הראשי של העיתון ב־‪.1989‬‬

‫‫רוזנבלום, יאיר (1944–1996)

‫‫מלחין שהרבה לכתוב ללהקות הצבאיות‪ .‬נולד בתל־אביב‪,‬‬ ‫שבה היה חניך תנועת נוער‪ .‬אחרי שירותו הצבאי בלהקת‬ ‫הנח"ל הפך למנהלּה המוסיקלי. ‬בשנות השישים והשבעים‬ ‫של המאה העשרים היה מזוהה עם הלהקות הצבאיות, ורבות מ־‪ (!) 1,600‬ויותר הנעימות שכתב מושרות מאז ועד ‫היום: "ישנן בנות", "‬ארבע אחרי הצהריים", "בשמלה‬ ‫אדומה", "מה אברך", "קרנבל בנח"ל", "‬הייתי נער", "מסביב‬ ‫למדורה", "שיר לשלום"; לא פעם הלחין מילים שלא נכתבו ‫כשיר: "גבעת התחמושת", "מוכרחים להמשיך לנגן". את‬ ‫פרס אקו"ם על מפעל חיים קיבל בחודש שבו נפטר.

‫‫רוזנבלט, צבי (1911–1984)

‫מאנשי בית"ר שזוכו מרצח ארלוזורוב‪ .‬נולד ברומניה‪ ,‬עלה‬ ‫לארץ־ישראל בתחילת ‪1933‬, ובקיץ אותה שנה נעצר עם ‫אבא אחימאיר* ועם אברהם סטבסקי והואשם ברצח ‫ארלוזורוב*‪ .‬בבית המשפט זוכה פה אחד‪ .‬ב־‪ 1937‬נשא‬ ‫אשה‪ ,‬שימש כמנהל חשבונות בעיריית תל־אביב והיה חבר‬ ‫הנהלת ההתאחדות הארצישראלית לכדורגל‪ .‬לימים שינה‬ ‫את שמו לבן יעקב‪ ,‬על שם אביו.

‫‫רוזנס, שלמה (1862–1938)

‫היסטוריון ודמות בולטת בין יהודי בולגריה‪ .‬בן למשפחה‬ ‫שמוצאה ממגורשי ספרד שהתיישבו בתורכיה, ‬בהם אברהם‬ ‫בן מאיר רוזנס מאיסטנבול (‪ ,(1720–1635‬שהיה רב‬ ‫באדריאנופול וראשון החותמים על החרם שהוטל על שבתי‬ ‫צבי; יהודה בן שמואל רוזנס מאיסטנבול (‪,(1727–1657‬‬ ‫מגדולי החכמים בתורכיה ומראשי הלוחמים בשבתאות‪.‬‬ ‫שלמה רוזנס היה מהענף הבולגרי של המשפחה‪ ,‬נולד‬ ‫ברוסה‪ ,‬ופירסם מחקרים ומאמרים בעברית, ‬בולגרית, ‫צרפתית ועוד. החשוב בספריו היה דברי ימי ישראל ‫בתוגרמה ב־‪ 6‬כרכים שראו אור החל מ־‪;1908‬ כן כתב ספר‬ ‫מקיף על השפה העברית.

‫‫רוזנשטיין־ברוך, אברהם, ד"ר (1881–1950)

‫מורה למתמטיקה בגימנסיה הרצליה ומנהל, ‬ומטאורולוג. ‫נולד בפולין, היה חבר במערכות עיתונים יהודיים בווארשה, למד באוניברסיטה בעיר זו ובוינה ‪–‬ שבה הוענק לו תואר‬ ‫דוקטור‪ .‬עלה לארץ־ישראל ב־‪1909‬ והיה מראשוני המורים‬ ‫בגימנסיה הרצליה במעונה התל־אביבי. בשנות מלחמת‬ ‫העולם הראשונה ניהל את הגימנסיה. כתב ספרי לימוד‬ ‫במתמטיקה ובפיסיקה‪ .‬בשנות ה־‪ 20‬היה חבר מועצת העירייה ‫בתל־אביב‪ .‬הקים את אגודת המתמטיקאים והפיסיקאים‬ ‫בארץ־ישראל והיה נשיאה‪ .‬מעיסוק במטאורולוגיה כתחביב –‬‬ ‫נעשה חוקר ומפקח מטעם הממשלה.

‫‫רוחמה

‫מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת‬ ‫העצמאות‪ .‬יישוב עברי שעם הקמתו היה הדרומי ביותר, בשער הנגב‪ .‬ראשיתו בחווה שהקימה קבוצת פועלים ב־‫‪ .1912‬הותקף בידי ערבים סמוך להקמתו ונהרס כליל‬ ‫במלחמת העולם הראשונה‪ .‬יושב מחדש ב־‪1920‬ וניטש‬ ‫שנית ב־1929, ובפעם השלישית עלה ב־‪ 1932‬וניטש‬ ‫במאורעות 1936–1939. ‪ב־‪ 1944‬הוקם קיבוץ הקיים מאז. ‫שמו נגזר מדברי הנביא, "‬אמרו לאחיכם עמי‪ ,‬ולאחותיכם‬ ‫רחמה" (הושע‪ ,‬ב)‪‬. במלחמת העצמאות היה הקיבוץ בסיס ‫הצטיידות ויציאה לחטיבת הנגב של הפלמ"ח.

‫‫רוטנשטרייך‪ ,‬אפרים פישל (‪(1938–1882‬‬

‫מראשי יהדות גליציה המזרחית‪ ,‬ציר לסיים ולסנאט הפולני‪.‬‬ ‫חבר הנהלת הסוכנות היהודית וההנהלה הציונית בירושלים‪.‬‬ ‫עם הקמת אוקראינה אחרי מלחמת העולם הראשונה היה‬ ‫לראש המועצה הלאומית היהודית. ‬ב־‪ 1927–1922‬היה חבר‬ ‫הסנאט בפולין וב־1930-1927‬ היה חבר הסיים‪ ‬בית־‫הנבחרים הפולני. ‬כן השתתף בקונגרסים הציוניים‪ ,‬נבחר‬ ‫להנהלה הציונית ועלה לארץ־ישראל ב־‪.1935‬ היה מנהל‬ ‫המחלקה למסחר ותעשייה בסוכנות וכתב מאמרים רבים‬ ‫בנושאים‬ כלכליים‪.‬‬ פרופסור ‫נתן רוטנשטרייך‬ ‫מהאוניברסיטה העברית ועו"ד יהושע רוטנשטרייך הם בניו.

‫‫רוטשילד‪ ,‬אדמונד ג'ימס (‪[שדרות] (1845–1934‬‬

‫אבי ההתיישבות בארץ־ישראל, "הנדיב הידוע"‪ ,‬מוכר גם‬ ‫בתוארו‪ :‬הברון רוטשילד‪ .‬בן למשפחת בנקאים שענפיה‬ ‫התפשטו מגרמניה לצרפת ולבריטניה‪ ,‬והידועה הן בעושרה‬ ‫והן בתמיכתה באמנות‪ ,‬במדע‪ ,‬בעם היהודי ובישראל‪ .‬אדמונד‪,‬‬ ‫בנימין בשמו העברי, נולד בפריס‪ .‬מ־‪ 1881‬תרם לשיקום ‫קורבנות הפרעות ברוסיה, וב־‪1882‬ נענה לפניית המושבות ‫הראשונות שנקלעו למשבר והזרים להן כסף רב‪ .‬הסיוע‬ ‫והתמיכה הפכו לניהול של פקידות הברון ברבות מהמושבות‪,‬‬ ‫שלא מעטות מהן נושאות שמות של בני משפחתו. ב־‪1900‬‬ ‫העביר הברון רוטשילד את ניהול המושבות לחברת יק"א של‬ ‫הברון הירש*‪ .‬ההערכה כלפיו היתה רבה‪ ,‬ואחד מששת ‫הרחובות הראשונים של תל־אביב נקרא על שמו‪ ,‬שדרות ‫רוטשילד‪ .‬ביקר בארץ פעמים אחדות, ‬וחלק ניכר מהשקעותיו – ברכישת קרקעות ובתמיכה במקומות יישוב‪ ,‬חלקם נידחים –‬‫ לא ירדו לטמיון: האדמות והיישובים נכללו בגבולות‬‫ המדינה היהודית שקמה ארבע־עשרה שנים אחרי מותו‪ .‬עם ‫זאת‪ ,‬ובהמרצתו הוקמו מושבות גם בגולן ובחורן. ‬ב־‪1924‬‬ ‫הוענקה לו אזרחות כבוד של תל־אביב. ‬ב־1929‬ התמנה לנשיא‬ ‫כבוד של הסוכנות עם הקמתה. ‬ארונו הובא ארצה ב־1954, ‪ונטמן באחוזת קבר ליד זכרון יעקב* הנקראת רמת הנדיב.^[1]

‫‫רולן, רומן, ד"ר (‪(1944–1866‬‬

סופר ומחזאי צרפתי‪ .‬נולד במרכז צרפת‪ ,‬למד בסורבון‬ ‫והגיש עבודת דוקטורט‪ ,‬מחקר בתולדות המוסיקה‪ .‬שימש‬ ‫מרצה בתחום זה בסורבון, היה מתומכיו של זולא* בפרשת ‫דרייפוס*‪ ,‬ובתקופה זו של חייו (1895–1914) כתב את רוב ‫ספריו ומחזותיו, ‬בהם ז'אן כריסטוף ב־‪ 10‬כרכים‬ ‫והביוגרפיה בטהובן שאישיותו העניקה‪ ,‬כנראה‪ ,‬את‬ ‫ההשראה לכתיבת הרומן; כתב ביוגרפיות נוספות של‬ ‫אמנים. ממלחמת העולם הראשונה חי בשווייץ‪ ,‬כתב‬ ‫רומנים ובהם קולא ברוניון והנפש הקסומה‪ ,‬היה מפעילי ‫הצלב האדום ונודע בהטפתו לפציפיזם; ב־‪1923‬ כתב‬ ‫ביוגרפיה של מהטמה גנדי‪ .‬ב־1915 ‬הוענק לו פרס נובל‬ ‫לספרות‪ .‬בשנותיו האחרונות חזר לצרפת‪ ,‬נסוג מדעותיו‬ ‫ותמך במאבק בנאציזם.

‫‫רוממה‬‬

‫שכונה הצופה על הדרך מהרצליה לרמת גן – היום דרך משה‬ ‫סנה – ועל צהלה‪ ,‬שהוקמה בראש גבעה מוארכת ומכאן‬ ‫שמה‪ .‬התיישבו בה משפחות עולים מצ'כיה‪ ,‬ועם השנים‬ ‫נבנתה בצמוד אליה שכונת נאות אפקה‪.‬‬ ‫

‫‫רומנו‪ ,‬מרדכי מרקו‪ ,‬ד"ר (‪(1942–1870‬‬

ממייסדי התנועה הציונית בבולגריה‪ .‬למד משפטים והיה‬ ‫תעשיין, סופר ועיתונאי‪ .‬פעל לארגון העלייה מבולגריה‪ ,‬עלה‬ ‫לארץ־ישראל והיה בקבוצה המאורגנת "הקוצר" שחבריה ‫ייסדו את כפר חִטים כמושב השיתופי הראשון בארץ ב־1936 (‬שלושה ניסיונות קודמים ליישב את המקום נכשלו)‪.‬‬ ‫אחר כך השתקע בתל־אביב והיה שותף בחברת "בז'רנו".

רומֶנלי‪ ,‬שמואל (‪(1817–1757‬‬ ‫

משורר עברי‪ ,‬מחזאי ומתרגם‪ .‬נולד באיטליה‪ ,‬זכה להשכלה‬ ‫מסורתית וכללית רחבה ושלט בעשר שפות. ‬שהה ארבע‬ ‫שנים ברחבי מרוקו, התיישב בברלין ב־1790‬ וממנה עבר ‫לוינה‪ .‬מכתביו‪ :‬משא בערב (על חוויותיו במרוקו)‪ ,‬הקולות‬ ‫יחדלון (מחזה).‬‬ ‫

‫‫רוני

מלת ציווי במשמעות "שִמחי!" מנבואות הנחמה: "‪ר‬ני עקרה‬ ‫לא ילדה‪ ,‬פצחי ‪ר‬נה וצהלי" (ישעיהו, נד) – אך אותה לשון נקט הנביא גם‬ ‫באומרו "צהלי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ‫ישראל" (ישעיהו, יב).

‫‫רוסלאן

‫האנייה שחידשה את העלייה לארץ־ישראל אחרי‬ ‫מלחמת העולם הראשונה (שבמהלכה נעצרה העלייה). הפליגה מרוסיה בסוף ‪1919‬ לאחר מאמץ רב להשגת‬ ‫רשיונות יציאה ולאחר שהבריטים – שליטיה החדשים ‫של הארץ – ‬נתנו את הסכמתם‪ .‬האנייה הביאה ארצה ‫‪671‬ נוסעים‪ ,‬מקצתם חוזרים ורובם ראשוני העלייה‬ ‫השלישית ובהם סופרים‪ ,‬רופאים ומורים‪ .‬באישים שבאו‬ ‫עם גל עלייה זה היו מאיר יערי*‪ ,‬גולדה מאיר*‪ ,‬יוסף‬ ‫קלוזנר* ואליעזר קפלן*.

‫‫‫רופא המחתרות‬

‫כינויו של פרופסור מקס מרקוס (‪,(1983–1893‬ מחלוצי‬ ‫הרפואה בישראל‪ .‬נולד בגרמניה‪ ,‬שבה למד רפואה ושבה היה‬ ‫מנתח בבתי־חולים ומרצה לכירורגיה באוניברסיטת ברלין. ‫היה ציוני מנעוריו, ובתחילת שנות ה־‪ 30‬פנה אליו דיזנגוף‬ ‫בהצעה שיעתיק את פעילותו לארץ־ישראל. ‬ב־1934‬ עלה‬ ‫ארצה והתמנה למנתח ראשי בבית־החולים הדסה בתל־אביב ‫וכן למרצה בהשתלמויות ברפואה מטעם האוניברסיטה‬ ‫העברית שנערכו על הר הצופים בירושלים‪ .‬היה ידוע‬ ‫שאפשר להזעיקו גם באישון לילה לטפל בפצועי האצ"ל*‬ ‫והלח"י*, ומכאן כינויו. היה ממייסדי בית–החולים אסותא‬ ‫בתל־אביב.

‫‫‫רופין‪ ,‬ארתור שמעון‪ ,‬ד"ר (‪(1943–1876‬‬

כלכלן וסוציולוג ומי שהוציא אל הפועל את התכניות של‬ ‫הציונות בתחום ההתיישבות‪ .‬נולד בפרוסיה‪ ,‬עבד בבית־‫מסחר לתבואות ובמקביל למד משפטים וכלכלה‪ .‬ב־‪1902‬‬ ‫הוענק לו תואר דוקטור. ‬ערך כתבי עת כלכליים‪ ,‬וב־‪1907‬‬ ‫נשלח לארץ־ישראל לבדוק אפשרויות פיתוח בתחום‬ ‫החקלאות והתעשייה. ‬ב־‪ 1908‬עלה ארצה ומונה לראש‬ ‫המשרד הארצישראלי ביפו‪ ,‬ייסד את חברת הכשרת‬ ‫היישוב וסייע בהשגת כספים לגאולת הקרקעות; בין‬ ‫היתר שיכנע את הקרן הקיימת לישראל* להלוות כסף‬ ‫לאחוזת בית*‪ ,‬ראשיתה של תל־אביב; פועלים מכנרת*‬ ‫פנו אליו‪ ,‬ועל האדמה שהחכיר להם קמה דגניה*‪ .‬סייע‬ ‫ליישוב בארץ ממקום גלותו באיסטנבול במלחמת העולם ‫הראשונה, ‬ובשובו היה לראש המחלקה להתיישבות‬ ‫בהנהלה הציונית. היה מאנשי "ברית שלום" אך פרש‬ ‫ממנה ב־1929‬ בעקבות הפרעות והטבח בחברון, ‬במוצא‬ ‫ועוד‪ .‬היה יו"ר הסוכנות ב־‪.1935–1933‬ נקבר בדגניה*‪ .‬על ‫שמו נקראים כפר רופין בעמק בית שאן ומדרשת רופין‬ ‫בעמק חפר.

רוקח‪ ,‬ישראל (‪) (1959–1896‬שדרות)

‫ראש העירייה השלישי של תל־אביב‪ ,‬חבר כנסת ושר‬ ‫בממשלה‪ .‬נולד ביפו ולמד הנדסת חשמל בשווייץ. ‬היה‬ ‫חבר הוועד של תל־אביב ב־‪,1922‬ וממועצת העירייה‬ ‫הראשונה עד החמישית; כן כיהן כראש מחלקה וסגן‬ ‫ראש העירייה (מ־‪ .(1929‬במקביל לפעילותו הציבורית‬ ‫עסק במסחר‪ ,‬והיה ממייסדי עיתון הבוקר‪ .‬עם מותו של‬ ‫דיזנגוף* התמנה לראש העירייה בהוראת שלטונות‬ ‫המנדט‪ ,‬ולאחר מכן נבחר לתפקיד וכיהן בו עד סוף ‫‪.1952‬ בימיו הפכה תל־אביב לעיר הגדולה בארץ. בקיץ‬ ‫‪1947‬ עצרו אותו הבריטים עם אישי ציבור אחרים‬ ‫באשמה כי הגיש סיוע למחתרות שנאבקו לסיים את‬ ‫שלטונם בארץ. ב־‪ 1949‬נבחר לכנסת‪ ,‬היה שר הפנים ב־1953–1955, ‬וסגן יו"ר הכנסת מ־‪ 1957‬עד מותו. ‬אביו‬ ‫הוא שמעון רוקח‪.‬‬

רוקח‪ ,‬שמעון (‪(1922–1863‬

‫‫ממייסדי נוה צדק*‪ .‬נולד בירושלים ועבר ליפו ב־‪:1884‬‬ ‫היה המפקח על גביית תשלום מס הדרך מיפו לירושלים‬ ‫מטעם השלטון התורכי וסגן קונסול אוסטריה‪ .‬כונה‬ ‫הש"ר‪ :‬ראשי תיבות שמו אך גם רמז למעמדו הרם‪ .‬יחד‬ ‫עם אחיו אלעזר* רוקח ייסד את האגודה "עזרת ישראל"‬ ‫שרכשה חלק מהמגרשים שעליהם הוקמה שכונת נוה‬ ‫צדק. פעל להגיש עזרה לעולים ולאיחוד העדות‬ (אשכנזים וספרדים) ביפו, בדרכו של שמרלינג*. שנים‬ ‫רבות היה נשיא הקהילה המאוחדת ביפו. רכש פרדסים, ‫וניהל חברת שיווק משותפת לפרדסנים. ‬בפרוץ מלחמת‬ ‫העולם הראשונה סיפק לצבא התורכי עצים שבהם‬ ‫הסיקו את הרכבות‪ .‬בנו הוא ישראל רוקח.

רות

גיבורת מגילה תנ"כית הנקראת בשמה‪ .‬לפי הסיפור היתה‬ ‫מואבייה שהתגיירה עם נישואיה לבן שבט יהודה מבית לחם‬ ‫שהיגר לשדה מואב עם הוריו, ‬נעמי ואלימלך‪ ,‬ועם אחיו. במות בעלה בחרה רות לשוב עם נעמי: "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי‬" (רות‪ ,‬א). ‫נאמנות כזאת נחשבת עד היום לנוסחת גיור מוסכמת‪.‬‬ ‫לימים נשא אותה בועז* בן שלמון בן נחשון*, ‬ובן נכדּה ישי‬ ‫היה דוד* המלך‪ .‬המגילה על שמה נקראת בחג השבועות. ‫בסמוך רחובות אחרים על שם נשים מהתנ"ך‪ :‬אסתר‪,‬‬ ‫שולמית ויעל‪.‬‬

רזי

‫‫רז הוא סוד: "וָאֹמַר רָזִי לִי רָזִי לִי" (ישעיהו, כד); רש"י* ‫מפרש: "אוי לי, שנגלו לי שני רזים, ‬רז פורענות ורז ישועה – והרי תרחק הישועה עד שיבואו אויבים בוזזים…" מקבוצת השמות והביטויים מן התנ"ך שהפכו לשמות‬ ‫רחובות ובהם, למשל, רוני ורצון.^[2]

רזיאל, דוד (‪(1941–1910‬‬

‫מפקד האצ"ל*‪ .‬נולד בליטא, כבן ‪3‬ עלה עם משפחתו לארץ־‫ישראל וחזר עמה לרוסיה כעבור שנתיים‪ .‬בשובם, ב־‪1923‬‬, התיישבו בני המשפחה בתל־אביב‪ .‬למד בישיבה בירושלים, ובמקביל גם באוניברסיטה העברית. הצטרף להגנה והיה‬ ‫מראשוני הגרעין של הגנה ב' שממנו צמח האצ"ל*. ‬ב־‪ 1938‬‬מינה אותו ז'בוטינסקי למפקד האצ"ל. ‬בפעולת הגמול‬ ‫הראשונה על הטרור הערבי נתפסו שלושת הלוחמים, מפלוגת‬ ‫ראש פינה, ואחד מהם – ‬בן יוסף* – נתלה‪ .‬תחת פיקודו של‬ ‫רזיאל הוגברה העלייה הבלתי חוקית, נוכח החרדה שעוררו‬ ‫המשטר הנאצי והתפשטותו, וגדל גם היקף רכישת הנשק. הבריטים עצרו את רזיאל ב־1939‬, ומששוחרר השתכנע‬ ‫להפסיק את פעולות האצ"ל ולתמוך במלחמה בנאצים; ‫כתוצאה מהחלטתו זו פרשו רבים ממפקדי האצ"ל ובראשם‬ ‫יאיר* והקימו את הלח"י*. רזיאל יצא מטעם הבריטים לסייע‬ ‫בדיכוי מרד פרו נאצי בעיראק, ונהרג בהפצצה על שדה‬ ‫התעופה של חבניה. עשרים שנה אחרי מותו הובאו עצמותיו‬ ‫לירושלים. על שמו נקרא מושב רמת רזיאל בהרי יהודה.

רחל

‫בשם זה‪ ,‬של אחת האמהות בתנ"ך‪ ,‬אשתו האהובה של יעקב‬ ‫ואמם של יוסף ובנימין‪ ,‬נודעה משוררת גדולה וטרגית‪ ,‬רחל‬ ‫בלובשטיין (1890–1931). נולדה ברוסיה‪ ,‬למדה ציור וכתבה ‫שירים ברוסית מאז שהיתה בת ‪.15‬ עלתה לארץ־ישראל ב־‫‪1909‬ והתיישבה ברחובות‪ ,‬אחר כך עבדה בסג'רה (אילניה) ‫ובחוות כנרת*‪ .‬מ־‪1913‬ למדה חקלאות וציור בצרפת‪ ,‬וחלק ‫משנות מלחמת העולם הראשונה עשתה ברוסיה‪ .‬משחזרה‬ ‫ארצה באנייה רוסלאן הצטרפה לדגניה*, אבל מחלת ריאות ‫שממנה סבלה בנעוריה הפכה לשחפת‪ ,‬עזבה את הקיבוץ‬ ‫והתגוררה בתל־אביב ובמקומות אחרים. ‬בשיריה‪ ,‬שרבים ‫מהם הולחנו‪ ,‬יש אמירות אישיות נוגעות ללב ואהבה עזה‬ ‫לארץ־ישראל: "אחכה לך עד יכבו חיי‪ּ /‬כ ְ ַ‬‫חּכות רחל לדודּה"‫ (סופו של "זמר נוגה"). או: "ואולי לא היו הדברים מעולם‪/,‬‬‫ אולי‪ /‬מעולם לא השכמתי עם שחר לגן‪ /,‬לעָבדו בזיעת־‫אּפ ָי‪ […] /‬מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה/ ‬ובתום‪ /‬של‬ ‫ַ‬‫כנרת שלי… ‬הוי‪ ,‬כנרת שלי‪ /,‬ההיית, ‬או חלמתי חלום", או‬ "פגישה‪ ,‬חצי פגישה‪ ,‬מבט אחד מהיר‪ /,‬קטעי ניבים סתומים‬ – זה די…". ספרי שיריה נדפסו ב־‪ 1927‬וב־‪,1930‬ וכן לאחר‬‫ מותה‪ ,‬ב־‪ .1932‬לפי בקשתה הובאה לקבורה בכנרת‪ .‬אחיה ‫הבכור הוא יעקב סלע*‪.‬‬

‫רחל ושמואל (אידלסון)

‫על שמם של רחל (‪ (1970–1884‬ושמואל (‪(1947–1884‬‬ ‫אידלסון, ממייסדי אחוזת בית* ומראשוני תל־אביב. ‬שמואל‬ ‫נולד ברוסיה, ובגיל שמונה עלה עם הוריו לארץ־ישראל, לעיר העתיקה בירושלים. הוא למד לימודי קודש והיה בקי‬ ‫בחכמת ישראל; בכוחות עצמו רכש השכלה כללית. היה ‫מהפקידים הראשונים של בנק אנגלו־פלשתינה. לאחר ‫נישואיו ללאה־רחל גרו בני הזוג תחילה ביפו, ועם הגרלת‬ ‫המגרשים בנו את ביתם ב־‪ 1909‬ברחוב יהודה הלוי ‪– 18‬‬‫ מהבתים הראשונים של אחוזת בית. בשנת ‪1929‬, בשובם‬ ‫לאחר היעדרות מהארץ‪ ,‬פתח שמואל אידלסון משרד‬ ‫קרקעות גדול בבית המשפחה. היה מורשה לפעולות טאבו, ‫ונאמן על משקיעים מהגולה‪ .‬לאה־רחל אידלסון עסקה ‫בעבודה ציבורית לטובת הקהילה והיתה הגזברית של אגודת‬ "עזרת נשים".

‫‫רטוש, יונתן

‫שם העט שבו נודע אוריאל שלח (הלפרין, 1909–1981), ‫משורר, מייסד רעיון הכנענים והקבוצה שהלכה לאור הרעיון‬ ‫הזה‪ ,‬הוגה דעות ומתרגם‪ .‬נולד בפולין, ‬עלה לארץ־ישראל‬ ‫בנעוריו ולמד בגימנסיה העברית הרצליה ובאוניברסיטה‬ ‫העברית‪ .‬פירסם את שיריו מ־‪1926‬ בכתבי העת הירדן‬ ‫וטורים‪ .‬ערך את ביטאון האצ"ל בחרב‪ .‬ב־‪1939‬ הקים את‬ "הוועד לגיבוש הנוער העברי" שהיה המסד לקבוצת הכנענים‬ ‫וערך את ביטאונה‪ ,‬אלף. פירסם מאמרים וספרים בנושאים ‫לאומיים‪ ,‬בענייני ספרות ובחקר המקרא. ‬מספרי שיריו: ‫חופה שחורה, יוחמד, שירי חרב ועוד. ‬תרם חידושים רבים‬ ‫ללשון העברית ורובם הפכו לנחלת הכלל; המלה "המריא"‬ ‫התקבלה בן יום‪ .‬תירגם ספרים רבים בלשונו המיוחדת‬ ‫ובהם הרוח בערבי הנחל של קנת גרהם.

‫‫ריב"ל

ראשי תיבות שמו של רבי יצחק ברבי לוינזון (‪,(1860–1788‬‬ סופר עברי‪ .‬נולד ברוסיה‪ ,‬התיישב בברודי ב־‪ 1813‬והושפע‬ ‫רבות מרנ"ק, ‬שי"ר* ואחרים‪ .‬חזר לעיר הולדתו קרמניץ ב־‫‪1823‬ והיה בודד וחולה; ואף על פי כן היה מהבולטים‬ ‫באישים של תקופת ההשכלה בדעות שביטא בזכות‬ ‫רעיונותיה. (אלה גם ראשי תיבות שמו של רבי יהושע בן ‫לוי, מגדולי האמוראים*.)

‫‫רי"ז

‫‫ראשי תיבות שמו של הרב יפת זכריה (‪(1988–1909‬, הרב ‫של כפר שלם בתל־אביב.

‫‫רייך‪ ,‬לאון‪ ,‬ד"ר (‪(1929–1879‬‬

ממנהיגי הציונות במזרח גליציה. נולד בלבוב, ‬למד משפטים‬ ‫באוניברסיטה בעירו ושנתיים מדעי המדינה בפריס. עם‬ ‫שובו עמד בראש התנועה הציונית בגליציה אך דגל בנטילת‬ ‫חלק בפוליטיקה כדרך לביסוס מעמד היהודים‪ .‬היה מועמד‬ ‫לבית הנבחרים האוסטרי (1907) ולא נבחר; ערך עיתונים‬ ‫ציוניים ועם נפילת האימפריה האוסטרית וסיפוח גליציה‬ ‫לפולין ‪–‬ נאסר‪ .‬שוחרר‪ ,‬היה מראשי הוועד של המשלחות ‫היהודיות לשיחות השלום בוורסאי, ‬צרפת‪ ,‬ומששב היה ‫הציר של לבוב לסיים – בית הנבחרים הפולני – מ־‪ ;1922‬ב־‫‪1928‬ נבחר שוב ברוב גדול.

‫‫ריינס, יצחק יעקב (‪(1915–1839‬‬

‫רב‪ ,‬ממנהיגי הציונות הדתית ומייסד "המזרחי". נולד ופעל ‫בפולין. למד בישיבות וולוז'ין ואישישוק. ‬התמנה לרב של‬ ‫שוקיאן ב־‪1867‬, לרב של שווינצאן שנתיים לאחר מכן ומ־‫‪ 1884‬עד מותו היה הרב של לידה במחוז וילנה. ‬שילב לימודי‬ ‫חול בתכנית הלימודים בישיבות שהקים‪ .‬ממייסדי המזרחי ‫והנשיא הראשון של מפלגה זו. תמך בתכנית אוגנדה של‬ ‫הרצל*.

‫רייס‪ ,‬רפאל (‪(1944–1914‬‬

מהצנחנים שליחי היישוב‪ ,‬שהתנדבו לצבא הבריטי במלחמת‬ ‫העולם השנייה. נולד בבודפשט, עלה לארץ־ישראל, הוצנח ‫בשליחות בריטית־יהודית בתחומי הכיבוש הנאציים כחנה ‫סנש* ואחרים. חבר אל פרטיזנים יהודים בסלובקיה, אך‬ ‫נשבה בידי הגרמנים ונרצח במחנה הריכוז קרמניצה. עצמותיו הובאו ארצה.

‫רייפמן‪ ,‬יעקב (‪(1894–1818‬‬

‫חוקר ספרות, מחכמי ישראל. נולד למשפחה חרדית בפולין, ‫ונשאר בחוגים חרדיים ועם זאת עסק בחקר המקרא, ספרות‬ ‫חז"ל והספרות העברית של ימי הביניים. חיבר מונוגרפיות‬ ‫על התלמוד, ‬המדרשים ואישים שונים ובהם רבי זרחיה הלוי‬ ‫ורבנו בחיי (מחבר חובות הלבבות*)‪.‬‬

‫רייק, חביבה (‪(1944–1914‬‬

‫מהצנחנים שליחי היישוב‪ ,‬שהתנדבו לצבא הבריטי במלחמת‬ ‫העולם השנייה. נולדה בסלובקיה, עלתה לארץ־ישראל ב־‫‪1939‬, ויצאה בשליחות בריטית־יהודית לאירופה הכבושה‬ ‫בידי הנאצים. ‬צנחה בסלובקיה ב־‪1944‬, הצליחה ליצור קשר‬ ‫עם פרטיזנים יהודים, נתפסה בידי הנאצים ונורתה, ‬כחנה‬ ‫סנש*, אנצו סרני*, ורפאל רייס. סיפור חייה ושליחותה‬ ‫מתפרסם בספרם של תהילה וזאב עופר חביבה‪.‬‬

‫רילף‪ ,‬יצחק, ד"ר (‪(1902–1831‬‬

‫רב ומחובבי ציון, ממארגני העזרה ליהודי רוסיה. ‬נולד‬ ‫בגרמניה, הוסמך לרבנות ב־1857‬ ולאחר שקיבל תואר‬ ‫דוקטור מאוניברסיטת רסטוק (1865) היה לרב של ממל‬ ‫בפרוסיה המזרחית. אירגן את פעולות העזרה ליהודי רוסיה ‫בשנים שבהן שרר שם רעב כבד בסוף שנות ה־‪ 60‬של המאה‬ ‫ה־‪ ,19‬ובשנים הקשות שהחלו בפרעות 1881. ‪הטיף לרעיון ‬‫חיבת ציון‪ ,‬ובהשפעת ספרו של פינסקר*, ‬אוטואמנסיפציה, ‫כתב ספר משלו‪ ,‬ארוכת בת עמי, ‬שבו הציע "לכבוש ולרכוש" ‫את ארץ־ישראל, ולהקים בה מחדש מדינה ליהודים ששפת‬ ‫הדיבור בה תהיה עברית. היה מתומכיו של הרצל*.

‫רינגלבלום‪ ,‬עמנואל (‪(1944–1900‬‬

‫ההיסטוריון של גטו וארשה. נולד בבוצ'אץ', עיר הולדתו של‬ ‫עגנון*, למד באוניברסיטת וארשה והיה מורה להיסטוריה‬ ‫בבירת פולין. כתב מאמרים בתולדות יהודי העיר, וערך כתב‬ ‫עת היסטורי ביידיש. ב־‪1938‬ החל לתעד את סבלות‬ ‫היהודים – שליחות שמילא עד שנרצח בעצמו – כאשר‬ ‫נשלח לפקח על עבודות סעד בקרב ‪17,000‬ יהודים שגורשו‬ ‫מגרמניה בחזרה לפולין שממנה באו: במקביל להגשת העזרה‬ ‫גבה עדויות מפי המגורשים על ההתנכלויות האנטישמיות‬ ‫בגרמניה הנאצית. המשיך בכך מהפלישה הנאצית לפולין‬ ‫בספטמבר ‪1939‬: בצד עבודת ההצלה והסעד אסף, רשם‬ ‫ותיעד במסמכים – ‬הפעם בסיועם של עשרות מתנדבים‬ ‫שגבו עדויות, ‬כתבו דו"חות ועוד – תחת השם התמים "עונג‬ ‫שבת". כל החומר הרב הזה הוטמן במכלי מתכת, חלקו שב‬ ‫ונחשף אחרי המלחמה, ‬והוא מקור חשוב על יהודי וארשה‬ ‫בשואה. ‬הארכיון הופקד ביד ושם בירושלים ופורסם בקובץ‬ ‫ממלכת הגזע והרשע. רינגלבלום הועבר לצד ה"ארי" של ‫וארשה‪ ,‬אבל התגלה ונרצח בידי הנאצים.

‫ריש גלותא ‪

‫תוארו של נשיא הגולה היהודית בבבל אחרי חורבן בית שני, בעברית – ‬ראש הגולה. תחילה ישבו בסורא, שבה היתה‬ ‫ישיבה גדולה, ולאחר מכן – ‬בבגדאד. למרותם של ראשי‬ ‫הגולה סרו גם יהודי פרס וכורדיסטאן. ראשי הגולה‬ ‫התייחסו לשושלת בית דוד, והפאר וההדר שנהגו הקלו מעט‬ ‫ממצוקת הגלות של קהילתם. ראש הגולה האחרון פעל‬ ‫בבגדאד במאה ה־‪12‬. בימי מלחמת העולם הראשונה, ‬כשרוב‬ ‫תושבי תל־אביב נאלצו לעזוב אותה‪ ,‬דבק הכינוי הזה‬ ‫בדיזנגוף*‪ ,‬בשל התמסרותו ליישוב הגולה.

‫רכטר זאב (‪(1960–1899‬‬

‫אדריכל. נולד באוקראינה‪ ,‬עלה לארץ־ישראל באנייה רוסלאן ‫ועבד במשרדו של המהנדס חייקין בירושלים. למד הנדסה‬ ‫ברומא ובפריס, ועם שובו גר ועבד בתל־אביב‪‬. ממייסדי חוג ‫הארכיטקטים – ‬עם נויפלד‪ ,‬שרון* ודיקר. ‬מראשי התנועה ‫המודרנית לאדריכלות בארץ והראשון שבנה על עמודים‪ :‬בית‬ ‫אנגל (שדרות רוטשילד פינת מזא"ה, בשנות ה־‪ .(30‬בין‬ ‫הבתים שתיכנן בשנות ה‪ :20־‬בית הכדים (סגנון רומנטי, ‫נחלת בנימין ‪ ;(16‬בשנות ה־‪ :30‬בית סוסקין (לילינבלום 12), ‫מעונות שחקני הבימה* (הוז, ‬גורדון ופרוג); בשנות ה־‪:40‬‬ ‫שינוי חזית בית הכנסת הגדול (אלנבי); בשנות ה־‪ :50‬היכל‬ ‫התרבות (בשיתוף עם כרמי*), ‬ביתן הלנה רובינשטיין‪ ,‬בית‬ ‫המשפט (שאול המלך) כן בנה ברחבי הארץ – בנייני האומה‬ ‫בירושלים, וכן בתי מלון, בתי חולים ועוד. חתן פרס רוקח‬ ‫לאדריכלות ל־‪ .1957‬עסק גם בתכנון אורבני – תכנון רעיוני‬ לעיר תל־אביב‪ ,‬זכה בפרס ראשון לתכנון הרובע היהודי‬ ‫בצפת‪ .‬יחד עם יעקב רכטר ומשה זרחי‪ ,‬ועוד.

‫רלב"ג

ראשי תיבות שמו של ר' לוי בן גרשום (‪,(1344–1288‬‬ ‫פילוסוף, מתמטיקאי ואסטרונום מוערך מאוד – וממפרשי‬ ‫התנ"ך‪ .‬נולד ופעל בצרפת‪ ,‬תרם רבות לפיתוח ‫הטריגונומטריה, ‬וכן לאסטרונומיה: המציא מכשיר למדידת ‫זוויות בין כוכבים הנקרא בלשונות אירופיות "מטה יעקב" ‬‫ושיטה להערכת גודלם של השמש והירח‪ .‬בפירושיו לתנ"ך‬ ‫ניכרת נטייה להתבונן בשאלות פילוסופיות. שם ספרו‬ ‫העיקרי הוא מלחמות ה' ובו מוקדשת חטיבה ניכרת ‫להשקפותיו בתחום האסטרונומיה.

‫רמב"ם

ראשי תיבות שמו של רבי משה בן מימון (‪,(1204–1135‬‬ ‫גדול חכמי ישראל בימי הביניים‪ ,‬סמכות הלכתית שאין‬ ‫שנייה לה בין הפוסקים המכונים "ראשונים" ופילוסוף‬ ‫שהשפעתו ניכרת בכל הדורות‪ .‬נולד בקורדובה‪ ,‬ספרד‪,‬‬ ‫שאותה נאלצה משפחתו לעזוב ולהגר למרוקו‪ .‬היה בין היתר‬ ‫בארץ־ישראל, ‬וב־1168‬ התיישב בקאהיר ושימש כרופא‪ ,‬הן‬ לקהילה והן בחצר המלכות של צלאח א־דין‪ .‬נחשב למנהיג‬ ‫היהודים במצרים‪ ,‬והופנו אליו שאלות מקהילות שונות‪ ,‬בהן‬ ‫תימן. מספריו: משנה תורה (הנקרא גם יד החזקה), סיכום‬ ‫שיטתי של הלכות ושל מצוות התורה עם פסיקה ברורה‬ ‫לגבי הדיונים ההלכתיים בתלמוד; מורה נבוכים* המיועד‬ ‫להסביר את דרכה של היהדות ועוד‪ .‬סמוך לזמנו עוררו‬ ‫השקפותיו מחלוקת קשה‪ .‬ניסח את ‪13‬ עיקרי האמונה ‫היהודית‪ ,‬ובהם העיקר שניסוחו בסידור התפילה הוא: "‬אני‬ ‫מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח‪ ,‬ואף על פי שיתמהמה בוא יבוא"; עיקר אמונה זה היה להימנון אני מאמין*‪ .‬לפי‬‫ המסורת נקבר בטבריה.

‫רמבה, אייזיק (‪(1969–1907‬‬

עיתונאי ומזכירו האישי של ז'בוטינסקי* בשנים האחרונות‬ ‫לחייו‪ .‬נולד בפולין‪ ,‬למד באוניברסיטת וארשה‪ ,‬ומשפטים – ‫באוניברסיטה בלונדון. ערך כתבי עת אחדים של התנועה ‫הרוויזיוניסטית‪ .‬עלה לארץ־ישראל ב־‪ ,1940‬ואחרי מלחמת‬ ‫העולם השנייה התמנה לעורך העיתון היומי המשקיף ואחר‬ ‫כך לעורך חירות‪ .‬לאחר שנסגרו‪ ,‬כתב למעריב. מספריו‪:‬‬ ‫במחיצתו של ז'בוטינסקי‪ ,‬המגן והאסיר‪ ,‬קריניצי, ‬בנים אכלו ‫בוסר. חתן פרס סוקולוב ל־1969.

‫רמברנדט

‫‫השם שבו נודע רמברנדט הרמנסון ואן ריין (1606–1669), ‬‬‫מגדולי הציירים בכל הזמנים. ‬נולד ופעל בהולנד‪ ,‬למד זמן‬ ‫קצר באוניברסיטת ליידן, ‬עירו‪ ,‬אך העדיף את הציור. מ־1631‬ ‬גר באמסטרדם, ‬וצייר דיוקנאות של גברים ונשים לפי‬ ‫הזמנה של עשירי העיר‪ .‬עם זאת צייר באותה תקופה גם ‫ציורים אחרים‪ ,‬ובכללם מעמדים דרמטיים וציורי נוף. ‬מ־1639‬ ‬התגורר בבית גדול שגבל ברובע היהודי, ‬ושהתשלומים‬ ‫בגינו כילו את כספו‪ .‬בשנות חייו האחרונות הרבה לצייר‬ ‫מעמדים תנ"כיים שבהם ניכר ידע והבנה שנבעו אולי מקשריו‬ ‫עם שכניו היהודים, ‬שאחדים מהם צייר בדיוקנאות הזקנים‬ ‫שלו‪ .‬בין תמונותיו הנודעות – "שיעור באנטומיה", "‬משמר‬ ‫הלילה", "משתה בלשצאר" שבו מתברר מדוע לא הצליח איש ‫לקרוא את הכתובת על הקיר, "יוסף ואשת פוטיפר", "דוד‬ ‫מנגן לפני שאול" ו"הכלה היהודייה".

‫רמה

‫רמה או רמתיים או רמתיים צופים היתה עיר בנחלת בנימין‬ ‫סמוך לדרך משכם לירושלים‪ ,‬עירו של שמואל בן אלקנה‪,‬‬ ‫הנביא שהיה אחרון השופטים לפני תחילת ימי המלוכה‪.‬‬ ‫משערים שמקומה היה במקום שבו שוכן היום הכפר הערבי ‫א־ראם‪ .‬יישוב עברי בשם זה הוקם בשנות ה־‪ 90‬של המאה‬ ‫ה־‪ 19‬ליד נבי סמואל‪ ,‬שלפי המסורת נמצא בו קברו של‬ ‫שמואל‪ ,‬אך ניטש בימי מלחמת העולם הראשונה. יישובים ‫אחרים בשם זה – ‬ערים שונות בנחלות אשר ונפתלי – מציינים כי הוקמו במרומי פסגה או מדרון מעל פני ‫המישור.

רמות נפתלי

‫חבל ארץ בגליל העליון ומושב בו, דרומית לקרית שמונה, שהוקם ב־1945‬ בידי חיילים שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי ‫במלחמת העולם השנייה. במלחמת העצמאות היה המושב ‫מבודד ונצור, אך הדף את ההתקפות.

‫רמז, דוד (‪(1951–1886‬‬

‫חבר כנסת ושר בממשלה. נולד בּב ֶל ָרּוס‪‬, עלה לארץ־ישראל‬ ‫ב־‪ 1913‬ועבד במושבות‪ .‬ממייסדי ההסתדרות ומזכירּה ב־‫‪1945–1935‬. סייע בהקמתן של חברות במסגרת חברת ‫העובדים בהסתדרות. ב־1948–1945‬ היה יו"ר הוועד‬ ‫הלאומי. היה מהחותמים על מגילת העצמאות, כיהן כשר‬ ‫התחבורה הראשון בממשלת ישראל ומונה לשר החינוך ‫והתרבות – ‬אך נפטר בחודשי כהונתו הראשונים‪ .‬חידש‬ ‫מלים בעברית – למשל‪ ,‬מונית‪ ,‬מעגן ומבדוק‪ .‬בנו אהרן רמז (1919–1994) היה אלוף בצה"ל‪ ,‬מפקד חיל האוויר מהקמתו‬ ‫עד ‪1951‬, שימש בתפקידים בכירים נוספים והיה חבר כנסת‬ ‫ושגריר בבריטניה.

‫רמח"ל

‫ראשי תיבות שמו של רבי משה חיים לוצטו (‪,(1747–1707‬‬ ‫מקובל, ‬משורר וראש חבורה משיחית באיטליה – ‬מאז‬ ‫ששמע קול שהבטיח לגלות לו "סודות עליונים". לחץ מצד‬ ‫רבנים הביאו לגנוז את כתביו בקבלה‪ ,‬אך הרדיפות לא חדלו‪.‬‬ ‫ישב זמן מה באמסטרדם*, עלה לארץ־ישראל ב‪־1743‬‬ – ‫כנראה כדי שיּותר לו לעסוק שוב בקבלה – והתיישב בעכו. נספה עם אשתו ובנו במגיפה. ‫מּכתביו נותרו רק קטעים‬ ‫‫מעטים‪ :‬ספר המוסר מסילת ישרים*‪ ,‬שירים‪ ,‬מחזות ועוד‪.‬‬

‫רנ"ק

‫‫ראשי תיבות שמו של רבי נחמן קרוכמל (‪,(1840–1785‬‬ ‫הוגה דעות יהודי. ‬נולד בגליציה, למד בישיבה והשתלם גם ‫בשפות ובמדעים. כהגל, הניח שלכל עם "רוח לאומית" ‫מיוחדת; הרוחניות היהודית, הוסיף על כך‪ ,‬היא ערובה ‫לנצחיותו של עם ישראל‪ .‬ספרו, ‬מורה נבוכי הזמן‪ ,‬נדפס רק ‫אחרי מותו.

‫רענן

‫עץ שעליו חדשים או מוצר טרי‪ .‬הרחוב נקרא כך על שם‬ ‫בית חרושת לשוקולד הראשון בארץ שהיה בו‪.‬‬

‫רפידים

‫מהתחנות החשובות בדרך הנדודים של עם ישראל במדבר. לימים, מחנה צבאי עיקרי של צה"ל בסיני ‪1975–1967‬‬ – ביר גפגפה בפי המצרים.

‫רצון

תכונת נפש או רגש המניעים אותנו לעשייה. מושג‬ ‫בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. מקבוצת השמות והביטויים מן ‫התנ"ך שהפכו לשמות רחובות ובהם, ‬למשל, רוני ורזי‪.‬‬

‫‫רקנאטי‪ ,‬ליאון יהודה (‪(1945–1890‬‬

‫בנקאי‪ .‬נולד בסלוניקי‪ ,‬למד בבית־ספר גבוה בפריס. חזר‬ ‫לסלוניקי, התפרנס ממסחר והיה נשיא הקהילה היהודית ‫ונציג יהודי יוון במועצת הסוכנות‪ .‬עלה לארץ־ישראל ב־‫‪1935‬, התיישב בתל־אביב והיה ממייסדי בנק דיסקונט‬ ‫ומנהלו. ‬יזם מפעלים רבים שהביאו להשקעות בעיר, ובכך‬ ‫תרם רבות לשגשוג המסחר בתל־אביב ולפיתוח העיר. ‬כן‬ ‫היה יו"ר הקהילה הספרדית בתל־אביב ופעיל בארגונים‬ ‫ציוניים וקהילתיים. ‫

‫רש"י

ראשי תיבות שמו של רבי שלמה יצחקי (‪ ,(1105–1040‬גדול‬ ‫מפרשי התנ"ך והתלמוד ומגדולי החכמים היהודים בכל‬ ‫הדורות. ‬נולד ופעל בטרואה (טרויש), צרפת‪ ,‬למד בישיבות‬ ‫מגנצה (מיינץ) ּוורמייזה*, גרמניה. פירושו נוגע בלשון‬ ‫הכתוב ומביא גם מדרשים שונים, ‬והמחשות מחיי היום־יום‬ ‫בזמנו. חוקרים סבורים שפירושיו לתנ"ך היו מלאים, אך מה‬ ‫שמדפיסים היום בספרי עזרא, נחמיה, דברי הימים ואיוב – אינו משלו‪ ,‬הגם שייתכן כי תלמידיו התבססו על דבריו. ‫פירושו לתלמוד לא היה הראשון – קדמו לו גרשם מאור ‫הגולה*‪ ,‬רבנו חננאל* ואחרים; אבל רש"י צירף פירושים‬ ‫ממקורות רבים‪ ,‬בהם מסורת גאוני בבל‪ ,‬פירושו בהיר והוא‬ ‫שומר על אחידות פרשנית בתוך כל מסכת‪ ,‬אחידות הנובעת‬ ‫מהאופן שבו הבין את מכלול ענייני המסכת. ‬נכדיו‪ ,‬בני‬ ‫בנותיו‪ ,‬המשיכו בדרכו והם מכונים בעלי התוספות*.

‫רשף‬

משמעות המלה – ניצוץ‪ ,‬גץ; אבל ייתכן שגם בתנ"ך הכוונה‬ ‫לישות אלילית, שכן הביטוי "ובני רשף יגביהו עוף" (איוב‪ ‬‬‫ה) בוודאי מרמז לכך (רש"י מפרש שטן). ‬רשף היה אל האור‬ ‫הפניקי, וזה היה שמה הראשון של העיר שנקראה אחר כך‬ ‫ארשף או ארסוף וכן אפולוניה (על שמו של אפולו, אל האור‬ ‫היווני)‪ ,‬ובימינו – הרצליה.

רשפים

‫קיבוץ בעמק בית שאן. הוקם ב־1948, ‬אחרי שחרור בית‬ ‫שאן במלחמת העצמאות ולא הרחק מעיר עתיקה זו‪ .‬‬^[3]

הערות שוליים

1. בספר של העיריה מובאת כאן הפסקה הארוכה הבאה על:
   בית לוין (שדרות רוטשילד 46)
   ‫הבית המפואר‪ ,‬שזכה בזמנו לכינוי המצודה או הטירה, ‬נבנה‬ ‫בשנת ‪1924‬ למען יעקב צבי לוין שעלה ארצה משיקגו;‬ ‫בשנת ‪1931‬ עלו בעקבותיו אשתו ושתי בנותיו.
   הבית נבנה על גבי תלולית חול, ‬מוגבה מסביבתו. את תכנית‬ הבית הציע האדריכל יהודה מגידוביץ, אדריכל העיר‬ ‫הראשון‪ ,‬ויש בה ערב רב של סגנונות ואלמנטים אדריכליים‬ ‫המאפיינים את שנות ה־20 ‬בתל אביב‪ .‬מצד רחוב שד"ל נבנה‬ ‫ביתן למשרתים וחנייה לכרכרה‪ .‬היה זה בית גדול‪ ,‬ובשנת‬ ‫‪1928‬ הושכרה הקומה הראשונה למשפחת אהרונוביץ‪.‬‬
   ‫לאחר פטירת י"צ לוין ב־‪ 1934‬נמכר הבית למשפחתו של‬ ‫צבי ברוייער‪ ,‬שפתח בבית בנק לאשראי ובית ספר ללימוד‬ ‫אנגלית.
   לאחר קום המדינה שכרה אותו השגרירות של ברית־‫המועצות. ‬משפט הרופאים היהודים בברית־המועצות‪ ,‬עלילת‬ ‫דם בלבוש מודרני‪ ,‬עורר זעם רב בארץ והאנטישמיות לּובתה‬ ‫בגוש הסובייטי. בפברואר ‪1953‬ נזרקה פצצה רבת עצמה‬ ‫לחצר בית השגרירות. ‬רוב הנזק נגרם למטבח, ‬ונפצעו‬ ‫שלושה – ‬בהם אשת השגריר והטבחית‪ .‬ימים ספורים לאחר‬ ‫מכן ניתקה ברית־המועצות את יחסיה הדיפלומטים עם‬ ‫ישראל בטענה כי הסיתה נגדה וכי המשטרה סייעה למבצעי‬ ‫ההתנקשות. ‬היחסים הדיפלומטיים עם ברית־המועצות‬ ‫חודשו כעבור חמישה חודשים‪ ,‬אך נותקו שוב עם פרוץ ‫מבצע סיני בשלהי 1956.
   ‫לאחר שנים שבהן עמד בשממונו רכשה חברת אלרוב את ‫הבית‪ .‬תהליך השימור‪ ,‬בניצוחו של האדריכל אמנון בר אור, ‫היה מבצע חלוצי. ‬הבית נותק מיסודותיו‪ ,‬הושחל תחתיו‬ ‫שולחן פלדה וכך הוא עמד באוויר חמש שנים (!) עד תום‬ ‫העבודות‪.‬‬
   ‫גג הבית זימן לצוות התרגשות. ‬נמצא בו מנוף מוזר עשוי עץ‬ ‫רעוע‪ ,‬התחילו לסובבו וראה פלא! הגג נפתח לכיפת השמים‬ ‫כדי לקיים מצוות סוכה – ‬שכן לוין היה יהודי דתי.
   כיום פועלת בבית חברת סותבי'ס.
   כאן מובאת תמונה של הבית.
2. בספר של העיריה יש כאן עמוד של על
   מסגד מחמודיה (‫רחוב רוסלאן)
   מסגד מחמודיה, ‬המסגד הגדול של יפו, נקרא על שם מוחמד‬ ‫אגא, ‬שהתמנה למושל יפו ועזה ושיקם את יפו מהריסותיה‬ ‫לאחר כיבוש נפוליאון. מוחמד אגא זכה לכינוי אבו נבוט, שפירושו "אבי האלה", מפני שאחז באלה דרך קבע ונהג‬ ‫להכות בה באכזריות. ‬הוא שיקם את המסגד הקדום של בני‬ ‫משפחת ביבי, ‬ועל פי הכתובות המונצחות עליו ניתן לזהות‬ ‫מספר שיפוצים ושינויים שנעשו בו במהלך השנים. ‬אורכו‬ ‫של המסגד כעשרים וארבעה מטרים ורוחבו כשנים־עשר‬ ‫מטרים. הוא בנוי מאבן כורכר מטויחת המקורה בשתי‬ ‫כיפות. המיחרב, גומחת התפילה בכיוון התפילה למכה, מצוי‬ ‫בקיר הדרומי. בסמוך לו מצוי המינבר, תא התפילה. בראש‬ ‫מדרגותיו נמצא כס מעוטר חופה, שבתחתיתו שער ברזל‬ ‫ומעליו כתובת מוזהבת "אין אלוה אלא אללה ומוחמד הוא‬ ‫שליחו". ליד הפינה המערבית נמצא תא השמור לשליטים. ‫לידו, מול המיחרב, ‬נמצא קיר מצופה פסיפס חדש ששופץ‬ ‫על ידי משרד הדתות. באגף הצפוני והדרומי פרושות‬ ‫מחצלות למתפללים. מצריח המסגד נשמע קולו של המואזין‬ ‫הקורא לתפילה חמש פעמים ביום באמצעות רמקול. ‬גם‬ ‫בצריח מבחינים בשלבי בנייה שבכל אחד מהם נוספה קומה. ‫הכניסה הראשית אל המסגד היתה קבועה בעבר בצד‬ ‫המערבי. כיום הכניסה היא מרחוב רוסלאן. החלק הפנימי‬ ‫של המסגד מורכב ממערכת חצרות שנוצרה כתוצאה‬ ‫מהרחבות ושיפוצים. ‬העמודים המקיפים את החצר נלקחו‬ ‫בפקודת מוחמד אגא מחורבות קיסריה ואשקלון. ‬לצד רחוב‬ ‫רוסלאן, בולט סביל (רהט} סולימן, ‬שבנה סולימן פחה‬ ‫מושל עכו.
   ‫וכאן מובאת תמונה של מסגד מחמודיה – סוף המאה ה־‪19‬‬.
3. בספר המקורי מובאת כאן, בסוף אות ר, תמונה של רחוב הרצל וברקע גמנסיה הרצליה.