Creative Commons License
Creative Commons Attribution icon
טקסט זה מוגש בכפוף לרשיון CC by,
המתיר שימוש כללי בכפוף לאזכור שם המחבר.

מחבר: מדריך הרחובות של תל־אביב-יפו, מוגש באדיבות עיריית תל־אביב-יפו.


חב"ד עריכה

חב"ד - זרם גדול בחסידות. ראשי תיבות של חכמה, בינה, דעת - שלוש מעשר הספירות בקבלה. מייסד התנועה היה רבי שניאור זלמן מלאדי שפעל לחידוש פני החסידות ומחבר התניא*. מ־1950 עמד בראש התנועה הרב מנחם מנדל שניאורסון (1994-1902), שכינויו הרבי מלובביץ'. חב"ד תומכת במדינה ובמוסדותיה. על שם התנועה נקרא כפר חב"ד שהוקם ב־1949.

חביב, אבשלום 1947-1926 עריכה

מעולי הגרדום*, הרוגי מלכות* של העת החדשה. נולד בחיפה וגדל בירושלים, שבה הצטרף לאצ"ל בעודו נער, ועם זאת יצא בתום לימודיו עם בני כיתתו לשנת שירות במסגרת הפלמ"ח*. משחזר לפעילות באצ"ל, השתתף בפיצוץ בניין הבולשת בירושלים, בפיצוץ מועדון הקצינים בעיר ובפריצה לכלא עכו – שם נתפס, נשפט ונידון למוות עם שניים מחבריו, מאיר נקר* ויעקב וייס*. השלושה היו האחרונים שעלו לגרדום: בעקבות הריגתם הוצאו להורג שני סמלים בריטים, וההמתות פסקו. בשלהי שנות ה־70 התגלו מכתבי אהבה ששלח חביב מכלאו, ואלה נדפסו עם סיפור חייו בספרו של אריה אשל, ארבעה צעדים למוות.

חבצלת עריכה

שבועון עברי שראה אור בירושלים לסירוגין מ־1863 עד 1911, תחילה בעריכת ישראל ב"ק* ובעיקר בניהולו ובעריכתו של ישראל דב פרומקין; נקרא על שם צמח חולות בעל פרח גדול ולבן, לעתים בעל ניחוח עז, בדמות גביע. בין המינים מפארת חבצלת החוף את חולות הים ואת גבעות הכורכר של השפלה בשלהי הקיץ ובסתיו. (מושב בשם חבצלת השרון הוקם ב־1935 ליד נתניה.)

חבקוק [הנביא עריכה

מנביאי הכתב. השמיני בין תרי־עשר. בספרו 3 פרקים בלבד, ואחדים מדבריו הפכו לניבים מקובלים: "לא תאמינו כי יסופר", "עוד חזון למועד" או "למען ירוץ קורא בו". האמרה "צדיק באמונתו יחיה" נחשבת לאופן שבו העמיד את כל התורה על עיקר אחד. חב"ד [שדרות] חבקין [חוְקין], זאב (ולדימיר), פרופ' (1930-1860)

ככר עריכה

רופא ובקטריולוג יהודי שהמציא תרכיבים נגד מחלות החולירע והדבר. הרבה לעבוד בהודו; בבומביי קיים מכון רפואי על שמו.

חבר הלאומים עריכה

התאגדות של עשרות מדינות מן העולם שקדמה לאו"ם. הארגון נוסד ב־1919. ראשיתו ברעיונותיו של נשיא ארצות־ הברית וילסון* להביא שלום לתמיד, אך השינוי שהוכנס ברעיונות מבחינה ארגונית גרם לארצות־הברית להיות מהמדינות שנמנעו מלקחת בו חלק. מושבו בז'נווה שבשווייץ, והוא מוסיף להתקיים לצד האו"ם – שתפס אחרי מלחמת העולם השנייה את מקומו כחשוב בארגונים הבין־לאומיים.

חברה חדשה עריכה

מהרחובות ששמם קשור בארועים שהוליכו להקמת המדינה, ומקומו בין הרחובות המקיפים את כיכר המדינה*. השם ניתן לרחוב בזיקה לרעיונות באלטנוילנד של הרצל (הספר שתורגם בשם תל־אביב). זה גם שם שכונה בתל־אביב, שלישית לאחוזת בית* ונחלת בנימין*. הרחוב הראשי בשכונה נקרא דרך הים, אך ב־1919 כיבדה תל־אביב את אלנבי*, וקראה לרחוב בשמו.

חברון עריכה

עיר קדומה ביהודה. אברהם קנה בה חלקת שדה כדי לקבור את שרה, הלוא היא מערת המכפלה, ובכך קנה חזקה ראשונה לצאצאיו בארץ־ישראל. לפי המסורת קבורים בה אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה (רחל קבורה סמוך לבית לחם, במקום שבו נפטרה). דוד הומלך למלך על יהודה בחברון, ושבע שנים אחר כך היה גם למלך ישראל. בעיר היה יישוב יהודי במשך דורות רבים (לצד יישוב ערבי שהלך וגדל), אך נאסר על היהודים להתפלל במערת המכפלה; במאורעות תרפ"ט־1929 נרצחו יותר מ־60 מבני הקהילה היהודית, וב־1936 נטשו אחרוני היהודים את העיר. היישוב היהודי בעיר חודש ב־1968, בעקבות מלחמת ששת הימים*. נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש של ארץ־ ישראל; שלוש האחרות הן ירושלים*, טבריה* וצפת*.

חברת ש"ס עריכה

שם בית הכנסת שהיה ברחוב זה. וכן, כינויה של קבוצת לימוד בבית המדרש. ש"ס – ראשי תיבות של שישה סדרי המשנה*, ובלימודם עוסקים מתפללים שהתקבצו כדי ללמוד בצוותא. קבוצות כאלה התקיימו עד לשואה בקהילות יהודיות בתפוצות, בעיקר במזרח אירופה, והיו גם בשכונות שקדמו לתל־אביב. חברת ש"ס

חבשוש, חיים 1899-1833 עריכה

חכם וסופר עברי, פעל לעידוד העלייה מתימן. נולד בצנעא, היה חרש נחושת ושימש מורה דרך ליוסף הלוי (1917-1827) שסייר בתימן ב־1869 מטעם כל ישראל חברים*, ושעליו כתב בתערובת של עברית וערבית את הספר מסעות חבשוש. כתב גם את הליכות תימא, תולדות יהודי תימן.

חגי הנביא (המאה ה־6 לפנה"ס) עריכה

מנביאי הכתב. אחד משלושת הנביאים האחרונים בתרי־עשר - השניים האחרים הם זכריה* ומלאכי*. תקופתו היא "בשנת שתיים לדריווש" (חגי, א), בערך 520 לפנה"ס, בימי שיבת ציון, ונכללת בו הבטחה לזרובבל* בן שאלתיאל. מטבעות לשון: "מ שְׂתכר אל צרור נקוּב", "ו שַׂמתיך כחותם".

חדרה עריכה

עיר בצפון השרון ובמערב השומרון. תחילתה במושבה שהוקמה ב־1891 בביצות, ורבים מהמייסדים מצאו את מותם בקדחת. בשמה משתמר השם הערבי של המקום, שמשמעו "ירוקה" אבל נראה שהוא שיבוש שם קדום בהרבה, מימי התלמוד, גדרה או גדור. היתה לעיר עם הקמת המדינה. עם השנים נספחו אליה יישובים עצמאיים קטנים שהוקמו בסמוך לה, כמו נחליאל וכפר ברנדייס (ע"ש השופט האמריקאי), והוקמו שכונות חדשות כמו גבעת אולגה (על שמה של המיילדת אולגה חנקין, רעיית גואל הקרקעות יהושע חנקין*).

חובבי ציון עריכה

אגודות שמטרתן היתה יישוב ארץ־ישראל. נוסדו ב־1881- 1896 ברוסיה ובמזרח אירופה וכן במרכז אירופה ובמערבה, וקדמו לתנועה הציונית של הרצל*. לראשונה התכנסו בוועידת קטוביץ*, שבה החליטו לתמוך כספית במושבות ובמוסדות שהתקיימו בארץ־ישראל. האישים הבולטים בתנועה היו י' פינסקר* והרב ש' מוהליבר*.

חוֹבוֹת הַלְּ בָבוֹת עריכה

שמו של אחד הידועים בספרי המוסר. מחברו, רבּנֵו בַּחְייֵ אִבּןְ פּקַוּדָה (המאה ה־11) בן יוסף שחי בספרד, פונה אל שכלו של הקורא ומלמד אותו מה הן חובות הלב – בנפרד מחובות איברי הגוף. הספר נכתב בערבית, ותורגם לעברית בידי יהודה אבן תיבון, ראשון למשפחת התיבונים*.

חולדה עריכה

קבוצה בשפלת יהודה. הוקמה ב־1907 כחוות פועלים, שהפכה ליישוב ונחרבה בפרעות 1929; בשנה שלאחר מכן נבנתה מחדש ועברה ב־1937 לא הרחק מהאתר הראשון. בסמוך התגלו שרידי מבנה ובו רצפת פסיפס עם ציורי חבשוש, חיים מנורה, שופר, לולב, אתרוג ועוד. ממזרח לקבוצה – יער חולדה. בשם זה נקראה נביאה מהמאה ה־7 לפנה"ס, ימי בית ראשון, בת זמנו של ירמיהו*.

חומה ומגדל עריכה

שם כולל ליישובים שהוקמו בחופזה בתקופת המנדט הבריטי. היעדים היו אזורים שבהם תוכננו יישובים – למשל, בעמק בית שאן (טירת צבי), בגליל (דן, דפנה) ובנגב – אך היתה סכנה לקיומם מצד הערבים; הבנייה הסתיימה בן יום: בעקבות התארגנות מוקדמת היו לוחות עץ וסלילי תיל מובאים למקום שנקבע, ובשעות ספורות הוקמו מגדל שמירה, חומת עץ הממולאת חצץ וסביבם גדר. בין היישובים שהוקמו בימי המרד הערבי – תל עמל (ניר דוד, 1936), עין גב (1937), חניתה (1938) נגבה, דן, דפנה ודליה (1939).

חוֹני הַמְּ עַ גֵל (המאה ה־1 לפנה"ס) ( עריכה

מחולל נסים ובעיקר מוריד גשמים בימי בית שני, כנראה בימי מלכותו של אלכסנדר ינאי*. בשנות בצורת צייר מעגל סביבו, והצהיר שלא יצא ממנו עד שירדו גשמים. לפי המסורת נענש ונפלה עליו תרדמה שנמשכה 70 שנה, ובהקיצו לא הכיר איש, ולכן התפלל למותו.

חופשי, דוד 1792-1713 עריכה

משורר ומחזאי עברי מתקופת ההשכלה*. צאצא למשפחת אנוסים, שמו המלא דודמֶנדֶס־פְרַנקוֹ־ חָפשי. נולד באמסטרדם, התעשר עם אחיו – והתרושש ב־1778; מאז התפרנס מהעתקת ספרים. כתב שירים, מחזות ואורטוריות.

חזן, יעקב 1899-1992 עריכה

ממנהיגי מפ"ם והשומר הצעיר. נולד בבלרוס, וכבר בהיותו בן שש־עשרה היה ממייסדי תנועת השומר הצעיר בעירו בריסק (נקראה תחילה תנועת הצופים העברית). הצטרף לתנועת החלוץ, ולמד בפוליטכניקום בווארשה. עלה לארץ־ישראל (עם קבוצת השומר הצעיר) ב־1923 והיה ממקימי משמר העמק ומפלגת השומר הצעיר, לימים מפ"ם, יחד עם מאיר יערי*. כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגתו מ־1949 עד 1973, אך גם כשהיתה חלק מהקואליציה סירב לכהן כשר. בשנת 1989 קיבל את פרס ישראל על תרומתו לחברה ולמדינה.

חזנוביץ, יוסף, ד"ר 1919-1844 עריכה

מניח היסודות לרעיון הספרייה הלאומית בירושלים. נולד בגרודנה, פולין, למד רפואה בגרמניה (1872-1866), ושימש כרופא ברוסיה ובפולין. היה מראשוני חיבת ציון, ביקר בארץ־ישראל ב־1890 והתמסר לאיסוף ספרים עתיקים - אוסף שכונה גנזי יוסף – לטובת מה שיהיה ה¡ספר™ייה חזנוביץ, יוסף, ד"ר הלאומית; אסף יותר מ־60 אלף כרכים ששלח לירושלים. היה מרפא חולים ללא תשלום, והעניק צדקה.

חֲזָק עריכה

מלת ציווי, בדומה לאמץ* (רחוב סמוך) ולהשכל*. בתנ"ך מופיע הציווי בהקשר הדתי או הלאומי: "חזק ואמץ" (יהושע, א) וכן "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלֹהינו" (שמואל ב, י). בסיום קריאה בכל אחד מחמשת חומשי תורה בבית־הכנסת מכריזים המתפללים: "חזק חזק ונתחזק".

חזקיהו המלך (המאה ה־8 לפנה"ס) עריכה

מלך יהודה, בן אחז ואבי בת זכריה. נאמר עליו כי "אחריו לא היה כמוהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו" (מלכים ב, יח). בימי הושע בן אלה, אחרון המלכים בישראל, מרד באשור. המלך שלמנאסר תקף תחילה את ממלכת ישראל, כבש את בירתה שומרון והגלה את עשרת השבטים. עשר שנים אחר כך עלה מלך אשור סנחריב על יהודה, ולמרות תשלום כופר עצום נשלח צבא שהטיל מצור על ירושלים. חזקיה נשא תפילה – ועוד באותו הלילה עבר מלאך, הכה במחנה אשור והרג את כל חייליו (מלכים ב, יט). כשחלה ועמד למות, התפלל חזקיה שוב, ונוספו לו חמש־עשרה שנות חיים; התחולל אז נס: היום חזר עשר שעות לאחור. על שמו נקבת חזקיהו ממעיין הגיחון לבריכת השילוח בירושלים.

חי בן אחיטוב (המאה ה־26) עריכה

מנהיג שבט יהודי בחג'אז. נקרא גם חיי אבן אחטב. סירב לקבל את האסלאם, נלחם במוחמד ונהרג בקרב.

חידושי הרי"ם עריכה

שם ספרו של רבי יצחק מאיר אלתר (1866-1799), גדול דורו בהלכה. היה מתלמידיו של המגיד מקוז'ניץ (רבי ישראל) ובנו, ושל רבי שמחה בונים מפשיסחא והרבי מקוצק*. ירש את מקום רבו האחרון במותו ב־1859, וייסד שושלת אדמו"רים משלו, שושלת חסידי גור – על שם עיירה, גורא קלאווריה, ליד וארשה.

חיוג', יהודה בן דוד (המאה ה־10 לספירה) ( עריכה

מחלוצי הדקדוק העברי, שרוב ספריו נכתבו בערבית. נולד בפס שבמרוקו, הגיע לקורדובה שבספרד בערך ב־960 לספירה, היה רופא אך זנח את מקצועו לטובת חקר הלשון. עמד לצד מנחם בן סרוק* ותלמידיו במחלוקת בענייני לשון עם דונש בן לברט*. כתב את ספר הניקוד המוקדש בעיקר לשמות ושאותו תירגם לעברית רבי אברהם בן עזרא*; את ספר הפעלים הנחים שתורגם לעברית יותר מפעם אחת; את ספר הפעלים הכפולים ועוד. חֲז קָ

חיות, צבי פרץ 1927-1876 עריכה

רב, היסטוריון וחוקר התנ"ך. שמו הוא שיבוש: לכתחילה נקרא חיה'ס (בנה של חיה). נולד בברודי, גליציה, למד בישיבה והוסמך כרב, וכן למד באוניברסיטה. היה הרב של פירנצה מ־1901 וכן פרופסור לתנ"ך ולהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה בעיר זו. ב־1912 התמנה לרב של טרייסט והוציא לאור עיתון בשם אילמֶ סָגרֶוֹ אי שְׂראליטיקו ("מבשר ישראל"). ב־1918 התמנה לרב של וינה. בפעילותו הציונית השתתף בוועידת השלום בסן רמו ונבחר ליו"ר הוועד הפועל הציוני (1925-1921).

חיותמן, יצחק 1938-1867 עריכה

מחמשת המייסדים של אחוזת בית*, ועם אשתו, חיה, מראשוני תל־אביב. נולד באוקראינה, היה ממייסדי אגודת חובבי ציון* בקישינוב. עלה לארץ־ישראל ב־1890, עבד במושבות שונות ובבית החרושת לזכוכית בדור (טנטורה) שניהל דיזנגוף*. היה ממקימי מטולה, עבר ליפו ב־1904 והיה ממקימי אחוזת בית*. רבקה אלפר ציטטה מיומנה של רחל דנין, אשתו של יחזקאל דנין*: "חיותמן [...] עמד והצביע במקלו: כאן יהיה גן ציבורי, פה יהיה תיאטרון, פה בית העם"; לדבריה, למראה הדיונות (החוליות) שמסביב "הבטנו עליו כעל חולם וחוזה חזיונות." הקים את שכונת נווה שאנן בתל־אביב, והשתתף בהקמת שכונות נוספות בעיר.

חיי אדם עריכה

שם ספרו של הרב אברהם דנציג (1820-1748), ממקורביו של הגר"א*, ובו פישוט מקוצר של הדינים על פי שולחן ערוך לרבי יוסף קארו*. חיבר ספרי הלכה וגם את "תפילה זכה": דברי חרטה עמוקים המופיעים בראש המחזור ליום הכיפורים. בסמוך רחובות נוספים בשמות ספרים – ילקוט הרועים, מעבר יבוק – אם מפני שיש בהם תזכורת לבית העלמין הסמוך ואם מפני שנוצרו כמליצה רבנית השאולה מן הטבע. (ראו גם מסגרת בעמוד 265.)

חייבי משה 1939-1836 עריכה

משורר עברי ומנהיג רוחני. עלה לארץ־ישראל ב־1909, התגורר ביפו ותרם לפיתוח כרם התימנים החל ב־1920. ביתו היה לבית־כנסת ותלמוד תורה עד שנבנו בתי־הכנסת הקבועים בשכונה. רבים משיריו מבטאים כיסופים לגאולה.

חיים ואלישע עריכה

להנצחת זכרם של שני משוררים שכתבו בעברית חרף רדיפות מצד השלטון בברית־המועצות. חיים לנסקי (1942-1905) נולד בבּלֶרָוּס, היה מחשובי המשוררים העבריים, התפרנס מהוראת עברית בבאקו, וכתב שירים שזכו לשבחים מפי ח"נ ביאליק ואחרים. נאסר ב־1934 ונשלח למחנה הסגר סובייטי שבו מצא את מותו. ספרו מעבר לנהר הלתי ראה אור בארץ. אלישע רודין (1888-1946) נולד ברוסיה, היה פעיל במהפיכת הנפל של 1905. כתב שירים ביידיש ובעברית מנעוריו, ונראה שפרסום רשימות ושירים תחת המשטר הסובייטי הוליך למאסרו. בנו נפל בקרבות מלחמת העולם השנייה, וספר שיריו לַבֵּן ראה אור בארץ. הרחוב נקרא על שמם ב־1962, במלאת עשור למשפט הסופרים שהסתיים בהריגתם של אנשי רוח יהודים בברית־המועצות.

חיל המשמר עריכה

יחידות הגנה לא קרביות של מתנדבים מבוגרים במלחמת העצמאות שנועדו להגן על היישובים. בפרוץ המלחמה היו בו 25 אלף גברים ונשים, שהגישו סיוע לחילות השדה. נקרא בעבר רח' חי"ם, ראשי תיבות שם החיל; בסמוך רחובות חי"ש, משמר הגבול והמשמר האזרחי.

חיל השריון עריכה

חיל שבו פועלים טנקים ונגמ"שים. בונה הכוח הגדול ביותר בצה"ל, ומשמש כמרכז ללימוד תורת השריון. יותר חיילים עוברים הכשרה לשריון מכל חיל אחר. הלוז של המאמץ הצבאי בכל המלחמות. בשיאו נקרא לא חיל כי אם גייסות השריון, ורוב החטיבות בסדיר ובמילואים היו משוריינות. בהיותה העיר הגדולה במדינה בחרה תל־אביב לאמץ את השריון ב־21 בנובמבר 1954, עוד לפני התהילה שהרעיפו עליו הישגיו במבצע קדש*. החיל הוא חלק ממפקדת כוחות השדה של צה"ל ובראש עומד קצין שריון ראשי.

חילו, יצחק (המאה ה־14 לספירה) עריכה

נוסע שכתב על מסעותיו. נולד בספרד, ולפי מכתבים ששלח למשפחתו בספרד, בעברית, מסתבר שעלה לארץ־ישראל ב־ 1333. המכתבים נשמרו בספרייה הלאומית בצרפת, תורגמו לצרפתית; כתב היד אבד, ונעשה תרגום לעברית בידי י"ז הורוביץ. חוקרים שונים טענו שהתרגום לצרפתית מפוקפק ושכתב היד לא היה אלא זיוף.

חיננית עריכה

פרח בר המקדים לפרוח: כבר במרחשון (נובמבר) הוא נראה בשדות ובבתה. עלעלי הכותרת לבנים, וצדם התחתון ורוד; במרכזם חצי כדור צהוב. דומה לה הקחוון, הפורח מהאביב עד הקיץ, וגם לזן של חרצית לבנה. היו מי שבילבלו בינה ובין המרגנית* התכולה. חיל המשמר

חיסין, חיים איסר, ד"ר 1932-1865 עריכה

רופא, מראשוני הביל"ויים ומראשוני תל־אביב עם אשתו פנינה (פניה). נולד בבּלֶרָוּס. אחרי הפרעות ב־1881 – חבר לחובבי ציון*. היה בקבוצה השנייה של אנשי ביל"ו* שעלתה לארץ־ישראל, ועבד במקווה ישראל* ובמושבות והיה ממייסדי גדרה. חזר לרוסיה, נשלח מטעם הירחון ווסחוד לכתוב על המצב בארץ ב־1893, וב־1898 יצא ללמוד רפואה בשווייץ. ב־1905 עלה שוב. היה ממייסדי אחוזת בית*, ממקימי תל־אביב וחבר הוועד הראשון שלה. היה רופא בתל־אביב. ספרו, מיומן אחד הבילויים (1925), הוא עדות ממקור ראשון על ימיה הראשונים של העלייה הראשונה.

חירם עריכה

מלך צור, בעל בריתם של דוד ושלמה מלכי ישראל ויהודה. צור סיפקה לישראל עצי ארזים וברושים לבניית בית המקדש, ואלה הגיעו דרך נמל יפו – שהרחוב אינו רחוק ממנו. במלאכה בלבנון עסקו בכל חודש עשרת אלפים עובדים מישראל. בתמורה העניק שלמה לחירם "עשרים עיר בארץ הגליל. ויצא חירם מצור לראות את הערים אשר נתן לו שלמה, ולא ישרו בעיניו", ואף־על־פי־ כן " וָ אֳני עשה המלך שלמה בעציון־גבר [...] וישלח חירם בָּאֳני את עבדיו אנשי אֳניות יודעי הים עם עבדי שלמה" (מלכים א, ט).

חי"ש עריכה

ראשי תיבות של חיל שדה, אחת ממסגרות ההגנה*. ההגנה הוקמה כדי להגן על היישובים העבריים, ואילו בשנות ה־40 הוקמה עוצבה זו שנועדה לפעול מחוץ ליישובים היהודיים, כעין "הגנה קדמית". אנשיה התאמנו בשעות שאחרי העבודה ובשבתות, והכשרתם הקרבית היתה טובה, יחסית. עם פרוץ מלחמת העצמאות היו בחי"ש כעשרת אלפים איש, ששולבו בחטיבות השונות. בסמוך רחובות חיל המשמר, משמר הגבול והמשמר האזרחי.

חכים, אליהו 1944-1925 עריכה

מעולי הגרדום*, הרוגי מלכות* של העת החדשה. נולד בלבנון, עלה לארץ־ישראל עם הוריו ב־1932 והתגורר בחיפה. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ונשלח למצרים, ערק מהצבא כדי להשתתף בפעולות של מחתרת לח"י, והתנדב עם אליהו בית צורי* להתנקש בחיי השר־התושב הבריטי במזרח התיכון, לורד מוין, שמנע הצלת יהודים בשואה בשיא ימי ההשמדה. ההתנקשות הצליחה, אך המתנקשים נתפסו, נידונו למוות והוצאו להורג - למרות מחאות בעולם, ואפילו במצרים. חכים, אליהו

חכמי אתונה עריכה

גדולי הפילוסופים, המחזאים והמשוררים שפעלו במרכז התרבותי החשוב הזה ביוון בעיקר במאה ה־5 לפנה"ס ואילך. בשעה שבירושלים קמו גדולי המוסר האנושי, הנביאים, עסקו באתונה ביש ובאין, בהכרה ובשאלות אסתטיות. בגמרא מופיע הצירוף "זקני אתונה" באחד הסיפורים על רבי יהושע בן חנניה שנדרש להוכיח כי הוא חכם מהם; אין בסיפור מאבק פילוסופי אלא התחכמות והתחכמות שכנגד.

חכמי, דוד 1991-1919 עריכה

ממקימי ענף הביטוח בארץ־ישראל. נולד בירושלים למשפחת גורל חכמי שווילי שעלתה מגרוזיה יותר ממאה שנים לפני שנולד. בשנת 1941 פתח סוכנות ביטוח שייצגה את חברת "הפניקס" בלונדון. מאז פעל למעשה בתל אביב: בעיר העברית הראשונה הקים את משרדי "הפניקס הישראלי" וחברות הבת שלה. תרם מהונו לקידום החינוך, האמנות, התרבות והבריאות בארץ ובפרט בתל־אביב. שנים רבות שימש כיו"ר איגוד חברות הביטוח, ובית האיגוד בתל־ אביב נקרא היום על שמו.

חכמי ישראל עריכה

על שם כלל החכמים שדבריהם פתחו צוהר לראייה המוסרית המאפיינת עד היום את העולם היהודי־נוצרי ואת תרבות המערב. חכמה זו מיוחסת לאבות האומה, אברהם, יצחק, יעקב ובניו, ובאה לכלל ביטוי בדברי הנביאים* ממשה בן עמרם ואחותו מרים ועד לתרי־עשר, מהושע עד מלאכי*; ואחריהם בחכמי כנסת הגדולה* והסנהדרין, המשנה* והתלמוד*, הראשונים והאחרונים שעל שם רבים מהם רחובות בתל־אביב-יפו.

חכמי ישראל עריכה

ראו לעיל.

חכמי לובלין עריכה

מהרחובות המנציחים את הנספים בשואה. בלובלין שבפולין היה מרכז לימודי יהודי חשוב, והדפוס העברי הראשון בפולין הוקם בה. יהודים ישבו בה מאז המאה ה־14. מהדגולים שבהם היו המהר"ם (רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג, המאה ה־13), המהרש"א*, המהרש"ל (שלמה בן יחיאל לוריא, המאה ה־16), והחוזה מלובלין (רבי יעקב יצחק, 1815-1745). ב־1930 החלה לפעול ישיבת חכמי לובלין, שהיתה הגדולה בפולין וחרבה כליל בשואה. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בעיר זו 45 אלף יהודים. חכמי אתונה

חכמי קַיְרוּ אַן עריכה

מרכז יהודי חשוב בתוניסיה, העיר שבה הוקמה האוניברסיטה הראשונה שיסדו המוסלמים. יהודים ישבו בה מהמאה ה־7 לספירה. בין חכמי העיר גם הרב נסים בן יעקב ובנו הרב יעקב בן נסים (המאה ה־11). במסעותיו הגיע אליה גם אלדד הדני*.

חלמית עריכה

צמח בר המופיע בארץ בשישה מינים. צמחיה שרועים או רפויים, נפוצים בצדי הדרכים ומקשטים את האספלט האפור באביב – מאדר ועד סיון – בגוני ורוד. החלמית המצויה התפרסמה במלחמת העצמאות, מפני ששימשה מאכל לתושבי ירושלים הנצורה. בעיקר אכלו קציצות שטוגנו מעלי הצמח. נוהגים לאכול גם מפרייהּ המעובה, המכונה "חובּזֶה" או "לחם ערבי".

ח"ן עריכה

ראשי תיבות של השמות הפרטיים של ביאליק*, חיים נחמן. שמו הונצח בשדרה מרכזית בתל־אביב, וכן ברחוב שבו גר. שלושה רחובות לביאליק מקובל כי על שם ביאליק נקראו שני רחובות, ביאליק ושדרות ח"ן. אבל יש בתל־אביב גם רחוב שלישי - בעצם, סמטה – בקשר עם שמו של ביאליק: אלוף בצלות, על שם יצירתו "אלוף בצלות ואלוף שום"; וזאת מאחר שהסמטא נמצאה בשוק עלייה, בדרום העיר, ונקראה גם על שם הירק שנמכר שם. באופן דומה ניתנו "שלושה שמות" גם ליוצרים אחרים, ובהם הרמב"ם ור' יוסף קארו.

חנוך עריכה

משושלת הדורות מאדם עד נח בספר בראשית, אבי מתושלח. נראה שהיה צדיק, שכן נאמר עליו "ויתהלך חנוך את האלהים", ולהלן, "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו, כי לקח אותו אלהים" (בראשית, ה). מרחובות שכונת התקווה ששמם ניתן להם כשלב ביניים.

חנינא בן דוסא עריכה

תנא בן הדור הראשון, צדיק ומחולל נסים. היה בן דורו וחברו של רבן יוחנן בן זכאי*. בהיותו עני מרוד וצדיק גדול, התקבלו תפילותיו ורבים ביקשו שיתפלל עליהם. סיפרו שבתו הדליקה אור לשבת בחומץ, ומכוח בקשתו דלק האור חנינא בן דוסא כל השבת (מסכת תענית, כה). סיפרו עליו שנחש הכישו בשעת תפילה – והנחש מת (מדרש תנחומא). ועוד סיפרו שחמורו נגנב, וסירב לאכול ולשתות; הגנבים גירשו את החמור, שחזר לאדוניו ואכל ושתה בביתו כתמיד (אבות דרבי נתן, ח).

חנינא בן תרדיון עריכה

מעשרת הרוגי מלכות*. תנא בן הדור השלישי, במאה ה־2 לספירה, הידוע גם כאביה של ברוריה*. אמר, "שניים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה – הרי זה מושב לצים [...] אבל שניים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה – שכינה שרויה ביניהם" (מסכת אבות, ג). מאחר שהוסיף ללמד תורה למרות גזירות אדריאנוס, נידון למוות ונשרף כשגופו כרוך בספר התורה שממנו לימד. בתו תהתה, "זו תורה וזה שכרה?" והוא השיב: "מי שמבקש עלבונה של תורה הוא יבקש עלבוני."

חניתה עריכה

קיבוץ בגליל המערבי, סמוך לגבול לבנון. הוקם ב־1938 במסגרת יישובי חומה ומגדל*. היה מבודד לגמרי, ובעצם ליל העלייה על הקרקע נפלו שניים ממגיני הקיבוץ. יו"ר הסוכנות היהודית ד' בן גוריון* התנדב לסייע בעבודות היישוב והגדר כדי לתת דוגמה לאחרים. בתחומי הקיבוץ שרידים קדומים, בהם מהיישוב חניתא שהיה כאן בתקופה הרומית, ושמו השתמר בשם כפר ערבי סמוך, ח'רבת חנותא.

חנניה עריכה

אחד משלושת חבריו של דניאל*, שהושלכו לכבשן האש - אך האש לא פגעה בהם. האחרים היו מישאל ועזריה, ובעבר היו בתל־אביב רחובות גם על שמם. "ויהי בהם מבני יהודה דניאל, חנניה, מישאל ועזריה" (דניאל, א).

חנקין, יהושע 1945-1864 עריכה

מגואלי אדמות ארץ־ישראל. נולד באוקראינה, עלה ארצה ב־ 1882 והקדיש את רוב שנותיו לרכישת קרקעות בשם יק"א, הכשרת היישוב, קק"ל* ועוד. רכש את אדמות חדרה, עמק יזרעאל, עמק חפר, עמק בית שאן, ועוד. אשתו, אולגה, היתה מיילדת ידועה. אזרחות כבוד של תל־אביב הוענקה לו ב־1935 בהיותו בן 70. על שמו המושב כפר יהושע בעמק יזרעאל; על שם רעייתו – גבעת אולגה בחדרה.

חסדאי אבן שפרוט (המאה ה־16) עריכה

שר יהודי בספרד המוסלמית. נולד בקורדובה, ואביו היה מנכבדי הקהילה היהודית בעיר. בלט בכשרונותיו, ושימש כרופאו האישי של הח'ליף המוסלמי וכן כשר האוצר ושר החוץ. התכתב עם יוסף מלך כוזר היהודית (ראו הכוזרי). חנינא בן תרדיון תמך בחוקרי הדקדוק העברי מנחם* בן סרוק ודונש* בן לברט. לפי הזמנתו באו חכמים מבבל ומצפון אפריקה והקימו ישיבות בספרד. כך, בזכות מעמדו ופעולותיו, נטתה הכף לטובת הפיכתה של ספרד למרכז התפוצות – על חשבון בבל.

חסידי אומות עולם עריכה

בשם זה מכונים לא יהודים שפעלו במידת החסד ואף סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים מציפורני הנאצים בשנות השואה. הענקת תואר זה נעשית בעקבות עדות ברורה מפי הניצולים.

חסידי האומות (כיכר) עריכה

מי שאינם יהודים ופעלו להגנה על יהודים במצוקתם, או שנאבקו להעניק להם זכויות. כינוי זה הולם, למשל את אמיל זולא*. שם הרחוב נקבע ב־1959, ונראה שהעדויות שנשמעו במשפט אייכמן ואחריו הובילו להדגשת הכינוי חסידי אומות העולם ולמתן שם נוסף (לעיל).

חָפֵץ חַיִּים עריכה

שם ספרו של הרב ישראל מאיר הכהן (1933-1839), ראש ישיבת ראדין ומחכמי ההלכה הבולטים בדור שלפני השואה. נודע בענוותנותו הרבה והדגיש את הצד המוסרי בעשייה היומיומית. ספרו זה עוסק בעיקר בהלכות לשון הרע ורכילות, ושמו שאול מהפסוק בתנ"ך: "מי האָיש הֶחָפץֵ חיים, אוהב ימים לראות טוב – נצור לשונך מֵרָע וּשְׂפתָיֶךָ מִדַּבּרֵ מִרמָה" (תהלים, לד). הידוע בספריו, משנה ברורה, הוא פירוש על שולחן ערוך* – אורח חיים. על שמו הקיבוץ הדתי חפץ חיים מדרום לגדרה שעלה על הקרקע ב־1944. בסמוך רחובות נוספים בשמות ספרים – מעבר יבוק, חיי אדם – ואף בהם תזכורת לקשר בין החיים והמוות בגלל בית העלמין הסמוך. (ראו מסגרת בעמוד 265.)

חפר עריכה

בן גלעד, בן שבט מנשה. על שמו קרוי עמק חפר בשרון, בין חדרה ונתניה. ידוע גם כאבי צלפחד – מי שהיו לו חמש בנות שתביעתן הניעה את משה להכריז על שינוי חוקי הירושה (במדבר, כו).

חצור עריכה

שמן של ערים קדומות. המפורסמת יותר היתה עיר כנענית בגליל – "כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה" (יהושע, יא) – והאחרת ביהודה: וחצור חדתא וקריות חצרון היא חצור" (יהושע, טו). הראשונה סיכנה את שבטי ישראל* עד למלחמתם של ברק* ודבורה הנביאה*. היום קיימים היישוב העירוני חצור הגלילית סמוך לראש פינה* חצור ולתל העתיק; והקיבוץ חצור־אשדוד (הוקם ב־1937 ועבר למקום הקבע ב־1946) לא הרחק מגן יבנה.

חצרים עריכה

קיבוץ בנגב, סמוך לבאר שבע*. אחד מ־11 היישובים שעלו על הקרקע בלילה אחד, במוצאי יום הכיפורים תש"ז-1946. פירוש השם הוא משכנות רועים, בתנ"ך.

חרָוּץ עריכה

מי שעושה עבודתו נאמנה, או פועל במרץ וביסודיות. בסמוך רחובות נוספים בעלי משמעות דומה.

חֵרוּ תֵנוּ עריכה

בשם הרחוב יש אזכור לחרות הראשונה, משעבוד מצרים, המופיעה בביטוי "זמן חרותנו" שהוא משמותיו של חג הפסח (חג החרות) החל בחודש ניסן. בסמוך רחובות הנושאים את שמות החודשים; רק ניסן נפקד, מכיוון שהונצח בתל־אביב אדם בשם ניסן* כהן; במקום שם החודש נבחר ביטוי מרומז זה.

חריף, אייזיק 1873-1805 עריכה

כינויו של הרב יהושע אייזיק שפירא, גדול דורו בהלכה. היה רב בערים אחדות בפולין ובגרמניה, בהן סלונים, קלווריה וטיקטין. בין ספרי השאלות והתשובות פרי עטו היו עמק יהושע, ונחלת יהושע. בספריו האחרים שפת הנחל - דרושים; נועם ירושלמי – חידושים על התלמוד הירושלמי ומרבה תבונה – פירושים לאגדות חז"ל. השם ניתן לרחוב במלאת מאה שנים למות הרבשֶׁכּוּנה בפי רבים "שר התורה בדורו".

חשון עריכה

החודש השני בלוח העברי, בין תשרי וכסלו, והשמיני בלוח הקדום שהחל בניסן, ונקרא גם "ירח בּוּל". מהחודשים העבריים שמספר הימים בהם אינו קבוע: 29 או 30 יום. שמו למעשה מרחשון. מזלו – עקרב. החודש היחיד בשנה העברית ללא חג או מועד, ימי אבל או זיכרון הנוגעים לכלל ישראל.

חת"ם סופר עריכה

שם ספר שאלות ותשובות (שו"ת) בענייני הלכה שכתב הרב משה סופר (1839-1762), ראש ישיבה בפרסבורג־ ברטיסלבה בסלובקיה ומנהיג היהדות החרדית באירופה בתחילת המאה ה־19. קבע את הכלל, "חדש אסור מן התורה" כחלק מהמאבק בתנועת הרפורמה. ראשי התיבות חת"ם: חידושי תורת משה.