משנה אבות א טז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק א · משנה טז | >>

רבן גמליאללג היה אומר, עשה לך רב, והסתלק מן הספק, ואל תרבה לעשר אומדות.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר:

עֲשֵׂה לְךָ רַב,
וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק,
וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת

רבן גמליאל אומר:

עשה לך רב.
והסתלק מן הספק.
ואל תרבה - לעשר אומדות.

זה אשר צווה הנה לעשות רב אינו לעניין הלימוד אבל להוראה. שים לך רב שתסמוך עליו באיסור והיתר, והסתלק אתה מן הספק. כאמרם בירושלמי "זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליה ואשרי לך".

וכן צווה שיברח מהוציא המעשרות באומד, מפני שהוא מן הספקות:


עשה לך רב - לענין הוראה מדבר עכשיו, אם בא דין לפניך ונסתפקת בו, עשה לך רב, והסתלק מן הספק. ולא תפסוק עליו אתה לבדו. כי הא דרבא כי הוי אתי טרפתא לגביה הוי מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא, אמר, כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא:

ואל תרבה לעשר אומדות - שהמפריש מעשרות מאומד אינו ניצול מן הקלקלה. אם פוחת ממה שראוי ליתן, מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים. ואם העדיף על שהיה ראוי ליתן, פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים לד:

רבן גמליאל אומר. והוא בן בנו של הלל כדאמרינן בפ"ק דשבת דף ט"ו הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאות בפני הבית מאה שנה. ופירשו המפרשים שלכך לא נכתב לשון קבלה מכאן ולהלן לפי שמתלמידי שמאי והלל נתרבתה המחלוקת בישראל. ונעשית התורה כשתי תורות לכך לא שייך לומר קבלה גבייהו. שתורת כל חכם וחכם לא היתה מוגבלת ומקובלת ונמסרה כמו אצל הראשונים. ולי נראה דאי משום הא לא היה נמנע התנא מלשנות שקבלו שהרי עיקרי התורה קבלוה ואין בה מחלוקת בשום פנים כמו שהאריך בזה הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשנה. אבל מעיקרא לאו קושיא דבפ"ב משנה ח' תנן ריב"ז קבל מהלל ושמאי וכו':

ואל תרבה לעשר אומדות. פי' הר"ב שהמפריש מעשרותיו וכו' ואם העדיף וכו' מעשרותיו מקולקלים. שהטבל מעורב בהן. רמב"ם פ"א מהל' מעשר. וכ"כ רש"י בפ"ב דקדושין דף נ"ב. ובפ"ד דערובין [דף נ'] מסיים משא"כ תרומה דאין לה שעור. ועיין בפי' הר"ב משנה ו' פ"ד דתרומות. וכתב במדרש שמואל בשם החסיד הר"י ן' שושן וז"ל תימה בעיני למה לא אסר בהחלט מכל וכל שלא לעשר אלא במדה. ולימא ואל תעשר אומדות מאי ואל תרבה. ולכן אני אומר שהכונה שאפילו שתתכוין להרבות במעשרות ולתת יותר מן השעור. שמא תטעה באומדן דעתך. ע"כ. והתוס' בגיטין פ"ג דף ל"א מסקים דלא אסרו אלא במתכוין להרבות. ומרבה במתכוין. מהא דתנן בפ"ד דתרומות משנה ו' משובח משלשתן מכלל דאיכא שלשה בר מהנך והיינו אומד. וכן פירש הר"ב שם ש"מ דאף לרבנן לא נאסר אומד. והיינו כשאינו מרבה במתכוין. ומיהו להרמב"ם שכתבתי שם אסור שלא במתכוין. וכן דברי הר"ש שם. ורבינו בדרך חיים מפרש מתני' כאבא אליעזר בן גומל [שזכרו הר"ב במשנה ב' פ' [חמישי] דדמאי] כסובר דאף תרומת מעשר שיש לה שעור ניטלת באומד ובודאי במעשר ג"כ הכי סבירא ליה [והכי איתא בגמ' [דבכורות דף נ"ט] וכמ"ש בפירש הר"ב משנה ז' פרק בתרא דבכורות] ולכך אומר אל תרבה שאע"פ שהתירה לך התורה לעשר באומד מ"מ אל תרבה לעשות כן כדי להסתלק מן הספק. ע"כ. ולא קשיא דמאי שנא דתנן מעשרות. דמעשרות הוא שם לכלל המתנות שבזרע הארץ. כמו שכתבתי לשון ירושלמי במשנה ד' פרק ב' דמעשרות. ועיין בריש פ"ד דדמאי. אבל ראיתי בפי' הר"ש משנה ז' פ"ק דתרומות שכתב דנראה דאבא אליעזר בן גומל לא סבירא ליה הא דאל תרבה וכו'. וכ"כ התוס' דגטין ודבכורות הנ"ל:

(לג) (על המשנה) ר"ג. והוא בן בנו של הלל. ולכך לא נכתב לשון קבלה מכאן ולהלן, לפי שמתלמידי שמאי והלל נתרבה המחלוקת בישראל כו' לא היתה מוגבלת ומקובלת ונמסרה כמו אצל הראשונים. כך פירשו המפרשים. ואינו מוכרח, דבפ"ב מ"ח תנן, ריב"ז קיבל כו' מהלל ושמאי כו':

(לד) (על הברטנורא) שהטבל מעורב בהן. הר"מ. ורש"י. והחסיד הר"י ן' שושן מתמה למה לא אסר בהחלט מכל וכל שלא לעשר אלא במדה, ולימא ואל תעשר, מאי ואל תרבה. ולכך אני אומר שהכונה שאפילו שנתכוין להרבות ולתת יותר מן השיעור, שמא תטעה באומד דעתך. ועתוי"ט:

בפי' רעז"ל צריך להיות ולא תספק עליו אתה לבדך כי הא דרב אשי כי הוה וכו' דהכי איתה בפ"ק דסנהדרין ובפ"ק דמסכת הוריות:

ואל תרבה לעשר אומדות:    ס"א עומדות הרי"א ז"ל. ביד פ"א דהל' מעשר סי' י"ד:

יכין

רבן גמליאל אומר:    הוא רבן גמליאל הזקן בן רבן שמעון בן הלל הבבלי שנעשה נשיא [כשבת ט"ו א']. ונ"ל דכל היכא שהיה מבניו של הקודם, לא קאמר גביה קבל, דכל המניח בן ממלא מקום אביו, הו"ל כחי [ב"ב קט"ז א']:

והסתלק מן הספק:    לעיל [במשנה ו'] אמר דרך כלל שישתדל שיהיה רב בעירו. וכאן מדסיים והסתלק מהספק בהא הידיעה, מוכח דבפרטות מיירי, ור"ל בכל ספק שיקרה לך בתורה עשה לך רב אפילו לקטן ממך, להתיעץ עמו, למען תסתלק מהספק, וכמשחז"ל [הוריות ד"ג ב'], דרב בכל טריפות דאתא לקמיה, מכנף כל טבחא דמתא, כי היכא דלמטייה שיבא מכשורי:

ואל תרבה לעשר אומדות:    לא במעשרות ממש קאמר, דזהו דין, ובמסכת זו רק מדות נשנו כמש"ל. ותו מה אל תרבה, איסור גמור הוא, דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין [כמנחות נ"ד ב']. אמנם משל הוא דנקט, [וכלעיל משנה י"א], וה"ק אם תרצה מכח ספיקתך להחמיר, כהמפריש מעשרות מאומד, שמרבה במעשרות כדי לצאת מהספק. על זה אני אומר לך, דכמו המרבה במעשרות, ע"י שיחמיר יתגלגל לו קלקול בצד אחר וכמו שאמרנו, כמו כן המחמיר בדין מדיני התורה. לכן תשועה ברוב יועץ:

בועז

פירושים נוספים