מגן אברהם על אורח חיים תצח

סעיף א

(א) וחכם: וה"ה שחכם יכול להראותו לחכם אחר שידע ליזהר שלא ישחיזנו (כ"מ במ"מ):

(ב) ועכשיו: מדסתם רמ"א ש"מ דס"ל דאין בזמנינו דין ת"ח כמ"ש בכמה דוכתי ומ"מ צ"ע למה דהא עכ"פ ידע ליזהר שלא ישחיזהו דהא מצינו דדנין בזמן הזה דין ת"ח לכמה דברים עיין בחושן משפט סי' ב': וכל אדם מותר לבדוק הסכין אחר השחיטה (ב"ש וכ"מ בד"מ בשם ש"י) דלא כלבוש שנסתפק בזה:

סעיף ב

(ג) ואף על פי שהיה אפשר: כיון דאוכל נפש עצמו הוא (ר"ן) ואפי' להאוסרין בסי' תצ"ה מ"מ באיסור הוצאה לא מחמרי' כולי האי עיין סי' תקי"ח:

סעיף ג

(ד) אין שוחטין: ולמקילין בססי' תצ"ה מותר לשחוט אם לא הביאו בשבילו (טור) וביש"ש כ' דלכ"ע אסור:

(ה) אסורות: היינו בעיר שאין רובה עכו"ם דאמרינן מסתמא הביאה לצורך ישראל:

(ו) ספק מותרות: צ"ל דמיירי בעכו"ם השרוי עמו בעיר ובהמות מצויות לו תוך התחום דאל"כ אסור כמ"ש סי' תקט"ו ס"ז אבל הלשון לא משמע כן וע' בב"י וצ"ע:

סעיף ד

(ז) ביום שני: מ"כ בגליון ש"ע של הש"כ וז"ל ט"ס וצ"ל בי"ט אני אומר שבגמ' ובכל הפוסקים כתבו סתם שמותר ומשמע אפי' בי"ט ראשון ועוד דהרי הב"י כ' כן בשם הרשב"א והרשב"א בספר עבודת הקודש דף מ"ה ע"ב לא כתב בי"ט שני רק סתם עכ"ל ש"ך ודבריו אמת לדעת הרשב"א אבל הש"ע שפוסק כההיא דחוששין שמא חוץ לחומה לנו לחומרא וכמ"ש סי' תקט"ו ס"ז אם כן ס"ל בי"ט ראשון אסור אבל בי"ט ב' מותר וכמ"ש סי' תצ"ז ס"ד וגם הא"ח שמביא הב"י סובר כן וכ"ה ביש"ש:

סעיף ה

(ח) עומדת לאכילה: דמוכן אגב אמו דאי בעי היה שחטה ואוכלה עם הולד ואפי' האם טריפה דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם (מ"מ גמ') ולפי' התוס' בעי' דוקא מוכן ועומד לכלבים ובזמן הזה סתם טריפות אין עומדים לכלבים א"כ ולד טריפה אסור וצ"ע, עמ"ש סי' ש"ח סל"א וכתוב ביש"ש לפי מאי דקי"ל כר"ש שרי בכל ענין אפי' עומדת לגדל ולדות חדא דהרא"ש לא ס"ל לחלק בין מוקצה לנולד ועוד דבב"ח אין איסור נולד כמ"ש התוס' והטעם דאין ראוי לאכול מיד אחר לידתו בחיי' ועוד דאף קודם לידתו היה ראוי לאכול משא"כ באפרוח עכ"ל:

(ט) דקים ליה: והאידנא אין אנו בקיאין בזה כמ"ש ביורה דעה סימן י"ג סס"ג:

(י) דחיישינן: כלומר אף על פי שאם נולד עגל בחול מותר בו ביום ואין חוששין לריסוק איברים כמ"ש ביורה דעה סימן ט"ו ס"ב מ"מ בי"ט חיישינן:

וז"ל ד"מ דודאי אם רואים שינוי באיברים הפנימים חוששין ונתבאר סימן תצ"ז דאסור לשחוט בי"ט במקום שהטריפות מצויות, ומטעם זה נסתפקו בגמרא בעוף הנדרס אם מותר לשוחטו וא"ל ה"ל להטור בי"ד לפרש אם נמצא בו שינוי טריפה, י"ל שסמך אמ"ש בדין נפולה ששהתה מע"ל אף על פי שיצאה מכלל ריסוק איברים צריכ' בדיק' באברים הפנימים ולכן עגל שנולד אף על פי שא"צ בדיק' מ"מ כשרואין בו שינוי טריפה עכ"ל משמע דס"ל אף על פי שאין השינוי מטריף בהמה טריפה כמו גבי נפול' ומ"מ צ"ע דהא כל מקום דקא' אין חוששין לריסוק אברים אפי' נמצא בו שינוי כשר וכ"מ ביורה דעה סי' נ"ח וע"ק למה כ' רמ"א בי"ד סתם ולא כ' אם נמצא בו שינוי באיברים טריפה וצ"ל שבש"ע חזר בו רמ"א וס"ל דאין שינוי אוסר אלא שאין שוחטין אותו בי"ט דחוששין שמא ימצא בו טריפות גמור כנ"ל עמ"ש ס"ח וביורה דעה סי' ט"ו מ"ש הט"ז:

(יא) מותר בזה: דלא שייך הכנה בזה דאפי' בשבת עצמו שרי לשוחטו לחולה וא"כ שבת לעצמו הכין (מ"מ ר"ן) ועוד דלידת עגל לא חשיב הכנה דבשלמא ביצה אין ראוי לגדל אפרוח במעי אמה וביציאתה נגמר' לגדל אפרוח (טור והרא"ש):

סעיף ו

(יב) כדי לאכול: אחר שתצא נפשה כמ"ש ביורה דעה סי' כ"ז ואפי' אינו אוכל ממנה שרי (מ"מ יש"ש):

(יג) אין שהות: דמשמע דת"ק מודה לרע"ק בזה דא"צ בדיקה כדאיתא בגמ' ועוד דהא כ' רמ"א דאסור להפשיטה אבל ביש"ש פסק דצריך שיהא שהות לאכול אחר הפשט וניתוח ואינו מוכרח:

(יד) וי"א דאין להפשיט וכו': דכיון דאסור לטלטל העור אסור להפשיטו, ומ"מ צ"ע כיון שהירוש' כתב בהדיא להתיר והר"ן והרשב"א הביאוהו איך חלק עליהם הש"ג, ועוד דהא תנן מביאה בידו איברים איברים משמע שמפשיטה ואפשר דס"ל דהירושלמי והמשנה מיירי כשרוצה לאכול ממנה בי"ט אבל בלא"ה אסור להפשיטו ולדידי' בעוף אסור למרוט הנוצות עסי"ג, ולהמתירין נ"ל הטעם כיון דליכא איסור דאורייתא בהפשטה משום הואיל ואי מקלעי אורחי' וכו' שרי ליה רבנן משום הפסד שלא יסריח הבשר עיין סוף סי' תצ"ז:

סעיף ז

(טו) יביאנה בידו: אף על גב דמפיש בהילוך עדיף טפי שלא יהא כעובדא דחול עיין סי' תרי"ג ס"ח וסי' תק"י ס"ח:

סעיף ח

(טז) ולא חיישינן: אף על גב דצריך בדיקה מ"מ כיון שהיה לו חזקה דכשרות מותר לשוחטו משא"כ בעגל שנולד בי"ט כמ"ש ס"ה (ד"מ) וצ"ע דהא כל בהמה אין לה חזקה דכשרות אלא מכח רוב בהמות בחזקת כשרות עומדת כמ"ש ביורה דעה סי' פ"א וא"כ אפי' עגל נמי יש לה חזקה זו וביש"ש פ"ד סי' י"ט כתב דקי"ל כהג"א דבמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בי"ט ק"ו היכא דאיתחזק ריעותא (עמ"ש ס"ה) והאידנא אין נוהגין בזמנינו לשחוט שום בהמה בי"ט אפי' היכא דלא שכיחי טריפות עכ"ל עמ"ש סי' תקכ"ז ונ"ל דכשצריך לה בי"ט יש להקל וה"ה במסוכנת:

סעיף ט

(יז) אין חכם: דמחזי כמתקן ודן את הדין אבל כשרואה המום ושותק אף על פי שהוא גומר בלבו שהוא מום שרי (יש"ש סי' ט"ז):

(יח) אינו יכול לשוחטו: דהוי מוקצה אפי' לר"ש דמי יימר דמזדקיק ליה חכם:

(יט) נולד במומו: דכיון שהיה מוכן בין השמשות אגב אמו אף על גב דאדחי ליה כשנולד אין מוקצה לחצי שבת (ב"י) ועיין סי' ש"י ובב"ח וביורה דעה סי' ש"י:

סעיף י

(כ) ואינו שוחטו: דמשום צער ב"ח התירו להערים ועכ"פ צריך לשחוט א' מהם (מ"מ) ומשמע דאם נפלו בהמות שאינן או"ב מות' להעלותן אף על פי שאינו שוחט א' מהם כיון שראויו' כולן לשחיט' וכ"מ ס"ט בהג"ה וצ"ע:

סעיף יא

(כא) שתיהן: שא"א לחלוק שיטול זה א' וזה א' לפי שא"א שיהיו שוות בכל העניני' (ב"י יש"ש) וא"כ אם העכו"ם רוצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השניה:

סעיף יב

(כב) לתלוש: דהוי עוקר דבר מגדולו:

(כג) בידו: צ"ע דהרב"י לא כ"כ אלא להרמב"ם שמתיר לתלוש לכתחלה משום דהוי עוקר כלאחר יד ולכן דוקא בידו שרי אבל בכלי לא דהוי גוזז אבל בש"ע פסק דלא שרי אלא לפנות השער משום דה"ל דבר שאינו מתכוין א"כ אפילו בכלי מותר לפנות ואפשר דכוונת רמ"א דאסור לפנות במסרק דפסיק רישיה הוא וכמ"ש סי' תקכ"ג ס"ב מיהו בגמ' משמע דאסור בכל כלי ע"ש בתו' גבי בכור: הקשה הל"ח למה פסק ביורה דעה סי' ש"ח דמותר לתלוש לכתחלה דהא כ' הרא"ש די"ט ובכור שוין הן ולא שרי אלא לפנות וא"כ למה חילק הטור והש"ע ביניהם עכ"ל וי"א דדעת הש"ע דבכור מותר לכתחל' לתלוש דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור דה"ל עוקר דבר מגידולו כמ"ש התוס' ועיין ביורה דעה סי' כ"ד ס"ח בהג"ה:

סעיף יג

(כד) לא ימרוט: אף על גב דמלאכ' שא"צ לגופה היא שהרי א"צ לנוצות מ"מ אסור דמכשירי אוכל נפש לא שרי אלא לאח' שחיט' אבל מה שעוש' קודם שחיט' היה יכול לעשו' מאתמול (הרא"ש) וק' מ"ש מהוצאה דס"ב ואפשר לומר דגבי הוצאה מקלינן כמש"ל וע"ק דאי' בביצה דף ז' ע"ב דסברי ב"ש שמותר לחפור ולשחוט וליכסי וקא' עוד שם דילמא מימלך ולא שחיט והכי אמרי' גבי הוצאה ע"ש ולא אמרי' טעמא משום דלא שרי אלא לאחר שחיט' אלא ע"כ קי"ל דזה לא מקרי מכשירין רק אוכל נפש עצמו ועוד דהרא"ש גופיה כת' רפ"ג דביצה דצידה מותר משום דאוכל נפש עצמו מותר אפי' אפשר לעשותו מאתמול אלא שאסור דדמי לעובדא דחול ע"ש משמע דאפי' דבר שלפני שחיט' שרי ומ"ש הרא"ש ראיה מדאסרו ב"ה לחפור לכסות קשה דא"כ מי שיש לו עפר תיחוח ליתן למטה לשחוט תחלה ואח"כ יחפור לכסות אלא ע"כ טעמא דב"ה דאסור לכתחלה לדחות י"ט משום זה ע' בגמ' והמ"מ פ"ג כתב הטעם כיון שבחייה בחזקת איסור עומדת אין דוחה י"ט אלא דבר ההכרח כגון שחיט' אבל תלישה שאין הכרח לעשותה קודם שחיטה אינה דוחה עד שתהיה אוכל גמור עכ"ל וע' בתו' ביצה דף ג':

סעיף יד

(כה) בעפר תיחוח: ואף על גב דעביד גומא הא קי"ל דהחופר גומא וא"צ לה אלא לעפר' פטור אבל אסור ומשום שמחת י"ט שרי אבל אם אין לו דקר נעוץ הוי תרתי איסורא חדא שאינו מוכן ועוד דעביד גומא (הרא"ש) וכ' היש"ש דאם יש לו עפר תיחוח הרבה שאינו עושה גומא שמיד שנוטל העפר נופל עפר תחתי' שרי לכסות בו אם שחט אפי' אין לו דקר נעוץ מבע"י דחד איסורא שרי וכמ"ש סט"ו עכ"ל ואם שחט ע"ג קרקע קשה ויש שם דם הרבה יטול קצת ממנו ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו כמ"ש ביורה דעה סי' כ"ח ס"ז אבל אם נתייבש הדם קצת נ"ל דאסור לגוררו בי"ט דקמשוו' גומות בבית והוי מלאכה דאורייתא ופשוט דבעפר מוכן מותר ליתן עפר למטה ולא חיישי' דילמא מימלך ולא שחיט כדאי' בגמ':

(כו) ואפי' היה כו': דכיון שיש לו דקר נעוץ הרי מוכן ועומד הוא עסי"ט והב"ח ס"ל דהטעם דבעי' דקר נעוץ משום דאם נועצו בי"ט יש בו צד רמז חפירה ע"כ כ' דלא שרי אלא דקיר' א' ואין דעת הפוסקים כן עיין סוף סי' זה בטור וב"ח:

סעיף טו

(כז) מותר: לשחוט לכתחלה ולכסות בו:

(כח) אסור: אפי' לר"ש דמעש' חדש הוא דמעיקרא עצים והשתא אפר, ואם הסיק עצים ע"ג אפר של אתמול ונתערב האפר של היום בשל אתמול בענין שלא היה ניכר מעולם בטל ברוב כמ"ש בי"ד סוף סי' ק"ב ולעיל סי' ש"כ ס"ב ואף על גב דקמח בקמח מקרי לח בלח ובעי' ס' כמ"ש סי' תנ"ג מ"מ כאן כיון דעיקר איסורו מדבריהם נ"ל דבטל ברוב עיין ביורה דעה סי' צ"ח:

(כט) שראוי לצלות: דאז עומד למלאכתו ראשונה ונ"ל דגחלים עוממות אסור לטלטלן בי"ט:

(ל) מותר לכסות בו: דליכא אלא חד איסורא דמוקצ' שרי לטלטלו לצורך כיסוי עסי"ד (הרא"ש):

(לא) ומיהו עדיף כו': זה כ' הרב"י שכ"מ ברא"ש וטור ולענ"ד שגם הרא"ש וטור ס"ל שמוטב לכסות באפר כירה מלכסות בדקר נעוץ וכמ"ש הכל בו דהא בדקר נעוץ עושה איסור דעביד גומא אבל במוקצה מותר לטלטלו לצורך י"ט כמ"ש התו' בהדיא ועיין סוף סי' תק"ט וכ"פ הב"ח אלא שיש לו שטה אחרת ע"ש ומ"ש הרב"י ראי' מהירושלמי ע"ש אדרבה הא אמ' בירושלמי מוטב שיטול אפר ולא יחפור בדקר ויכסה, והירוש' קאי אמתני' ע"ש ומתני' איירי כשיש לו דקר נעוץ ואפ"ה אפר עדיף כנ"ל עיקר:

סעיף טז

(לב) עפר הרב': ובעפר תיחוח מיירי שאינו מחוס' לא חפיר' ולא כתיש' אלא הכנה (רש"י) ואף על גב דס"ל לעיל דאי ליכא דקר נעוץ שייך חפיר' היינו בקרקע עולם אבל הכא שהביא עפר ממקום אחר ונתנו בקרן זוית ל"ש חפיר' כלל (ב"י) ולפי מש"ל שהטע' דבעי דקר נעוץ משום הכנ' לק"מ ומיירי בעפר תיחוח כ"כ דלא עביד גומא וכמש"ל הא לא"ה אסור לעשות בו ד"א כ"א לכסות בו וכ"מ בתוס' ור"ן בהדיא ע"ש, וכ' שם הר"ן דלכ"ע בפירות ובקמח ליכא משום גומא וכמ"ש סי' תק"י ס"א משמע שבחול ועפר שייך גומ' אם הוא קשה אפי' תלוש מן הקרקע וא"כ מה שתוחבין בי"ט נר שעוה לתוך החול הקשה או כשנוטלין אותו ממנו לאו שפיר עבדי דעושה גומא דהר"ן כ' דאסור להטמין ביצה בעפר תיחוח אא"כ תחוח כ"כ שכשהוא נותן הביצה ע"ג עפר נכנסת מאלי' בתוכה וכ"כ התוס' אבל בשבת דף קי"ג אי' עמודים התחובים בארץ אסור להוציאן מ"ט אילימא משום דעביד גומו' גומות ממילא הוין דתנן הטומן לפת וצנונו' וכו' מותר להוציאן (כמ"ש סי' שי"א ס"ח) ומשני בשדה לא אתי לאשווי גומות בבית אתי לאשווי ע"כ, ש"מ דמותר להוציא דבר התחוב אף על פי שעוש' גומא אבל אסור לתחוב הנר לתוך החול שעושה גומא כמ"ש התו' והר"ן לעיל והא דמשמע בתו' בשבת דף כ"א דאלעזר בן תדאי אפי' אין מקצת עלין מגולין מותר לתחוב בכוש צ"ל דכוש שאני שהוא דבר דק ואינו נשאר גומא אף כשמוציאין אותו:

סעיף יז

(לג) בסתם: אבל אם הכניסו לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה דדם צפור ודאי שיודע מאתמול שישחטו וצוא' הוי ספק אם יעש' התינוק צרכיו במקום המאוס (יש"ש סכ"ג גמ') וצ"ע למה השמיטוהו הפוסקי':

סעיף יח

(לד) מפני שהרוא': ומה"ט אסור ליתן עפר מעט בכלי לקבל בו הדם עיין ביורה דעה סי' כ"ח:

(לה) אפי' דם בהמה: וכ"ש כוי ואם הכין עפר לצוא' הוי מוכן לכוי דזה וזה ספק דכאי' בגמ' ומ"מ צ"ע דהא מסקי' בגמ' דאסו' לכסות כוי משום התרת חלבו א"ה אפי' בחול נמי בחול אומרי' לנקר חצירו הוא צריך משמע דביום טוב לא אמרי' לנקר חצירו הוא צריך ודוחק לומר דמיירי בקרן זוית דאם כן אפי' בחול נמי ואפשר דלהמסקנ' כשמתכוין באמ' לנקר חצירו שרי ביום טוב אבל כשמתכוין למצות כיסוי אסור משום התרת חלבו:

סעיף יט

(לו) ונתערבו דמם: בענין שחייב בכיסוי עיין ביורה דעה סי' כ"ח סי"ג י"ד:

(לז) יכסנו: וה"ה בדקור נעוץ בעפר תיחוח שרי בדקיר' א' דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה (טור ב"ח דלא כב"י) ועוד דהא הקשו התוס' היאך יש כח ביד חכמים לעקור כיסוי שהיא מן התורה ותי' דשב ואל תעש' שאני וא"כ די מה שאסרו חכמים בהדיא וכ"כ הש"ג להתיר ואם שחט באמצע החצר מכסה אפי' בכמה דקירות בעפר מוכן כמ"ש ססי"ח:

(לח) לא יכסנו: אפי' בדקיר' א' דטרח בשביל הבהמ' (טור יש"ש):

סעיף כ

(לט) לא יכסנו בי"ט: אפי' בעפר מוכן דהא אפי' לא מכסה ליה מותר לאכול העוף (גמרא):