מדריך רחובות תל אביב יפו/ד

טקסט זה מוגש בכפוף לרשיון CC by, המתיר שימוש כללי בכפוף לאזכור שם המחבר. מחבר: מדריך הרחובות של תל־אביב-יפו, מוגש באדיבות עיריית תל־אביב-יפו.

דאנטה אליגיירי 1321-1265

גדול המשוררים באיטליה. נולד בפירנצה. בשל שיוכו הפוליטי גלה ב־1302 עם אחרים ונדד בין ערי איטליה. יצירתו הגדולה, הקומדיה האלוהית, שלה הקדיש שנים רבות, מתארת את העולם הבא על שלושת מדוריו - התופת, הפורגטוריום (טור הטוהר או כור המצרף) וגן העדן על יושביהם המפורסמים.

ד'אקוסטה – ראו אוריאל אקוסטה (ד'אקוסטה)

דב בר המגיד ממזריץ' 1773-1704

מראשוני החסידות. נולד בפולין, למד בישיבה, והתפרנס ממלמדות. הקדיש זמן רב ללימוד קבלת האר"י* ואחר כך נעשה "מגיד" – מטיף בשער – בקוריץ וברובנא. מאחר שסבל ממחלה ברגליו נסע למז'יבוז' לקבל ברכה מהבעש"ט*, ונהיה תלמידו. משנפטר הבעש"ט נעשה יורשו בהנהגת החסידות; ישב במזריץ' בגבול ליטא־ רוסיה והפיץ את החסידות בפולין, אוקראינה, ליטא ורייסין, גם באמצעות שליחים מטעמו. המשל היה כלי מרכזי ששימש אותו בלימוד. ספרים שכתבו תלמידיו מפיו: מגיד דבריו ליעקב, אור תורה ואור האמת. באחרית ימיו הכריז הגר"א* חרם על החסידות והחלה רדיפה אחר מאמיניה.

דבורה הנביאה (המאה ה־11 לפנה"ס)

שופטת ונביאה, מהדמויות המרכזיות בין השופטים* בתנ"ך. בארץ־ישראל התחולל בזמנה מאבק קשה עם הכנענים. יבין מלך כנען שיעבד את בני ישראל באמצעות צבא חזק שהתבסס על 900 "רכב ברזל". באותה תקופה שפטה את ישראל דבורה אשת לפידות שהיתה גם "אשה נביאה", "והיא יושבת תחת תומר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים". היא הזעיקה את ברק* בן אבינעם מקדש נפתלי, הטילה עליו לגייס עשרת אלפים איש מבני שבט נפתלי* ומבני זבולון להילחם בסיסרא שר הצבא של יבין. אחרי שמרכבותיהם של הכנענים שקעו בנחל קישון והניצחון היה שלם, השמיעה שירה שבה נזפה בשבטים שישבו בחיבוק ידיים, שיבחה את הלוחמים ובעיקר את יעל* אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא.

דגן

שם כללי למיני תבואה המתאפיינים בשיבולת עמוסת גרעינים. במשפחת הצמחים אלפי מינים, ובהם החיטה*, האורז והתירס, המספקים את עיקר מזונם של בני האדם זה אלפי שנים. בסמוך רחובות קמה, שיבולים וגדיש.

דגניה

הקבוצה הראשונה, בדרום הכנרת, שכונתה משום כך אם הקבוצות. תחילתה ב־1909 וב"קומונה החדרתית" מ־ 1910. ב־1920 הוקמה קבוצה נוספת, דגניה ב, בצפון עמק הירדן (ומאז אם הקבוצות היא דגניה א). הסורים תקפו את שתי הדגניות בטנקים במלחמת העצמאות ונהדפו; אחד מהטנקים הסוריים ניצב עד היום בפתחה של דגניה א ומשמש סמל לעמידת הגבורה של מעטים מול רבים.

דה האז, יעקב 1937-1872

עיתונאי ומו"ל של אנציקלופדיה ליהדות. נולד בלונדון, עסק בכתיבה ובעריכה, היה מפעילי התנועה הציונית מראשיתה, מקורב להרצל* וכתב ביוגרפיה שלו. חי בארצות־הברית מ־ 1902 והיה מתומכי מדיניותו של ברנדייס*. עמד בראש ההסתדרות הציונית באמריקה ב־1921-1918.

דה וינצ'י, לאונרדו – ראו לאונרדו דה וינצ'י

דה מודינה, יהודה אריה (1648-1571)

רב, פייטן וחוקר. נולד ופעל בוונציה, איטליה. מספרים עליו שעוד בטרם מלאו לו 3 קרא בהפטרה בבית הכנסת. היה רב ודרשן מפורסם בוונציה, שמשך קהל רב לדרשותיו, ובו גם לא יהודים. כתב בעברית ובאיטלקית בנושאים רבים, מקבלה ועד מוסיקה – תחום שבו נודע כתומכו של שלמה דֵּי רוסי*. ספרו מגן וחרב משקף את חלקו בויכוחים בין נוצרים ויהודים. כתב גם אוטוביוגרפיה, חיי יהודה, ובה מנה 26 מקצועות שבהם שלח את ידו.

דה פיג'וטו, משה 1942-1868

יו"ר ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים. נולד בסוריה למשפחה ממגורשי פורטוגל שהתיישבה תחילה באיטליה. למד מפי רבנים, ולימודי חול – בבית הספר אליאנס. היגר לבלגיה ב־1900, התגורר באנגליה ב־1906- 1924 והיה פעיל בקהילה ובתנועה הציונית. סייע לוייצמן* לגייס כספים לתנועה הציונית. היה חבר ב"ועד הצירים" שפעל בארץ־ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה, וכיהן זמן קצר כראש המחלקה המדינית לעניינים ערביים. ב־1925 נבחר ליו"ר ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים, ואז עלה לארץ־ישראל וגר בירושלים עד 1936 ואחר כך בתל־אביב.

דובנוב, שמעון 1941-1860

היסטוריון של עם ישראל. נולד ברוסיה, האמין כי את שאלת היהודים אפשר לפתור בעזרת אוטונומיה לאומית ליהודים בארצות השונות. היה אוטודידקט והתגורר לסירוגין בפטרסבורג, מסטיסלב, אודסה, וילנה וברלין. בעלות הנאצים לשלטון עבר לריגה בירת לטביה. נרצח בידי שוטר לאטווי בשעה שהנאצים גירשו את קהילת ריגה למחנות. יצירתו הגדולה – דברי ימי עם עולם – נדפסה ב־ 10 כרכים.

דוד המלך (המאה ה־10 לפנה"ס)

מלך ישראל ואבי שושלת המלכים ביהודה עד חורבן בית ראשון במאה ה־6 לפנה"ס. נולד בבית לחם. כבנו הצעיר של ישי הוטל עליו לרעות את הצאן. בהביאו צידה לאחיו הגדולים במערכה נגד הפלשתים יצא להילחם בגלית הענק, ניצח אותו והפך לחתנו של שאול המלך*. במות שאול היה למלך יהודה בחברון, ושבע שנים לאחר מכן הומלך "על כל ישראל ויהודה", כבש את מצודת ציון – "היא עיר דוד" - וקבע את בירתו בירושלים (שמואל ב, ה). הוא ניצח את הפלשתים, את מואב, את עמון, את עמלק ואת צובה, ואף את ארם דמשק שביקשה להתערב במלחמתו עם צובה. נציבים מטעמו ישבו בארם וכן באדום. אבשלום בנו מרד בו, אך הובס. היה לא רק מצביא ומדינאי אלא גם מוסיקאי ומשורר, ומייחסים לו – או לו ולעשרה חכמים – את כתיבת ספר תהלים. לפני מותו המליך את שלמה* בנו אחריו. לפי האמונה היהודית יהיה המשיח יוצא חלציו.

דוד הראובני (המאה ה־16 לספירה)

נוסע, הרפתקן ומשיח שקר. הופיע ב־1524 בוונציה, טען שהוא נסיך יהודי מארץ חַיבר שבחצי האי ערב, שבה שולט שבט ראובן (מכאן שמו) ובראשו המלך יוסף, אחיו, ופנה אל שליטי אירופה ואל האפיפיור קלמנס ה־7 כדי שיכרתו ברית עם הממלכה שאותה התיימר לייצג ויכבשו ביחד את ארץ־ ישראל – שאך זה נפלה לידי שליטיה החדשים של תורכיה, העות'מנים – במטרה למסור אותה לשלטונם המחודש של היהודים. בהשפעתו חזר ליהדות שלמה מולכו* מן האנוסים, וביחד הגיעו השניים לחצרו של קיסר גרמניה; שם נעלם דוד, ואילו מולכו הועלה על המוקד ומת על קידוש השם. גיבור ספרו של מקס ברוד, ראובני שר היהודים (1925). לא הרחק רחוב נוסף בשם אוטופיה ציונית מלפני היות הציונות: נס לגויים, כשם התרגום לטנקרד של ד'ישראלי.

דודאים

צמח בר שמיוחסות לו סגולות שונות. הוא רעיל, כרוב הסולניים, ויש לו שורש ארוך הנראה כרגלי אדם – מכאן האמונה כי הצמח צועק כשעוקרים אותו מהאדמה. ייחסו לו סגולות מרפא, בין היתר מעקרוּת, כפי שאפשר ללמוד גם מהסיפור בתנ"ך על מצוקת עקרותה של רחל ועל בכורו של יעקב, ראובן: "וימצא דודאים בשדה ויבא אותם אל לאה אמו; ותאמר רחל אל לאה, 'תני נא לי מדודאי בנך'" (בראשית, ל).

דוחן

מין דגן* המיועד למאכל בהמות ועופות. נמנה עם תת משפחה שבה עשבים רעים כיבלית, דוחנית ועוד.

דויד'קה

מרגמה מתוצרת ישראל שפעלה במלחמת העצמאות והצטיינה ברעש הרב שהקימה ובאימה שזרעה בקרב אנשי האויב. נקראה על שם דוד ליבוביץ, שעסק בפיתוחה. מוצגת לראווה בירושלים ובצפת לזכר הימים ההם.

דוליצקי, מנחם מנדל 1931-1856

משורר עברי וסופר יידי. נולד בביאליסטוק, פולין. לימד עברית בערים שונות. אחרי הפרעות של 1881 הצטרף לחיבת ציון. שירו, "ציון תמתי", הוא מראשוני השירים של התנועה הציונית. עבר למוסקבה ב־1882, שימש כמזכירו של ויסוצקי* וכתב את הביוגרפיה שלו, ועם גירוש היהודים מעיר זו ב־1892 היגר לארצות־הברית שבה נאלץ לכתוב, ביידיש, בעיקר סיפורי סנסציה לעיתונות היומית ורומנים קלים. ב־1898-1897 ערך והוציא לאור ירחון בשם די צייט. נחשב להבטחה גדולה, ועם צאתו לאמריקה כתב לו יל"ג* בשיר ברכה: "הא לך עטי, עלה רש מקומי". בשנותיו האחרונות נשכח מלב וחי חיי דחקות, נפטר ונקבר בלוס אנג'לס.

דולצ'ין, אריה 1989-1913

שר בממשלת ישראל ומבכירי ההסתדרות הציונית. נולד בבּלֶרָוּס, היגר עם דודו למקסיקו, היה פעיל בארגונים ציוניים ונבחר ליו"ר ההסתדרות הציונית המקומית. ב־1944 נבחר לוועד הפועל הציוני. עלה לארץ־ישראל ב־1956. כיהן כראש המחלקה הכלכלית וכראש מחלקת העלייה והקליטה בסוכנות. היה חבר הנהגת הליכוד מטעם התנועה הליברלית, ושימש כשר בלי תיק בממשלת הליכוד הלאומי ב־1970-1969. בשנות ה־80 היה יו"ר הנהלת ההסתדרות הציונית. דודאים

דונולו הרופא

כינויו של שבתאי בן אברהם דונולו (המאה ה־10 לספירה), שהיה רופא ואסטרונום. על שמו נקרא בית חולים שפעל בעבר ביפו. נולד ופעל באיטליה. כתב ספרי רפואה, ובהם תחכמוני: בהקדמה לספר זה הוא מספר כי נפל בשבי המוסלמים עם בני משפחתו, וכי יהודי אוטרנטו פדו אותו. הספר עצמו הוא פירוש לספר יצירה הקבלי, ויש בו תיאור חלקי גוף האדם בשמות עבריים והקבלה בין האיברים ובין גרמי השמים. כתב גם את ספר היקר או ספר המרקחות, הכולל הנחיות להכנת 120 מיני תרופות, אבל אין בו הסבר לשימוש בהן. דון יוסף נשיא – ראו יוסף נשיא, דון דונש (הלוי) בן לברט (המאה ה־10 לספירה) בלשן ומשורר עברי. נולד בבגדד, גדל והתחנך בפאס שבמרוקו ובבגרותו חי בקורדובה שבספרד והתנצח שם בענייני לשון עם מנחם בן סרוק* ושלושה מתלמידיו, ונראה שצדק ברוב הויכוחים. היה ממניחי היסוד להתפתחות התרבות היהודית בספרד המוסלמית. בשיריו העבריים אימץ את המשקל המקובל בשירה הערבית. בעיסוקו בדקדוק הניח כי שמות העצם בעברית נגזרים ברובם משורשים בעלי שלוש אותיות. בין היתר חיבר את הפיוט "דרור יקרא": האותיות הראשונות של ארבע שורות הבית האחרון יוצרות את שמו, דונש. באחרונה בוטל הרחוב.

דורון

מלה נרדפת למתנה, שי. בסמוך רחוב זבֶדֶ, מלה נדירה באותה משמעות, וכן רחוב הודיה.

דורי, יעקב 1973-1899

הרמטכ"ל הראשון של צה"ל ולפני כן ראש המטה של ההגנה*. נולד ברוסיה, עלה עם משפחתו לארץ־ישראל בהיותו כבן שבע. למד בחיפה. ב־1917 התגייס לגדוד העברי* במלחמת העולם הראשונה. במאורעות של 1921 היה ממגנִי תל־אביב ויפו מפני הפורעים הערבים. למד הנדסה בבלגיה, וסמוך לשובו מונה למנהל המחלקה הטכנית בסוכנות* ולמפקד ההגנה במחוז חיפה. לאחר מכן היה ראש מחלקת ההדרכה הארצית של ההגנה, ומונה לראש המטה הכללי שלה ב־1939. נוכח סכנת הפלישה הגרמנית עמד בראש תכנון ההגנה על הכרמל כעין "מצדה* שנייה". ביוני 1948, כשהוקם צה"ל, נעשה לרמטכ"ל הראשון וכיהן בתפקיד זה עד נובמבר 1949. ב־1951 נעשה נשיא הטכניון בחיפה ושימש בכהונה זו עד 1965.

בית דיזנגוף (שדרות רוטשילד 16)

הבית שבו התגוררו צינה ומאיר דיזנגוף, ראש העירייה הראשון של תל אביב, היה מהבתים הראשונים בעיר העברית הראשונה. בתחילה היה בית בודד על החולות, בן קומה אחת ולו גג רעפים; במהלך השנים הורחב. לאחר מות רעייתו ב־1930 הקדישו ראש העיר "למפעל האמנותי והתרבותי, מוזיאון תל אביב", כדי להנציח את זכר אשתו צינה חיה ז"ל. דיזנגוף הוסיף להתגורר בבית עד יום מותו, ב־1936. בערוב ימיו כתב צוואה והוריש את ביתו "לילדי תל אביב ולתושבי העיר". דיזנגוף הנמרץ ורב הפעלים הודה שאינו מבין באמנות, לכן הקיף עצמו באמנים יועצים. יצירות רכש בכספו, מחוסר תקציב, והיתה לו אהבה ליצירות בנושא התנ"ך. הוא הזמין העתקים מברונזה של פסלי משה ודוד למיכאלאנג'לו. הצייר ראובן רובין מספר בזכרונותיו: "לאחר שהסבירו לדיזנגוף שפסלונים כאלה מצויים באלפיהם בכל חנות מזכרות באיטליה, התפשר וניאות להציבם על גג ביתו." הבית זכה לשמש כמשכנו הראשון של מוזיאון תל־אביב לאמנות – אותו ניהל ד"ר קרל שוורץ – מ־1932, עוד בחייו של דיזנגוף. בצד המוזיאון ודירתו הפרטית של דיזנגוף פעלו בבית גם בנק אשראי, משרד הקונסוליה הבלגית ומשרד המוזיאון. לאחר הרחבה נוספת של הבית, בתכנון האדריכל קרל רובין, נפתח המוזיאון רשמית במעמד הנציב העליון. ב־14.5.48 התכנסה בבית זה מועצת העם, ודוד בן גוריון הכריז באוזני חבריה ומוזמנים רבים על הקמתה של מדינת ישראל. בשנת 1972 נמסר הבית לידי החברה לחקר המקרא, ושש שנים אחר כך נמסרה הקומה התחתונה לצורך שחזור אולם העצמאות. בשנת ה־90 לתל אביב הוחלט להקים חדר זיכרון להנצחת מאיר וצינה דיזנגוף בבית שבו התגוררו.

דֵּי רוֹסי, שלמה 1628-1587

מלחין יהודי בתקופת הרנסנס. נולד ופעל באיטליה, בחצר הדוכס ממנטובה. כינה את עצמו ל'ֶאבְּרֶאוֹ, כלומר "העברי", ונקרא באיטלקית סַלוֹמוֹנהֶ די רוסי. היה בן חסותו של דה מודינה*. כתב מוסיקה מקהלתית – מדריגלים ומוטטים, כלית – סוויטות, סונטות ועוד. יצירה רב קולית בשם "השירים אשר לשלמה" היא מקבץ נעימות לפרקי תהלים, לתפילות וכן פיוטים לשבת וחג. שד"ל* פירסם רשימה ביבליוגרפית של יצירותיו.

דיזנגוף, מאיר 1936-1861

ממקימי האגודה אחוזת בית*, ראשיתה של תל־אביב, וראש העירייה הראשון של "העיר העברית הראשונה". נולד ברומניה, ועבר עם משפחתו לקישינב. שירת בצבא רוסיה, הוצב בז'יטומיר (שם הכיר את אשתו לעתיד, צינה*). הצטרף לחובבי ציון* באודסה. למד בפריס לתואר מהנדס כימי, וקיבל עליו ב־1892 להקים מטעם הברון רוטשילד* בית חרושת למוצרי זכוכית בארץ־ישראל, בטנטורה, שלא הצליח. חזר לאירופה, עסק במסחר באודסה ועלה ארצה ב־ 1905; גר ביפו והיה מראשוני המצטרפים לרעיון הקמתה של שכונה יהודית נפרדת, אחוזת בית; נבחר לוועד, ובשנים 1921-1911 עמד בראשו. כשגדלה תל־אביב נבחר לראש העירייה הראשון שלה ב־1921; התפטר בשלהי 1925 בגלל מחלוקת על התקציב, נבחר שוב ב־1928 וכיהן עד שנת מותו. הרחוב נקרא על שמו ביום הולדתו ה־73. ב־1926 הצטרף לוועד הלאומי והיה חבר ההנהלה הציונית כמנהל המחלקה למסחר ותעשייה. כתב זיכרונות, עם בני תל־אביב בגולה (על מלחמת העולם הראשונה). במותו ציווה את ביתו למוזיאון תל־אביב. (ראו גם עמודים 103 ו־105.) דיזנגוף, צינה – ראו צינה [כיכר]

דיין, משה 1981-1915

מבוני כוחו של צה"ל, הרמטכ"ל הרביעי, שר בממשלות ישראל ומאדריכלי השלום עם מצרים. נולד בדגניה* וגדל בנהלל. היה בפלגות הלילה של וינגייט*, ואיבד עין בפעולה צבאית בסוריה מטעם הצבא הבריטי. כמפקד חזית ירושלים במלחמת העצמאות ניהל את השיחות על הפסקת אש מטעם ישראל, ואחר כך השתתף בשיחות שביתת הנשק ברודוס. כרמטכ"ל, 1958-1953, הקים מסגרות לוחמות חדשות, פיקד על פעולות הגמול ועל מבצע קדש*. מ־1959 היה ח"כ. שימש שר החקלאות בממשלות בן גוריון* ואשכול*; ובשיא "תקופת ההמתנה" ב־1967 התמנה לשר הביטחון. היה שותף לניצחון במלחמת ששת הימים*, למאבק נגד הטרור ובמלחמת ההתשה, ופינה את מקומו עם דיין, משה ג' מאיר* נוכח המחאה הציבורית בעקבות מלחמת יום הכיפורים. עם המהפך של 1977 הציע לו מ' בגין* לכהן כשר החוץ בממשלתו; בכהונה זו היה לו חלק נכבד בהשגת הסכם השלום בין ישראל למצרים. כתב ספרים אחדים על התנ"ך, מדיניות ומלחמה. אביו שמואל היה ח"כ עד 1959; ובתו יעל נבחרה לכנסת מאז 1992.

די לה רֵיינה, יוסף (המאה ה־15 לספירה)

יהודי שעסק בקבלה, והיה לגיבור אגדות ויצירות ספרותיות שונות. לפי המסופר היה חכם יהודי מספרד או מצפון אפריקה, ועסק בקבלה מעשית – אולי בניסיון לקרב את הגאולה; לפי נוסח אחר ביקש להיאבק בשטן ולסלקו מהעולם כדי להגביר את האור והטוב, ואף עלה בידו לקשור אותו, אבל התפתה להקטיר לו קטורת וכך אבד. האר"י* אמר שראה את דילה רינה בגלגולו החדש ככלב שחור; וגם רבי משה קורדובירו* השתמש בסיפור כדי להזהיר מפני דוחקי הקץ. פירוש שמו הוא "יוסף של המלכה", ואולי זה שורש הסיפור כי אשת מלך יוון היתה אהובתו.

דימונה

עיר בנגב, ממזרח לבאר שבע*. תחילה היתה עיירת פיתוח שהוקמה ב־1955 למען פועלים שעבדו בסדום ועולים חדשים. המקום נזכר בתנ"ך: "...וקינה ודמונה ועדעדה" (יהושע, טו). בעיר מוזיאון עירוני לאמנות בת זמננו. סמוך לה הוקם הכור הגרעיני.

דיסנצ'יק, אריה 1978-1907

עורך מעריב. נולד בלטביה, ולמד בריגה ובווינה. ממייסדי בית"ר. עלה לארץ־ישראל ב־1934, ומצא את ייעודו בעיתונאות. ב־1948 היה עורך החדשות בעיתון הבוקר; ואז נענה לבקשתו של ע' קרליבך* והצטרף לעיתון הערב החדש, מעריב. נעשה עורך ראשי עם פטירתו הפתאומית של קרליבך, קידם את העיתון שהיה במשך שנים "הנפוץ ביותר במדינה", כפי שנכתב בכותרתו, וניווט אותו בהצלחה כמעט עשרים שנה.

דיצה

מלה נרדפת לשמחה*.

דיק, אייזיק מאיר 1893-1814

סופר שכתב יידיש ונמנה עם היוצרים שהביאו שמחה כמעט לכל בית יהודי. נולד בליטא, נמשך אל ההשכלה והחל לכתוב בסגנון שנקרא אז "סיפורים בפרוטה". כתב פרודיות וסאטירות, סיפורים סנטימנטליים והיסטוריים. לצורך כתיבת הסיפורים תירגם מעברית מדרשים, תפילות, משלים די לה ריינה, יוסף ועוד. אחד מסיפוריו הוא עיבוד לספרה של הרייט ביצ'ר סטו, אהל הדוד תום; האדון הטוב בסיפור הפך ליהודי, ובסוף הטוב מתגיירים העבדים המשוחררים.

דישון

מושב בגליל העליון, מצפון לצפת. הוקם ב־1953 בידי עולים מצפון אפריקה. נקרא בשם אחד ממיני הצבאים הנזכרים בתנ"ך (דברים, יד), שבשמו נקרא גם אחד מבני עשיו, וכן משמר את שם הכפר הערבי הנטוש. ד'ישראלי, בנימין (לורד ביקונספילד) – ראו נס לגויים

דם המכבים

משמות הפרחים שנבחרו לשמות הרחובות של שכונת פליטי הספר כדי להזכיר את הקרבנות שנפלו במלחמת העצמאות. בארץ פרחיו של הצמח הזה אכן אדומים כדם. למרות שמו, ותפוצתו בכל העולם הישן, מוצאו מאוסטרליה. פורח באביב.

דן, ישעיהו (שייקה) 1999-1910

מהצנחנים שהתנדבו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ומי שסייע למאות אלפי יהודים ממזרח אירופה להגיע לארץ. נולד ברומניה, היה חבר בתנועת הנוער הציונית גורדוניה-המכבי הצעיר, עלה לארץ־ישראל בשנת 1935 וגר בתל־אביב. התגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, התנדב לצנוח באירופה הכבושה בידי הנאצים כדי לסייע ביצירת קשר עם יהודיה, והיה מן היחידים ששליחותם עלתה יפה: הוא צנח ברומניה, וסייע להפלגתן של ספינות מעפילים שחילצו מאות יהודים ממוות ודאי. אחרי תום המלחמה היה פעיל בהברחת נשק ממזרח אירופה לקראת מלחמת העצמאות ובהעלאת מעפילים לארץ־ישראל. אחרי הקמת המדינה עלה בידו לשמור על קשרים הדוקים עם ראשי השירותים החשאיים במדינות הקומוניסטיות - קשרים שנמשכו גם בשנים שבהן ניתקו ברית המועצות וגרורותיה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. מאוחר יותר הקים את הארגון החשאי "נתיב" במשרד ראש הממשלה, ששמר על הקשר עם היהודים בארצות הקומוניסטיות. פעילותו נמשכה קרוב לארבעים שנה, שבמהלכן התגורר בתל־אביב ויצא ממנה לשליחויות רבות בשם ממשלת ישראל.

דניאל

דמות מרכזית בספר הקרוי בשמו בתנ"ך. מהגולים שהובאו לבבל, חוזה חזיונות שעמד בניסיונות קשים ויצא בשלום. לפי הדרמטי בסיפורים שבספר ישב המלך במשתה, ולפתע הופיעה יד ורשמה על הקיר מלים חסרות פשר. רק משהובא דניאל מבור הכלא, נמצא הסבר לכתובת "מנא מנא תקל דניאל ופרסין" (מלכותך תינתן בידי הפרסים). נראה שהצייר רמברנדט* הכיר את ההסבר המסורתי לשאלה מה מנע מאחרים לפרש את המלים, שכן בכתובת שבציורו הן רשומות מלמעלה למטה. בשם דניאל נקראו גם אחד מבני דוד ואחד מעולי בבל.

דנין, יחזקאל 1946-1868

מהמייסדים של אחוזת בית* ומראשוני תל־אביב. נולד בפולין בשם סוכובולסקי. עלה לארץ־ישראל ב־1886, והיה בה סוחר ופרדסן. עבר ליפו ופתח בה חנות מכולת. היה ממייסדי ספריית שער ציון* ועמד בראש לשכת בני ברית ביפו (שנקראה אף היא שער ציון). הקים את בנק קרדיט־ גומלין. ב־1910 נולד לרחל (לבית ילין*) ולו הבן, אהרן, הנחשב לילד הראשון של תל־אביב. ספרה של רבקה אלפר, קורות משפחה אחת, מוקדש לתולדות משפחות דנין וילין.

דעואל

אביו של אחד מנשיאי השבטים, קרואי העדה שהיו לצד משה: "ביום השישי נשיא לבני גד אֶלְָיֶסף בן דְּעוּאֶל" (במדבר, ז).

דפנה

קיבוץ בגליל העליון, ממזרח לקריית שמונה באצבע הגליל. עיר קדומה שהתקיימה בסמוך נקראה אף היא כך, כשם הנימפה שסירבה להיעתר לאפולו והפכה לעץ דפנה. הקיבוץ היה אחד משלוש נקודות יישוב שהוקמו בשם "מצודות אוסישקין*"; השניים האחרים היו דן ושאר ישוב*.

דקל

משפחת עצים הניכרים למרחוק בשל גובהם ובשל דמותם התמירה. בזכות צורתם הנאה ועמידותם נטועים רבים מהם בגנים ובאיי התנועה של תל־אביב. בין סוגי הדקל ישנם התמר*, שממנו לוקחים "כפות תמרים" (ויקרא, כג) לארבעת המינים; הדום, הנמצא בנגב; וכן הקוקוס ודקל הרפיה. דרויאנוב, אלתר [אשר אברהם אבא1938-1870( ])

סופר וחוקר הפולקלור היהודי. נולד בליטא, למד בישיבת וולוז'ין ופנה למסחר. הרבה לכתוב רשימות ומאמרים לעיתונים. היה ציוני ומזכיר הוועד ליישוב ארץ־ישראל באודסה ב־1905-1900. עלה לארץ־ישראל ב־1906, אבל חזר לרוסיה ב־1909, התמנה לעורך העולם ושימש בתפקיד זה עד 1914. עלה שוב ב־1921. ליקט וערך את ספר הבדיחה והחידוד (1938). היה חוקר תולדות חובבי ציון* וערך את כתבים לתולדות חיבת ציון ויישוב ארץ־ישראל. דנין, יחזקאל ערך את מדור הספרות באנציקלופדיה אשכול והיה ממייסדי היומון הבוקר וכן כתב העת מימים ראשונים שהביא מזיכרונות ראשוני היישוב. כתב את ספר תל־אביב על הקמת תל־אביב ועל 25 השנים הראשונות שלה, בלוויית מפות, ציטוטים מדברי אדריכלים וציוריו של נחום גוטמן*.

דרור

חירות וחופש, וכן שמה של ציפור אפורה קטנה הנפוצה בארץ ובעולם כולו ושומרת על חירותה למרות קרבתה למעונות האדם. דרור הבית החום־אפור מכונה גם אנקור, ובנוסף לו נראים בארץ דרור הירדן ולו קן גדול וכבד, דרור הרים הניכר בנקודה שחורה על לחיו הלבנה, דרור ספרדי שלחייו לבנות לגמרי ודרור פז שצבעו חום.

דרזנר, יחיאל 1947-1922

מעולי הגרדום*, הרוגי מלכות* של העת החדשה. נולד בפולין, ועלה לארץ־ישראל עם הוריו ב־1933. הצטרף לאצ"ל, נשלח לתפוס בריטים ולהלקותם כגמול על הלקאת נערים יהודים, ונעצר עם שניים מחבריו, אלקחי* וקשאני*. הובא למשפט, כפר בסמכות בית־הדין הבריטי ונידון למוות.

דרייפוס, אלפרד 1935-1859

קצין יהודי בצבא צרפת, קרבן עלילת ריגול שעמד במרכזה של פרשה אנטישמית שטילטלה את צרפת ועוררה הדים בעולם. ב־1894 טפלו על דרייפוס כי מסר מסמך סודי לגרמנים והאשימו אותו בבגידה. הוא נמצא אשם, הושפל בפומבי ונכלא באי השדים, כלא מחריד באמריקה הדרומית. בזכות אמיל זולא*, ראש השירות החשאי פיקאר ואחרים התגלתה האמת, כי קצין אחר בגד וכי דרייפוס הואשם והורשע רק מפני שהיה יהודי. ובכל זאת נדרשו 12 שנים עד שנשפט מחדש, זוכה והוחזר לשירות צבאי. הפרשה, וגילויי האנטישמיות ששטפו את צרפת, זיעזעו את הרצל* והניעו אותו להגות את מדינת היהודים.

דשבסקי, פנחס 1934-1879

מראשוני ההגנה העצמית היהודית ברוסיה. נולד באוקראינה, והיה מהנדס כימי. אחרי פרעות קישינוב (1903) התנדב לממש את החלטת פעילי ההגנה העצמית בקייב לנקום במחולל הפוגרום. הוא עקב אחרי האיש, פאוול קרושֶׁוואן, פצע אותו בסכין לאור היום והסגיר את עצמו למשטרה. בית המשפט דן אותו ל־5 שנות עבודת פרך, אבל בזכות עורך הדין גרוזנברג* שוחרר עוד ב־1906. ב־1910 ביקר בארץ־ישראל, וחזר לרוסיה. אחרי המהפיכה נאסר בידי השלטון הסובייטי בגלל תמיכתו בציונות, נשלח לסיביר ושם נפטר.