מדריך רחובות תל אביב יפו/ש

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה: הדף שימושי, ומתאים למקור. אך דרושה עריכה רבה נוספת. נא ראו בשיחה:מדריך רחובות תל אביב יפו.

טקסט זה מוגש בכפוף לרשיון CC by, המתיר שימוש כללי בכפוף לאזכור שם המחבר. מחבר: מדריך הרחובות של תל־אביב-יפו, מוגש באדיבות עיריית תל־אביב-יפו.

‫שאול המלך [שדרות]

המלך המשוח הראשון של ישראל. בן שבט בנימין שהיה‬ ‫הקטן בשבטים בעקבות מלחמה מרה דור לפני כן. נשלח‬ ‫במצוות קיש אביו לחפש אתונות שאבדו, ‬ומצא עצמו‬ ‫מוכתר למלך בידי שמואל הנביא. כדי לגייס את העם‬ ‫למאמץ נגד אויב משותף‪ ,‬נחש העמוני‪ ,‬שחט את בקרו‬ ‫ושליחיו הצטוו למסור את דברי המלך: "אשר איננו יוצא‬ ‫אחרי שאול ואחר שמואל‪ ,‬כה ייעשה לבקרו" (שמואל א, ‫יא). ניצח את עמלק‪ ,‬ועמד בפני הפלשתים – עד שהובס ‫במערכה בהרי הגלבוע* ונפל על חרבו‪ .‬חלק ניכר מהמסופר‬ ‫עליו קשור בביקורת שמתח עליו שמואל‪ ,‬הנביא שמשחו‬ ‫למלך ולאחר מכן משח למלך את דוד*‪ ,‬ובמאבקו של שאול‬ ‫בדוד – ‬שסייע לשאול במלחמתו בפלשתים ואף ניגן לפניו‬ ‫והיה לחתנו.

‫שאר ישוב

‫מושב בצפון עמק החולה, ממזרח לקריית שמונה. ‬מקור‬ ‫השם בתנ"ך (ישעיהו‪ ,‬י). היה משלוש נקודות יישוב שהוקמו ‫ב־1939–1940‬ ביזמתו של מ' אוסישקין* ("מצודות‬ ‫אוסישקין"); השתיים האחרות היו דן ודפנה*. ‬במלחמת‬ ‫העצמאות הותקף על ידי צבא סוריה, נעזב ושוקם אחרי‬ ‫המלחמה.

שארית ישראל‬

שם סמלי לשארית הפליטה: לאחר הגלויות והגירושים, ‫הפרעות ומסעי השמד נגדו באה השואה וגדעה כשליש מבני‬ ‫העם היהודי. בסמוך רחוב התחיה וכן רחובות חזק ואמץ.

‫‫שבזי‪ ,‬שלום (המאה ה־‪(17‬‬

גדול משורריה העבריים של תימן‪ .‬נולד בשבז, ‬ומכאן שמו. התפרנס מאריגה. חי זמן מה בצנעא, ‬שאליה ביטא געגועים‬ ‫בשיריו משגורש ממנה עם רבים מיהודיה לדרום תימן ב־‪.1679‬‬ ‫היה ידוע בבקיאותו הרבה בתלמוד,‪ ‬הניכרת בשיריו‪ ,‬ועסק גם‬ ‫בפילוסופיה ובאסטרונומיה. חיבר אלפי שירים ופיוטים‬ ‫בעברית ובערבית. בהם שירי קודש המבטאים כמיהה לארץ־‫ישראל ולגאולה הנכספת: ‬רובם מתמקדים בשיחות בין עם ‫ישראל לאלוהיו, ‬ובהן גם רמזים לתורות הקבלה ומושגים ‫המקובלים בה‪ .‬פיוטיו מקובלים בין יוצאי תימן‪.‬‬ ‫

‫‫שבזי‪ ,‬שלום (המאה ה־‪(17‬‬ [סמטה]

ראו לעיל‪.‬‬

‫‫שבח

דברי הלל על הצלחה או מעשה טוב. הרחוב נקרא כך על‬ ‫שם בית ספר תיכון מקצועי בשם זה שבו גבל.

‫‫שָבט‬

החודש החמישי בלוח העברי בן ימינו והאחד־עשר בלוח‬ ‫הקדום. אורכו תמיד ‪30‬ יום. שמו אשורי במקורו והוא נזכר ‫בתנ"ך בזכריה. מזלו דלי. ‬החג היחיד בו חל בדיוק באמצעו, ‫והוא ראש השנה לאילנות, הנקרא טו בשבט. מאז תש"ט־‫‪ 1949‬זהו חגה של הכנסת, כי ביום זה התכנסה לראשונה. בימי קדם היו בו ימי חג: בכ"ב נרצח קיסר רומי קליגולה ‫ובוטלה הגזירה להציב את צלמו בבית המקדש; ובכ"ח מת‬ ‫אנטיוכוס אפיפנס, שגזירותיו חוללו את מרד החשמונאים*.

‫‫שבט אשר

משבטי ישראל*, יוצאי חלציהם של בני יעקב. אשר היה בנו‬ ‫השמיני של יעקב, נולד מזלפה שפחתה של לאה ומשום כך‬ נחשב לבנה של לאה‪ ,‬שאמרה: "בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת" (בראשית, ל).‬ יעקב ניבא כי רב יהיה השמן שיפיק ממטעי ‫הזיתים בנחלה שתיפול בחלקו בגליל כשישובו בניו לארץ־‫ישראל. האבן שלו היתה תרשיש (אופל). ‫

‫‫שבט בנימין

‫משבטי ישראל*, יוצאי חלציהם של בני יעקב. ‬בנימין היה‬ ‫הקטן בבני יעקב, והיחיד שנולד בארץ־ישראל. אמו רחל מתה ‫בלדתה אותו, אך עוד הספיקה לקרוא את שמו "בֶּן אוֹנִי" (‫בראשית, לה) – כלומר‪ ,‬בן צערי. ‬אביו קרא לו בנימין, ורש"י*‬ ‫מפרש מלשון דרום, ‬כמו "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם" (תהלים, ‫פט), כי זו היתה מגמת פניהם. לפי רש"י ניבא לו יעקב את ‫עתידו עד ימי מרדכי ואסתר*. האבן שלו היתה ישפה.

‫‫שבט יהודה

‫משבטי ישראל*, יוצאי חלציהם של בני יעקב. יהודה היה‬ ‫הרביעי בבני לאה, "וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה" (‫בראשית, כט). כדי להציל את יוסף מן‬ ‫הבור, ‬אמר לאחיו: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (בראשית, לז כו – בראשית, לז כז). ‬מחלציו יצאו‬ ‫המלכים לבית דוד וראשי הגולה בבבל – ועתיד לצאת‬ ‫המשיח. האבן שלו היתה נופך (טורקיז). ‫

‫‫שבט יוסף

‫משבטי ישראל*, יוצאי חלציהם של בני יעקב. ‬יוסף היה בנו‬ ‫האחד־עשר של יעקב והראשון לרחל, ‬שמצאה שתי סיבות‬ ‫לשמו: "אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר" (‫בראשית, ל כג – ‫בראשית, ל כד). ‬מאחר שהיה‬ ‫מתנשא עליהם, השליכו אחיו הגדולים את יוסף לבור, מכרו‬ ‫אותו לעבדות במצרים, שבה הושלך לכלא בגלל אשמת‬ ‫שווא, ואחר פתר חלומות ועלה לגדולה, סלח לאחיו ושיכן‬ ‫אותם בארץ גושן. ‬ברכת אביו לו היתה מפורטת ובה רמזים‬ ‫לכוחו במלחמה. שני בניו, מנשה ואפרים, זכו לברכה‬ ‫מיוחדת והיו בין השבטים בבואם להתנחל. האבן שלו היתה שוהם (אוניקס).

‫‫שבט לוי

‫משבטי ישראל*, יוצאי חלציהם של בני יעקב. ‬לוי היה‬ ‫השלישי בבני לאה, שהיתה בטוחה כי "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי" (‫בראשית, כט). עם שמעון אחיו הרג לוי את אנשי שכם על‬ ‫מעשה דינה‪ .‬אהרן אחי משה היה מבני לוי, ‬וכל הכהנים הם‬ ‫לפיכך מצאצאיו. שבט זה בלבד לא התיישב בנחלה משלו, מפני שהלוויים נטלו על עצמם תפקידים על שבטיים. האבן שלו היתה ברקת (אזמרגד).

‫‫שבט ראובן

‫משבטי ישראל*, יוצאי חלציהם של בני יעקב. ראובן היה‬ ‫בכורו של יעקב מלאה, ושמו מעיד לדבריה "כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" (בראשית, כט). בשעה שרצו האחים‬ ‫להרוג את יוסף, התנגד לכך ראובן, וכדי להצילו הציע‬ ‫להשליכו לבור. בבואו להוציאו – ‬לא היה שם, כי אחיו מכרו‬ ‫אותו‪ .‬למרות זאת איבד את הבכורה, כנראה בגלל קלות‬ ‫דעתו (בראשית, מט). האבן שלו היתה אודם.

‫‫שבט שמעון

‫משבטי ישראל*, יוצאי חלציהם של בני יעקב. שמעון היה‬ ‫השני בבני לאה, ונקרא כך לדבריה ‬"כִּי שָׁמַע יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה" (בראשית, כט). עם לוי אחיו הרג ‫שמעון את אנשי שכם על מעשה דינה. נראה כי יעקב ניבא ‫כי הוא עתיד להיבלע בשבט יהודה; ואכן כך היה. ‬‬האבן שלו היתה פִּטדה (טופז).

‫‫שבטי ישראל

‫בני יעקב – שנקרא ישראל מאז ׂשָרה (=נלחם) עם המלאך‬ – היו אבות לשבטים שהיוו את עם ישראל. במהלך 40 ‪‬‬‫שנות הנדודים במדבר היו נבדלים, ‬ושמרו על מקומם במסע, ‫שבט שבט לעצמו על דגלו המיוחד; ולכל אחד מהם יוחדה‬ ‫אבן באבני החושן באפוד של הכוהן הגדול. לכל אחד מהם‬ ‫ייחד אביהם ברכה וכך גם משה, וכל אחד מהם, פרט לשבט‬ ‫לוי*, היה עתיד לנחול את חלקו בארץ־ישראל. ‬תחילה היו‬ ‫בתל־אביב רחובות על שם כמה מהם (כמו "ראובן"), אבל‬ ‫לבסוף כונסו שנים־עשר בני יעקב בשכונה אחת, ולצדם‬ ‫רחוב בני ישראל. ומאחר שמדובר בבני יעקב ולא בשבטים‬ ‫שהתנחלו בארץ, יש רחובות על שם שבט לוי ושבט יוסף* ואין "שבט מנשה" או "שבט אפרים". ועם זאת, ישנה‬‫ כפילות מסוימת: רחוב זבולון* לא בוטל, ויש בתל־אביב‬ ‫רחובות בני דן* ובני אפרים*. ‫ׁ

‫‫שביב

‫ניצוץ. סימן של אור; עיני המלח הצופה מחפשות אותו‬ ‫בהתקרב הספינה לחוף. בסמוך רחוב המגדלור.

‫‫שביל החלב

‫בשכונת נחלת יצחק היו רפתות ומחלבות רבות, ‬שסיפקו‬ ‫את תוצרת החלב לתל־אביב. בשנות החמישים של המאה‬ ‫העשרים נאסר לגדל פרות ביישובים עירוניים – ותושבי ‫נחלת יצחק סגרו את הרפתות. ‬הביטוי המרומז בשם הרחוב‬ ‫הוא שמה של מערכת ענקית של ערפיליות, כוכבים ואבק‬ ‫שהשמש וכוכבי הלכת‪ ,‬וכדור הארץ בכללם, מהווים חלק ‫ממנה. חוצה את השמים כעין פס מקצה אל קצה, ‬ומכאן ‫שמה; זכתה להסברים מיתולוגיים בימי קדם. ‬בפי חז"ל ‫נקרא "נהר די נור" – ‬נהר של אור.

‫‫שבע השקמים [סמטה]

השקמה* היא עץ ירוק־עד מהסוג פיקוס שעמו נמנית גם‬ ‫התאנה. בעבר היו עצי שקמה רבים מצפון ליפו, ‬ונעשה בהם‬ ‫שימוש מגוון. במהלך בנייתה של תל־אביב נותרו מהם‬ ‫בעיקר אותן שבע שקמים במרכז רחוב שנקרא הכרמל*, בחלק ממנו שהפך אחר כך לרחוב המלך ג'ורג'*, והרחוב על‬ ‫שמן נקבע לא הרחק מהן‪ .‬היום נותרו מהן רק שש.

‫‫שבתאי

כוכב לכת ענקי וזוהר במערכת השמש. ‬השישי במרחקו‬ ‫ממנה‪ ,‬יותר ממיליארד ק"מ‪ ,‬והשני בגודלו‪ :‬צדק, ‬הקרוב ‫ממנו, ‬הוא גם הגדול בכוכבי הלכת‪ .‬היה ידוע לקדמונים, ולפי תפיסתם היה השביעי (אחרי השמש, ‬הירח‪ ,‬כוכב חמה‪,‬‬ ‫נגה‪ ,‬מאדים וצדק) ומכאן שמו בעברית. ‬בלעז שמו סטורן או‬ ‫סטורנוס‪ ,‬כשם אל הקציר הרומי. ‬נחשב בעבר ליחיד המוקף ‫לא רק בירחים אלא גם בטבעות; היום ידוע שגם לצדק‬ ‫ולאורנוס יש טבעות‪.‬‬ ‫

שבתאי, יעקב (‪ (1981–1934‬‬

סופר ומחזאי. נולד ויצר בתל־אביב ונחשב לאחד היוצרים‬ ‫המשפיעים ביותר בהתפתחות הספרות העברית. כתב‬ ‫ותירגם רומנים ומחזות, וכן כתב שירים ופזמונים. ספרו‬ זכרון דברים מתרחש בתל־אביב, ונחשב לאחד הרומנים‬ ‫החשובים שנכתבו בארץ לאחר קום המדינה. שירו "רחובות ‫תל־אביב" שהלחין סשה ארגוב* מספר כי

	בפינת עבודה* – יוחנן הסנדלר* גר חיט לגברים שהפך לזמר, שקולו הזדמר בסופרנו טנור מרחוב המקצוע* עד רחוב המשור*…

ומכאן ממריא השיר בפרץ של שמות שאין לו‬ ‫סוף:

	…ולסינג, לסקר, התמר, וז'בוטינסקי ראש בית"ר, וטורצ'ינר וגוטמכר, מוהליבר וקלישר, ודיזנגוף עם זמנהוף, גליצנשטיין ואנגלשטיין, מוסינזון וצירלסון, וסרמן עם חיותמן, ליברמן עם הוברמן,

ועוד ועוד‪ ,‬ובתים‬ ‫נוספים ובהם משחקי מלים כמו

	בתוצרת הארץ היתה חתולה שהיה לה חבר ביון־מצולה, שהיה לו בביל"ו בן דוד מאוהב בגברת סיאמית משביל החלב

‫שגב‬

‫שם הרחוב ניתן לו מפני שהוא מצוי גבוה, בפסגת יפו‬ ‫העתיקה – ‬המלים שגב, נשגב קשורות בגבהים מוסריים ‫ורוחניים וכן ארציים. שם זה ניתן ליישוב קהילתי בגליל ‫המערבי שהוקם כהיאחזות נח"ל ב־‪1953‬ (אוזרחה ב־‪(1957‬‬ ‫וכן לגוש של יישובים בגליל.

‫שדה‪ ,‬יצחק (‪(1952–1890‬‬

אלוף, ‬מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון. נולד ברוסיה, שירת‬ ‫בצבאה במלחמת העולם הראשונה וזכה בעיטור גבורה. היה‬ ‫מפקד פלוגה בצבא האדום, סייע לטרומפלדור* בהקמת‬ "החלוץ" ועלה לארץ־ישראל ב־1920‬. היה ממייסדי "גדוד‬ ‫העבודה על שם יוסף טרומפלדור", עבד במחצבות עתלית, וכן‬ ‫בנהריים*. ממפקדיה הבולטים של ההגנה*, הוגה אסטרטגיית‬ ‫היציאה לקראת האויב ומקים פלוגות השדה (הפו"ש). יזם את‬ ‫הקמת הפלמ"ח, שיכנע בתפיסתו כי נחוץ גרעין של מגויסי‬ ‫קבע שאפשר להעבירם לגזרה שבה יידרשו והיה מפקדו‬ ‫הראשון (‪ .(1945–1941‬לאחר מכן היה ראש המפקדה‬ ‫הארצית של ההגנה ומראשי תנועת המרי העברית בחודשים‬ ‫הספורים שבהם התקיים שיתוף פעולה עם האצ"ל* והלח"י*. במלחמת העצמאות פיקד על קרבות משמר העמק ומבצע‬ ‫"יבוסי", ‬השתתף במבצעי "דני" ו"חורב" ועוד‪ .‬היה חבר‬ ‫במועצת עיריית תל־אביב משלהי ‪1950‬ עד מותו. נחשב‬ ‫לדמות מוסרית וערכית. רשימות פרי עטו נדפסו תחת שם‬ ‫העט י' נודד. על שמו הקיבוצים בנגב משאבי שדה (הוקם ב־‫‪ 1947‬בשם משאבים) וניר יצחק (הוקם במקום קיבוץ נירים), וכן המושב שדה יצחק בשרון (הוקם ב־1952).

שד"ל

‫ראשי תיבות שמו של שמואל דוד לוצטו (1800–1865)‫, הסטוריון, חוקר ספרות, ‬משורר ובעל פירוש לתנ"ך ששימש‬ ‫פרופסור בסמינר לרבנים בפדובה, איטליה. נולד בטרייסט, איטליה, ועסק במחקר בענפים רבים של חכמת ישראל. ‫ספריו על הדקדוק העברי והארמי נחשבים לבעלי ערך רב‬ ‫למחקר בתחום זה. כתב מאות ספרים ומאמרים, ‬בהם על ‫המלחין היהודי די רוסי*.

‫שדמי, נחום (‪(1985–1898‬‬

‫ממפקדיה הבכירים של ההגנה*. נולד ברוסיה, היה מפעילי‬ "ההגנה העצמית", עלה לארץ־ישראל ב־‪ 1921‬ועבד בסלילת‬ ‫כבישים. ב־1936‬ גויס לפעילות מלאה בהגנה, היה מפקד‬ ‫מחוז הצפון ומאוחר יותר מפקד מחוז ירושלים. ב־‪ 1946‬היה‬ ‫מפקד ההגנה באירופה. מילא תפקידים בכירים גם בצה"ל, ‫בהם מפקד חטיבה ונשיא בית הדין הצבאי העליון. בנו וגם‬ ‫נכדו היו מפקדי חטיבות בצה"ל, ‬ומילאו תפקידים נוספים.

‫‫‫שוהם, מתתיהו משה (‪(1937–1893‬‬

‫‫משורר ומחזאי עברי. נולד בפולין, גדל בבית דודו ורכש‬ ‫השכלה רחבה. עלה לארץ־ישראל ב־‪1930‬, חזר לווארשה‬ ‫וכתב את הספר והמחזה צור וירושלים בתקווה שהצגתו‬ ‫תסלול את דרכו לשוב ארצה; אך הדבר לא קרה. לכתחילה‬ ‫נקרא הרחוב סתם שוהם (שוהם בויקיפדיה), אבן חן הנזכרת בין אבני החושן (חושן בויקיפדיה); ‫מאוחר יותר הוסב על שם המשורר.

‫שולמית‬

‫דמות האשה משיר השירים, שלפי המסורת חיברו שלמה‬ ‫המלך*; "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים. […] ‪שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם" (שיר השירים, ו י – שיר השירים, ז א). המפרשים מזהים אותה עם‬ ‫אבישג השונמית‪ ,‬שהיתה עם דוד המלך* באחרית ימיו: "וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ. וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד" (מלכים א, א ג – מלכים א, א ד). אדֹ‬ניה בן חגית ביקש משלמה המלך שיתיר לו‬ ‫לשאתה, ועל כך הומת. ‬בסמוך רחובות אחרים על שם נשים ‫מהתנ"ך: ‬אסתר, ‬יעל ורות.

‫ שולמן, קלמן (‪] (1899–1819‬שביל]

סופר עברי. נולד בבֶּלָרוּס, ‬היה מראשוני סופריה של‬ ‫ההשכלה* וממבשרי הציונות. כתב סיפורים ובהם‬ "שולמית", כתב ועיבד ספרי היסטוריה, ‬כמו דברי ימי עולם, וגיאוגרפיה. תירגם מספרות העולם, בין היתר את מסתרי פריז של אז'ן סי שזיעזע את בני זמנו.

‫ שונצינו

‫משפחה מחלוצי הדפוס העברי שפעלו בעיר שונצינו, ‬לא‬ ‫הרחק מקרמונה באיטליה במאות ה־15‬ וה־‪16‬. בני המשפחה‬ ‫באו מגרמניה לאיטליה בגלל הרדיפות, והראשונים שעסקו‬ ‫בדפוס, ב־‪ ,1484‬היו ישראל נתן ובנו יהושע שלמה; העבודה‬ ‫הראשונה שביצעו היתה הדפסת מסכת ברכות מהתלמוד‬ ‫הבבלי, ‬ובעקבותיה הדפיסו את התנ"ך בניקוד ועוד. נכדו של‬ ‫ישראל נתן, גרשום, הדפיס לא רק בעברית אלא גם בלטינית ‫וביוונית, הדפיס ספר עברי מאויר, וכן את מחברות עמנואל ‫של עמנואל הרומי*. הוא הדפיס בשונצינו ובערים אחרות ‫באירופה, ושנים אחדות –‪ – 1504–1494 ‬ היה המדפיס‬ ‫העברי היחיד בעולם. אחיו של גרשום, ‬שלמה, ובניהם של‬ ‫האחים, אליעזר בן גרשום ומשה בן שלמה, היו אף הם‬ ‫מדפיסים; וכך גם גרשום בן אליעזר, דור רביעי. אגודה על‬ ‫שם משפחת שונצינו הוקמה בברלין ב־‪ – 1924‬ונסגרה ב־‫‪1937‬ בפקודת המשטר הנאצי.

‫‫‫שוקן, (שלמה) זלמן (‪(1959–1877‬‬

איש עסקים‪ ,‬נדבן ומוציא לאור‪ .‬נולד בפוזן שבגרמניה, ‫והקים עם אחיו רשת חנויות ענק בגרמניה‪ ,‬הצטרף לתנועה‬ ‫הציונית ב־‪ 1910‬וסייע ברכישת האדמות במפרץ חיפה ב־‬‫‪ .1928‬ייסד מכון לחקר השירה העברית תחילה בברלין ואחר‬ ‫כך בירושלים‪ .‬הקים את הוצאת הספרים שוקן שבה ראו‬ ‫אור כל כתביו של עגנון*‪ ,‬שקיבל ממנו תמיכה קבועה כל ‫חייו‪ .‬עלה לארץ־ישראל ב־‪ ,1934‬אחרי שרכושו הוחרם בידי ‫הנאצים‪ ,‬ועד ‪1945‬ היה יו"ר הוועד הפועל של האוניברסיטה‬ ‫העברית; מ־‪1945‬ היה נציג האוניברסיטה בארצות־הברית. ‫ב־‪1936‬ רכש את עיתון הארץ – שאותו הקים י"ל גולדברג* ‫וב־1939‬ מינה את בנו גרשום (‪ (1990–1912‬לעורך‬‫ האחראי; גרשום שוקן היה חבר כנסת ב־‪ 1959–1955‬וכתב‬ ‫שירים שנדפסו בשם העט שלו, רוברט פוזן.

‫‫‫שור, משה (‪(1941–1874‬‬

‫היסטוריון‪ .‬נולד בגליציה‪ ,‬למד בבית מדרש לרבנים בווינה‬ ‫ובאוניברסיטאות בעיר זו‪ ,‬בלבוב ובברלין. ‬כתב על‬ ‫ההתארגנות היהודים בפולין עד ‪1772‬, לימד בסמינר למורים ‫בלבוב‪ ,‬עסק בחקר המשפט האשורי והבבלי ומ־‪ 1915‬היה‬ ‫פרופסור לבלשנות באוניברסיטת לבוב‪ .‬מ־‪ 1923‬היה רב‬ ‫בווארשה‪ ,‬היה ממייסדי המכון למדעי היהדות בעיר זו ב־1928‬ ולימד בו‪ .‬בשנים ‪1938–1936‬ היה חבר הסנאט הפולני‬ ‫ומהלוחמים בגל האנטישמי שהלך וגבר. משפלשו הנאצים ‫לפולין ברח לברית־המועצות‪ ,‬נאסר ומת באוזבקיסטן.

‫‫‫שורר, חיים (‪(1968–1895‬‬

עיתונאי ועורך‪ .‬נולד ברוסיה‪ ,‬עלה לארץ־ישראל ב־1913, עבד במושבות והיה ממייסדי נהלל. היה חבר מערכת בעיתון ‫הפועל הצעיר ויצא בשליחות לחוץ לארץ לפני מלחמת ‫העולם השנייה‪ ,‬שבמהלכה היה מהמתנדבים לצבא הבריטי. ‫אחרי המלחמה הצטרף למערכת דבר, וב־‪ 1965–1953‬היה‬ ‫העורך הראשי של יומון זה.

‫‫‫שורשים

‫חלקו של הצמח הנעוץ בקרקע ומוליך מים ומזון אל‬ ‫הגבעולים והעלים. שם סמלי.

‫‫‫שז"ר, זלמן (‪(1974–1889‬‬

‫‫ֶ‬‫הנשיא השלישי של ישראל. שם המשפחה שאימץ מורכב‬ ‫מראשי התיבות של השם שבו נולד‪ :‬שניאור זלמן רובשוב. ‫נולד בבֶּלָרוּס, ‬ביקר בארץ־ישראל ב־‪ .1911‬חזר לרוסיה, ‫שירת בצבאה ולמד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטאות‬ ‫בשווייץ ובגרמניה. ב־‪1924‬ עלה ארצה, היה מראשי‬ ‫ההסתדרות וחבר מערכת דבר; ב־‪1949–1944‬ היה לעורך ‫הראשי של יומון זה ועמד בראש הוצאת הספרים של‬ ‫ההסתדרות, עם עובד. היה חבר כנסת ב־1956–1949‬ וכיהן‬ ‫כשר החינוך והתרבות הראשון ב־‪ .1950–1949‬היה בהנהלת‬ ‫הסוכנות* וראש המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה ועוד. כיהן‬ ‫כנשיא המדינה ב־‪ ,1973–1963‬וקיים קשרים הדוקים עם‬ ‫הרבי מלובביץ.

‫‫‫שח"ל

ראשי תיבות שמו של שמואל חיים לנדאו (‪,(1928–1892‬‬ ‫ממייסדי הפועל המזרחי וממנהיגיו‪ .‬הרחוב נמצא בשיכון ‫הפועל המזרחי. ‬קרית שמואל במפרץ חיפה נקראת על ‫שמו.

‫‫‫שטיּבל, אברהם (‪(1946–1865‬‬

מייסד הוצאת ספרים שהשפעתה על התרבות העברית היתה‬ ‫רבה. נולד בפולין, עסק במסחר, הקים את ההוצאה הקרויה‬ ‫על שמו ברוסיה ב־‪ .1917‬ראו בה אור, לראשונה בעברית, ‫תרגומים של ספרי מופת מהקלאסיקה העולמית – דוסטוייבסקי, טולסטוי, ‬וסרמן, קלרמן ועוד – וממיטב‬ ‫הספרות העברית המקורית. כן ראו בה אור כרכים של כתב‬ ‫עת ספרותי שערכו בין השאר יעקב כָּהן ולחובר*, ‬התקופה‪.‬‬ ‫ב־1919‬ עברה ההוצאה לווארשה וממנה לברלין, לניו־יורק‬ ‫ולתל־אביב – כאן פעלה בשנים 1937–1928‬; ב־‪1932‬‬ ‫הוקמה הסדרה "מנחה לנוער" בעריכת דוד קלעי שבה ראה‬ ‫אור לראשונה ספרו של אליעזר שמאלי, אנשי בראשית, שגיבורו מנציח את השומר אלכסנדר זייד*; ספר סיפוריו של‬ ‫בן עמי*‪ ,‬סיפורים לילדי ישראל; ותרגומים ראשונים‬ ‫לעברית לג'ק לונדון (פנג הלבן‪ ,‬תירגם מרדכי אבי שאול) ‫ולקורצ'ק* (המלך מתיא הראשון, תירגם יוסף ליכטנבוים).

‫‫‫שטיּין, מנחם, ד"ר (‪(1916–1855‬‬

‫רופא‪ ,‬מן הביל"ויים וממייסדי נוה צדק. נולד בפולין, למד‬ ‫רפואה בלייפציג ועלה לארץ־ישראל ב־‪.1883‬ עבד במקוה‬ ‫ישראל עם הביל"ויים, ‬ורוטשילד מינה אותו לרופא של‬ ‫המושבות‪ .‬משנחשד בתמיכה ב"מורדים" בראשון לציון ב־1887‬‬, פוטר‪ .‬היה ממייסדי בית החולים היהודי הראשון, שערי ציון ביפו, ועמד בראש אגודת בני משה* בעיר. ‬היה‬ ‫מהפעילים בהקמתה של נוה צדק. אחיו, ‬ליאון שטיין, היה‬ ‫מחלוצי התעשייה והמלאכה בארץ; הקים בית מלאכה ‫לעבודות מתכת בנוה צדק ובית חרושת ליציקת ברזל ביפו‬ ‫שסיפק ציוד למשאבות המים בפרדסים.

‫‫‫שטינּברג, יהודה (‪(1908–1863‬‬

‫סופר שכתב עברית ויידיש. נולד בבסרביה, קיבל חינוך‬ ‫מסורתי, היה מורה ובעל חנות, ובהיותו בן ‪30‬ הוציא לאור ‫על חשבונו מקראה שבה שילב גם מסיפוריו. כתב בעיקר‬ ‫מעשיות ("אגדות") ומשלים, וכן סיפורים קצרים. ‬ב־‪1905‬‬ ‫עבר לאודסה ככתב של עיתון אמריקאי ביידיש. קובץ ובו כ־200 משלים פרי עטו ראה אור בהוצאת תושיה בווארשה ב־1896 וסיפורים נוספים שכתב ראו אור, גם בחוברות‬ ‫בודדות. קבצי סיפורים ומכלול יצירתו בארבעה כרכים ‫נדפסו אחרי מותו.

‫‫‫שטינמן, אליעזר (‪(1970–1892‬‬

‫‫סופר עברי. נולד ברוסיה, למד בישיבת קישינוב והוסמך‬ ‫לרבנות. סיפוריו הראשונים נדפסו בכתבי עת כשהיה בן 17. ‫היה מעורכי התקופה בהוצאת שטיבל עלה לארץ־ישראל‬ ‫ב־‪ 1924‬והתגורר בתל־אביב. ערך עם שלונסקי את כתב‬ ‫העת כתובים, ‬ולאחר סגירתו כתב טור בדבר במשך שנים ‫רבות. ‬פירסם כרכים של אגדות חסידיות, וספרים וסיפורים‬ ‫לילדים ולנוער. חתן פרס ישראל לספרות בתשכ"ג־1963. ‫בניו הם הסופרים דוד שחם ונתן שחם.

‫‫‫שטינשנידר, משה (‪(1907–1816‬‬

ממניחי היסודות לביבליוגרפיה במדעי היהדות בזמן החדש. נולד במורביה, למד בישיבה ואף הוסמך לרבנות (ב־‪.(1841‬‬ ‫מ־‪ 1833‬למד בפראג, ‬בעיקר שפות שמיות. השתלם בווינה‬ ‫ועסק בספרות העברית של ימי הביניים. ב־‪ 1845‬עבר‬ ‫לברלין וכתב ספרי לימוד בעברית. מ־‪1859‬ החל לחקור את‬ ‫הזיקה בין היצירה העברית באירופה ובין תרבויות שכנות;‬ ‫לשם כך הקדיש שנים רבות לסריקת הספריות הגדולות‬ ‫באירופה ולרישום תכולתן. רשימותיו משמשות כלי‬ ‫ביבליוגרפי ראשון במעלה בידי חוקרים במדעי היהדות. מ־‫‪1869‬ נעשה ספרן בספרייה המלכותית בברלין, נוסף על‬ ‫משרת מרצה, ומאז עד ‪1890‬ גם ניהל את בית הספר היהודי ‫לבנות. ספריו עסקו בין היתר בתרגומים ובמתרגמים יהודים, ‫ערבים (מיוונית) ואירופים (מערבית)‪ .‬יחד עם בן־יעקב*‬ ‫אסף נתונים ביבליוגרפיים על ‪17,000‬ ספרים בענייני יהדות‬ – ‬אוצר הספרים – ‬פי ‪8‬ מהמפעל החלוצי של שפתי ישנים.

‫‫‫שטנד, אדולף (‪(1919–1870‬‬

מראשוני התנועה הציונית. נולד בגליציה שבשלטון‬ ‫אוסטריה, היה מעריץ מושבע של הרצל* וממייסדי כתב עת‬ ‫ציוני ועורכו ב־‪1898–1896‬. היה חבר הוועד הפועל הציוני, התנגד לתכנית אוגנדה והיה מ"ציוני ציון". נבחר לפרלמנט‬ ‫האוסטרי וכיהן בו ב־‪1911–1907‬. במסגרת זו פיתח רעיונות ‫בדבר אוטונומיה יהודית.

‫‫‫שטראוס, נתן (‪(1931–1848‬‬

‫נדבן יהודי‪ .‬אביו לזרוס שטראוס (‪ (1878–1809‬היגר‬ ‫לארצות־הברית, ואחיו איזידור (‪ (1912–1845‬היה קצין ‫בצבא הדרום במלחמת האזרחים; אח נוסף, ‬אוסקר, היה ציר‬ ‫ואחר כך שגריר ארצות־הברית באיסטנבול. האחים איזידור‬ ‫ונתן היו שותפים בחברות של חנויות ענק – ‪מֵייסי'ס ‫ואֵיבְּרמ'ס. ‬איזידור טבע עם ה"טיטניק". נתן הקים בתי ‫מחסה ובתי תמחוי לעניים וחסרי בית, ביקר בארץ־ישראל‬ ‫פעמים אחדות והקים בה מוסדות סיוע שונים, גם‬ ‫למוסלמים, ובהם מרפאות, "בתי בריאות", בתל־אביב‬ (ברחוב בלפור הסמוך) ובירושלים, שנבנו בכספו. ב־‪1920‬‬ ‫היה ליו"ר הקונגרס היהודי האמריקאי, ושנתיים אחר כך – ‫לנשיאו. על שמו נקראת העיר נתניה.

‫‫‫שטרוק, הרמן (‪(1944–1876‬‬

אמן (שמו העברי היה חיים אהרן). נולד בגרמניה, ‬למד‬ ‫באקדמיה לאמנויות ועסק בתחריטים. ‬הצטרף לציונות‪ ,‬ביקר‬ ‫בארץ־ישראל ב־‪1903‬ ובדרכו בחזרה פגש את הרצל* בווינה ‫והכין את תחריט דיוקנו כשנה טרם מותו. במלחמת העולם‬ ‫הראשונה התגייס לצבא הגרמני והגיע לליטא, שם צייר‬ ‫דמויות של יהודים וממראות הגטו. מתלמידי הסדנה שהקים‬ ‫בגרמניה היו אורי*, מרק שגאל ואחרים. ב־‪1923‬ עלה לארץ‬ ‫והתגורר בחיפה (רוב הזמן), אבל גם בתל־אביב, והיה פעיל‬ ‫בתנועת המזרחי וחבר בדירקטוריון של הקק"ל*. בנוסף‬ ‫לתחריטים עסק גם בהדפסי אבן ובפורטרטים – בהם‬ ‫איינשטיין*, ‬המחזאי איבסן, ביאליק*, הפילוסוף ניטשה, פרויד* ופרישמן*. בחיפה נקרא על שמו גן גדול בהדר הכרמל.

‫‫‫שטריקר, רוברט (‪(1944–1879‬‬

מראשי הציונות. נולד במורביה, צ'כיה, למד הנדסה‬ ‫באוניברסיטת בְּרְנו והיה נשיא ארגון הסטודנטים הציונים. התיישב בווינה, ערך את כתב העת של הציונים באוסטריה‬ ‫ולימים היה לנשיא המפלגה היהודית הלאומית וציר לפרלמנט‬ ‫בווינה. ערך שני כתבי עת ציוניים בגרמנית, יומון ושבועון, וב־1936 היה ממייסדי הקונגרס היהודי העולמי. ‬כשנכנסו‬ ‫הנאצים לאוסטריה, נסגר השבועון הציוני ושטריקר נאסר. ניתנה לו אפשרות לעזוב את המדינה, ‬אך הוא העדיף להישאר‬ ‫עם הציבור שייצג, ‬לדבריו, ונספה במחנה ריכוז.

‫‫‫שטרית, בכור שלום (‪(1967–1895‬‬

חבר כנסת ושר בממשלת ישראל. נולד בטבריה, והיה מורה. משנוצחו התורכים היה מפקד במשטרה הבריטית (המנדט) ‫בגליל התחתון. היה מהחוקרים של רצח ארלוזורוב* בתל־אביב. ב־‪ 1935‬סיים ללמוד משפטים ומונה לשופט שלום; ‫כיהן בתל־אביב, ביפו ובחיפה. ‬היה מראשי התאחדות ‫הספרדים, מהחותמים על מגילת העצמאות וכיהן בממשלה ‫הזמנית כשר המשטרה והמיעוטים. נבחר לכנסת וכיהן כח"כ‬ ‫וכשר המשטרה בשנים ‪.1966–1951‬‬

‫‫‫שטרן, אברהם (יאיר) (‪(1942–1907‬‬

‫משורר ומייסד הלח"י*. נולד בפולין, עלה לארץ־ישראל ב־‫‪ ,1925‬למד שנה בגימנסיה העברית בירושלים ואחר כך ‫באוניברסיטה העברית. הצטרף לארגון ההגנה, והשתתף‬ ‫בהגנת ירושלים במאורעות ‪ .1929‬ יצא להשתלם‬ ‫באוניברסיטה של פירנצה, אך הפסיק את לימודיו ב־‪1933‬‬ ‫והקדיש את מרצו לאצ"ל שבו היה חבר מאז הקמתו ב־‪1931‬‬ ‫כ"ארגון ההגנה ב". ‬כינויו המחתרתי היה יאיר*. חיבר את‬ ‫הימנון האצ"ל, "חיילים אלמונים". באוגוסט‪ 1939 ‬נעצר עם‬ ‫רוב מפקדת האצ"ל; אחרי ששוחרר, פרש עם רבים ממפקדי ‫האצ"ל משהכריז דוד רזיאל* על הפסקת אש במלחמה נגד‬ ‫הבריטים. ההמנון "חיילים אלמונים" אומץ גם בארגון‬ ‫החדש, שנקרא לימים לח"י. המחתרת בראשותו של "יאיר" ‫הספיקה לבצע פעולות ספורות, בעיקר מחוסר באמצעים, ‫לפני שהחל מצוד עליו ועל אנשיו. ברחוב זה בשכונת‬ ‫פלורנטין, ‬שנקרא אז מזרחי ב', נלכד בדירת מסתור ונרצח‬ ‫בידי קצין הבולשת הבריטי מורטון.

‫‫‫שטרן, מרדכי חיים (‪[כיכר] (1914–1975‬‬

‫‫חבר כנסת וחבר מועצת עיריית תל־אביב. נולד באוסטריה, ‫למד באוניברסיטת וינה ועלה לארץ־ישראל ב־‪ .1934‬היה פקיד‬ ‫בבנק אפ"ק*, מפקח במס הכנסה ועוד. בשנים ‪ 1970–1945‬ היה‬ ‫סגן המנהל והמנהל של חברת הבנייה רסקו. ב־‪ 1959‬נבחר‬ ‫למועצת עיריית תל־אביב, וב־‪1965‬ היה מועמד לראשות‬ ‫העירייה, ובאותה שנה נבחר לכנסת. הוסיף נופך תרבותי לשיח‬ ‫המפלגתי בכך שהקים "בימה ליהדות ורוח" ליד המפלגה ‫הליברלית ועמד בראשה. כן היה יו"ר ארצי של ארגון הסיוע ‫לנכי שיתוק ילדים, יו"ר המועצה הבין־הלאומית לשיקום נכים‬ ‫ועוד.

‫‫‫שטרנהרץ, נתן (‪(1844–1780‬‬

סופר עברי. בלשון ימיו נקרא רבי נתן ברבי נפתלי הרץ. נולד‬ ‫ופעל באוקראינה, והיה מתלמידיהם של גדולי החסידות‬ ‫כרבי לוי יצחק מברדיצ'ב. נעשה לתלמידו הנאמן של רבי‬ ‫נחמן מברסלב* היה לסופר הכותב את דבריו והתפרסם‬ ‫באיסוף תורתו וסיפוריו שהרב לא העלה על הכתב. החשוב‬ ‫בספרים אלה הוא ליקוטי מהר"ן.‫

‫‫‫ש"י

‫‫ראשי תיבות שמה של זרוע המודיעין של ההגנה*, ‬שירות‬ ‫ידיעות. בין היתר סיפקו אנשים שהיו קשורים בה – רוב‬ ‫השנים בלא מבנה מסודר או מפקד – מודיעין על תחנות‬ ‫משטרה בריטיות ומתקני הצבא הבריטי, אבל גם על ראשי‬ ‫המחתרות היריבות, האצ"ל* והלח"י*, ולמבצעי ההגנה כמו‬ ‫שחרור מעפילים, תקיפת המכ"ם בכרמל ועוד.

‫‫‫שיבולים

מארז הפרי של צמחים מסוימים: גבעול ובראשו תפרחת‬ ‫זרעים. למשל, הדגניים כמו החיטה* והשעורה*. ‬בסמוך‬ ‫רחובות דגן, קמה, גדיש.

‫‫‫שיבת ציון

חזרתם של הגולים לארץ־ישראל‪ :‬תחילה מבבל, כפי שנאמר‬ ‫בשיר המעלות, "בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים, קכו); ומהמאה ה־‪ ,19‬בעיקר מאז ‪– 1882‬ העלייה‬ ‫הראשונה – ועד הבאתם של מיליון עולים בשנות המדינה‬ ‫הראשונות, תהליך המכונה קיבוץ גלויות*.

‫‫‫‫‫שיינקין, מנחם (‪(1925–1871‬‬

‫האיש שהציע את השם תל־אביב, ועם מניה אשתו – ממייסדי תל־אביב ומראשוניה‪ .‬נולד בבֶּלָרוּס, למד באודסה‬ ‫ועלה לארץ־ישראל ב־‪.1906‬ גר תחילה בחיפה, ‬ועבר ליפו. ‫היה מפעילי היזמה להקים את הגימנסיה* העברית הרצליה, חבר בוועד אחוזת בית* מראשיתו, מראשי חברה חדשה*‬ ‫שהקימה שכונה נוספת – ‬היום רחוב אלנבי וכיכר מגן דוד – ומהדוחפים לארגון מרכז בעלי מלאכה (הרחוב על שמו‬ ‫נמצא בשכונה זו) ולהקמת שכונת נורדיה. גורש מהארץ‬ ‫בפקודת התורכים ב־‪ 1915‬עם בוגרשוב*‪ ,‬בן גוריון*, ‬בן צבי*‬ ‫ומוסנזון*. על שמו נקראת שכונת שיינקין בגבעתיים. (ראו‬ ‫גם מסגרת באות א).

‫‫‫שילה

‫‫עיר קדומה בנחלת שבט אפרים‪ ,‬צפונית לבית אל. ‬מכרמיה ‫הוזמנו בני שבט בנימין* לחטוף נערות (ולשאתן) כשחיפשו‬ ‫השבטים דרך לפיוס‪ .‬שימשה כמרכז דתי שבו ניצב המשכן‬ ‫ובו ארון הברית מימי יהושע‪ ,‬ונזכרת בהקשר זה בימי עלי‬ ‫השופט; מכאן יצא הארון למלחמה עם פלשתים שבה נשבה. נחמיה מונה את אנשי שילה בין החוזרים לארץ־ישראל בימי‬ ‫שיבת ציון*‪ ,‬ונראה שהוסיפה להתקיים גם בימי בית שני ‫ולאחר מכן‪ .‬היום יישוב יהודי בשומרון, ‬שהוקם ב־‪1978‬‬ ‫סמוך לתל שילה.

‫‫‫‫שילר, שלמה (‪(1925–1862‬‬

‫‫‫מורה ומחנך‪ ,‬סופר והוגה דעות‪ .‬נולד בפולין והסב את ‫שמו כמחוות כבוד למשורר ההומניסט הגרמני פרידריך‬ ‫שילר‪ .‬היה מראשוני המורים בעברית בגליציה ומראשוני ‫הציונות שם‪ .‬עלה לארץ־ישראל ב־‪ 1910‬והיה למנהל‬ ‫הגימנסיה העברית בירושלים וממנהיגי הסתדרות המורים ‫בארץ‪ .‬על שמו קבוצת שילר – גן שלמה‪ ,‬בשמו הרשמי – שהוקם ב־1927 במישור החוף‪ ,‬דרומית לרחובות‪.‬‬

‫‫‫‫שינדלר, אוסקר (‪(1974–1908‬‬

‫אחד מחסידי אומות העולם*‪ .‬גרמני שנולד בחבל הסודטים. ‫עבר לאזור הכיבוש הגרמני בפולין, ‬וקיבל לידיו שתי חברות ‫שנלקחו מבעליהן היהודים בקרקוב ושעסקו בייצור כלי‬ ‫מטבח. זמן מה אחר כך הקים מפעל משלו סמוך לקרקוב‬ ‫שבו העסיק בעיקר עובדים יהודים ובכך הגן עליהם מגירוש. כאשר החל חיסול גטו קרקוב, ויהודים רבים נשלחו למחנה ‫פלשוב, ניצל את קשריו הטובים עם הפקידות הבכירה‬ ‫במנהל החימוש כדי להקים "סניף" של מחנה פלשוב בתחום‬ ‫המפעל שלו לכ־‪ 900‬יהודים. שינדלר התמסר יותר ויותר ‫להצלת עובדיו היהודים, וב־‪1962‬ העניק לו יד ושם את‬ ‫התואר "חסיד אומות העולם". יותר מכל התפרסם סיפורו ‫בזכות הסרט רשימת שינדלר שביים סטיבן ספילברג.

‫‫‫‫שיפר, יצחק, ד"ר (‪(1943–1884‬‬

‫‫היסטוריון. נולד ופעל בפולין, למד משפטים והתפרנס‬ ‫מעיתונאות. היה חבר בסיים – בית הנבחרים הפולני – ב־‫‪ ,1927–1922‬ואחר כך הרצה במכון לחכמת ישראל‬ ‫בווארשה. מחקריו ההיסטוריים התמקדו בכלכלת יהודי‬ ‫פולין ובתרבות היהודית העממית בימי הביניים וכן בתולדות‬ ‫התיאטרון והדרמה ביידיש עד ‪.1750‬ נרצח בידי הנאצים‬ ‫במחנה ריכוז ליד לובלין.

‫‫‫‫שיק, ארתור (‪(1951–1894‬‬

‫צייר, גרפיקאי וקריקטוריסט. נולד בפולין, למד בקרקוב‬ ‫ובפריס, גויס לצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה ואייר פרסומי תעמולה בתפקידו. בין ־1937-1939 חי בלונדון.‬ היגר לארצות־‫הברית ב-1940 והתפרסם כצייר מיניאטורות: סדרת מיניאטורות‬ ‫שצייר ממראות מלחמת העצמאות האמריקאית הוגשה שי‬ ‫לנשיא פ"ד רוזוולט. בפרוץ מלחמת העולם השנייה היה‬ ‫בלונדון, וצייר קריקטורות לכתבי עת שונים כשהוא לועג להיטלר ולמערכת הנאצית., גם בארצות־הברית‬ ‫הוא צייר ופרסם קריקטורות אנטי נאציות‪ .‬בין יצירותיו עיצובה של‬ ‫מגילת העצמאות של ישראל על עיטוריה, מגילת אסתר וגם הגדה לפסח שנחשבת לספר היקר ביותר בתקופה המודרנית.

‫‫‫שי"ר

‫ראשי תיבות שמו של שלמה יהודה רפפורט (1790–1867), ‫רב, סופר וחוקר במדעי היהדות. נולד בלבוב, למד בישיבה‬ ‫וכן שפות, ‬התפרנס כפקיד והתקבל כרב בטרנופול, נתקל‬ ‫בהתנגדות עזה ועבר לפראג שבה שימש כאב בית דין מ־‫‪ 1840‬וכרב מ־‪1847‬. כתב שירים, סיפורים וביוגרפיות ‫קצרות של סעדיה גאון*, אליעזר הקליר*, רבנו חננאל בן‬ ‫חושיאל* ואחרים.

שירה [משעול]

על שם החלק הרוחני בנפש האדם ובחייו, החלק המעשיר‬ ‫אותו ומגדיר אותו כאדם.

‫שלבים‬

‫כעין מדרגות בסולם – וכן בהתפתחות.

של"ג

ראשי תיבות שמו של שמואל לייב גורדון (‪,(1933–1865‬‬ ‫סופר עברי ובעל פירוש לתנ"ך. נולד בליטא, עלה לארץ־‫ישראל ב־‪1898‬ ולימד בבית הספר לבנים ביפו. חזר לאירופה‬ ‫ב־‪ 1900‬והקים בית ספר לבנים בווארשה. ‬כתב שירים ‫ומאמרים, חיבר ספרי לימוד ותירגם. ‬היה ממנהלי הוצאת ‫הספרים תושיה, עורך כתבי העת לילדים עולם קטן ‫והנעורים וכן עורך כתב עת למורים, הפדגוג‪ .‬ב־‪ 1924‬חזר‬ ‫ארצה והחל בחיבור פירוש מקיף לתנ"ך.

שלוחות

מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת‬ ‫העצמאות. קיבוץ בעמק בית שאן, סמוך לעיר העתיקה־חדשה בית שאן. הוקם ב־‪1948‬, בעיצומה של מלחמת ‫העצמאות, בידי צעירים מעליית הנוער ממרכז אירופה.

שלום עליכם

‫שם העט של שלום יעקב רבינוביץ (1859–1916), גדול ‫הסופרים ההומוריסטיים שכתבו ביידיש. ‬נולד באוקראינה, הרבה בקריאה והיה למזכירו של בעל אחוזה יהודי שאת‬ ‫בתו נשא ב־‪ .1883‬מאותה שנה כתב ללא הפוגה ביידיש, ‫קצת בעברית וכן ברוסית, סיפורים, רומנים ומחזות שכולם‬ ‫טבועים בחותם שנינותו. ב־‪ 1890‬הפסיד את רוב ההון ‫שהוריש חותנו למשפחה; הסופר ברח מנושיו לרומניה ‫וממנה לצרפת, ואילו בני משפחתו עברו לאודסה. הוא‬ ‫הצטרף אליהם אחרי שחותנתו שילמה את חובותיו, וחזר‬ ‫והפסיד כסף רב בבורסה. ‬הבולטות בדמויות שברא בסיפוריו ‫הן טוביה החולב, מנחם מנדל והנער מוטל בן פייסי החזן; ‫עלילות שני האחרונים נמשכו כשהיגר הסופר לארצות־‫הברית נוכח האכזבה שהנחילה לו המהפכה הכושלת של ‫‪1905‬ ברוסיה: אף הם, הגיבורים, ‬הפליגו אל מעבר לים. בשנים הבאות הרבה להופיע באירופה, שהה בשווייץ‬ ‫מסיבות בריאות ונפטר בארצות־הברית. רוב סיפוריו שלא‬ ‫נכתבו עברית תורגמו לעברית בידי חתנו, ברקוביץ*, שעבד‬ ‫עמו יד ביד. מאז תורגמו כל סיפוריו בידי אריה אהרוני, ‫וחלק מהם בידי אחרים. ארכיונו נמצא בבית שלום עליכם‬ ‫בתל־אביב מאז 1965.

שלומציון המלכה (‪ 67–139‬לפנה"ס)

המלכה היחידה של יהודה בימי בית שני. שלומציון‬ ‫אלכסנדרה היתה אשת המלך הראשון מן החשמונאים*, אריסטובולוס*, ועם מותו התחתנה עם אחיו, אלכסנדר‬ ‫ינאי*. נולדו להם שני בנים, ‬הורקנוס ואריסטובולוס. עם‬ ‫מותו העביר לה ינאי את השלטון; נראה שתשע שנות‬ ‫שלטונה היו התקופה השלווה האחרונה בארץ־ישראל. המלכה הכפילה את הצבא, וגייסה חיל שכירים, אך שמעה‬ ‫בעצת הפרושים ולא הרחיבה את גבולה.

‫שלונסקי, אברהם (‪(1973–1900‬‬

משורר עברי, אמן משחקי המלים, מחזאי, מתרגם ועורך. ‫נולד באוקראינה, ובהיותו בן ‪13‬ נשלח לארץ־ישראל כדי‬ ‫ללמוד בגימנסיה הרצליה בתל־אביב. חזר לחופשה לבית‬ ‫הוריו, התעכב בגלל מלחמת העולם הראשונה עד 1921 – ואז עלה ארצה עם קבוצת חלוצים, עבד בסלילת כבישים‬ ‫ובבניין ואחר השתקע בתל־אביב. ב־‪ 1925‬הצטרף ליומון‬ ‫דבר כעורך המדור הספרותי. שנה לאחר מכן החל לערוך עם‬ ‫שטיינמן* את כתב העת כתובים, וב־‪1933‬ הקים כתב עת‬ ‫חדש – טורים – ככלי הביטוי של קבוצת יחדיו, וערך את‬ ‫המדור הספרותי ביומון הארץ ובכתבי עת אחרים. היה‬ ‫ממייסדי הוצאת הספרים ספריית פועלים. בשירתו הגיב‬ ‫לאירועים סביבו ובעולם ("נדר", שיר שעניינו השואה). כתב‬ ‫ספרי ילדים המיוסדים על משחקי מלים (עלילות מיקי מהו, ‫אני וטלי בארץ הלמה), ולא משך ידו גם מפזמונים. על תל־‫אביב כתב את "המנון החבר'ה טראסק" (על חבורת אנשי‬ ‫בוהמה) לפי לחן של יוליוס פוציק, את הפואמה "מול‬ ‫הישימון" שהלחין נסים נסימוב, ועוד. תרגומיו למחזות‬ ‫הקלאסיים הוצגו בכל התיאטרונים‪.‬‬

‫שלוש, אהרן (‪(1920–1829‬‬^[1]

‫בעל הקרקע שעליה הוקמה נוה צדק*, השכונה היהודית‬ ‫הראשונה מצפון ליפו. נולד באלג'יריה, ‬עלה לארץ־ישראל ב־‫‪ 1838‬עם משפחתו, שהתיישבה ביפו ב־‪1840‬, והיה מראשי‬ ‫הקהילה בעיר. ‬בהתבגרו היה לחלפן ועסק גם בצורפות‬ ‫בחנותו ברחוב החלפנים*. בביתו ביפו היה בית כנסת‬ ‫וישיבה לתלמוד תורה. רכש אדמות שעליהן הוקמו נוה צדק, שכונת אהרן (שנקראה על שמו) וכרם התימנים*. הוא עצמו‬ ‫הקים את ביתו על האדמות שרכש‪ :‬עוד ב־‪1883‬ הקים את‬ ‫ביתו ברחוב זה ממש; השכונה הוקמה כארבע שנים אחר כך. בניו אברהם חיים ויוסף אליהו* הקימו מפעל לחומרי בנייה‬ ‫ועסקו גם בבניין השכונות שנבנו על האדמה שקנה אביהם.

‫שלוש, אהרן (‪] (1920–1829‬סמטה]‬

‫ראו לעיל.

‫שלושת החיצים‬‬

‫‫מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת‬ ‫העצמאות. סמלה של חזית הדרום שפעלה נגד הפולש‬ ‫המצרי, שגייסותיו הטילו מצור והרסו יישובים ובהם‬ ‫רביבים*, נגבה* ויד מרדכי, הגיעו כמעט עד אשדוד* – ‫וצה"ל עצר בהם סמוך לגשר המנציח את הארוע, גשר עד‬ ‫הלום. זהו גם שם ספרו של שלמה טנאי על המלחמה בחזית‬ ‫הדרום במלחמת העצמאות‪.‬‬

‫שלזינגר, עקיבא יוסף (‪(1922–1837‬‬

רב, ממבשרי הציונות. נולד בהונגריה, למד בישיבות והיה‬ ‫בקבוצת החרדים הקיצונים שדגלו בהתרחקות מקבוצות‬ ‫אחרות בעם היהודי. זו היתה גם דעתו, כפי שנתן לה ביטוי‬ ‫בספר שכתב. עלה לארץ־ישראל ב־‪ 1870‬כדי לשמר את‬ ‫אורחות חייה של היהדות כפי השקפתו, כולל החייאת‬ ‫העברית וארגון הגנה עצמית. התגורר בירושלים ופירסם‬ ‫ספר נוסף שהעמידו בפולמוס קשה עם בני עדתו. ב־‪1878‬‬ ‫היה לאחד ממייסדי פתח תקוה. על שמו היישוב בני עי"ש‬ (ראשי תיבות שמו), שהוקם ב־‪ 1958‬מדרום לגדרה.

שַׁלְמָה [דרך]

השם מופיע בספר חשמונאים ב'‪ ,‬והיסטוריונים מזהים אותו‬ ‫עם כפר בסביבת יפו. שם הרחוב בא במקום השם הקודם, סַלַמֶה‪ ,‬הדומה לו בצליל‪.‬‬

‫‪‬שְׁלֹמֹה המלך (המאה ה־‪ 10‬לפנה"ס)

מלך ישראל ויהודה, בנם של דוד המלך* ושל בת שבע. שמו‬ ‫קשור אולי בירושלים, עיר שלם, שהפכה לבירת הממלכה‬ ‫בימי אביו. נחשב לחכם מכל אדם ולשופט צדק ומיוחסת לו‬ ‫כתיבת שלושה מהעמוקים בספרי התנ"ך‪ :‬שיר השירים, משלי‬ ‫וקוהלת. בנה את בית המקדש, כרת בריתות עם שכניו וניהל ‬ ‫את ממלכתו הענקית – מאסיה הקטנה (תורכיה של היום) עד‬ ‫מצרים – בסדר מופתי. ועם זאת, עוד בימיו החלה תסיסה בין‬ ‫השבטים שנדרשו להעלות מס ולהקצות אלפי פועלים‬ ‫לעבודות קשות, ובהן כריתת עצים בלבנון וחציבה בהר; בימי‬ ‫בנו, ‬רחבעם, הפכה התסיסה למרד, והממלכות נפרדו. ‬חז"ל‬ ‫לא ראו בעין יפה את נישואיו הרבים – היו לו ‪700‬ נשים ו־‫‪ 300‬פילגשים – וסברו כי שקיעת הממלכה החלה עקב עבודה ‫זרה בבית המלכות. ‬אגדות רבות נקשרו בשמו של שלמה, ולא‬ ‫רק בספרות היהודית אלא גם באסלאם (בעיקר שליטתו‬ ‫בכשפים) ובנצרות (מזמורים המכונים "תהילות שלמה"). המוזרה באגדות מספרת איך סילק אשמדאי את שלמה מכס‬ ‫המלכות ושלט במקומו. ביאליק* העניק לאגדות רקע ספרותי‬ ‫בקובץ ויהי היום. גרונימן* החליף את אשמדאי בסנדלר. הדר‬ ‫מלכותו, ותיאורה בתנ"ך, ‬העניקו השראה לאמנים מתחומים‬ ‫רבים, ממוסיקה וציור עד שירה ופרוזה.

שַׂלְמון (המאה ה־‪ 11‬לפנה"ס)

מאבותיו של דוד המלך*. היה בנו של נחשון* ואביו של‬ ‫בועז*. בסמוך, מהשושלת הנזכרת בתנ"ך, רחובות עמינדב, בועז ועובד; לא הרחק גם נחשון.

שמאלי‪ ,‬אליעזר (1902–1985)

סופר ומורה, נולד באוקראינה, עלה לארץ־ישראל ולמד‬ ‫בסמינר למורים בירושלים; על שנותיו אלה כתב סיפורים‬ ‫שנאספו בספר זהב (על ספר זהב בויקיפדיה) בירושלים. עם תום לימודיו הזמינו‬ ‫השומר אלכסנדר זייד* ללמד בגליל, בהשפעת אישיותו של ‫זייד עיצב את גיבור ספרו הראשון, אנשי בראשית. משעבר‬ ‫לתל־אביב, לימד ב"בית חינוך" בשנים ‪ 1935–1930‬ וכתב על ‫כך בספרו בני היורה – שראה אור במהדורה חמישית ב־‬‫‪1969‬ בצירוף הקדמה מאת יצחק רבין, ‬שהיה מתלמידיו. ‫לימד בין היתר גם בדגניה, כפר יחזקאל, נשר, כפר מל"ל‬ ‫ורמתיים. הרבה לכתוב בדבר לילדים. חתן פרס ישראל‬ ‫לספרות ילדים ונוער לתשי"ז־1957.

שֵׁם הגדולים

שם ספרו של הרב חיים יוסף דוד אזולאי (1724–1806), ‫המכונה החיד"א. נולד ופעל בארץ־ישראל והיה מגדולי‬ ‫החכמים בזמנו. היה שליח לאיסוף תרומות לישיבות בארץ, ‫וזו של חברון במיוחד, ותוך כדי מסעותיו אסף גם מידע על ‫הספרים שראו אור בקהילות השונות. הספר שכתב, שם ‫הגדולים, נחשב לתחילתה של הביבליוגרפיה העברית. יומן‬ ‫מסעותיו, מעגל טוב, ‬הוא מקור היסטורי חשוב. בנוסף חיבר‬ ‫ספרים רבים בהלכה, קבלה ומוסר. נפטר באיטליה, ‬אך ב־1960 הועלו עצמותיו לקבורה בהר המנוחות בירושלים.

‫שמגר [בן ענת] (המאה ה־‪ 12‬לפנה"ס)

‫מן השופטים* בתנ"ך. המידע עליו מועט‪ :‬אחרי שאהוד* בן ‫גרא הרג את עגלון מלך מואב שלחץ את שבטי ישראל‬ ‫ממזרח‪ ,‬מסופר על שמגר – "וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר וַיֹּשַׁע גַּם הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים, ‬ג). ‫נראה כי העניק רווחה זמנית מן האויב במערב, ואפשר‬ ‫למצוא דמיון מסוים לסיפור שמשון שהרג בלחי החמור אלף‬ ‫פלשתים. יתר על כן, שמגר לא היה במעמד של השופטים ‫שמשלו בישראל, כי הפרק הבא פותח ברוע מעלליהם ‫ומוסיף: "ואהוד מת" – כלומר, שמגר פעל בימיו של אהוד.

‫‫שמואל בן עדיה (המאה ה־‪(6‬‬

משורר יהודי שכתב ערבית. היה מיהודי חצי האי ערב בדור‬ ‫שקדם להופעתו של מוחמד. נראה שהיה מעורב במלחמות‬ ‫הקשות בין בני גסאן ובין בני חירה.

‫‫שמואל הנגיד (993–1056)

מנהיג יהודי ספרד המוסלמית‪ ,‬ראש השרים בממלכת גרנדה, משורר ותלמיד חכם‪ .‬נולד בקורדובה‪ ,‬היה בקי בעברית‬ ‫ובערבית‪ ,‬במדעים ובשירה‪ ,‬בתנ"ך ובקוראן‪ .‬התמנה לווזיר – ‫שר – בחצרו של חבוס מלך גרנדה‪ ,‬וב־‪ 1027‬הוכתר לנגיד, ראש היהודים. ‬נשאר על כנו גם כשהמלך מת ב־1036‬ ובנו‬ ‫עלה תחתיו ויצא בראש הצבא להשליט את מרות מלכו על‬ ‫דרום ספרד‪ .‬את המלחמות תיאר בשירים שכתב לבנו, ‬וכן‬ ‫שלח שירים לרב האי גאון בישיבת פומבדיתא, ‬לרב חושיאל‬ ‫ולרב נסים בקירואן ולאחרים‪ .‬היה פטרונם של משוררים‬ ‫ובהם אבן גבירול*‪ .‬שמואל הנגיד כתב פירוש לתלמוד, ‫שממנו נותר רק שמץ. ‬לשמות קבצי השירה ששרדו זיקה‬ ‫לספרי התנ"ך שלפי המסורת נכתבו בידי דוד המלך* ושלמה‬ ‫המלך*‪ :‬בן תהלים‪ ,‬בן משלי ובן קוהלת‪ .‬הראשון כולל מגוון‬ ‫שירים‪ ,‬מענייני מלחמה עד שירי חשק; השני הוא ספר‬ ‫חכמה ומוסר; והשלישי דן בחיים ובמוות, ‬בהצלחה‬ ‫ובכישלון.

‫‪‫שמואל ירחינאי (‪ 254–165‬בערך)

‫‫מראשוני האמוראים*‪ .‬נולד בנהרדעא‪ ,‬נחשב לגדול החכמים‬ ‫בדורו והוכר כסמכות עליונה בדיני ממונות ובעיבור השנים. בנוסף על כך היה גם רופא (המציא משחת עיניים) ‫ואסטרונום (ומכאן כינויו, ‬ירחינאי, ‬הנגזר מירח)‪ .‬קבע את‬ ‫דרך הלימוד בישיבת נהרדעא בעקבות דרך הלימוד שהנהיג‬ ‫רבי יהודה נשיא* בארץ־ישראל – בדומה לְרב‪ ,‬בן זמנו, שעשה כן בסורא‪ .‬מקובל שממנו החל המנהג של יהודים‬ ‫דתיים לברך לפני כל מצווה‪ .‬משנת ‪226‬ ייצג את הקהילה ‫היהודית בפני השלטון החדש‪ ,‬הפרסי. ‬מייחסים לו את ‫מטבע הלשון "דינא דמלכותא – ‬דינא"‪ :‬כלומר‪ ,‬יש לציית‬ ‫לחוק שקבעה הרשות.

‫‪‫שמחה

ההפך מעצב‪ .‬מצב שבו נפש האדם מתרוננת‪ .‬בסמוך רחובות‬ ‫ששון ורֹני‪.‬‬ ‫

‫‪‫שמיר

‫תחנת השידור של ההגנה* פתחה את שידוריה במלים "תלם, ‫שמיר‪ ,‬בועז" – ‬תש"ב בראשי תיבות‪ ,‬והיו שגרסו כי ‫משמעותן "תחנת שידור במחתרת"‪ .‬בנוסף, שמיר היא אבן‬ ‫קשה, ‬וגם צמח תבלין ועוד‪ .‬שמיר הוא גם שמו של קיבוץ ‬ ‫בעמק החולה, ‬דרומית־מזרחית לקרית שמונה, ‬שהוקם ב־‫‪ 1944‬והדף התקפה של צבא סוריה במלחמת העצמאות‪.‬‬ ‫

‫‪‫שמעון בן גמליאל (המאה ה־1)

נשיא הסנהדרין בימי המרד הגדול וחורבן הבית השני‪ .‬בנו של‬ ‫רבן גמליאל* שהיה נכדו של הלל*. נולד בירושלים‪ ,‬היה ‫מראשי החכמים עוד לפני מינויו לנשיא‪ ,‬ונהרג כנראה בידי‬ ‫הרומאים. ‬מדבריו השתמרה האמרה: "לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא" (מסכת‬ ‫אבות); לפי אחד הפירושים‪ ,‬הביע אי נחת מהדברנים שהסיתו‬ ‫את העם להצטרף לקנאים‪ .‬בנו היה רבן גמליאל דיבנה‪ ,‬ובן‬ ‫בנו היה רבן שמעון בן גמליאל דיבנה‪ ,‬שהיה נשיא הסנהדרין ‫אחרי מרד בר כוכבא* – אביו של רבי יהודה נשיא*‪.‬‬

‫‪‫שמעון בן זומא (המאה ה־2 לספירה)

‫תנא הנזכר בהגדה של פסח‪ ,‬וזכור בעיקר בשל קביעותיו: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם […] איזהו גיבור? הכובש‬ ‫את יצרו […] ‬איזהו עשיר? השמח בחלקו […] איזהו‬ ‫מכובד? המכבד את הבריות" (מסכת אבות‪ ,‬ד). היה‬ מארבעת החכמים ש"נכנסו לפרדס" – תורת המסתורין‪,‬‬ ‫אולי הקבלה הקדומה – ועליו נאמר ש"הציץ ונפגע"‪:‬‬ ‫כלומר‪ ,‬מת צעיר.

‫‪‫שמעון בן סירא (המאה ה־‪ 3‬לפנה"ס)

מחבר אמרות חכמה המכונות "משלים" בעברית‪ .‬כתב את‬ ‫ספרו בירושלים בימי שמעון הצדיק*‪ ,‬דור לפני מרד‬ ‫החשמונאים*‪ .‬ייתכן שכוונתו היתה לחנך ילדים למעשים‬ ‫טובים באמצעות דברי חכמה ומוסר‪ .‬בספר מעין פתגמים‬ ‫נוסח ספר משלי בתנ"ך‪ ,‬מזמורי תפילה ותודה בסגנון ‫תהלים‪ ,‬ועוד‪ .‬המקור העברי אבד; אבל רובו התגלה בגניזה‬ ‫של קאהיר‪.‬‬

‫‪‫שמעון בן עזאי (המאה ה־2 לספירה)

‫תנא בן הדור השלישי‪ .‬היה מתלמידיו של רבי יהושע ונחשב ‫תלמיד־חבר של רבי עקיבא*‪ .‬התפרסם בשקדנותו‬ ‫ובפרישותו‪ .‬מדבריו: "שְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה" (מסכת אבות, ד) וגם "אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, […] שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה" (מסכת אבות, ד). היה אחד מן הארבעה שנכנסו ‫ל"פרדס" – ‬תורת המסתורין, אולי הקבלה הקדומה – ולפי‬ ‫הכתוב, "הציץ ומת". לפי מסורת אחרת‪ ,‬היה מהרוגי ‫מלכות*.

‫שמעון בן שטח (המאה ה־‪ 1‬לפנה"ס)‬

‫נשיא הסנהדרין בימי אלכסנדר ינאי* והמלכה שלומציון*, ‫ונראה אף שהיה אחיה של המלכה. ‬שמעון בן שטח היה‬ ‫מנהיג הפרושים והרבה להתעמת עם המלך ינאי. בן זוגו היה‬ ‫יהודה בן טבאי, אב בית דין, ושניהם היו תלמידיהם של‬ ‫יהושע בן פרחיה* ונתאי הארבלי. מדברי בן שטח השתמרה‬ ‫עצה לשופטים, "הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר" (מסכת אבות, א).

‫שמעון בר גיורא (המאה ה־‪ 1‬לספירה)‬

‫מראשי המרד היהודי הגדול נגד רומי (66–70 לספירה). נולד‬ ‫בעיר גרש, ממזרח לירדן, והשם בר גיורא מעיד כי אביו היה ‫גר. הצטיין במאבק נגד הרומאים מראשיתו, היה עם אלעזר‬ ‫בן יאיר והסיקריקים במצדה*, ואחר כך הגן על העיר ‬ ‫העליונה בירושלים בראש הגדול במחנות הלוחמים‬ ‫שהתגבשו בעיר (בראש המחנה האחר עמד יוחנן מגוש‬ ‫חלב). אף־על־פי שהיה מן הקנאים*, מצא שפה משותפת עם‬ ‫המתונים. לאחר שהחומות נפרצו והעיר נכבשה ברובה ובית‬ ‫המקדש עלה באש, סירב טיטוס להבטיח את חיי הלוחמים‬ ‫שייכנעו, ‬והקרבות התחדשו. כחודש לאחר מכן נשרפה העיר‬ ‫העליונה, יוחנן מגוש חלב נכנע ושמעון בר גיורא ניסה‬ ‫להימלט, נתפס, הובל בתהלוכת הניצחון ברומא – והומת. ‫על שמו ארגון השמירה בר גיורא שהוקם ב־‪.1907‬‬ ‫‫

‫שמעון בר יוחאי (המאה ה־‪ 2‬לספירה)‬

‫ממשמרי לימוד התורה בימי גזרות הדריאנוס. תנא בן הדור‬ ‫הרביעי, מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא*, ‬שאגדות שונות‬ ‫נקשרו בשמו. אמרו שישב שלוש־עשרה שנים במערה‬ ‫בפקיעין עם רבי אלעזר בנו, והשניים התפרנסו מהחרוב‬ ‫שצמח בפתחה וממעיין שנבע בה. ‬לאחר מכן היה מן‬ ‫הסנהדרין באושה* והשתתף בדיוני עיבור השנה. רבי יהודה‬ ‫נשיא* ורבי פנחס בן יאיר* היו מתלמידיו. לפי המסורת‬ ‫נקברו הוא ובנו במירון*, ומאז המאה ה־‪ 16‬נקבע ל"ג בעומר‬ ‫כיום פטירתו שבו נערכת עלייה המונית לקברו. המקובלים‬ ‫ייחסו לו את כתיבת ספר הזוהר*.

‫שמעון הבורסקי [סמטה]

מן הנוצרים הראשונים, מעבד עורות במקצועו. בברית‬ ‫החדשה מסופר כי בביתו ביפו הצופה אל הים התגוררה‬ ‫נערה צדקת‪ ,‬טביתא, שחלתה והרופאים לא יכלו לרפאה. אחד משליחיו הבולטים של ישו, שמעון בן יונה – כייפא, ‫או פטרוס (סלע) – חזר על מעשי הנסים המיוחסים לרבו, אמר לנערה "טביתא קומי" והיא הבריאה מיד. רבים ביפו ‫התנצרו לנוכח אותו נס. כאן אכל פטרוס מאכלים הנחשבים ‫ללא כשרים ביהדות – ובכך מסמל המעשה את פרידת ‫הנצרות מהיהדות – ומכאן יצא לרומא, שבה הקים את‬ ‫הקהילה הנוצרית הראשונה. סופו של פטרוס שאף הוא נצלב ‫בשנת ‪68‬ לספירה.

‫שמעון הצדיק (המאה ה־‪ 3‬לפנה"ס)‬

‫‫ראשון הדוברים הנזכרים בשמם במסכת אבות (מסכת אבות בויקיפדיה). נאמר עליו‬ ‫שם שהיה "משיירי כנסת הגדולה" – כלומר, מהמעטים ‫ששרדו בימיו והמשיכו להדריך את העם. לפי סברה אחת‬ ‫היה בנו של יוחנן הכהן הגדול, ‬בן זמנו של שמעון בן סירא*. מדבריו: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (מסכת אבות, א)‪:‬‬ ‫כלומר לימוד התורה, הבאת הקורבנות ומעשי החסד ‫שגומלים בני האדם זה לזה. השפעת ההתייוונות איימה ‫לפגוע בשלושת אלה, ולכן טרח להדגישם.

‫שמעון התרסי (המאה ה־‪ 2‬לפנה"ס)‬

‫בנו השני של מתתיהו*‪ ,‬כהן גדול ביהודה העצמאית (142–135 לפנה"ס)‪ .‬הגיע למעמדו אחרי מות שני אחיו שהיו ‫מנהיגי העם לפניו, יהודה המכבי* ויונתן הוופסי* והניצחון‬ ‫על הסורים־סלווקים. ‬הצליח להרחיב את גבולות ממלכת ‫החשמונאים* ולייצב אותה‪ .‬הבטיח את המוצא לים בכך ‫שכבש את יפו‪ ,‬גירש את תושביה‪ ,‬הושיב יהודים במקומם‬ ‫ובנה צי חזק‪ .‬שמעון נרצח בידי חותנו‪ ,‬ובנו יוחנן הורקנוס* ‫היה לנשיא תחתיו.

‫שמעוני, דוד (1886–1956)‬

משורר עברי ומתרגם. נולד בבֶּלָרוּס, עלה לארץ־ישראל ב־‫‪1909‬ ועבד כפועל. ברנר* וא"ד גורדון* השפיעו על יצירתו. ‫נסע לגרמניה ולמד בלשנות באוניברסיטאותיה. במוסקבה היה‬ ‫חבר מערכת עיתון ותירגם להוצאת שטיבל מיצירות‬ ‫הסופרים הרוסים הגדולים מן המאה ה–‪ 19‬ומיצירות היינה*. ‫ב־‪ 1921‬בא שוב ארצה, ומ־‪ 1925‬גר בתל־אביב ולימד בגימנסיה ‫העברית הרצליה. היה פעיל באגודת הסופרים ונמנה עם ‫הבולטים במשוררים בני דורם של ביאליק* וטשרניחובסקי*. בפואמות שחיבר תיאר את חיי הפועלים החלוצים.

‫שמעיה (המאה ה־‪ 1‬לפנה"ס)

נשיא הסנהדרין‪ ,‬בן זוגו של אבטליון* אב בית־הדין בזוג‬ ‫הרביעי מחכמי המשנה, תלמידיהם של שמעון בן שטח ‫ויהודה בן טבאי. שניהם היו בני גרים, ואף־על־פי־כן לא‬ ‫נמנע מהם להגיע למעמדם החשוב. כמעט תמיד נמסרו‬ ‫ההכרעות בענייני הלכה בשם שניהם. הלל הזקן* למד‬ ‫מפיהם תורה, ונראה שנעשה נשיא הסנהדרין גם בזכות כך. שמעיה המליץ להעדיף מלאכת כפיים על עמדת שררה, ולהתרחק מעמדת השלטון ככל האפשר: "אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת" (אבות, א).

שמרלינג, חיים שמואל (‪(1894–1826‬‬

‫מראשי העדה האשכנזית ביפו. נולד בחברון, בן למייסדי‬ ‫היישוב האשכנזי שם. עבר ליפו ב־‪1866‬ והקים את עמילות‬ ‫המכס הראשונה בארץ־ישראל. סייע ליהודים שביקשו ‫רשיונות עלייה, והיה ממייסדי חברה בשם "עזרת ישראל" ‫שעסקה באירוח יהודים נצרכים שהגיעו ליפו ושהקימה ‫בשנת 1890 ‬את בית־החולים היהודי הראשון ביפו, שער ציון. פעל לליכוד העדות בעיר והיה היהודי הראשון שבנה ‫את ביתו מחוץ לחומות יפו, ובֹו התגורר עם משפחתו.

שמשון הגיבור (המאה ה־‪ 11‬לפנה"ס)

‫מן השופטים* שהושיעו את ישראל. היה בן שבט דן* ונולד‬ ‫משהתבשרה אמו, שהיתה עקרה, כי ייוולד לה בן וכי עליו‬ ‫להיות "נזיר מבטן" ["נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן" (שופטים יג)] – בעיקר להימנע משתיית אלכוהול. ‫ייחודו בין השופטים שלא הוליך את השבטים למלחמה אלא‬ ‫ניהל אותה בעצמו. ‬האויב בימיו היה העם הפלשתי. במהלך‬ ‫המאבק הסגירו אנשי שבט יהודה את שמשון לידי‬ ‫הפלשתים, וגם אז הכה בהם ונחלץ. לבסוף הביאה אשה‬ ‫למפלתו, ‬ואף כשניקרו את עיניו והעמידו אותו במקדשם – ‫נשען על העמודים והפיל את הבית על עצמו ועליהם. ‫ז'בוטינסקי* שיחזר את סיפורו כדי לשנן את הלקח: ‬להמליך‬ ‫מלך, ללמוד לצחוק ולאגור ברזל כדי להכין ממנו נשק.

שניאור, זלמן (‪(1959–1886‬‬

‫משורר, סופר ומחזאי בן דור התחייה*. נולד בבֶּלָרוּס ‫למשפחה מחסידי חב"ד*, והחל לכתוב שירה בנעוריו. ‫ביאליק* טיפח אותו באודסה, ‬שממנה עבר לווארשה ועבד ‫בהוצאת תושייה*. היה עיתונאי בווילנה, נדד לשווייץ ‫ולפריס ומקומות נוספים והתפרנס מכתיבה לעיתונים. ב־1925 עלה לארץ־ישראל, חזר לנדודיו ועלה ארצה שנית‬ ‫רק עם קום המדינה. חתן פרס ישראל לשנת תשט"ו־1955. בין שיריו הקלילים גם הסאטירה "בתל־אביב" שהלחין ‫גבריאל גראד‪ .‬בכל בית בשיר – מראה שאיפיין את העיר‬ ‫בראשיתה, בכלל זה סגירת רחוב מפני שאחד העם* צריך‬ ‫לישון, וגם:

	ושם בית־כנסת נחמד כולו – עד היום לא‬ ‫הושלם גגו; כי המהנדס טעה קצת בחשבון… ‬אל תגידו ‫בגת! ואיש מזרחי פולט לעגו: "מקום קדוש וראש‬ ‫מגולה בתל־אביב."

שניצלר, ארתור (‪(1931–1862‬‬

‫‫‫מגדולי הסופרים והמחזאים במרכז אירופה. ‬מיהודי וינה, ‫אוסטריה, למד רפואה באוניברסיטה בעירו והיה רופא‬ ‫עצבים‪ .‬עבד במקצועו, וב־‪1893‬ פירסם קובץ מחזות קצרים, ‫הומוריסטיים וקלילים. ‬בשנים שלאחר מכן כתב רומנים, נובלות ועוד. באחדות מיצירותיו מופיעות דמויות יהודיות ‫הסובלות מן האנטישמיות ומקשיים חברתיים.

שניצר, שמואל (‪(1999–1918‬‬

העורך הראשי של עיתון הערב מעריב, עיתונאי, ‬בעל טור‬ ‫ומתרגם. נולד בהולנד, עלה לארץ־ישראל ב־‪ 1939‬ומאז ועד‬ ‫יום מותו גר בתל־אביב. נמנה עם מייסדי מעריב, ניכר‬ ‫בהבעתו הבהירה כפובליציסט ובניתוח מדוקדק של הבעיות ‫שתקף. היה עורך קונטרס החדשות ועורך עמוד הדעות. ‫ולבסוף עורכו הראשי של העיתון ב־‪1985–1980‬. בד בבד‬ תירגם כשמונים ספרים מאנגלית, צרפתית, הולנדית‬ ‫וגרמנית, לימד עיתונות ותקשורת המונים בתל־אביב וכתב‬ ‫שני ספרים‪ :‬הרפתקאות אפריקניות ואבני יסוד.

שניר

‫משמותיו של הר החרמון* "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר" (דברים, ג), ואחד מיובלי הירדן* – ‫החצבני – ‬שהוא משלושת מקורות המים של נהר זה; כך‬ ‫נקרא קיבוץ שהוקם כהיאחזות ב־‪ 1967‬למרגלות הגולן, לא‬ ‫הרחק מקיבוץ דן (אף הוא על שם יובל של הירדן).

שנקר, אריה (1877–1961)

‫תעשיין ונשיא התאחדות בעלי התעשייה. נולד באוקראינה, עסק בייצור טקסטיל ברוסיה ועלה לארץ־ישראל ב־1924. ‫חי בתל־אביב מאז עלה ארצה, ‬היה מחלוצי תעשיית ‫הטקסטיל בעיר ואחרי שרכש את מפעל לודז'יה – הפך‬ ‫אותו לבית חרושת מצליח. היה ממייסדי בנק ארץ־ישראל ‫לתעשייה וכן פעל וסייע להקים בתל־אביב מוסדות כלכליים‬ ‫ומוסדות תרבות. ‬תרם את ביתו ברחוב ביאליק למטרות ‫תרבות, והיום נמצאת בו הספרייה למוסיקה (הקישור לערך בויקיפדיה).

שער הגיא

מהרחובות על שם מקומות הקשורים בתקומת ישראל‬ ‫ובמלחמת העצמאות. זהו פתחו של מעבר – ועמק – בין‬ ‫הרי יהודה, ראשית הדרך מהשפלה ומישור החוף אל‬ ‫ירושלים. תרגום שמו מערבית, באב אל־ואד. גם בימי קדם‬ ‫עברה כאן דרך מרכזית מהשפלה לירושלים: במקום התגלו‬ ‫שרידי דרך רומית. במלחמת העצמאות פגעו הערבים‬ ‫בשיירות שהיו בדרכן לירושלים כאשר העיר היתה במצור. חטיבת הראל* לחמה לאורך העמק. ‬לאחר קרבות רבים‬ ‫הצליחו כוחות צה"ל לעקוף את המצור ב"דרך בורמה" (דרך בורמה בויקיפדיה‪‬‬).

שער ציון

‫כינוי זה ליפו, השער הימי של ארץ־ישראל במשך מאות‬ ‫שנים, דבק בבית החולים שהקים שמרלינג בעיר זו ואחר‬ ‫כך בספרייה הציבורית הראשונה, שדנין* היה ממייסדיה, ובגלגוליה הבאים. גם שער הכניסה לנמל תל־אביב* נקרא‬ ‫כך עם פתיחתו ב־1936.

‫‫שערי ניקנור

דלתות מפוארות למקדש השני בירושלים (שער ניקנור בויקיפדיה) שתרם יהודי עשיר‬ ‫מאלכסנדריה שבמצרים. העשיר, ניקנור שמו, ‬חי בימי‬ ‫שלומציון המלכה, והדלתות נדבת כספו היו עשויות נחושת ‫קורינתית (קורינתיה בויקיפדיה). האגדה מספרת כי בשעה שניקנור הפליג ‫מאלכסנדריה עם מטענו היקר, התחוללה סערה קשה, ולא‬ ‫היתה ברירה אלא להשליך את הדלתות הכבדות לים. אך‬ ‫כשהגיעה האנייה ליפו – ‬צפו דלתות הנחושת והובאו‬ ‫לירושלים. ב־‪1903‬ התגלה קברו של ניקנור (מערת הקבורה בויקיפדיה) על הר הזיתים.‫

שערי תשובה

ספרו של רבי יונה החסיד בן אברהם ה"זקן" גירונדי (1180–1263), ‬שנולד ופעל בספרד. הספר מבאר מהי תשובה, מלמד‬ ‫דרכים להגיע אליה, מפרט את המצוות ואת העונשים על‬ ‫העבירות ומבדיל בין סוגים שונים של כפרה.

שפיה

‫קיצור שמו של כפר נוער ובית ספר חקלאי בצלע הדרומית‬ ‫של הר הכרמל, נוכח זכרון יעקב*, הנקרא מאיר שפיה. אין‬ ‫זה שם של אדם אלא צירוף שמו של מאיר אנשל, אבי‬ ‫השושלת של בית רוטשילד, ושם כפר קדום. תחילה היתה זו‬ ‫אחת ממושבות הברון, שהוקמה ב־‪ ;1892‬ב־‪ 1903‬הוקם‬ ‫מוסד חינוכי שקלט יתומים מפרעות קישינב, וב־‪1917‬‬ ‫נשלחה אליו קבוצה גדולה מתלמידי הגימנסיה* העברית‬ ‫הרצליה עם פינוי תל־אביב. כפר הנוער נוסד רשמית ב־‫‪ .1923‬מאז הגיעו למקום ילדי כל התפוצות, מיתומי מלחמת‬ ‫העולם הראשונה עד לילדי העלייה האתיופית והרוסית‬ ‫בשנות ה־‪ 90‬של המאה ה־‪ .20‬שם הרחוב הוענק לו ב־‪,1948‬‬ ‫במלאת חצי יובל לקיומו. ‬בתל־אביב רחובות נוספים על שם‬ ‫מוסדות בעלי אופי דומה: מקוה ישראל, בן שמן, עיינות.

שְׁפִּינוֹזָה, ברוך (1632–1677)

‫מגדולי הפילוסופים בעולם. נולד בהולנד למשפחת אנוסים‬ ‫ששבה ליהדות אחרי שעזבה את פורטוגל. ‬למד בישיבה‬ ‫וקרא מגיל צעיר בספרי מתמטיקה ופיזיקה, למד לטינית‬ ‫ורכש השכלה כללית. עסק בליטוש עדשות, והראה את‬ ‫ספריו לחוג ידידיו, ‬מגדולי החכמים בזמנו; הציעו לו משרת‬ ‫פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת הידלברג, אך הוא סירב. רוב כתביו נדפסו רק אחרי מותו; ואף על פי כן הוצא נגדו‬ ‫"כתב חרם" עוד כשהיה בן ‪ ,24‬ וזאת עקב דעות, מעשים רעים‬ ‫ו"כפירות איומות". הוא כתב בלטינית, ‬ואת אחד מספריו‬ (מאמר קצר על אלוהים, ‬אדם ואושרו) – בהולנדית. את ספרו‬ ‫העיקרי, תורת המידות (הספר בויקיפדיה), תירגם יעקב קלצקין*. ספר זה כתוב ‫כאילו היה ספר בגיאומטריה: יש בו הגדרות, ‬אקסיומות, משפטים והוכחות – כל משפט נשען על קודמיו – והוא אינו‬ ‫מדבר בו על מוסר בלבד אלא על תורת היש (מטפיזיקה) ‫ותורת ההכרה, על הפסיכולוגיה האנושית ועל המבנה‬ ‫החברתי ועוד. ‬נחשב לפילוסוף מודרני בעל השפעה רבה ‫ביותר על הוגים ומשוררים בדורות שבאו אחריו.

שפירא, ישראל (המאה ה־17)

‫‫הרב של קאליש – מהחשובות בערים של ארבע ארצות* – במחצית השנייה של המאה ה־‪ .17‬היה בנו של רבי נתן ‫שפירא (מחבר הספר מגלה עמוקות) וכונה "רבי ישראל ‫הדרשן". הקים ישיבה חשובה, ‬והדיין בעיר היה בימיו ובימי‬ ‫יורשו אברהם אַבֶּלי הלוי גומבִּינֶר, מחברו של הספר מגן‬ ‫אברהם*.

שפירא, צבי הרמן (1840–1898)

אבי רעיון הקרן הקיימת לישראל*. נולד בליטא, ‬למד בישיבה‬ ‫ושימש ברבנות, אחר כך התגורר בערים שונות ברוסיה, בגרמניה ועוד. למד שפות ומדעים, ‬עסק במסחר, היה מרצה‬ ‫למתמטיקה באוניברסיטאות ברלין והידלברג, וכתוצאה‬ ‫מהפרעות האנטישמיות ברוסיה ב־‪1881‬ שב לדת וחיפש‬ ‫פתרון למצוקת היהודים. היה ממייסדי חיבת ציון, עם‬ ‫לילנבלום*, ‬פינסקר* ומנדלשטם*, ציר מהקונגרס העולמי‬ ‫הראשון, ממנסחי תכנית באזל* ומממריצי ההתיישבות בארץ־‫ישראל, הקמת הקק"ל שתבטיח את הבעלות של העם היהודי‬ ‫על קרקעות הארץ, וייסודה של אוניברסיטה עברית בה. ‫ברחוב שנקרא על שמו ניצב בית הקק"ל.

שפע טל

‫שם ספר מתחום הקבלה שחיבר רבי שבתי שעפטיל בן‬ ‫עקיבא הלוי הורוביץ (‪(1619–1565‬, רופא ומקובל מפראג. היה בן למשפחת רבנים מפורסמת שהידוע בבניה היה ‫השל"ה*‪ .‬הספר נכתב ברוחו של המקובל הגדול קורדובירו*, והוא פירוש על ספרו של אהרן אברהם בן ברוך הלוי, איגרת‬ ‫הטעמים‪ .‬ספר שני שכתב, נשמת שבתי הלוי, דן בנשמה.

שפ"ר

‫ראשי תיבות שמו של שאול פנחס רבינוביץ (‪(1910–1845‬‬‫, סופר והיסטוריון. ‬נולד בליטא, למד בישיבה והוסמך לרבנות, אך נמשך להשכלה וכתב לעיתונים הצפירה* והמליץ*. בעקבות הפרעות של ‪1881‬ שלח מידע על המתרחש ברוסיה‬ ‫למערב אירופה, סייע לפליטים שנמלטו לברודי וסבר שעל‬ ‫יהודי רוסיה להגר לאמריקה ושבתחומיה תקום מדינה‬ ‫יהודית. אחר כך הצטרף לחובבי ציון*, היה ממארגני ועידת‬ ‫קאטוביץ* וערך את קבצי כנסת ישראל (בטאון חיבת ציון). ‫תירגם לעברית את ספר ההיסטוריה של גרץ* והוסיף הרבה‬ ‫משלו. כתב ספרים שעניינם תולדות עם ישראל ואישים‬ ‫ביהדות.

שפרינצק, יוסף (1885–1959)

‫יושב ראש הכנסת מייסודה ועד מותו. נולד ברוסיה, ‬החל‬ ‫ללמוד רפואה אך חדל מכך בשל פעילות מפלגתית ועלה‬ ‫לארץ־ישראל ב־‪ .1910‬היה ממייסדי ההסתדרות הכללית ‫ואחד משלושת חברי המזכירות הראשונה. כן היה ראש ‫מחלקה בהנהלה הציונית, וחבר מועצת עיריית תל־אביב. ‫היה המזכיר הכללי של ההסתדרות ב־1945–1949, ‬ומ־‪1946‬‬ ‫עד מותו – יו"ר הוועד הפועל הציוני. היה חבר כנסת מקום‬ ‫המדינה וכיושב ראש הבית תרם לעיצוב דפוסי העבודה ‫בכנסת. בנו, ‬יאיר שפרינצק (‪ ,(1999–1911‬היה פרופסור‬ ‫לכימיה, ממקימי התנועה למען ארץ־ישראל השלמה וחבר‬ ‫כנסת (1988–1992).

שפתי ישנים

‫שם הספר הביבליוגרפי הראשון בעברית, שאותו חיבר‬ ‫שבתי בן יוסף בס (‪ .(1718–1641‬שמו בס או בסיסטה – ‫כלומר‪ ,‬משורר – הוא כינוי שנגזר מקולו הנאה שבזכותו ‫שימש ליד החזן‪ .‬נולד בקליש‪ ,‬פולין, ‬והוריו נרצחו‬ ‫בפרעות שהיו בעיר זו ב־‪ .1655‬אחיו הבכור חילץ אותו, ‫ויחד ברחו לפראג*. ספרו הוא רשימה בת כ־‪ 2,200‬ספרים‬ ‫שנכתבו בנושאים הקשורים ביהדות ובעם ישראל בעברית ‫אך גם בשפות אחרות. ‬לצורך כך ביקר בערים שונות ‫באירופה. אמיר גלבוע קרא לאחד מספרי שיריו רציתי‬ ‫לכתוב שפתי ישנים‪.‬‬

‫ש"ץ, בוריס (‪(1932–1866‬‬

‫צייר‪ ,‬פסל ומייסד בית הספר לאמנות בצלאל בירושלים. ‫נולד בליטא, למד בישיבה ובהיותו כבן ‪ 19‬ החל ללמוד‬ ‫אמנות בווילנה ובווארשה‪ .‬בין היתר למד אצל‬ ‫אנטוקולסקי*‪ .‬הוזמן לחצרו של הנסיך פרדיננד‬ ‫מבולגריה, יסד שם (‪ (1906–1895‬אקדמיה מלכותית ‫לאמנות ומשך לארץ זו אינטלקטואלים ויזמים יהודים‬ ‫מרוסיה‪ .‬היה לציוני נלהב בעקבות היכרות עם הרצלָ, וב־‪ 1905‬הציע להקים בית ספר לאמנות בירושלים‬ ‫שיגשר בין האמנות האירופית והמסורת היהודית‬ ‫מהמזרח. עלה לארץ־ישראל ב־1906 ‬וייסד את בצלאל – ‫ולצדו מוזיאון שהפך ברבות השנים לחלק ממוזיאון‬ ‫ישראל‪ .‬רבים מהבתים של תל־אביב מעוטרים באריחי ‫קרמיקה שיוצרו בבצלאל‪.‬‬

‫ש"ץ, גרשון [גגה] (‪(1963–1906‬‬

‫ממייסדי הסתדרות העובדים הלאומית. נולד בלטביה והיה‬ ‫מראשי תנועת בית"ר בארץ זו. עלה לארץ־ישראל ב־‪1926‬‬ ‫והיה חבר בקבוצת העבודה הרביזיוניסטית הראשונה, "מנורה", קצין נציבות בית"ר בארץ ומאנשי לח"י בתקופת ‬ ‫המחתרות. היה מיוזמי הקמתן של השכונות רמת טיומקין‬ ‫בנתניה ושכונת התקווה בתל־אביב.

‫שקד

עץ פרי נשיר, שפרחיו ורודים או לבנים, והפרי שאוכלים בני‬ ‫האדם הוא הזרע או הגלעין הטמון בתוך קליפה כפולה: ה"פרי" החיצוני ירוק ובתוכו קליפה קשה. נזכר פעמים‬ ‫אחדות בתנ"ך. ‬השקד המצוי פורח בחורף (שבט או אדר) ‫ובדרך כלל לפני הלבלוב של העלים החדשים, וצורת ה"פרי" ‫כביצה פחוסה. בסמוך רחובות נוספים על שם צמחים, ובהם‬ ‫אפרסק ודקל‪.‬‬

‫שרון, אריה (‪(1984–1900‬‬

אדריכל‪ .‬נולד בפולין‪ ,‬עלה לארץ־ישראל ב־‪1920‬ והיה‬ ‫חבר קיבוץ גן שמואל‪ .‬למד אדריכלות במכללת הבאוהאוס‬ ‫בגרמניה‪ ,‬ונמנה עם מחוללי אסכולת ה"באוהאוס" – ברוח‬ ‫הרעיונות שלמד ממוריו, ולטר גרופיוס‪ ,‬הנס מאייר‪ ,‬וסילי‬ ‫קנדינסקי ומוהולי נאג'י – שהותירה את רישומה גם בתל־‫אביב. ממשרדו בעיר העברית הראשונה תיכנן ופיקח על‬ ‫בנייני ציבור ומגורים ובהם, ‬בשנות ה־‪ :30‬בית ההסתדרות‬ ‫ביריד המזרח, ‬מעונות עובדים א‪ ,‬ב‪ ,‬ג‪ ,‬בית חולים‬ ‫בילינסון (בפתח תקוה), תיאטרון אוהל; בשנות ה־‪:40‬‬ ‫בית חולים איכילוב והבניין המרכזי של בנק הפועלים‬ ‫(רוטשילד ‪ ;(50‬שנות ה־‪ :60‬בית הספר לרפואה‬ ‫באוניברסיטת תל־אביב‪ ,‬בית ישראל־אמריקה. ‬ב־1941‬‬–‫‪1947‬ הרצה בפקולטה לאדריכלות בטכניון בחיפה, וב־‫‪1953–1948‬ עבד באגף התכנון במשרד ראש הממשלה‬ ‫והיה שותף לתכנון הערים החדשות בנגב (ערד) ובגליל‬ (כרמיאל), היה יועץ מטעם האו"ם בבורמה (מיאנמר), סינגפור ואינדונזיה. ‬בנה ברחבי הארץ את המרכז הרפואי‬ ‫סורוקה בבאר־שבע (שנות ה־‪ ,(40‬בית חולים רמב"ם‬ ‫בחיפה ועוד. חתן פרס ישראל באדריכלות לשנת תשכ"ב־‫‪1962‬, יקיר תל־אביב לשנת תשמ"ג־1983. ‬ב־‪1965‬‬ ‫הצטרף אליו בנו אלדר.

‫שריד

‫עיר בנחלת שבט זבולון* הנזכרת בתנ"ך (יהושע, יט); היום‬ ‫קיבוץ סמוך למגדל העמק שהוקם ב־‪ 1926‬ושימש – ‬לפני‬ ‫קום המדינה – בסיס לאנשי ההגנה* והפלמ"ח*. משמות‬ ‫הרחובות שניתנו על שם יישובים עתיקים וחדשים.

‫שרירא גאון (המאה ה־10)

ראש ישיבת פומבדיתא* (‪ .(1006–968‬נצר לבוסתנאי*‬ ‫וליורשיו שהתייחסו על בית דוד* וכונו ריש גלותא*. בימיו‬ ‫של שרירא גאון עלתה הישיבה שבראשה עמד על ישיבת‬ ‫סורא. תשובתו לשאלה של רבי יעקב בן נסים מקירואן היא‬ ‫מהמקורות לידיעות בדבר סדר הכתיבה והעריכה של התורה‬ ‫שבעל פה – ‬המשנה*, התוספתא* והתלמוד עד ימי‬ ‫הסבוראים* והגאונים. בנו הוא רב האי גאון*.

‫‫שרירא (המאה ה־‪(10‬‬ [סמטה]‬

ראו לעיל.

‫‫שרעבי, שלום מזרחי (‪(1777–1720‬‬

‫מגדולי המקובלים שפעלו בתימן ובארץ־ישראל, ‬שאליה עלה‬ ‫בגיל צעיר. הצטרף לישיבת המקובלים בית אל בירושלים. מסופר שהיה שמש אלמוני עד שהתגלה כצדיק וגדול‬ ‫בתורה. עם מותו של מייסד הישיבה, רבי גדליה חיון (עמד‬ ‫בראשה ב־1751–1737‬), התמנה רבי שלום שרעבי תחתיו‬ ‫ונודע כבעל השראה – ממש כפי שהיה האר"י*, ‬שבתורתו‬ ‫עסקו בישיבה מאז (ראו ויטל). כתב ספרים אחדים, וערך‬ ‫סידור תפילה. סיפרו עליו שריפא חולים אנושים ושזכה‬ ‫ל"גילוי אליהו". ביום מותו נהגו תלמידי הישיבה לקיים‬ ‫הילולה סמוך לקברו בהר הזיתים.

שרת, משה (‪(1965–1894‬‬

‫ראש הממשלה השני של ישראל. נולד באוקראינה לאביו‬ ‫יעקב שהיה מראשוני ביל"ו* וממייסדי האגודה "שיבת‬ ‫החרש* והמסגר*", חזר לרוסיה והיה מחובבי ציון* ועלה‬‫ שוב ארצה ב־1906. ב־‪ 1908‬היה האב מראשוני אחוזת‬ ‫בית*. ‬הבן‪ ,‬משה‪ ,‬היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה‬ ‫הרצליה‪ ,‬למד משפטים באיסטנבול ושירת כקצין בצבא ‬‫תורכיה במלחמת העולם הראשונה‪ ,‬מונה למתורגמן של ‫מפקד גרמני שנשלח לארץ־ישראל. בשנות ה־‪ 20‬היה‬ ‫מעורכי דבר‪ ,‬ובשנות ה־30 – ‬סגנו של ארלוזורוב*; ‬‫משנרצח, נבחר תחתיו‪ :‬הוא היה ראש המחלקה המדינית ‫עד קום המדינה, וכן מיוזמי "חומה ומגדל", הנוטרות‬ ‫והיחידות העבריות בצבא הבריטי במלחמת העולם‬ ‫השנייה. היה חבר כנסת ושר החוץ של ישראל מהקמתה‬‫ ועד 1956. ‬עם פרישת בן גוריון* מהממשלה ב‪ 1953־‬היה‬ ‫לראש הממשלה‪ .‬כהונתו נמשכה כשנתיים‪ .‬לאחר פרישתו‬ ‫מן הממשלה עמד בראש הוצאת הספרים עם עובד וב־1961 ‬נבחר לראשות ההנהלה הציונית.

ששון

‫מלה נרדפת לשמחה* ולחדוה‪ .‬בסמוך גם רחוב רֹני.

ששת הימים [שדרות]

‫‫שמה של מלחמה שפרצה ביוני ‪) 1967‬אייר תשכ"ז). ‬כרקע ‫לה שימשו איומים חוזרים מצד מדינות ערב לפתוח "סיבוב ‫שני" ולהכריע את ישראל, והסכם בין מצרים לבין סוריה‬ ‫שאליו הצטרפה גם ירדן. מצרים הכניסה צבא רב לחצי האי‬ ‫סיני, בניגוד להסכם שחתמה ב־‪1957‬ בעקבות מבצע קדש*, הורתה לאו"ם לסלק את כוח החרום שישב בסיני וברצועת‬ ‫עזה והודיעה על סגירת מצרי טיראן בפני ספינות של‬ ‫ישראל. נוכח ריכוזי צבא בגבולותיה גייסה ישראל את‬ ‫המילואים, והנחיתה מכת־מנע מקדימה על שדות התעופה‬ ‫הצבאיים של מצרים, סוריה, ירדן ועיראק. ‬פרצה מלחמה‬ ‫כוללת בשלוש חזיתות, ועם סיומה ב־‪ 10‬ביוני היו כל סיני, רצועת עזה, ‬יהודה (כולל ירושלים), השומרון ורמת הגולן‬ ‫בידי ישראל. ההד העז של המלחמה, שנמשך עשרות שנים, נגרם עקב הניצחון שהושג בתוך ‪6‬ ימים על צבאותיהן של‬ ‫שלוש מדינות (שתוגברו בכוחות ממדינות נוספות). האפשרות שניתנה לישראלים לחזור ולפקוד שטחי מולדת ‫שבהם עוצב העם היהודי בימי בית ראשון ושני – כלומר, השומרון, ‬יהודה ובייחוד ירושלים העתיקה – ‬וסילוק‬ ‫תחושת החנק ששררה במדינה בגלל הגבולות הארוכים‬ ‫והנתונים לאיום מתמיד. שלום עם מצרים הושג רק ב־1977, אחרי שתי מלחמות נוספות, ‬עם ירדן ב־1994, ושניהם‬ ‫יציבים אך בעייתיים.

שתולים

מושב במישור החוף, סמוך לאשדוד*, שהוקם ב־1950‬. השם‬ ‫תנ"כי, דימוי בני עם ישראל לעצים ששורשיהם נטועים ‫באדמתם (תהלים, ‬צב).

‫שתי האחיות

מהרחובות ששמם קשור בארועים של טרם הקמת המדינה. ‫לזכר שתי אחיות רחמניות שנרצחו במאורעות תרצ"ו*־1936. האחיות הרחמניות, נחמה צדק ומרתה פינק‪ ,‬היו ‫בדרכן לבית החולים הממשלתי ביפו לצורך מילוי תפקידן, ונרצחו בידי ערבים.

הערות שוליים

1. בית אהרן שלוש (רחוב שלוש ‪(32‬‬
   ‫אהרן שלוש עלה עם משפחתו מאורן שבאלג'יריה והוא בן‬ ‫עשר. אביו אברהם השתקע ביפו והפך למנהיג מוכר של‬ ‫העדה המוגרבית (המערבית). ‬אהרן נשלח ללמוד תורה‬ ‫בירושלים, נשא לאשה את שרה בת ברוך מצליח מבגדד‬ ‫והחל לעסוק בצורפות וחלפנות. עסקיו שיגשגו, והוא החל‬ ‫לרכוש קרקעות מצפון ליפו. היו לו קשרים טובים עם נכבדי‬ ‫יפו המוסלמים והנוצרים, ועל האדמות שרכש הוקמו שכונות‬ ‫אחדות. את השטח שעליו הוקמה השכונה נוה צדק הציע‬ ‫לאגודת "עזרת ישראל" בראשותו של שמעון רוקח; בשל חוקי‬ ‫רכישת הקרקע העות'מניים נרשמו מגרשים רבים על שמו, ‫ובצוואתו ביקש להעביר את הבעלות אל בעלי הקרקע.
   ‫בשנת ‪1883‬ החל אהרן שלוש בבניית ביתו, כדי לשכן בו את‬ ‫משפחתו, אך הבית היה רחוק מבתי העיר, ובני המשפחה – ‫שלושת ילדיו הנשואים ובנותיו שטרם נישאו – סירבו לגור בו. הבית הגדול, המוקף חומה, אופייני לבנייה ביפו. הריהוט כלל‬ ‫מחצלות, שרפרפים ושולחנות קטנים. אמבטיה לרחצה היתה‬ "פַּיילה" (גיגית) על הגג. ‬בית הכנסת הסמוך לבית נוסד על‬ ‫ידי אברהם שלוש ונדד עמם מיפו לכאן.
   ‫לאחר מלחמת העולם הראשונה הושכרה הקומה הראשונה‬ ‫ל־‪ 8‬כיתות של בית־ספר "תחכמוני", ומשנת ‪1928‬ שימש‬ ‫הבית את בית־הספר המעורב לבנים ובנות. ‬במכתב מ־‫‪22.6.41‬ אל מנהל המחלקה לחינוך, ד"ר א' רוזנבאום, קבל‬ ‫מנהל בית הספר, י' עזרוני: "‬בזמן האחרון נתקל בית־ספרנו‬ ‫בתופעות המסכנות את המצב המוסרי של תלמידותינו ואת‬ ‫השם הטוב של בנות ישראל בגיל הרך ביותר‪ .‬נחרדנו לשמוע‬ ‫כי בקרבת בית־הספר, ‬באותו רחוב ממש (אם כי מעבר‬ ‫לגשר) קיים בית בושת ברשיון הממשלה. יש לנו חשש‬ ‫מבוסס לכך שילדות מתפתות ללכת שמה. […] ‬לא נשקט כל‬ ‫עוד לא יוסר המכשול העיקרי, כל עוד לא יורחק בית‬ ‫הבושת מסביבת בית־הספר." בית הבושת מעבר לגשר שלוש‬ ‫סולק בסופו של דבר מהמבנה המוכר כמועדון לורנץ, אך לא‬ ‫ברור מתי. בית הספר פעל עד שנת ‪1976‬ ומאז היה הבית נטוש. בשנת 2001, לאחר שנים של לבטים, מכרה משפחת‬ ‫שלוש את הנכס ליזם פרטי.
   במקור נמצאת כאן תמונה של ‫הכניסה לבית בעת ששימש כבית־ספר תחכמוני‬‫