אברבנאל על שמות לד

<< · אברבנאל · על שמות · לד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

ויאמר ה' אל משה פסל לך עד שמר לך את אשר אנכי מצוך היום. הנני גורש וגו'. ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות:

השאלה הא' למה צוה השם למשה שיפסול שני לוחות אבנים כראשונים ושהוא יתברך יכתוב על הלוחות את הדברים שהיו על הלוחות הראשונים כי בהיות הלוחות השניות במקום הראשונות היו ראוי שתהיינה שוות בכל ולמה אם כן הראשונות פסל וכתב יתברך והשניות פסל משה ולא כתבם וכתב אותם הקב"ה ולא פסל אותם:

השאלה הב' למה נהג בלוחות השניות האלה יותר קדושה מבלוחות הראשונות אם במה שאמר כאן ואיש לא יעלה עמך. ובראשונות אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו וגו'. גם אמר כאן גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא ולא נאמר ככה בלוחות הראשונות. כאלו היו השניות שפסל משה יותר קדושות מהראשונות שפסל השם יתברך:

השאלה הג' במה שנאמר ויקרא כמו שיעד וקראתי בשם ה' לפניך. יקשה מה ענין הקריאה הזאת כי אחרי זה אמר ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' והיו אם כן שם שתי קריאות ולמה באחת מהן אמר ויקרא בשם ה' ובשנית לא אמר מלת בשם אלא ויקרא ה'. ואם היה הקורא משה יקשה כי אם היה נצב עמו כמו שאמר וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם למה זה יקראהו:

השאלה הד' למה לא נתקיימו כל הדברים אשר יעד הקב"ה למשה וחסרו ממה שיעד דברים ונתוספו דברים. כי הוא יעדו אני אעביר כל טובי על פניך וגו' והסירותי את כפי וראית את אחורי. ובמעשה לא מצאנו מזה דבר לא העברת הטוב על פניו ולא ראיית האחורים. גם אמר לו וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם שהם ג' מדות ה' ורחום וחנון לא עוד. ובשעת המעשה זכר י"ג מדות. והוסיף א"כ בזה על מה שיעד כהנה וכהנה. גם בייעוד הקדים החנינה לרחמים ובזכרון המדות הקדים רחום לחנון:

השאלה הה' באמרו וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם. כי למה אמר שירד בענן. ומה ענין ויתיצב עמו שם ומי היה הנצב אם האל עם משה או משה עם האל והנה במעמד הר סיני נאמר וירד ה' על הר סיני. אבל לא נאמר שם שירד בענן. כי עם היות שהיה שם ענן לא זכרו הכתוב שמה אצל ירידת השם לדבר אל העם:

השאלה הו' באמרו ויעבור ה' על פניו כי המאמר ההוא היה ראוי שיכתב בתחלת הספור לא באמצעיתו ואחרי שכבר אמר וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה' שכבר היה מדבר עמו. מה צורך להוסיף לומר ויעבור ה' על פניו. כי הנה אחרי הקריאה בשם ה' לא נפסקו המדות. ולא היתה העברה ביניהם. והסתכל שבהתיצבות לא אמר על פניו אבל אמר ויתיצב שם. אמנם בעברה אמר על פניו. ואל תשית לבך לדברי הרב המורה שפירש בזה שהעבירו השם מעל פניו שהיה מבקש לראות פניו והשיאו לדבר אחר והוא זכרון המדות כי זה אין ענין לו לא כפי הדקדוק ולא כפי ענין הפרשה:

השאלה הז' למה בזכרון המדות זכר השם הנכבד שתי פעמים ה' ה'. ולא כפל בדרך הזה מדה אחרת מהמדות שזכר. ואין לומר שהיה אחד לקורא ואחד לקריאה כדברי הגאון. רוצה לומר ויקרא ה' הקורא ה' אל רחום וחנון כי הנה בעל הטעמים ימאנהו וכמו שהשיבו הראב"ע וגם אין לומר שנכפל שם זה כמו אברהם אברהם משה משה. כי הנה לא כפל אחד משאר המדות והתוארים והכפל בשמות ימצא מהעליון לשפל. ומהאדון אל העבד כשיהיה דברו נחוץ. אבל לא יפול בקריאת השם הנכבד. ועוד כי אחרי שאמר ויעבור ה' על פניו מבואר הוא שהקורא היה ה' ולא אחר ומה צורך לומר עוד ויעבור ה' ויקרא ה':

השאלה הח' למה לא באו השמות והמדות האלה כלם בלשון אחד לשון פועל ובאו ג' מהם בלשון פעול שהם רחום וחנון ארך אפים. והיה ראוי שיאמר מרחם וחונן מאריך אפו כמו שבאו האחרות רב חסד נוצר חסד לאלפים נושא עון פוקד עון. והרמב"ן כתב כי רחום וחנון וארך אפים ואל עליון ע"כ לא אמר מרחם וחונן ומאריך אפים כי השם פעול למדות האלה ואני לא ידעתי דרכיו ואמריו לא יספיקו בהתר השאלה הזאת:

השאלה הט' באמרו נושא עון ופשע וחטאה. ולמה לא זכר שמות אחרים כמרד מעל וזדונות ואשמות ודומיהם. ולמה משה בתפלתו אחרי ששמע המדות כלם אמר ילך נא ה' בקרבנו וגו' וסלחת לעוננו ולחטאתנו והשמיט הפשעים. והנביא אמר (מיכה ז׳:י״ח) מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע. והשמיט החטאים. והמשורר אמר (תהלים כ"ה ז') חטאות נעורי ופשעי אל תזכור. והשמיט העון ולמה כל אחד מהשלמים האלה לדרכו פנה בזה. ולא זכרו כלם שלשת הסוגים יחד שזכר השם במדות:

השאלה הי' בסתירה שיראה במדות האלה אם באמרו ונקה לא ינקה שהוא קבוץ החיוב והשלילה. והראב"ע כתב שהוא ע"ד אם ענה תענה. וגם ירא' דמות סתירה מאמרו נושא עון ופשע וחטאה לאמרו ונקה לא ינקה כי אם לא ינקה לא יהיה נושא אותם. אם לא שנפרע. ונקה לא ינקה מלשון כריתה כמו (ישעיהו ג׳:כ״ו) ונקתה לארץ תשב ויאמר שלא יכרית החוטא כמו שפי' הרב המורה ויהיה א"כ ממדת הרחמים והוא בחלוף מה שדרשו בו חכמינו ז"ל:

השאלה הי"א באמרו פוקד עון אבות על בנים. כי איך יתכן זה כפי היושר והמשפט אשר הוא שהנפש החוטאת היא תמות. ולמה יענשו הבנים בעון אביהם והכתוב אומר ובנים לא יומתו על אבות. וכבר זכרתי הספק הזה בסדר יתרו בפי' עשרת הדברות:

השאלה הי"ב מה ראה יתברך לזכור המדות והשמות האלה ולא זכר שמות ומדות אחרים שנזכרו במקום אחר כמו האל הגדול הגבור והנורא ולא שם שדי ואלהי הצבאות ולא צדיק וישר ולא טוב ומיטיב ולא צור עולמים ולא חי וקים ויכול מוחל וסולח ולא קנא ונוקם ובעל חמה ושאר התוארים שהתירו הנביאים במאמר השם:

השאלה הי"ג בסדר זכרון המדות שאתה תמצא כפי דרכיהם ז"ל שה' ה' הם מדת רחמים ואל הוא מדת הדין עם היות שרש"י עושה אותו רחמים. ממה שכתוב (תהילים כ״ב:ב׳) אלי אלי למה עזבתני ואין בזה ראיה להיות זה ממדת הרחמים כי אף כפי הדין היה דוד מתרעם למה עזבו השם כי היה ראוי שיענישהו לא שיעזבהו. ורחום וחנון הם ממדות הרחמים וארך אפים הוא ממדת הדין. רב חסד ואמת ונוצר חסד הם רחמים גמורים. ואחריהם באו מדות הדין. ולמה לא נזכרו כל מדות הרחמים יחד בפני עצמם ומדות הדין יחד בפני עצמם. ועירב אלו באלו:

השאלה הי"ד במספר המדות האלה כי חז"ל קבלו שהיו כלם י"ג מדות. ומהמפרשים מנו אותם כן. ה' ה' שתי מדות ואל אחד ורחום אחד וחנון אחד הרי הם חמשה ארך אפים אחד הרי ששה ורב חסד אחד הרי שבעה ואמת אחד הרי שמונה נוצר חסד לאלפים אחד הרי תשעה נושא עון אחד הרי עשרה ופשע אחד הרי י"א וחטאה אחד הרי י"ב ונקה מדה אחת הרי הם י"ג מדות אבל יקשה לדעת הזה שישארו חוץ מן הענין המדות לא ינקה וגם כן פוקד עון אבות על בנים. ואחרים מנו מהשמות הקדושים אחד בלבד ה' האחרון מהם. ואל הרי ב'. רחום הרי ג'. חנון הרי ד'. ארך אפים הרי ה'. ורב חסד הרי ו'. ואמת הרי ז'. ונוצר חסד הרי ח'. נושא עון הרי ט'. ופשע הרי י'. וחטאה הרי י"א. ונקה לא ינקה אחד הרי י"ב. פוקד עון אבות על בנים מדה אחרת הרי י"ג. ותחלת דבריהם סכלות במה שלא מנו במדות כי אם ה' פעם אחד בלבד. ואחרים לא מנו בכלל המדות ה' ה' ולא אחד מהם. כי אמרו שאינם מדות אלא שמותיו י"ת אבל מנו נוצר חסד מדה בפני עצמה ואין הדבר כן כי שניהם מדה אחת. ואחרים מנו ונקה מדה בפני עצמה ולא ינקה מדה אחרת בפני עצמה. ויקשה לכלם איך מנו נושא עון ופשע וחטאה שלש מדות. כי הנה המדה היא נושא והיא מדה אחרת ואיך תתרבה מפאת חלוף העונות כי הנה כלם בענינו י"ת כשיובחנו הם מדה אחת ר"ל היותו נושא להם לא מדות מתחלפות:

השאלה הט"ו באמרו יתברך נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. כי לא נמצא בכתוב נסים ונפלאות שנעשו אח"ז עם משה שלא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וגם לא ראו אותם העם אשר ע הוא בקרבו כמו שאמר ומה היה אם כן ענין הברית הזה ולאיזה תכלית נעשה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויאמר ה' אל משה פסל לך וגו' עד ויפסול שני לוחות אבנים. דעת כל המפרשים המאמתים הוא שעמד משה בהר ג' פעמים מ' יום ומ' לילה בכל פעם ופעם שהם ד' חדשים ושני ימים. ועוד שני ימים של ירידה בנתים. כי ביום שירד בתחלה שבר הלוחות. ונאמר (שמות ל״ב:ל׳) ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם וגו' ועתה אעלה אל ה' ועמד להתפלל שם מ' יום אחרים עד שנסלח לו עונם. ובירידה השניה נאמר וישכם משה בבקר הרי ד' חדשים וד' ימים שהם מששה מסיון שהיתה העליה הראשונה עד יום הכפורים שהיה בעשור לחדש השביעי. וסדר הכתובים בפרשה הזאת מוכיח שהדבר כן. ויורה עליו עוד מה שכתוב במשנה תורה ששם ספר משה שלשת הפעמים שעמד בהר מ' יום בכל פעם שנאמר (דברים ה' ט"ו) בעלותי ההרה וגו' ואשב בהר מ' יום ומ' לילה. ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים וזו היא הישיבה הראשונה אח"כ אמר ואתנפל לפני ה' כראשונה מ' יום ומ' לילה וגו' על כל חטאתכם וזו היא הישיבה הב' וממנה ג"כ אמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי וגו' שהם עצמם ימי הישיבה הב' וחזר לזוכרה שם אחרי שכבר זכרה להגיד התפלה אשר התפלל בה אח"כ אמר בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וגו' ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מ' יום ומ' לילה. והיא הישיבה הג' שעמד בהר. ויען וביען בה נשלמה הסליחה אמר בה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא רוצה לומר שכמו שבישיבה הראשונה מפני תפלתו שב השם מחרון אפו לבלתי כלותם כרגע כמו שנזכר בפרשת והיה עקב הם שני עדים מעידים שמרע"ה ישב בהר שלש פעמים ובכל פעם ההם ישב מ' יום ומ' לילה מבלי מאכל ומשתה. אך אמנם ראיתי מאחרוני המפרשים שימאנו זה ולא יודו לקבלת חז"ל ועושין עליה ג' ספקות. הספק הא' למה ירד משה בפעם השניה ושוב עלה פעם ג' כי אם ירד לבשר את העם בסליחה יקשה למה לא נכתבה בתורה הירידה הב' ההיא ומה שנתחדש בה כמו שנכתבו שתי הירידות האחרות ומה שנתחדש מהן. וספק שני שמאחר שנעתר לו השם בפעם השניה כמו שנאמר במשנה תורה כי יגורתי מפני האף וגו' וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא אם כן למה הוצרך משה להתפלל עוד בעון העגל בפעם הג' כמו שאמר וסלחת לעוננו ולחטאתנו כי אם כבר סלח להם השם מה תועלת לזכור עונות ראשונים. וחשבו האנשים האלה מפני זה שלא עמד משה בהר כי אם שתי פעמים אחת קודם מעשה העגל כשקבל הלוחות הראשונות והב' אחר כך להתפלל על סליחתו כשקבל הלוחות השניות. ושבהיות משה במחנה נאמר לו פסל לך או שיהיה עולה בכל יום אל ההר ויורד ושם נאמר לו הצווי הזה. והוצרכו לומר כפי הדעת הזה שכאשר אמר השם למשה פסל לך היה קודם שאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' ושמה נאמר לו (שמות ל״ב:ל׳) לך נחה את העם הזה אחרי ששמע הי"ג מדות כשקבל הלוחות השניות. ואחרי כריתת הברית וקרון הפנים. ואחר כך היתה פרשת לך עלה מזה ופרשת ראה אתה אומר אלי. ושאלת ב' הבקשות ושאחר זה כלו היה מאמר השם אתם עם קשה עורף וגו' ועתה הורד עדיך מעליך וגו' וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. ואז היה ומשה יקח את האהל שנהג המנהג ההוא אחר רדתו מן ההר וקרון עור פניו. ושאחרי כל זה צוה יתברך במעשה המשכן והיה כל מה שכתוב בסדר תרומה ובסדר תצוה ובתחלת סדר כי תשא ומבואר נגלה הוא שכל זה הוא עוות הפסוקים ובלבול הספורים והכחשת הדברים מאמתתם. כי אין ספק שלא צוה יתברך על אבלות העם והורדת עדים אחרי הסליחה והכפרה ושלא הרחיק משה אהלו מן המחנה אם לא בהיותם בהסתר פני השם וכעסו. ושלא אמר יתברך ושלחתי לפניך מלאך כי לא אעלה בקרבך אחרי שכבר שאל ממנו ילך נא ה' בקרבנו ושהודה לו בו באמרו הנה אנכי כורת ברית ושהבקשות שבקש משה מידיעת הדרכים וראיית הכבוד שנאמר לו בתשובתם אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון וגו' שהיה כל זה קודם וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה' ויעבור ה' על פניו. ומי האיש החכם שלא יבין זאת ושלא ישפוט בעין שכלו כפי טבע הספורים שקרו באמת כמו שנכתבו בתורה ושאין הקודם מאוחר ולא המאוחר קודם. ושסדר תרומה וסדר תצוה נאמרו למשה בהר בישיבה הראשונה. וכל זה יוכיח תוכחת מגולה שקבלת חכמינו זכרונם לברכה בזה היא האמת שג' פעמים ישב משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה בכל אחת מהן כי אין מעצור ביד השם לעשות הפלא ההוא מהישיבה בהר מבלי מאכל ומשתה שלש פעמים או יותר אם היה צורך בו כמו שהם יודו שעשה הפלא ההוא שתי פעמים. ואמנם הספקות אשר עשו האנשים האלה על זה הנני משיב עליהם להסיר מעל חכמינו זכרונם לברכה את תלונותיהם אם לראשון שאמרו שאם עלה משה בפעם ה' להתפלל על עון העגל למה ירד ולא קבל מיד את הלוחות. אומר שמרע"ה אחרי ששבר את הלוחות הראשונות ודן את העגל ואת עובדיו ממחרת היום ההוא אמר אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה וגו' ואז עלה אל ההר ועמד שם בתפלתו. ואמר אל השם אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. וקצר הכתוב כאן בזכרון התפלה וספר אותה יותר בשלמות בסדר והיה עקב. והנה השם השיבו הנה סליחה מוחלטת לגמרי לצבור וליחידים לא אעשה כי מי אשר חטא לי אמחנו מספרי רוצה לומר לפרטים בלבד. ואמנם העם בכללו רצוני שיבוא לרשת את הארץ ולכן אתה משה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך שהיא ארץ ירושתו. והנה מלאכי ילך לפניך לשומרם ועכ"ז ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. ומשה שתק ולא השיב דבר על הדבור הזה כמו שפרשתי למעלה.. ולכך אמר לו השם פעם שנית מה לך נרדם לך עלה מזה אתה והעם. ומשה ירד מן ההר לא לבשר את העם בסליחה כי אם להודיעם שעת צרה היא ליעקב שהשם יתברך היה מסתיר פניו מהם וימסרם להנהגת המלאך לאמר לעם שיתפללו אל האלהים ויבכו לפניו על צערם וזה הוא וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו כי שמעו זה ברדת משה מן ההר ויתאבלו עליו ונהגו עצמם כמרודים ויתנצלו את עדים וכל זה היה אחר רדתו מן ההר בפעם השנית. ואין לתמוה מאשר לא זכר הכתוב שירד משה כי דרך התורה לקצר פעמים רבות כדברים שאין בהם צורך רב גם היתה ירידת משה מן ההר לעשות מה שעשה שלקח את אהלו ונטה לו מחוץ למחנה כדי שיכנע לבבם הערל בראותם שהיה משה מרחיק מהם אהלו כאשר היה השם מרחיק מהם השגחתו מצורף לעשות נסיון ובחינה אם ירדה נבואתו ממדרגתה מפני עון העגל כמו שביארתי וכאשר ראה משה שהשם היה מדבר עמו פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו מתוך אהלו דבר אל האלהים פרשת ראה אתה אומר אלי. ובקש ממנו מה שבקש והשיבו יתברך אני אעביר כל טובי וגו'. וכדי להוציא לפועל יעודו צוהו פסל לך שני לוחות אבנים כי לא היה יכול משה לפסול אותם בידים אלא בהיותו במחנה כי שם ימצא האבנים והכלים הצריכים לפסול. ומפני זה גם כן צוהו יתברך בירידה השנית כדי שיפסול למטה את הלוחות גזית ומשם עלה משה להר פעם הג' לקבל מאת האלהים המתנה שיעד לו וכמו שאמר וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני ואז היתה העברת הטוב והקריאה בשם ה' והתיצבות על הצור כמו שיעדו. ואחריו היה קרון הפנים. הנה התבאר מזה ישוב הספורים כלם כפי הסדר שנכתבו בתורה וזה הוא התר ספק הא' שספקו על זה. וכן אומר בתשובת הספק השני שלא נעתר הקב"ה לסלוח לישראל בפעם הב' ומה שנא' במשנה תורה וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא היה ששמע אליו וקבל תפלתו. אבל לא השיבו סלחתי כדבריך ומפני זה תראה שבמשנה תורה לא אמר בפעם הב' אלא בלבד וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. אמנם בפעם הג' אמר וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך. ומה שנאמר שם עוד ויאמר ה' אלי קום לך למסע לפני העם אין זה מה שאמר כאן לך נחה את העם. אלא מה שנאמר לו אחרי הסליחה בפעם הג' שילך לדרכו כי הוא ילך עמהם. הרי לך ביאור אחת שקבלתם ז"ל אין בה ספק. והנה אמר השם אל משה פסל לך להודיעו שלא יזכה לשלמות המראה אשר יעדו אלא באמצעות התורה שניתנה על ידו כי לולי זה לא היה משה מגיע אל אותה מעלה ודקדוק שהשיג אז. ואמר מלת לך להזהירו שלא יפסול הלוחות אדם אחר אלא משה מעצמו. כי מלת לך יאמר על התיחדות כזה כמו שאמר לך לך מארצך שילך הוא מבלתי אביו וקרוביו כמו שפרשתי שם וכן שלח לך אנשים שישלחם משה בלבד מזולת העדה. והנה ראה יתברך שבלוחות היו שני דברים נסיי'. האחד היתה מלאכתם שהיו מעשה אלהים נעשה בדרך פלאי והשני היתה כתיבתם שהיה מכתב אלהים והנה משה שבר את הלוחות והפסיד מלאכתם ותמונתם אך לא השחית ולא הפסיד הכתב. ולכן צוהו יתברך שהוא יפסול את האבנים ויעשה אותם לוחות דקות מוכנים לכתיבה כי זה היה מוטל עליו מפני שהוא שבר את הלוחות הראשונות. אמנם הכתיבה אמר שלא תהיה ביד משה לפי שהוא לא השחית כתיבת הראשונות ולכך לא היה מוטל עליו כתיבת האחרונות. וז"ש פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים שהם עשרת הדברות. ואמר עוד אשר שברת אינו להודיע מה המה הלוחות הראשונות כי דבר ידוע היה. אלא לתת טעם למה ציוהו שיפסול האבנים. ואמר שהיה הוא הפוסל לפי שהוא שיבר את הראשונות ולכך היה ראוי שיעשה את האחרות במקומן. וגם צוה הקדוש ברוך הוא בזה לפי שראה שהדברים האלהיים מכל צד לא יתקיימו ביניהם. כי הלוחות הראשונות שהלוחות היו מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים לא נתקיימו ביניהם. לכן צוה למשה שבלוחות השניות יעשה הוא ע"ה את גופן וה' ית' יתן בהם את הצורה שהיא הכתיבה ובזה יתקיימו. והותרה בזה השאלה הא'. ואמר והיה נכון לבקר לצוותו שיכין עצמו למעמד כי בו יקנה שלמות גדול בדבקות עצום ושיתקן עסקיו באופן שלא ימנעהו שום עסק מלעלות בבקר ואמרו ונצבת לי שם מלת לי כמו אתי וכמו שאמר הנה מקום אתי. ואין ספק כי לא הגיע משה בבקר על הצור רק עמד בהר ששת ימים בראשונה וביום הז' כשרצה יתברך להראות לו את כבודו ואת גודלו צוהו לעמוד על ראש ההר כי שם היה הכבוד ומשם ישיגהו. והזהירו שבהשכמה רבה יעלה אל ההר ויתיצב שם על ראש ההר כמ"ש ונצבת על הצור כי משם יראה את טוב ה' וידע דרכיו. האמנם הזהירו ואיש לא יעלה עמך מפני שהיה ראוי לו בעת ההיא שיתבודד תכלית התבודדות ושלא יבלבלו השגותיו הדברים הגשמיים ובני אדם בדברם לפניו. וגם צוה שאיש אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר וגו' לפי שכאשר עלה לקבל הלוחות הראשונות נאמר לו עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. ומשה אמר עליהם שבו לנו בזה עד אשר נשוב ואהרן וחור עמכם. ונאמר שם ג"כ ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. לפי שכל אחד מהם השיג השגה מה במעמד ההוא. ובעבור שעכ"ז לא נמנעו מחטוא כי העם הרואים את כבוד ה' נטו אחרי העגל והזקנים אצילי בני ישראל טעו בהשגתם לדעת חז"ל וגם נדב ואביהו כמו שיורה מיתתם גם אהרן בא העגל על ידו וחור נהרג עליו. לכן רצה יתברך שכל אשר היו באותו מעמד ראשון לא הם ולא אחרים אישי' לא יעלה עמו. וגם איש אל ירא בכל ההר ירמוז לאותם הקדושים שזכר שהיו במעמד הראשון גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא ירמוז להמון בני ישראל שהיו בוערים בעם בלתי בעלי שכל כצאן וכבקר שלא יעמדו מנגד ההר רואים את הכבוד לעיני בני ישראל כראשונה. הנה אם כן לא צוה יתברך על זה להיות יותר קדושה בלוחות האחרונות מהראשונות. אלא מפני הדברים שקרו גזר שיעשה כן וחז"ל אמרו לוחות ראשונות שנתנו בפומבי שלטה בהון עינא בישא לוחות שניות שלא נתנו בפומבי לא שלטה בהון עינא בישא. ולכן צוה יתברך שלא יראה אדם אחר בלוחות האלה. ויש דעת אחר בזה והוא שבראשונה צוה שיעלו נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל והיה העם כלו רואים את הכבוד בראש ההר כדי שיראו כלם בדבר השם עם משה וענן הכבוד יורד לדבר אליו כי היו עד אותו זמן מסופקים במציאות הנבואה וכמו שאמר על אותו מעמד (דברים ה' כ"ה) היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. אמנם עכשיו שכבר ידעו ונתפרסם אליהם דבור השם למשה פנים אל פנים לא היה צריך שאיש יעלה עמו לאמת ענין הנבואה עוד. והותרה בזה השאלה הב':

פסוק ד

ויפסול שני לוחות אבנים וגו' עד שמר לך את אשר אנכי מצוך היום יספר הכתוב איך קיים הקדוש ברוך הוא כל מה שיעד למשה וכפי מה שפרשתי יעדו במה שאמר לו ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי וגו' שענינו כפי מה שפרשתי שיסוכך עליו השם בענן כבודו כי הכף הוא הענן וכנגד זה אמר וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם רוצה לומר שירדה השגחת השם שם להשפיע עליו בעננו ואמרו ויתיצב עמו שם אינו חוזר לש"י שנצב על משה ולא למשה שנצב לפני השם. אבל הוא חוזר אל הענן שזכר שעמד עם משה כמו שיעדו ושכותי כפי עליך. ואמנם אמרו ויקרא בשם ה' פרשו המפרשים שהשם קרא לפני משה את השם הנכבד ההוא לקיים מה שיעדו וקראתי בשם ה' לפניך. ואין הדבר כן אבל הוא חוזר למשה יאמר שכאשר ראה משה שרוח נשאתהו מאת השם ושמתהו בנקרת הצור וסתם בעדו בעב הענן היה צועק וקורא בשם ה' מנקרת הצור ואומר ה' אלהי זכור את אשר הבטחתני ולמה סכות בענן לך. ואחשוב שלזה עצמו כיון אנקלוס שתרגם וקרא בשמא די"י שהיה משה ע"ה הקורא. ואמנם אמרו אח"ז ויעבור ה' על פניו כבר ראית דברי הרב המורה בפירושיו על הפסוק הזה בפכ"א ח"א שכדי לברוח מליחס לשון העברה בו יתברך יחסו לשכינה כדברי אנקלוס שתרגם ואעבר ה' שכינתיה על אפוהי וחשב הרב שכיוון אנקלוס בשכינתיה האור הנברא הנראה לעיני בני ישראל ושהוא היה אשר עבר. ופירשו עוד בדרך שני על הקול שיפול בו לשון עברה שהעביר השם קול נברא על פני משה שקרא המדות. ואמנם דעתו בפירוש הפסוק הוא זולת כל זה וענינו שמשה רבינו בקש שתי בקשות שהם ידיעת התוארים וידיעת המהות ושב"ה העבירו מידיעת המהות המכונה בשם פנים והודיעו תוארי פעולותיו. ושעל זה נאמר ויעבור ה' על פניו שפניו חוזר לש"י שהוא העבירו מראיית הפנים וקרא לפניו ולמדו ידיעת המדות. וכבר זכרתי למעלה שזה הפירוש אשר יסבור הרב אין לו מקום כפי הדקדוק שהכתוב אומר ויעבור ה' והוא פועל עומד. והוא יפרשהו בפעל יוצא לשלישי כאלו אמר ויעבירהו ה' מעל פניו. וגם אין לו מקום כפי ענין הפרשה כמו שבארתי. ואמנם הפירוש אשר יחס הרב לאנקלוס אין ראוי גם כן לקבלו כי שם שכינה לא יפרשהו אנקלוס באור נברא ואיך יחשב שהיתה מדרגת משה רבינו במראה הזאת שהעביר השם האור הנברא שהיא כאש על פני משה בהיות כל ישראל רואים אותו כל היום כמו שאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. גם בפירוש האחד שזכר הרב שהעביר קולו אינו מתישב כי איך יפרש ויעבור ה' על ויעבור קול ה'. והנה הקול הנברא שמעו כל ישראל בסיני ומה יתרון שקנה משה בזה. ע"כ לא נחה דעתי באחד מהפרושים האלה שזכר הרב. והנכון בעיני שהעביר הי"ת על פני משה סתרי הנמצאות וטבע' והקשרה זה בזה והיא מראת האחורים שיעדו עליה באמרו וראית את אחורי. ולכך אמר ויעבור ה' על פניו שהדבר שעבר על פני משה היה מה שזכר בפסוקים של מעלה וראית את אחורי ועברה המראה ההיא על פני מרע"ה. ואחשוב אני שלזה נטה המתרגם באמרו ואעבר ה' שכינתיה על אפוהי כי השכינה הוא שם אל כלל הנבדלים והמלאכים הרוחניים משרתיו עושה רצונו. ויהיה ענין הכתוב כפי המתרגם וראית את אחורי שאתה תשיג ותדע כל הדברים הגשמיים שקרא אחורים להיותם מרוחקים מטבעו כמו שכתב הרב המורה. אמנם השכלים הנבדלים שהם פני להיותם לפני תמיד. וכמו שתרגומו דקדמי אין מטבעך להשיגם כי פני לא יראו. האמנם בשעת המעשה הגדיל ה' לעשות עמו. והוא שהפנים אשר זכר שלא יראו כפי טבע האדם הוא יתברך ברוב חסדיו העבירם על פני משה באופן שהשיג מעלת הנבדלים על דרך הפלא וזה הוא ואעבר ה' שכינתיה על אפוהי לדעת אנקלוס. ואחרי שהעביר כל זה על פניו של משה אז למדו דרכי הנהגות ומדותיו ועל זה אמר ויקרא ה' אל רחום וגו' והסתכל בחכמת אנקלוס וראה איך דעתו נוטה למה שפרשתי כי הנה מצא בפסוקים האלה שתי קריאות ויקרא בשם ה' ויקרא ה' ה' אבל לא תרגם שניהם בשוה. כי הראשון מהם תרגם וקרא בשמא די"י להורות שהיה זה קריאה וצעקה ממשה שהיה צועק וקורא בשם אלהיו. ואמנם ויקרא ה' ה' לא תרגמו מלשון קריאה אלא מלשון אמירה ואמר ה' ה' לפי שלא היה זה לשון קריאה וצעקה כי אם אמירה ולמוד למשה. הנה התבאר שאמרו כאן ויקרא בשם ה' חוזר למשה לא להקדוש ברוך הוא והתבאר למה אמר בזאת ויקרא בשם ה' ובשנית לא אמר מלת בשם. לפי שויקרא הראשון היה צועק וקורא ה' ובשניה היה מה שלמדו. והותרה בזה השאלה הג'. והתבאר גם כן שנתקיימו כל היעודים שיעד השם למשה בזה כי הנה מה שיעדו אני אעביר כל טובי וקראתי וחנותי נתקיים במדות שלמדו והם הטוב שלמדו להעביר על פניו ומה שיעדו וקראתי בשם ה' לפניך. ועם היות שזכר מדות אחרות גם כן אין ספק שכלם יוכללו במדת הדין ובמדת הרחמים כמו שיתבאר וגם שלא זכר וחנותי ורחמתי להודיעו תוכן המדות אלא להודיעו שאז ירחם על ישראל ויסלח לחטאתו. והותרה בזה השאלה הד'. והתבאר גם כן למה אמר ויעבור ה' על פניו אחרי אמרו ויקרא בשם ה'. ולמה בהתיצבות אמר עמו שם ובעברת סתרי הנמצאות אמר ויעבור ה' על פניו. והותרו בזה השאלות הה' והו':

ואמנם פי' המדות אשר זכר הנה. הנה הוא לדעתי כפי מה שאומר ה'. כתב הגאון שהנכון אצלי ששם ה' הראשון הוא עצם והב' הוא תואר מגזרת אדנות ולדבריו היה ראוי שיהיה הראשון בן ארבע אותיות והב' אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. ואמנם הרמב"ן כתב שהיו שלשלת השמות הראשונים ה' ה' אל שמות העצם והעשרה הם מדות וגם בזה לדעתי אם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה כי אין העצם רק השם הראשון וכמו שאזכור. והרלב"ג כתב ששני השמות הראשונים ה' ה' הם שם אחד ושהכונות בהם היותו נמצא תמיד על ענין אחד. ואחרים פירשו שלשת המדות הראשונים ה' ה' אל כנגד שלשה עולמות כי אל נאמר על העולם התחתון שהוא משתנה מדין לרחמים. אבל הנכון בעיני בזה הוא שהשם יתברך כשנתבונן במציאותו יהיו לנו בו שלשה אופנים מהתבוננות. הא' מהם הוא לפי מציאותו בעצמו אשר לא יכילהו רעיון ולא ישלוט בו לשון והוא יקרא השם הנכבד ה' כי ההויות והמציאות אחד וכאלו ענינו המציאות העליון החלטי כי מציאותו יתברך בעצמו הוא תמידי לא סר ולא יסור ואין בהתמדתו המשכות זמני כי הוא מציאות מהאחד וזה הוא השם המפורש שהיה נקרא במקדש ככתבו ובמדינה בכנוי. ואמרו במסכת קדושין אמר ר' יוחנן שם בן ד' אותיות חכמים היו מוסרין אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבוע. ופירש רש"י שהיה הלמוד אופן הקריאה והפירוש וכמו שהביאו ראיה ממה שאמר זה שמי לעולם לעלם כתיב שהיה ראוי להעלימו. וכתב הרב המורה בפס"ה ח"א שלכן נקרא שם המפורש להיותו מורה על עצמו הוראה מבוארת אין השתתפות בה. וכתב עוד ואפשר שיורה זה כפי הלשון אשר אתנו היום ממנה כי אם דבר מועט. וכמו שאחז"ל שמי המיוחד לי. ואמנם שם בן י"ב אותיות ושם מ"ב שזכרו בגמרא כתב הרב שלא היה שם אחד כי אם שתים או שלש תיבות שהיו מכניס בהם ענין האלהות ההוא ית'. ולכן היו השמות ההם למטה בקדושה מהשם המפורש האלהי הנזכר ועם היות שמציאותו ועצמותו יתברך בלתי מושג. הנה השם המקודש ההוא יורה על מציאותו החלטי הבלתי נודע כי אם לעצמו יתברך. ובמסכת יומא פרק אמר להם הממונה נאמר במשנה בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב ופירשו בגמר' שהיה החכם ההוא נוטל חמשה קולמסין בחמש אצבעותיו ואם היתה תיבה בן ד' אותיות היה כותבם בבת אחת ופירש שם רש"י שהיה זה כדי לכתוב שם בן ד' אותיות כאחד. וזה יורה על אחדותו ופשיטותו. ואין ספק אצלי שמשה אדוננו לא הגיע לשם המקודש הזה שהוא שם העצם האלהי יתברך מזה המעמד מפיו של הקדוש ברוך הוא. ושעליו אמר וקראתי בשם ה' לפניך שהוא יתברך למדו והיה קורא בו כרב הקורא לתלמיד כי הנה מה שנמצא בתחלת נבואתו במראה הסנה שאמר לו יתברך אהיה אשר אהיה אין ענינו השם המפורש. אלא שהיה מחוייב המציאות ושלא היה מציאותו תלוי בדבר אחר. אבל מציאות כל אחד מהנמצאים היה תלוי שזה ענין מחוייב המציאות. אך השם המפורש שהוא רמז למהותו ועצמותו ועליו נאמר ושמי ה' לא נודעתי להם היה למעלה מזה. והנה משה רבינו למד השם בקריאת שמו המפורש הקדוש הזה והוא אומרו ויקרא ה' ולכן הטיבו אשר דברו שהיה שם ה' הראשון שם העצם:

י"י הוא השם השני והנרצה בו הוא המציאות האלהי אשר לו יתברך בנמצאים במה שהוא יתברך בראם והמציאם ומעמידם ומתמיד מציאותם הכל הוא ממנו יתברך וכאלו נשאר ממנו שני מציאיות רוצה לומר המציאות אשר לו מעצמו והמציאות אשר לו בדברים מאשר הוא ממציאם ולכן שני השמות המורים על שני המציאיות האלה נכתבים כאחד להיות ההוראה בשם ענין המציאות אם לא שהראשון מורה על מציאותו יתברך בעצמו. והב' על מציאותו בדברים הנבראים והנאצלים ממנו. ולכן השם הראשון הנזכר לא יסמך ולא הצטרף לדבר מה כי הוא השם המפורש הנבדל והבלתי מתיחס לנמצא מה. וכבר אמרו המדקדקים ששם העצם לא יסמך. אמנם השם הב' להיותו מתיחס לנבראים היה הוא נסמך ומצורף אליהם ונקרא ה' אלהי צבאות כאלו אמר הממציא והמהוה צבאות השמים והארץ וגם כן המהוה השכלי' הנבדלים שהם מניעי הצבאות השמימיית ועל זה אמר הנביא וה' אלהי הצבאות ה' זכרו רוצה לומר שהשם הנכבד שהוא המיוחד אליו. והשם המקדש השני הזה גם כן הגיע אליו אדון הנביאים במעמד הנבחר הזה כמו שנרמז לו באמרו יתברך ונצבת על הצור כפי דעת הרב המורה שיבין וישיג היותו יתברך צור עולמים והתחלת הנמצאות. ועל שני השמות האלה הקדושים אמר דוד המלך ע"ה כשרצה לדבר בי"ג המדות ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. שאמר זה על שם המפורש הראשון הנזכר. ולכך אמר בו את השם. והנה השם השלישי הוא:

אל וענינו בחינה שלישית נבחין בו יתברך מהצד שהוא מניע הגלגל העליון ומנהיג העולם כלו. והנה נקרא יתברך מפאת הבחינה הזאת אל לפי שהוא שם נגזר מהיכולת כי הוא רוצה לומר ההנעה וההנהגה ההיא תכלית היכולת המוחלט ועליו אמר מרע"ה אין כאל ישרון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים וכתב הרב המורה פס"ט ח"א שלכן נקרא רוכב להיותו מניעם ומנהיגם בכללותם ושאמר ובגאותו שחקים על ההנעה העליונה מהגלגל העליון המקיף בכל שהוא מניעו. ועליו אמר מעונה אלהי קדם שהיה הגלגל העליון מעונה לאל הקדמון. ועל זה אמר גם כן האל הגדול הגבור והנורא. להגיד שהוא יתברך מניע מנהיג ומשפיע בכל שלשת העולמות שאמר הגדול על הנהגת העולם השפל כמאמר דוד ע"ה מה גדלו מעשיך ה'. ואמר הגבור על הנעת עולם הגלגלים כמו שאמר עליהם גבורי כח עושי דברו ואמר הנורא כנגד השכלים הנבדלים שהוא בוראם ומשפיע עליהם כמו שנאמר (תהלים פ"ט ד') אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו. ולהיות שם אל נאמר על ההנעה והנהגה נקראו השכלים הנבדלים אלהים. והוא יתברך אלהי האלהים כמו שאמר הודו לאלהי האלהים וכן דרשוהו במכילתא על המלאכים. ולכן בא זה השם פעמים רבות סמוך לשם צבאות. אלהים צבאות לפי שהשכלים הנבדלים הם מניעי צבאות השמים. ונראה לי שכל זה למדנו בפרשת היחוד בפסוק שמע ישראל וגו' שענינו כאלו אמר הטה אזנך ישראל ושמע פקח עיניך וראה ושום שכל כי ה' שהוא ממציא הדברים ובוראם ומהוה א תם ואלהינו שהוא מניע הגלגל העליון שהם ב' שמות המורים על היחס אשר לו יתברך עמנו וי"י שהוא השם המפורש המורה על מציאותו בעצמו הכל דבר אחד הוא ואין בו חלוף כלל כי עם היותם שמות ובחינות מתחלפות הנושא והענין האמתי אחד הוא בהם. הנה התבאר מזה ששלשת השמות הראשונים ה' ה' אל הראשון מהם הוא שם עצמותו ה' והשני ענינו המהוה והבורא והממציא כל דבר. והשם השלישי שהוא אל ענינו המניע הגלגל העליון. ואמנם שלשת השמות שאחריהם רחום וחנון ארך אפים הם מהמדות אשר בהם ינהיג את בני אדם. וכתב הרב המורה שנקראו מדות כלשון בני אדם כמו שאמרו ארבע מדות בנותני צדקה. ויותר נראה לפרש שהוא מלשון עמד וימודד ארץ שהם המדות שהקדוש ברוך הוא בהם מודד את האנשים איש במדתו הראויה אליו. ומפני שכבר זכר שם אל שנרצה בו מניע ומנהיג הגלגל העליון וכל מה שבתוכו ביאר אופן הנהגתו בבני אדם ואמר שראשונה תבחן הנהגתו בתולדת האיש והויתו ועל זה אמר רחום וכמו שכ' הרב המורה כי כאשר הושגה דקות הנהגתו בהיות העובר מהב"ח והמצאת הכחות בו וכמו שיגדלהו אחר לידתו והצלתו מן המות ומן החוליים ושמירתו מכל נזק ותועלתו בשמושיו ההכרחיים יצאה לנו מדת רחום שהוא ענין הרחמנות באמת. ועליו אמר:

רחום כמו שנאמר כרחם אב על בנים ואמר וחמלתי עליכם כאשר יחמול איש על בנו וגו' ומפני שהאם מרחמת על בניה ברחמים גדולים כמו שאמר (ישעיה מ"ט ט"ו) התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה לכן קראו לחמלה רחמים מלשון רחם המיוחדת אל האשה ותהיה מדת רחום בו יתברך מורה על הטובות שעשה עם העובר בהיותו ברחם האם בהתהוותו וגדולו שמה:

וחנון נאמר על ההשכלה והדעת אשר יחונן השם לאדם אחרי בריאתו כמו שאמרו אתה חונן לאדם דעת והנה נאמר חנינה בדעת לפי שההשכלה והדעת הם מטבע הנבדלים כמו שאמר כי אל דעות ה' ונתנה לאדם מתנת חנם וידענו עם זה שרחום וחנון אינו כפל ענין במלות שונות כי הם שמות מיוחדים לפעולות מתחלפות. ואמנם אמרו:

ארך אפים הוא גם כן מענין רחמיו בהיות האדם. ואחשוב שלא נאמר זה על האדם החוטא שיאריך לו השם אפו כשיחטא אלא על הנער שלא נעשה בר עונשין בתחלת ילדותו כי אם בהיותו בן י"ג שנה ויום אחד בב"ד של מטה. ובן עשרים שנה לבית דין של מעלה. והיה זה לפי שהקב"ה אינו נח לכעוס אבל הוא מאריך אפו ולכן ברוב חסדיו ורחמיו מאריך זמן העונש לאדם כפי התורה בבית דין של מטה ובבית דין של מעלה ולהיות מדת ארך אפים בבחינת ילדות האדם לא היה זה ממדת הדין אלא ממדת הרחמים. ולא היו מפני זה לאדם שלשת המדות האלה רחום וחנון ארך אפים בשכר מעשיו כי אם בחסד אלהים ורצונו ומטבע ההטבה. ובעבור זה באו שלשת המדות האלה בלשון פעול כאלו יורה שהם ממנו יתברך ורצונו. ואינם כפי המקבלים כי אינם עדין ראוי' לשכר ולא לעונש כפי ימיהם. הנה התבאר ממה שביארתי למה בזכרון המדות זכר השם הנכבד ה' ה' שתי פעמים ולמה לא באו המדות והשמות האלה כלם בלשון אחד לשון פועל. ובאו שלשה מהם בלשון פעול רחום וחנון ארך אפים שהנה היה זה להודיע ששלשת המדות ההן הן מחסד השם ורצונו לא מצד המקבלים אמנם במדות האחרות שזכר בלשון פועל היו כפי הכנת המקבלים. ומצד היותו ית' פועל בהם כפי הכנתם. והותרו בזה שתי שאלות הז' והח':

ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים הודיע באלו השלשה מדות הקדוש ברוך הוא למשה שאחרי היות האדם שלם בימיו ובשניו הנה לא ימלט מהיותו צדיק וישר או רשע וחוטא ואם יהיה ירא אלהים וסר מרע ביאר ששכרו יוכלל בשלשה סוגים. הא' שיהיה יתברך לו רב חסד כלומר שמלבד שיקבל שכר מעשיו הנה עוד יעשה השי"ת עמו חסד גדול. ועל זה אמר ורב חסד ובעבור זה אמר המשורר וגדל חסד רוצה לומר שחסדיו גדולים. והב' הוא אמרו ואמת ר"ל שמלבד החסדים שיעשה לטובים ולישרים בלבותם הנה עוד יעשה עמו השם חשבון אמתי לתת לו שכר פעולותיו משלם על פי המשפט והראוי וכמו שאמר המשורר (תהלים ל"ח כ') אהבו את ה' כל חסידיו אמונים נוצר ומשלם על יתר עושה גאוה חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'. רוצה לומר אהבו את השם חסידיו לפי שהוא משלם השכר והחסדים כפלי כפלים מהראוי. וביאר זה עוד באמרו אמונים נוצר ה' שאינו מקפח שכר כל בריה ובריה ומלבד זה הוא משלם על יתר שעושה חסד יותר ורב מהראוי לו כפי מעשיו ובזה באמת עושה גאוה ומעלה רמה ולכן חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' כי יש שכר גדול לפעולתם. והנביא גם כן על זה הדרך אמר (מיכה ז' כ') תתן אמת ליעקב חסד לאברהם רוצה לומר שיקים מה שיעד ליעקב והוא החסד שאמר לעשות לאברהם שמאותו חסד יתן האמת והקיום. ליעקב ובניו שהוא זרע אברהם הנבחר וזה ענין ורב חסד ואמת. ולפי שהאדם קצר ימים ושבע רוגז ואולי בימיו לא יוכל לאכול כל פרי מעשיו הטובים באה מדה אחרת נוצר חסד לאלפים כלומר שישמור הקב"ה שכרו לבניו ובני בניו עד אלף דור. ובזה הדרך עצמו אמר המשורר (תהלים ק"ג ד') אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו. וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים ר"ל אע"פ שאנוש כחציר ימיו עכ"ז לא חחשוב שיאבד שכרו בעוה"ז כי הנה עם היות שהוא לא יקבלהו הנה יקבלוהו בניו ובני בניו כי חסד ה' הוא שמור מעול' ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים בהיותם זוכרי בריתו ושומרי מצותיו לעשותם והמדה הזאת צריכה מאד בישוב בני אדם כי כמו שפעמים יולדו בבני העשירים בנים עשירים כן יולדו שם פעמים רבות בנים שפלי יד ובלתי מצליחים בממונם. ואם לא ירשו ממון אבותיהם ימותו ברעב או יהיו חוזרים על הפתחים. כן יש ויש מי שאין לו תקומה במעשיהם ויועילו להם מעשה אבותיהם ולזה היה הקב"ה כפי המדה הזאת שומר קצת חסדי הראשונים לפקדון לבניהם אחריהם וכמ"ש (תהלים י"ז) ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם. וזו היא המדה שזכר משה לפניו יתברך במעשה העגל בראשונה זכור לאברהם וגומר ואחר זה זכר כאן ית' ג' מדות אחרות והם נושא עון ופשע וחטאה ונקה פוקד עון אבות על בנים. כי אחרי שזכר המדות המתיחסות לצדקם הודיעו מדותיו איך ינהיג את האדם בהיותו חוטא. והמדות האלה באמת כשיעויינו יש בהם מהרחמים כי כמו שאמר המשורר כל אורחות ה' חסד ואמת. ואמר לה' אלהינו הרחמים והסליחות. לפי שבכלם יש מהרחמים. והנה כל המפרשים מנו:

נושא עון ופשע וחטאה ג' מדות ולבבי לא כן יחשוב כמו שזכרתי בשאלות כי מדה אחת היא ועליה אמר נושא ולא תתרבה ברבוי העונות ולא תתחלף בהתחלפותם. האמנם ראה ית' לזכור כאן ג' מיני עונות בלשונות מתחלפים עון ופשע וחטאה לאחת משתי סבות. הא' לפי שכלל העונות יהיו אם במעשה ר"ל בפעולות שיפעל האדם בגופו ואבריו. ואם במחשבתו ואמונותיו שנושאם הוא הנפש. ואם בדבורו ומאמריו שנושאם הוא הלשון והפה וכמו שאמר אדוננו משה בפיך ובלבבך לעשותו וכדי להעיר על שלשת נאמר בזאת המדה נושא עון ופשע וחטאה ר"ל שהוא נושא ומכפר כלל העבירות בין שיהיו מהמעשיות שנקראות עון. או מהאמונות והמחשבות הנפשיות הנקראות פשע לכובד הענין. ובין שיהיו מהלשון שנקראו בשם חטא כמ"ש (ויקרא ה' ד') ונפש כי תחטא לבטא בשפתים הנה מאי זה אופן ומאי זה מין מאלה הש"י פעמים מסיר אותם מהאדם בשובו מדרכיו והטיבו אותם אותם עד שישאר טהור ונקי מהם כאלו לא נמצאו בו מעולם. ונושא הוא מלשון אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון שכללם יחד. והסבה השנית היא לפי שקבלו חכמינו ז"ל הקדושים ז"ל שממדותיו יתברך אחת הוא שמעביר ראשון ראשון וששלשה עונות הראשונים שהחוטא עושה אינם נמנים לו כי הוא יתברך מכפר אותם ואינו מענישו עליהם וכמ"ש אליהו (איוב ל"ג) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. וחז"ל סמכו המדה ההיא לאמרו (מיכה י') מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע ויש מי שסמך אותה אל רב חסד שהוא מטה כלפי חסד. ואני אומר שבאמת לא נרמזה המדה ההיא אלא כאן באמרו נושא עון ופשע וחטאה שהגיד יתברך למשה שאף את החוטא כשיחטא אינו מענישו על שלשת העבירות הראשונות אשר עשה ולזה זכר שלשת אלה שענינם החמור והיותר חמור והיותר קל. לפי שהעון לא ימלט שיהיה נעשה בבחירה ורצון או מבלתי בחירה ורצון שהוא בשוגג ואם הי' ברצון או יהיה לתגבורת התאוה והיצר הגופני או יהי' לרוע הנפש שיודעת את רבונה ומכונת למרוד בו. והנה מה שעשה ברצון מגבורת התאוה הגשמית יקרא עון וכמ"ש עון עקבי יסובני. ומה שנעשה במרד ורוע הנפש ומיעוט האמונה יקרא פשע כי האדם אז פושע למלכו ואלהיו. ואמנם מה שעשה בשוגג יקרא חטאת. וא"כ נזכרו כאן שלשת השמות האלה להיותם כוללים כל סוג העונות וסבתם וכאשר תתבונן במה שאח"ל (במסכת יומא דף ל"ו) תמצאהו מסכים למה שפרשתי בזה כי שם נזכרו בזה דעות. מהם אמרו שהכוונה נושא וסובל לא העון בלבד כי גם הפשע שהוא המרד ואין צריך לומר החטא שהוא השוגג. ואמרו שראוי לזכרם כן בוידוי עויתי פשעתי חטאתי בזאת הכוונה עצמה. ובמדרש אמרו שאם ישראל עושין תשובה כל העונות והפשעים נעשה להם כשגגות ולפי זה תהיה כוונת הכתוב נושא עון ופשע כחטאה ואמרו שכן ראוי שיהיה בזה הסדר הוידוי ובמאמר המשורר (תהלים ק"ו ו') חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו. וזכר יתברך שלשת המדות האלה לפי שהיו בישראל שלשתם במעשה העגל שמהם היו מורדים גמורים ומהם מזידים ומהם שוגגים וכל אחת מהכתות היתה צריכה למדה בפני עצמה לשאת עונשה. וכלל הענין שהקב"ה מעביר ראשון ראשון. שלש' מכל אחד מהמינים האלה. ועם מה שפרשתי בזה תדע סבת החלוף שבא בדברי הנביאים. כי הנה משרע"ה אמר וסלחת לעוננו ולחטאתינו ונחלתנו לא זכר פשע לפי שמפני ענותנותו כל עצמו נאמרו לעוננו ולחטאתנו ולכך לא זכר הפשע כי לא היה שישראל חלילה וחס יעשה פשע במעשה העגל בידיעת רבונם ומכוונים למרות בו ואלו היו עושים כן לא היו ראוים לכפרה. וכ"ש הוא עצמו יוכלל בפשע. אבל היה מבקש סליחה מהעונות שעשו מתגבורת היצר והתאוה ומהחטאות שהם השגגות. אמנם הנביא מיכה היה משבח את הקב"ה ומדותיו האלהיות בסליחה ובכפרה. ולכך אמר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע שהם היותר חמורים שבכל העבירות העון והפשע שאתה נושא כי זה הוא תכלית מעלת הכפרה. ולא זכר החטאת שהיא השגגה לפי שמשורת הדין אין ראוי שיענש האדם על השוגג כיון שלא עשהו בדעתו ורצונו. אבל דוד הע"ה עם היות שאמר חטאת נעורי ופשעי אל תזכור אל תחשוב ששכח והשמיט העון כי מיד אמר אחריו למען שמך אדוני וסלחת לעוני כי רב הוא. הרי שזכר כל שלשת' חטאת וגו' ופשע כמו שזכרה משה רבינו והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הט':

ונקה לא ינקה פירשו המפרשים שענין המדה הזאת הוא שה' יתברך נושא עון ופשע וחטאה אבל אינו סולח אותם לגמרי אלא נושא שישא את החטא מזמן לזמן כמו שאמר וביום פקדי ופקדתי ושזה ענין ונקה לא ינקה שלא ינקה ויסלח לחוטא בהחלט כי היושר והסליחה מבלי תשובה סותרים זה לזה וכן אחז"ל האומר הקב"ה ותרן יתותרון מעוהי אלא מאריך אפיה וגבי דיליה. אבל הם ז"ל הבדילו המדה הזאת ואמרו ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים והרב המורה פירש המדה הזאת כלה מהרחמים ושהיא מלשון ונקתה לארץ תשב ונקה לא אנקך רוצה לומר שלא יכרית החוטא על חטאו. אבל ייסרהו כאשר ייסר איש את בנו ולי נראה שהם על כל פנים שתי מדות ושיש בהם מהרחמים וביאור זה הוא באחד משני פנים. הא' שיהיה ונקה מדה אחת. וענינה שהודיע יתברך שמלבד שלא יענש החוטא על שלשת העונות בהיותו מעביר ראשון ראשון. הנה עוד ירחם עליו שאע"פ שיחטא עונות הרבה אם יעשה זכיות מרובים מהם ינקה אותו וישאר נקי וצדיק מכל חטא לפי שהוא יתברך מטה כלפי חסד ועמו הסליחה כאשר יהיו רובם זכיות. והמדה השנית היא לא ינקה רוצה לומר שאע"פ שיהיה לחוטא רובו עונות ומעוטו זכיות הנה לא יכריתהו השם יתברך ולא יעשה בו כליה. אך ייסרהו במשפט ולא ינקה ולא יכרית אותו לגמרי. ויהיה לפי זה ונקה מלשון נקי ולא ינקה מלשון כריתה. והם שתי מדות טובות ומתחלפות. וכבר ביאר הנביא המדה הזאת באמרו (ירמיהו ל׳:י׳) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' כי אתך אני כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך. והאופן השני מהפירוש בזה המאמר הוא שהודיע הקב"ה בזה שתי הודעות עצומות האחת שישראל עם היותם רעים וחטאים לה' מאד ועם כל אורך גלותם. הנה הוא ינקה ויציל אותם מצרותיהם ויוציאם מגלותם באחרית הזעם. והבבליים שהעבידום והרעו להם ידין ה' עמו וינקום נקמתו מהם. ועל זה אמר כאן ונקה לא ינקה ר"ל אנקה אותך מצרות הגלות ולא אנקה את אויביך ומסכים לזה אמר יואל הנביא מצרים לשממה תהיה וגומר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם ויהודה לעולם תשב וירושלם לדור ודור ונקתי דמם לא נקתי וה' שוכן בציון רוצה לומר שהאומות שהגלו את ישראל יהיו לשממה מפני החמס שעשו לבני יהודה בארצם. אבל יהודה וירושלי' ישבו לעולם ונתקיים המדה שנאמרה למשה שינקה ליהודה מגלותו וצרתו. אבל דמו לא ינקה מהאומות אשר שפכו אותו לפי שה' שוכן בציון וראוי שישגיח על עמו והותרה במה שפרשתי בזה השאלה הי':

פוקד עון אבות וגומר זו היא המדה האחרונה מהמדות האלה כי הנה אחרי שאמר ולמד למשה הנהגתו לחוטא שנושא לו עון ופשע וחטאה בהעבירו ראשון ראשון. ושעל שאר העונות נקה לא ינקה ולא יכרית את החוטא לגמרי אבל ייסרהו ביסורים. הודיעו עוד שגם באותם היסורים שיעניש בהם את החוטא לא יענישהו בבת אחת כי אולי לא יוכל לסובלן או ישחת השורש ויכלהו ולא יהיה לו עוד שום ענף ולכך יטה אליו רחמים שיענישהו בקצת העונש ולבניו בקצתו ולבני בניו בקצתו וכן על הדור הרביעי מזרעו כדי שכל אחד מהדורות יקבל קצת מהעונש ולא יקבל כלו אחד מהם. ובזה יהיה נקל לסבול העונש ההו'. ומזה הצד יהיה זה מדת רחמים. אך חז"ל קראוה מדה של פורענות לפי שענינה חלוק העונש ואין המדה כולה שכר כמו ועושה חסד לאלפים. והרלב"ג כתב שענין פוקד עון אבות על בנים הוא שיענשו הבנים בעונש אביהם. אבל שזה הוא במקרה כי כשיעבור טוב מה מהאבות יקרה לבניהם אחריהם שלא יהיה בידם הטוב ההו' במקרה מפני שהופקד מן האבות כי לולי הופקד מהם היו בניהם מחזיקין בו ונסתייע בזה ממ"ש (איכה ה׳:ז׳"ה) אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו שפי' עונותיהם עונשיהם. ודעתו זה לא ייטב בעיני ה' ואין ראוי לקבלו כל איש אשר בשם ישראל יכנה. לפי שאין המדה האלהית נקראת מקרה אלא עונש נמשך בעצם ואמת לא לבד לאבות אלא גם לבנים שיקומו אחריהם ומ"ש הנביא אבותינו חטאו וגומר לא כיון למה שפירש בו החכם. אך פירושו הוא אבותינו חטאו ואינם שמתו בעונם ועכ"ז לא לקחנו מוסר. אבל עונותיהם סבלנו ר"ל לקחנו אותם על עצמנו והחזקנו בהם לעשות' והוא מלשון עון וחטא. ואינו מלשון עונש. ואמנם המתרגם ושאר המפרשים כלם פירשו פוקד עון אבות על בנים כשאוחזים מעשה אבות בידיהם. והודיע הכתוב הזה שהפקידה הזאת נמשכת על ד' דורות. והטעם בזה הוא שאפילו שיאריכו ימיו של האדם החוטא ויראה ד' דורות כענין שכתוב (באיוב מ״ב:ט״ז) וירא את בניו ואת בני בניו ד' דורות וכ"כ ביוסף וירא יוסף לאפרים בני שלשים ומלת בני סמוכה והם רבעים יראה ענשם תמיד והודיענו הכתוב הזה עד היכן מגיע גבול הקורבה כי חמלת האבות עד פה תבוא ולא תוסיף וע"כ הרשע שראה אביו ואבי אביו וזקנו שהיו עושי רשעה והנה גם הוא אחריהם ראוי להביא עליו יסורין ולפקוד עליו עון כלם. מפני שהבנים כשאוחזים עון אבותיהם בידיהם לעשותם ראוי שיענשו שבע על חטאתיהם מפני הסתבכותם באותם העונות שלכך יצטרכו מוסר יותר חזק. אבל עכ"פ יקשה איך יהיה משורת הדין שיענש הבן החוטא כדי רשעתו וגם כדי רשעת אביו. כי הנה חוזק ההסתבכות יחויב שיענש הרבה החוטא. אבל לא בבחינת אביו ואבי אביו כי אם בבחינת עצמו. ובעבור זה הדרך היותר ישר בעיני בזה הוא מה שכבר כתבתי בפי' עשרת הדברות בפרשת יתרו. שהבנים הקטנים כמו שלא יחשב להם עון להענישם עליו כן לא יחשבו להם זכיות. אבל הם כאברי האב וחלקיו. ובהיותם קטנים יענשו בעבור זה בעון אבותיהם ואבות אבותיהם. לפי שזה העונש ייוחס לאבו' ולא לילדי' ומפני זה הגביל לזה ד' דורות כי תכלית מה שאפשר לאד' שיראה מזרעו מימיו הוא עד הדור הד' וכמ"ש הרב המורה וכאשר ימותו הבנים והבני בנים גם שלשים גם רבעים החי יתן אל לבו וגם הזקן יאמר בשלי הרעה הזאת לנו וישוב אל ה' וירחמהו וכבר ביאר זה הנביא הושע באמרו אפרי' כעוף יעופף כבודם מלדה ומבטן ומהריון כי אם יגדלו את בניהם ושכלתי' מאדם ר"ל שאפרים בעבור עונותיו כעוף נתעופף כבודם שהם הבני'. וזה בהיותם קטנים מלדה ר"ל שימותו בזמן הלדה או מבטן שיפילם המלאה או מהריון שיושחתו בבטן. ואם יגדלו את בניהם הנה לא יגיעו אל גבול אנשים כי אני אשכלם מאדם ועם מה שפרשתי הותרה השאלה הי"א. ואתה תמצא הפסוק הזה פוקד עון אבות וגומר בתורה בד' מקומות. ב' מהם בי' הדברות הראשונות והאחרונו' וא' בפרשת המרגלים. ואחד כאן בזכרון המדות האלה. האמנם בעשרת הדברות נאמר בהם לשונאי לפי שהפקידה ההיא היא בענין ע"א להכרית ולמחות שם העובד אותה מישראל כי הוא שונא ואויב חרף ה'. אבל שתים האחרים אין בהם לשנאי כי הם כוללים שאר העונות ואינם לכליה אלא לפקוד עונש. וראיתי מי שהקשה בזה כיון שהמדה היא שהפקידה תהיה עד ד' דורות ולא יותר מדוע אם כן אמר הכתוב וביום פקדי ופקדתי עליהם. ודרשו חז"ל אין לך דור ודור שלא יהיה בו אוקיא מעון העגל ובלשון אחר הזכירו במקום אחר אין לך פורענות שבאה על ישראל. שאין בו קצת מפורענות של עגל ויתחייב מזה שיהיה פוקד עון אבות אין הפקידה ההיא אלא לשון זכירה שהקב"ה זוכר עון העגל כשהדור חוטא. אבל אינו פוקד שיעניש עליו כי בחורבן בית המקדש נפקד הכל ונמחה העון לגמרי כי בודאי היה החורבן ההוא די בו למרק עונותיהם ושלא ישאר להם מעון העגל כלום והנה יורה על זה שנאמר בחורבן בית המקדש קרבו פקודות העיר ובמלת פקודות רמז מה שכתוב כאן וביום פקדי ופקדתי. וכן אחז"ל במדרש איכה עד היכן עון העגל קיים ר' ברכיה אומר עד עגלי ירבעם שנאמר (הושע י') כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים וגו' רבי שמואל בר נחמני אומר עד חורבן בית המקדש (יחזקאל ט׳:א׳) שנאמר קרבו פקודות העיר הא למדת שאין עון העגל נפקד כלל מחורבן הבית ואילך ואע"פ שאינו נפקד נזכר הוא זה הוא הדרך אשר כתבו אנשים בענין הזה ולא נתישבה בזה דעתי לפי שאם היה ביום פקדי ופקדתי נגמר בחורבן בהמ"ק הרי היו יותר מד' דורות מעון העגל עד החורבן ההוא ואיך יסכים אם כן הכתוב הזה עם המדה שהגבילה על שלשים ועל רבעים. ועוד שהנה הזכרון והפקידה אחד הם שלא יזכיר השם דבר לבטלה אלא לפקוד כמו שהוא. אבל היותר נכון אצלי הוא כפי דעת חז"ל שעון העגל שהיה קודם זכרון המדות האלה גזר עליו יתברך וביום פקדי ופקדתי ואמרו חז"ל שהיה בכל דור ודור ובכל פורענות ופורענות זכר מהעון ההוא. אבל אחרי כן נתרצה הקב"ה למשה רבינו להודיעו דרכיו אשר בהם ינהיג את ישראל משם והלאה. ואז הגביל המדה הזאת עד הדור הד' ולא נכלל עון העגל במדה הזו כי הוא קודם אליה. הנה התבאר שי"ג המדות שנזכרו בכאן באו בסדר ראוי והגון מאד כי הנה זכר ראשונ' שם העצם שהוא ה' ראשון ואחריו ה' השני שהוא מהוה העולם ובורא אותו. ואחריו שם אל המורה על היותו מניע הגלגל העליון. והיו אם כן שלשה שמות הקדושים האלה מתיחסים אליו יתברך. ואחר זה זכר שלש מדות אחרות שעושה הקב"ה עם האדם בתחלתו רוצה לומר במעי אמו ובגדולו והם רחום וחנון ארך אפים. ואחר כן זכר מה שיעשה עמו אחרי היותו אדם וזה אם היה צדיק וישר ינהגהו בשלש מדות והם רב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים. ואם היה רשע וחוטא ינהג אותו בהיותו ית' נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון אבות ובמדות האלה שזכר נכללו כל שאר המדות האלהיות הבאות מן הרחמים. כי הנה אמרו האל הגדול הגבור והנורא ענינו שהוא מנהיג שלשת העולמות ונכללו במדת אל. ואמנם שדי ואלהי הצבאות ענינם שהוא מניע צבאות השמים ומנהיגם וכל זה נכלל בשם אל. וכן צור עולמים הרצון בו נותן הצורה והמציאות לכל הנבראים והוא נכלל בשם ה' השני וכן הטוב והמטיב חי וקיים כלם יוכללו בשמות אשר זכר במדות האלו. וכן מוחל וסולח נכללו בנושא עון ופשע וחטאה. וצדיק וישר אפשר שנכלל במדת אמת. והכוונה בכל המדות האלה היה ללמד למשה שמותיו ומדותיו האלהיות שימשך מהם הטוב והרחמים תמיד ולכן לא זכר קנא ונוקם ובעל חמה לפי שלא היו ממדות הרחמים. והותרו במה שביארתי בזה שתי שאלות הי"ב והי"ג. וחכמי הקבלה אמרו שהי"ג מדות הולכות על ד' ד'. כי אחרי שזכר השם הראשון העליון שהמדות מתאחדות בו והוא אינו מדה תמצא י"ב מדות. ד' מהם ממדת הרחמים. וד' מהם ממדת החסד. וד' מהם ממדת הדין:

ואמנם בהתר השאלה הי"ד שהיא במספר המדות האלה. אומר שהם בלי ספק י"ג. והם הא' ה' הראשון. והב' ה' השני. והג' אל. והד' רחום. והה' חנון. והו' ארך אפים. והז' ורב חסד. והח' ואמת. והט' נוצר חסד לאלפים. והי' נושא עון ופשע וחטאה. והי"א ונקה. והי"ב לא ינקה. והי"ג פוקד עון אבות. הרי לך מספרם שלם. ואתה תראה שי"ג מספרו אחד והוא המורה אחד המכונה בי"ג מדות האלה כי הא' שהוא השם הראשון הוא שם העצם לבדו. והח' הם שמונה מדות מההטבה והחנינה שהם ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים. והד' הם ארבעת המדות האחרונות מהדין שיתערב בו מהרחמים. והם נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון אבות וגו' הנה הם י"ג והם אחד והותרה בזה השאלה הי"ד:

והנה משה רבינו כאשר שמע י"ג מדות האלה וראה שרובם היו מהרחמים וכמה מחכמת האלהיות היתה נכללת בהם השתטח ויקוד ארצה וישתחו לתת שבח והודאה לאל שגמלו ברחמיו להגיעו למעלה ההיא ורב טוב לבית ישראל ברחמים אשר ינהיגהו בהם. ואמר לפניו יתברך אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו ואין ספק שזה השם אדני לא נזכר בזאת הפרשה רק במקום הזה. והמקובלים כתבו בו דברים רבים ומה שראיתי יותר ראוי בזה הוא ב' דברים. הא' הוא כי זה השם הוא אשר נתברר להם שעליו נאמר כי שמי בקרבו. והב' שהוא היותר קרוב והיותר נמצא ומשה רבינו כשהתחנן על עצמו אמר אדני אלהים אתה החלות להראות את עבדך ודניאל אמר ועתה אדני אלהינו אשר הוצאת וגו' אדני ככל צדקותך ישוב נא אפך וגו' והאר פניך אל מקדשך השמם למען אדני אדני שמעה אדני סלחה אדני הקשיבה לאדני אלהינו הרחמים והסליחות. ודבריהם כלם קדושים אבל כפי פשט הכתובים נראה לפרש שמשה רבינו לא עצר כח לזכור בפיו ובשפתיו השם הנכבד כאשר שמע אותו מפי הגבורה באותו המעמד הנורא ועצום. כי ירא מדבר בלשון ההוא שנשתמש בו הקדוש ברוך הוא באותה שעה לפניו. ולכן קראו בשם אדנות כאומר אדני וגבירי אחרי אשר עשית עמדי כל החסדים והטובות האלה אבקש ממך עוד שילך נא ה' בקרבנו. ומלת נא היא כמו שפירשתי למעלה לשון עתה רוצה לומר עכשיו שאמרת לי שאתה נושא עון ופשע וחטאה. והראיתני כל הגדולות והנוראות האלה יהי נא חסדך שילך נא אדני בקרבנו רוצה לומר שעתה בהיותנו במדבר ילך בקרבנו האדון שלי הדובר בי. כי צריכים אנחנו מאד שתלך עמנו בעבור שישראל עם ?קשה עורף הוא מוכנים בטבעם לחטוא ויצרם רע מנעוריו. ואם ילך המלאך עמהם אין בידו לסלוח כמו שאמרת כי לא ישא לפשעכם. ולכך צריך שתלך בקרבנו וסלחת לעוננו ולחטאתנו מה שלא יסלח המלאך. והנה אמר עוד ונחלתנו. לתת טענה שנית על הליכתו עמהם והוא שכיון שעם כל הליכת המלאך הקדוש ברוך הוא היה עתיד להנחילנו את הארץ וזה הוא אמרו ונחלתנו. והרלב"ג כתב ששמע מפני זקנו בפסוק הזה כי מפני שהיום ההוא היה קשה להפך עורף אל מה שנשקע בו אמר הנה אם תסלח לעוננו ולחטאתנו עד שישקעו באמונתך תנחל אותנו לעולם כי הם קשה עורף ולא יסורו מאמונתך כשיסתכנו בה ושיבח החכם מאד הפירוש הזה ואיני מוצא בו טעם לשבח אך הוא כפי פשוטו כאשר פירשתי וכן בזה הדרך הוא רפאה נפשי כי חטאתי לך רוצה לומר אני מבקש ממך רפואה לנפשי בעבור שאני צריך אליה מאד כי חטאתי לך. והנה ראה משה לבקש על זה עתה מפני שהקדוש ברוך הוא נתן לו למעלה פתח תקוה שעוד ילך עמהם ולכך עתה שהיה עת רצון בקש שתהיה הליכתו בקרבם עתה ולא יאחר הענין עוד. והשם השיבו הנה אנכי כורת ברית ואין ענינו שיכרות משה עתה ברית חדשה בין השם ובין ישראל כמו שפירשו המפרשים כי הנה לא נעשה שם ברית אחרת. אבל ענינו שאמר השם שהוא כורת ברית ונשבע לו על מה ששאל ממנו והוא שילך בקרבם. וזה הוא נגד כל עמך אעשה נפלאות שהם המיוחדות לפעולות הש"י ואינם מפעולות המלאך אשר מעשיו מסודרים. וחכמינו זכרונם לברכה אמרו הנה אנכי כורת ברית כרותה שאינה חוזרת ריקם. והיה הנפלאות שיעד לעשות עמהם דבקות שכינתו בתוכם. וענני כבודו סביבם במדבר הנורא ארבעים שנה כמה שאמר שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה ונצחון סיחון ועוג ושאר הנפלאות שנעשו במדבר. וגם עמידת השמש ברקיע שנעשה אל יהושע שלא נברא כמוהו בכל הארץ ובכל הגוים. ונכלל עוד בזה היעוד מציאות הנבואה בישראל ולא באומה אחרת כמו שהתפלל עליו באמרו ונפלינו אני ועמך וכן נפלאות הירדן ואמר שמלבד זה עוד יעשה עם משה בפרט חסד אלהי ונס מופלג. והוא קרון פניו שזכר אחר זה ועליו אמר כאן וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. כי היה חסד פרטי למשה הנס הגדול ההוא כמו שאבאר בענינו. והנה אם כן היה הקב"ה בזה הוא הכורת הברית ומחייב עצמו באלה ובשבועה לעשות הטובות והנפלאות האלה לישראל ולמשה. ואמנם הדברים שיתחייבו ישראל לעשותם כדי למרק עון העגל ולהטיב דרכם להתרצות אל אלהיהם הוא מה שיזכור אחרי זה. והותרה השאלה החמשה עשר האחרונה:

פסוק יא

שמור לך את אשר אנכי מצוך היום וגו' עד ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות:

השאלה הא' מה ראה יתברך אחרי שנתרצה על עון העגל לצוות לישראל המצות האלה שנזכרו כאן שהם עצמם נזכרו למעלה בסוף פרשת משפטים אחת לאחת כי אין ספק שלא צוה עליהם כאן מפני עון העגל כיון שקודם החטא ההוא כבר צוה אותם להם ונזכרו בזה האופן עצמו:

השאלה הב' באמרו שמר לך את אשר אנכי מצוך היום שיורה שכנגד משה ידבר זה לאשר אני עושה עמך. ויקשה אם כן מה ראה לצוות ולהזהיר על זה למשה בפרט בהיותו ירא אלהים וסר מרע:

השאלה הג' בכפל לשון השמירה שאמר שמר לך. ואח"כ אמר השמר לך בהיות די באחת מהם כי הנה שמר והשמר ענינם אחד ושניהם במשה ובישראל:

השאלה הד' אם התחיל להזהיר פן תכרות ברית ליושב הארץ למה זה הפסיק בענין ההוא וצוה שלא יעבדו הם עצמם ע"א כמו שאמר כי את מזבחותם תתוצון וגו' כי לא תשתחוה לאל אחר וחזר אחר כך לענין הברית שהתחילו בו באמרו שנית פן תכרות ברית ליושב הארץ:

השאלה הה' באמרו אלהי מסכה לא תעשה לך. כי הוא מאיסור העבודת אלילים שכבר הזהיר עליה באמרו כי לא תשתחוה לאל אחר. אף כי כבר נכפל הצווי הזה פעמים רבות במה שעבר ואין לומר כי צוה על זה מפני עון העגל. כי הנה קודם שנעשה אותו עון נאמר בזה עצמו בסדר משפטים:

השאלה הו' מה ראה יתברך לצוות כאן על המועדים והרגלים וכבר הזהיר עליהם בסדר משפטים שהיה בין זה לזה כחדש ימים או קרוב אליו ומה צורך בהשנותו כאן:

השאלה הז' למה לא הביא בכלל המועדים יום תרועה ויום הכיפורים. אחרי שהמה גם כן מועדי ה' ובסדר אמור אל הכהנים וכן בסדר פנחס נזכרו כלם אלו ואלו ולכן יקשה למה לא זכרם במקום הזה:

השאלה הח' למה בתוך זכרון המועדים הכניס מצות בכור פטר רחם בין פסח ובין שבועות ולא עשה כן בסדר משפטים כשזכרם שמה ולא באמור אל הכהנים ולא בסדר פנחס:

השאלה הט' למה הכניס הכתוב מצות השבת בין פסח לשבועות. והנה היתה קודמת אליהם ובסדר אמור אל הכהנים ובסדר פנחס תמיד נזכרה שבת בתחלה ואחר כך חג הפסח וחג השבועות ושאר המועדים כלם ולמה לא נזכר כאן כן השבת בתחלה ואחריו המועדים:

השאלה הי' למה אמר במצות פטר רחם ולא יראו פני ריקם. והנה לא סמכו למצות הפסח ביחוד כמו שבסדר משפטים סמכו לפסח. ובסדר ראה אנכי סמכו אל כל הרגלים:

השאלה הי"א במה שאמר במצות הראיה את פני האדון ולא תמצא כלשון הזה במקום אחר אלא בענין הראיה וכן בס' משפטים יראה כל זכורך את פני האדון:

השאלה הי"ב מה ענין אמרו כי אוריש גוי' מפניך כי הנה כבר נא' הנני גורש מפניך את האמורי והודעת הגרוש הוא כפל ומותר וכ"ש במקום הזה:

השאלה הי"ג למה הוסיף לומר שנית בעלותך לראות וגו' שלש פעמים בשנה כי הנה כבר קדם הצווי שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ולמה נשנה:

השאלה הי"ד במצות שהביא אחר זה מבלי צורך וקשור כלל והם לא תזבח על חמץ וגו' ולא ילין וגו' ראשית בכורי אדמתך וגו' גדי בחלב אמו. כי הנה המצות האלה כבר נזכרו בזה הדרך והלשון עצמו בסדר משפטים רצופות זו לזו. והם אם כן כאן נכפלות ולמה נזכרו כאן המצות האלה מבין כל שאר מצות התורה שנתנו בסיני. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלן:

שמר לך את אשר אנכי מצוך היום וגו' עד ויהי שם עם ה' כאשר נתרצה הקדוש ברוך הוא למחול ולסלוח לישראל את עון העגל וכרת בריתו ללכת עמהם בעצמו לעשות להם נסים ונפלאות היו חושבי' ישראל שיצוה עליהם דברים קשים כדי למרק את פשעם. וכמאמר הנביא בלשון השב בתשובה במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה הירצה ה' באלפי אלים וגו' האתן בכורי פשעי ר"ל תמורת פשעי. אבל הש"י כי חפץ חסד הוא לא כן עשה לישראל כי כאשר נתרצה אליהם על העון החמור ההוא אשר עשו לא העמיס אותם במצות חמורות וקשות ולא הרבה להם תורה חדשה ומצות מחודשות מתיחסות לעון העגל אבל לבד צוה אותם מה שכבר נצטוו עליו קודם שחטאו. להודיעם שחנם נתכפרו ובלא מחיר עבודה ומצות נתרצה לסלוח להם. ולכך אמר למשה שמר לך את אשר אנכי מצוך היום ולא היה זה אזהרה לישראל שישמרו המצות האלה אלא צווי למשה בפרט שישמור ויזכור מה שיצוה אותו בעת ההוא כדי לכתוב אותם המצות שיזהיר עליהם עתה. והיה חושב משה שיצוהו דברים מחודשים גדולים וקשים עליהם לעשותם. ואז אמר לו יתברך אותם המצות עצמם שכבר שזהיר עליהם קודם העגל. אם לא שזכרם כאן באופן וסדר נאות כפי המכוון הנה. וכן פירש הפסוק הזה הראב"ע שצוה למשה שישמור אלה התנאים ויכתבם בספר להודיעם לישראל. והותרו בזה שתי שאלות הראשונות הראשון והב'. ואמר הנני גורש מפניך וגו' להגיד שכיון שהוא יתברך גורש מפני ישראל את האמורי ושאר האומות אין ראוי שישראל יכרות ברית עמהם. כי מדרך המוסר בהיות שר ואדון עוזר לאדם מה ולוחם מלחמותיו ומגרש את אויביו אין ראוי שישלם האיש בעל הריב עמהם מבלי רשות ומצות האדון העוזר אותו וע"כ בהיותו יתברך מגרש אויביו אין ראוי שיכרות להם ברית כי יהיה זה חלול כבודו יתברך כל שכן שהאהבה והברית עמהם לא תצלח. כי אחרי שהם לקחו את ארצם מידם אין ספק שתמיד יבקשו רעת ישראל וזה אמרו אשר אתה בא עליה רוצה לומר כי כיון שאתה ישראל באת אל הארץ ההיא ולקחת אותה מידי יושביה והם עשוקים וגזולים ממנה איך ישמרו לך ברית אהבה אבל יהיה בהפך כי יהיה למוקש בקרבך כלומר שכאשר תקראנה מלחמה יתוספו על שונאיך וילחמו בך וגם יהיה למוקש מצד אחר והוא בתתם לפניך מכשול העבודת אלילים. וזה הוא כי את מזבחותם תתוצון וגו' כי לא תשתחוה וגו' פן תשתחוה וגו' ופי' הפסוקים האלה כך הוא יאמר עם היות שאתם בני ישראל בבואכם לארץ תשתדלו לבער העבודת אלילים מקרבך ותתוצו מזבחותם ובמותם של האויבים ותעשה זה לפי שאתה לא תשתחוה לאל אחר ביראתכם את ה' כי הוא אל קנא כמו שראיתם בענין העגל. הנה אע"פ שיהיה כן. אולי תכרות ברית ליושבי הארץ לשישבו אצליכם ותחשבו שאין בזה עון ואשמה. ואין הדבר כן כי המה יזנו אחרי אלהיהם בעבודתם את הפסילים. והיא רעה רבה שבארץ הקדושה יעבוד שום אדם עבודת אלילים שהוא אלהי נכר הארץ. ותמשך עוד רעה אחרת מזו והיא שיזבחו לאלהיהם וקרא לך וגו' כי אחרי הע"א יעשו חגים ויזבחו זבחים ויקראו את ישראל לאכול מהם והוא גם כן עון פלילי שבני ישראל בשר זבחמו יאכלו ישתו יין נסיכם. ועוד ימשך מזה המשך אחר רעה שלישית והיא שתתחתן בהם ולקחת מבנותיו לבניך. כי עם היות שישראל לא יתנו בנותיהם לערלים עכ"ז כבר יקחו בני ישראל את בנות האומות לנשים ויחשבו שהבעל ימשול באשתו ויחזירה לאמונת הש"י ועבודתו ויהיה הדבר בהפך כי תמיד תזנינה בנות הגוים ההמה אחרי אלהיהם והזנו את בעליהן בני ישראל אחריהן לע"א. הנה התבאר שאין כפל בלשון השמירה בפסוקים האלה ממה שאמר שמר לך והשמר לך. כי הראשון הוא צווי למשה והשני הוא אזהרה לישראל. והותרה בזה השאלה הג'. ושלא אמר כי את מזבחותם תתוצון כי לא תשתחוה לאל אחר כמצוה ומזהיר בכאן על בטול העבודת אלילים. אבל להגיד שאע"פ שבבואם לארץ את מזבחותם יתוצון ושלא ישתחוו בני ישראל לאל אחר בלתי לה' לבדו. הנה יש עכ"פ בכריתת הברית ליושב הארץ ג' רעות ומפני זה אמר פן תכרות ברית שתי פעמים ואין בו כפל ולא בלתי סדור. והותרה בזה השאלה הד'. ואחרי שזכר ג' הרעות שימשכו מכריתת הברית לאומות צוה לישראל שבהיותם אדוני הארץ לא יעשו כדומה לדברים הרעים ההם שעושים האומות. אם הזנות לאלהים אחרים ועבודת הצלמים אמר אלהי מסכה לא תעשה לך. ואין זו אזהרה שלא יעבדו ע"א אלא שלא יעשו צורה לזכרון אלהות הבורא יתברך או לתכלית אחר. והותרה בזה השאלה הה' שהיא למה הזהיר כאן בענין ע"א. ואמנם לענין הזבחים והחגים צוה לישראל שיעשו חגיהם כמצות אלהיהם ולכבודו ולא שיעשו חגים מלבם וכדי שהם ובניהם יושרשו תמיד באמונות האמתיות ובעבודה האלהות. צוה אותם על מצות הראיה שיבוא כל זכר לראות את פני השם ובזה יתקיימו בעבודה האמתית ובאמונות האמתיות ולא יזנו אחרי אלהי העמים ודמיונות הנשים המקטרות לבעל ולזה פרט ואמר כל זכורך. כי היה המצוה הזאת על הזכרים כדי להרחיקם מאמונות הנשים השאננות. וביאר המועדים והחגים אשר יעשו להם באמרו את חג המצות תשמור כלומר שלא יאכל מזבחי האומות ולא ישמור את חגיהם אבל ישמרו מועדי ה' מקראי קדש. וזכר אותם ג' בלבד שהיה בהם עליות הרגל והשמיט האחרים שאין בהם חובת ראיה. ואפשר לומר גם כן שצוה יתברך שיעשו המועדים שיהיה בהם זכר לשני חסדים גדולים שקבלו ישראל ממנו יתברך. הא' הוא המקום אשר יצאו משם שהוא גבול מה שממנו ?נעתקו. והב' היא המקום אשר באו שמה ארץ ישראל טובה ורחבה. ולכן זכר חג הפסח מפני יציאת מצרים כמו שאמר כי בחדש האביב יצאת ממצרים. וזכר עמה מצות קדש לי כל בכור לפי שהוא היתה גם כן לזכר היציאה והנס מההצלה שנעשה לבכורות ישראל. ולכן הביא אחריו מצות השבת לפי שהיא תורה גם כן על יציאת מצרים שנאמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן אנכי מצוך. ואמר בחריש ובקציר תשבות לפי שהחרישה והקצירה בתבואה הם עיקר חיי האדם ומזונותיו ועכ"ז לא ידחו את השבת. הנה אם כן שלשת המצות האלה באו לזכרון יציאת מצרים. ולפי שבהליכתם לבית הבחירה ורגל הפסח לא ילכו בידים ריקניות. הזהירם שאז ברגל הפסח יוליכו הבכורות אשר יולדו להם לתת לכהן. הנה התבאר מזה למה הזהיר כאן על המועדים ולמה לא זכר בכללם יום תרועה ויום הכפורים. ולמה בתוך המועדים הכניס מצות בכור פטר רחם בין הפסח ובין השבועות והותרו בזה השאלות הו' והז' והח'. וכן התבאר למה זכר מצות השבת סמוך לפסח ולמה אמר בבכור פטר רחם ולא יראה פני ריקם שהוא להגיד שיוליך הבכורות ברגל הפסח. ובזה לא יראה פניו ריקם באותו רגל כי הנה בשאר הרגלים היו דברים רבים להביא מתבואת הארץ וראשית הבכורים אבל בחג הפסח שלא היה עדין תבואה ולא פירות להביא צוה שיוליך אז כדי שלא יראה פני השם ריקם את הבכורות. וכאלו אמר תדע למה אחרי חג הפסח צויתיך על הבכורות הוא כדי שתוליכם אז בידך לבית המקדש ובזה לא תראה את פני ריקם. והראב"ע כתב שאמר ולא יראו פני ריקם לזכרון יציאת מצרים שהוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל. והותרו בזה השאלות הט' והי'. ואחרי שזכר המצות שיורה על גאולתם ממצרים זכר עוד אותם שיורו על הארץ אשר באו שמה. והם חג השבועות וחג הסוכות כי שניהם יורו על היותם יושבים בארץ הנבחרת ובחג השבועות היו מביאים העומר שהוא קציר חטים להודות לה' שנתן להם ארץ חטה ושעורה ובחג הסוכות היו מביאים בכורי כל הפירות להודות לפניו על אסיפתם כמ"ש באספך מגרנך ומיקבך. ומפני זה לא בא בחג השבועות זכרון מתן תורתנו. ולא קרא חג הסוכות בשמו כי אם חג האסיף לפי שהיא היתה כוונת החג. הנה אם כן היו המועדים האלה כלם לתת הודאה על יציאת מצרים ועל ביאתם לארץ ישראל. אח"ז צוה כנגד למוד הבנים והיותם מוחזקים באמונת השם שלא די שלא יזנו אחרי הנשים מהאומות אבל גם כדי להטביעם באמונה האלהית שלש פעמים בשנה יראו ויבואו לבית המקדש כי שם יראו נפלאות השם ויאמינו בגבורתו. ואמר את פני האדון ה' אלהי ישראל. להגיד שבהיותו זונה אחרי הע"א יפשע משני צדדים. הא' בהיותו טועה אחרי אלוה שאין בו ממש. והב' להיותו מורד באלהי אבותיו אשר הטיב עמהם כמה מהטובות. והמשכם אחרי אלוה חדש שלא היטיב להם כלום וכמ"ש יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם. ולזה אמר כאן שיבוא ויראה את פני השם כי האדון ה' מפאת עצמו והוא אלהי ישראל מפני מעלתו והשגחתו באומה ראוי לעובדו ולבוא ולהשתחוות לפניו גם כי הוא אלהי ישראל בהטבתו אותם כרחמיו וכרוב חסדיו ולכך ראוי לעובדו. גם אמר אלהי ישראל בהפך מה שאמרו הרשעים עובדי העגל אלה אלהיך ישראל. והותרה בזה השאלה הי"א. ובעבור שצוה אותם על מצות הראיה אמר להם. כי אוריש גוים מפניך רוצה לומר היות שם שתי סבות גדולות שמפניהם כל האומות יחמדו את ארצכם והם הראשונה לפי שהיתה מאבותיהם. וכל אדם חפץ בנחלת אבותיו. והב' להיותה ארץ טובה ורחבה שכל אדם יחמוד לרשת משכנות מנוחה. ובעבור שתי סבות האלה היה ראוי שהאומות ישתדלו בכל עוז לקחת ולכבוש את ארצכם. ובפרט בזמן עלותיכם לרגל שהאדמה תשאר שממה מהזכרים. הנה עם כל זה לא יחמוד איש את ארצכם ולא ימלאהו לבו לבוא לכובשה בזמן הרגל המקודש. וזה שאמר כי אוריש גוים מפניך שהיא הסבה ראשונה לחמדה והרחבתי את גבולך שהיא הסבה השנית. ועם כל זה לא יחמוד איש את ארצך בעלותך להראות את פני השם שלש פעמים בשנה פעם אחר פעם. כי אף על פי שיהיה הזמן מוכן לחמוד ולגזול השם ישמרם מכל רע ישמור את ארצכם. והותרו במה שפרשתי בזה השאלות הי"ב והי"ג. ואחרי שצוה בכל זה אמר שלא יחשבו שהיו כל המועדים שוים בעניני חיוביהם ובזמני עשייתם אינו כן כי ענין הפסח שזכר אין ראוי להקדימו ולא לאחרו מזמנו המוגבל. וזה הוא לא תשחט על חמץ דם זבחי רוצה לומר שלא ישחוט את הפסח בעוד שהחמץ בבית כי היא קדימה יותר מהראוי. וג"כ לא ילין לבקר זבח חג הפסח כלומר שלא יאחר אכילתו ולא יותר ממנו עד בקר. אבל בענין הביכורים שהיו מביאים בחג השבועות שהוא בכורי קציר חטים ובחג הסוכות בכורי כל הפירות והתבואות לחים וצמוקים. הנה אין המצות ההם באותו ערך מהחיוב ולא מהגבלת הזמן כמו הפסח. אבל החיוב בהם הוא לבד שיביאם לבית המקדש, והוא אמרו ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, ולא הגביל זמן להבאה ההיא. והנה התבאר שזכר כאן מצוה מיוחסת לפסח לענין הפסח ומצוה אחרת מיוחסת לשבועות וסוכות מהבאת הבכורים ולפי שהאומות ההן בזמן קבוציהם היו אוכלים גדיים מבושלים בחלב כמו שעוד היום עושים כל רועי צאן בעשותם קבוצי הנהגותיהם כמו שפרשתי בסדר משפטים, לכן הזהירם כאן ושם גם כן שבזמן אלו המועדים בקבוציהם לא יבשלו גדי בחלב אמו ולא יאכלו אותו, כי אכילת הבשר עם הגבינה או עם החלב היא ממנהג עובדי ע"א, הנה אם כן באו המצות האלה כלם בסדר נכון, והותרה בזה השאלה הי"ד, ואחרי המצות האלה כלם שבאו לצורך סדור הדברים וענינם כראוי אמר יתברך למשה כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל רוצה לומר משה אתה חשבת שאתן לך מצות מחודשות על ישראל למרק מהם עון העגל, אינו כן כי אני מבקש ממך אלא שתכתוב את הדברים האלה, כי אתה ידעת שעל פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל והברית הוא מה שנזכר בסוף אלה המשפטים ובזה הודיעו שאלה המצות עצמם שצוה להם שמה היה עתה מזהיר אותם עליהם שלא יסורו מהם מהרה, ונמצא שבאה אליהם הסליחה והכפרה מבלי חדוש תנאי ולא מצוה נוספת על מה שהיו להם מקודם אלא בחסד עליון וברחמים גדולים:

פסוק כח

ויהי שם עם ה' וגו' עד סוף הסדר, ויש לשאול בפרשה הזאת שאלות:

השאלה הא' מה היה תכלית נס קירון הפני משה כי הנה הקדוש ברוך הוא לא יחדש פלא כי אם לצורך והכרח רב, והנה לא נמצא בכתוב הכרח שהביא לזה:

השאלה הב' מה היה ענין הקירון הזה בפני משה, האם הוא משל להפלגת השגת שכלו, או היה זוהר מוחש ותוספת אור בעור פניו כמו שיראה מפשט הפסוקים האלה. או היה עם זה תבנית קרנים יולדו למשה בפניו כמו שקראם הרמב"ן קרני ההוד:

השאלה הג' למה נעשה זה הנס למשה בזה הזמן רוצה לומר כאשר קבל הלוחות אחרונות ולא נעשה כזה ביום המעמד הנבחר במתן תורתנו או כאשר קבל הלוחות הראשונות או בפעם הב' כשעמד בהר להתפלל על עון העגל:

השאלה הד' בכפל שבא בכתובים בזכרון ירידת משה מההר שאמר ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד משה וחזר לומר שנית ברדתו מן ההר והוא כפל:

השאלה הה' למה לא זכר הכתוב איכה נעשה קירון פני משה ואמר בלבד ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כאלו היה כבר דבר ידוע הקירון שנעשה בו ובא הכתוב להודיע בלבד שלא הרגיש כשנשתנה מזגו ועור פניו ישונה:

השאלה הו' באמרו כי קרן עור פניו בדברו אתו כי הנה מאמר בדברו אתו אין ענין לו והוא מותר כי לא בלבד בשעת הדבור קרן עור פניו, אבל גם כן ביתר הזמנים היה זה. ולמה אם כן אמר בדברו אתו:

השאלה הז' איך לא ידע משה כי קרן עור פניו. כי הנה הקירון לא היה אפשר שיהיה רק בהשתנות מזגו ובהיות בו טבע חדש, ואיך לא ירגיש משה בשנוי טבעו והתחלפות מזגו:

השאלה הח' למה יראו אהרן והנשיאים מגשת אל משה האם חשבו שיהרגם בקרניו כשור מועד ובהם עמים ינגח, או מה היתה שבת פחדם ויראתם כי הציור בהכרח יקדם לפחד וליראה:

השאלה הט' למה אמר וירא אהרן וכל בני ישראל ולא זכר הנשיאים ואח"כ אמר ויקרא אליהם משה וישיבו אליו אהרן וכל הנשיאים ואם כלם כאחד פחדו למה לא זכר שקרא לכלם כי אם לאהרן ולנשיאים בתחלה ואחר כך לישראל:

השאלה הי' אם היה שהי"ת רצה לעשות קירון פנים במשה למה הוא נתן על פניו מסוה והיה אם כן בזה סותר ומונע הכוונה האלהית ועושה מלאכת השם רמיה:

השאלה הי"א מה היה התועלת במסוה שנתן משה על פניו כיון שבדברו עם האל ובדברו עם ישראל היה מסיר המסוה, והיה אם כן פעל בטל לתתו בהיותו יחידי כי הפסוקים מעידים שהיה מסיר המסוה בדברו עם השם וכן בדברו עם העם, וכן פירשו רש"י וחכמינו זכרונם לברכה גם כן:

השאלה הי"ב במה שנזכר בפסוק האחרון שם משה שלשה פעמים ללא צורך באמרו וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה והיה די לומר וראו בני ישראל את פניו והנה קרן עורו והשיב את המסוה. והנני מפרש הפסוקים באופן יוסרו השאלות האלה כלם:

ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה וגו' עד סוף הסדר, השוה הקדוש ברוך הוא נתינת הלוחות האחרונות לראשונות בדברים שקרו בהר, כי כמו שבראשונות נאמר למשה במעמד מתן תורה עלה אלי ההרה והיה שם וגו' (א"ה נל"ח כן באחרונות נאמר ויהי שם עם ה' וגו' וכמו שבלוחות הראשונות נאמר ויראו ע"כ) את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר מאיר ומזהיר, כן אמר כאן שראו פני משה כי קרן עור פניו אמנם לא היה בהם כח להסתכל בקרניו של משה וכן אמרו במדרש בא וראה כמה כחה של עבירה שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה אומר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ואינן נרתעין ומשעשו את העגל אף מקרני הודו של משה היו יריאין ונרתעין, ותוכן הענין הזה הוא שכבר נודע מדרכי הטבע שהמאכל והמשתה מזהירים ומלבנים פני האדם, לפי שהוא בהיותו ניזון מהלחות יקנה השומן והבהירות כפי התמדת המזון הטוב באיכותו, וכמ"ש (תהלים ק"ד ט"ו) ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד, והנביא מקונן על רעת הרעב בזמן החורבן אחר האוכלים למעדנים נשמו בחוצות וגו' זכו נזיריה משלג צחו מחלב אדמו עצם מפנינים וגו' חשך משחור תארם לא נראו בחוצות צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ, וכמו שאמרו על ההוא (אמר המגיה נ"ל חסר דאתא לקמיה דר' אמר לי' בעלתי ולא מצאתי דם וכו' שנת בצורת הואי ראה ר' פניהם שחורות וכו' עד קרא עליהם צפד עורם על עצמם, כבפ"ק בכתובות דף ו' ע"כ) ובהיות המזון מזהיר ומלבין פני האדם והעדרו משחיר ומקדיר פניו והיה שמשה אדוננו עמד בהר שלש פעמים ארבעים יום וארבעים לילה בכל פעם ופעם לחם לא אכל ומים לא שתה היה מהראוי כפי הדרכים הטבעיים שיחשך משחר תארו ועוז פניו ישונה להעדר המזון ולהיותו בהר לחרב ביום ולקרח בלילה ציה גם חום, ומפני זה יעדו יתברך שלא יהיה כן אבל בהפך שיזהירו פניו לא לבד כיתר בני אדם, אבל יזהירו עוד כזוהר הרקיע וכככבים לעולם ועד וכל זה כדי שיכירו וידעו כל יושבי תבל כי יד ה' עשתה זאת ושלא על הלחם לבדו יחיה האדם ושאין מעצור ביד השם מברוא חדשה בארץ ומעשות אדם חומרו דומה בזוהר גשמות לשמי השמים והיו אם כן בנס המופלא הזה תועלת רבות, הא' להודיע גבורות השם ונפלאותיו לבני אדם ושמו שיעד נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים, וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך, והב' להגדיל מעלת משה על כל ילוד אשה שזכה נפשו ושכלו להדבק בעליונים ולהיות כאחד מהשכלים הנבדלים וזכה גופו וחומרו להזהיר כאחד מככבי השמים, וכאלו היה קרון הפנים הוראה גדולה שהאיש ההוא מלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, וכמ"ש שלמה ע"ה (קהלת ח') חכמת אדם תאיר פניו, ובתנחומא אמרו בשעה שהקדוש ברוך הוא היה מלמדו תורה מנצוצות שיצאו מפי השכינה נטל משה קרני ההוד ומזה התבאר שהיה קרון הפנים כפשוטו של פסוק ושאינו צורה ומשל לדבקות השכל וזוהרו כדברי הרלב"ג ויתר המתחכמים, אלא שהקדוש ברוך הוא רצה לשנות בריאתו של משה באותם ארבעים יום וארבעים לילה שעמד בהר כמספר הימים שיתהוה העובר בבטן המלאה. ואז נעשה שכלו רוחני במעלה עליונה מה שאין הפה יכולה לדבר ונעשה גופו כאחד מצבא המרום המאיר לארץ ולדרים עליה ולזה הקדימה התורה לומר ויהי שם עם ה' ארבעים יום וגו' לחם לא אכל וגו' ויהי ברדת משה וגו' ר"ל שישב שם עם השם בדבקות נמרץ שהתמיד בו כל אותו הזמן הרב מבלי הפסק ולכן לא אכל ולא שתה כדי שלא יפסיקהו ולא יטרידהו דבר מהענינים הגשמיים מהמזון ולא בשינה וביציאת המותרות ושאר הדברים ההכרחיים לחי והנמשכים אחרי המאכל וכאשר הקדים השלמות הזה והחריב הכחות הגופניים המשיך אחריו שלמות עצום לגופו והוא אמרו ויהי ברדת משה מהר סיני וגו' ומשה לא ידע וגו' ומזה תבין שלא היה הנס הזה מקרון העור בכל גוף משה שנשתנה תולדתו החומרי אל עצם שמימיי. אבל היה לבד בצדדי העור אותו הזוהר והעור וגם לא בכל צדדי עור הגוף כי אם בעור הפנים בלבד להיותו הנראה והמושג ומגולה לרואים מבין שאר חלקי הגוף לפי שפניו היו ראוים לאותו שלמות כיון שהם הביטו במראה האלהית כמ"ש ותמונת ה' יביט, ומפני שלמות הנמרץ הזה נאמר בסוף התורה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, רוצה לומר שהאל ידע אותו ועשה פליאות מופלגות בפנים השכליים של משה ובפנים הגופניים ממנו בקרון עורם. וזה הוא פנים אל פנים שנאמר שם שהם כלם פני משה פני שכלו ופני גופו. והתועלת הג' היה בזה לעם ישראל שיזכו לראות המראה הנפלאה ההיא ובה ישתלמו נפשותיהם ויתקיימו אמונותיהם האמתיות וישמעו עוד מפני זה דברי משה כי שלמות הנותן הוא ממה שיכין וישלים אל המקבל, וידעו עם זה שמשה הוא היה הראוי להנהיג את העם לא עגל המסכה אשר הם עשו להם, וגם ידעו מזה שאין הדברים האלהיים כדברים הגשמיים כי האדם כשיפליג הבטתו בניצוץ השמש יחלש כחו הרואה ויחשכו עיניו וישחרו פניו ולא כן משה עבד ה' ר"ל כי בהביטו באור האלהי הצח והמצוחצח הוסיף אור בפניו וזוהר בלתי מיוחד לטבע האדם, ולזה ר"ל להשלים העם במושגיהם אמר יתברך על זה נגד כל עמך אעשה נפלאות, והותרו עם מה שפרשתי בזה השאלות הא' והב' והג', וכבר בא בדברי הנביא חבקוק ענין האור והזוהר האלהי באמרו (חבקוק ג') ונוגה כאור תהיה קרנים לו ושם חביון עוזו, ואם היה קרון פני משה קרנים שנולדו לו למה יתיחסו לעור הפנים, ואמר ויכתוב על הלוחית עשרת הדברים ויהי ברדת משה וגו', להגיד שהקדוש ברוך הוא כתב על הלוחות אשר פסל משה את עשרת הדברים שהיו בלוחות הראשונים וכבר חשבו קצת המפרשים מאשר ראו שצוה השם למשה כתוב לך את הדברים האלה שאמרו ויכתוב על הלוחות חוזר למשה הנזכר שהוא כתב על הלוחות כאשר צוהו השם, והוא טעות מבואר, כי הנה כתוב לך את הדברים האלה נאמר על המצות שנזכרו שמה בפרשה, ואח"ז נאמר ויהי שם עם ה' והוא המורה שאמרו ויכתוב על הלוחות חוזר להקדוש ברוך הוא שזכר למעלה כי הוא כתב עליהם עשרת הדברים ולא משה ולכן נאמר אחריו ויהי ברדת משה מהר סיני כי נזכר שם משה מפני שמה שכתוב למעלה ויכתוב על הלוחות הוא חוזר להקדוש ברוך הוא, אבל הירידה היתה למשה והנה אמרו ברדת משה מהר סיני הסיר הספק הזה מעקרו והכפל זכרון הירידה שתי פעמים הוא לפי שכמו שבלוחות הראשונות אמר ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו סמוך לירידה נתן לו את הלוחות עם הכתיבה כלה, ככה רצתה תורה להודיעני פה הלוחות השניות האלה שלא ניתנו למשה אלא בעת הירידה כי הוא לא נתעסק בכתיבתם ולזה אמר ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר, ואין אמרו ברדתו מן ההר פירוש זמן קרון הפנים מתי היה, כי כבר נאמר ויהי ברדת משה מהר סיני שאז קרן עור פניו, אבל אמר עוד ברדתו מן ההר על ענין הלוחות שלא היו עמו אלא בעת רדתו מן ההר כי קודם זה לא נגעה בהם ידו שמה והותרה בזה השאלה הד', והנה אמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו לפי שלא הוצרכה תורתנו להודיע איך נעשה קרון עור הפנים כי הוא פועל אלהי ואין עלינו להפלא איכה ואיככה, אבל הודיעתנו שנעשה הנס ההוא בלי זמן ומבלי שהרגיש בו מרע"ה, לפי שהדברים הטבעיים צריכים זמן והכנות ולכן יורגשו בהכרח, אבל הדברים האלהיים מבלי זמן ומבלי הכנה עשה אותם הקדוש ברוך הוא כרצונו, האמנם נתן הכתוב סבה למה לא הרגיש משה בזה, ואמר שהיה מפני היותו מתבודד הרבה בדבקותו, וזה הוא אמרו בדברו אתו כי בי"ת בדברו בי"ת הסיבה ר"ל בסבת דברו עם האל, והותרה בזה השאלה הה' והו' והז', וספר הכתוב שכאשר ראו אהרן וכל ישראל את משה כי קרן עור פניו פחדו וייראו מגשת אליו, וכתב הרמב"ן שאולי חשבו שהיה שם כבוד השם או מלאכים ופחדו פן יפרוץ בהם השם. והראב"ע כתב וטעם ויראו ששבו לאחור והעד וישובו אליו ירצה שלא פחדו כלל, אבל שבו לאחור כאדם המתבהל מדבר, ואין הכתוב יוצא מידי פשוטו יאמר שפחדו ויראו ממנו והיה זה לשתי סבות, הא' מפני שנצטוו במעמד הר סיני פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב לכן פחדו מהקרבתם אל הקדש כדברי הרמב"ן, והב' למה שראו הזוהר והצצה המופלגת ההיא מפני משה פחדו אולי בקרבם אליו והביטם בו יארע להם מהעורון וכהות העינים כמו שיקרה למביטים בחוזק השמש, ומפני זה ג"כ וייראו מגשת אליו, והג' שהדברים הבלתי נהוגים יבהילו הרואים אותם תמיד ולכן ישראל כשראו את משה באופן כך נבהלו וייראו מגשת אליו כדי להתמהמה עד אשר ידעו מה הדבר ההוא האם הוא מזיק או מועיל כי זה דרך הנבהלים נרתעים לאחור עד אשר ידעו אמיתת הדבר ההוא האם הוא דבר מזיק והותרה בזה השאלה הח'. וספרה תורה שלא לבד נבהלו ופחדו אנשי ההמון אשר לא ידעו ולא יבינו, כי גם אנשי המעלה והנשיאים פחדו ג"כ ולזה אמר וירא אהרן וכל בני ישראל ר"ל אהרן שהיה אחרי משה במעלה ושלמות וכל שאר העם כקטון כגדול את משה כי מרחוק ראוהו שהיה בא והלכו לקבל פניו, וכאשר ראו קרון פניו פחדו מגשת אליו, ומשה כשראם נרתעים לאחוריהם לא רצה לקוראם כלם כאחד, אבל קרא ראשונה את אהרן ונשיאי העדה וידבר אליהם ר"ל למה פחדתם ומה ראיתם והם גלו לו אמיתת הענין ואז קרא משה לכל העם או שהם מבלי קריאה הלכו אליו כאשר ראו שאהרן והנשיאים נגשו ולא ניזוקו, ומשה צוה אותם את כל אשר דבר ה' אותו בהר והמה המצות שצוה עליהם כשמחל עון העגל, והותרה בזה השאלה הט'. וזכר הכתוב שכאשר הגידו למשה אהרן והנשיאים כי קרן עור פניו נתן על פניו מסוה ולא היתה כוונתו במסוה ההוא שיוכלו לגשת אליו שא"כ היה לו לתתו כאשר היה מדבר עמהם ולהסירו אח"כ והוא לא היה עושה ככה וכתב הראב"ע שבעבור היות משה משופטי ישראל חשש שאולי מפני זוהר פניו ישכחו האנשים הבאים לפניו למשפט את טענותיהם והוא טעם חלוש מאד אף כי לא היה בא אצלו כי אם הדבר הקשה ועל יד אחד מהשופטים לא הבעלי דינים אבל ענין זה אצלי הוא שכאשר ידע כי קרן עור פניו ידע שלא היה דבר הגון וראוי שישתמש בזוהר ההוא בדבר חולין, והיה דעתו שאחר שהקדוש ברוך הוא עשה זוהר פניו כזוהר הרקיע וכככבים היה מהדין שיעשה הוא כמעשיהם, וכמו שהגרמים השמימיי כל תנועותיהם ופעולותיהם הם אם כדי לקבל את השפע ממניעיהם או כדי להשפיע במה שלמטה מהם ככה יעשה הוא ג"כ בזוהרו שישתמש לבד ממנו בעת קבלו השפע מהש"י וכן בעת תתו השפע לבני ישראל וללמדו אותם התורה והמצות באופן שיהיו עיניהם רואות את מוריהם, ומפני זה בהיותו מדבר עם השם היה מסיר את המסוה שאז היה מקבל השפע וכן בדברו לישראל היה מדבר מבלי מסוה כי היה אז משפיע אליהם, אבל אח"כ היה נותן על פניו מסוה כדי שלא ישתמש באותו זוהר אלהי בעת אכילה והמשתה והשינה וגם בעת דברו לאשתו ואנשי ביתו בדברים שאינם מהתורה והמצות, לפי שאין הדברים ההם ממה שיאמרו בגרמים השמימיים כאומר שאינו עושה מבלי מסוה הדברים אשר בהם ידמה לשמימיים ועם מסוה הדברים הגשמיים, ואחרי שזכרה תורה מה שקרה לו באותה שעה ראשונה זכרה מנהגו תמיד כל הימים, וזה הוא שאמר ובבוא משה לפני ה' וגו' רוצה לומר שבבוא לפני ה' לקבל השפע יסיר המסוה מעל פניו ויקבלהו פנים בפנים ובהיות המסוה סר מעל אפיו היה יוצא מאהל מועד וידבר אל בני ישראל את אשר יצוה באופן שבעת נתינת השפע האלהי אליו ובעת למדו לישראל היו הכל רואים את פני משה כי קרן עור פניו ולא היה שם מסוה מונע מראותם, ואח"כ ישיב משה את המסוה עד בואו לדבר עם השם, והותרו בזה השאלות הי' והי"א, והראב"ע כתב שלא היה ההוד והקרון ההוא כי אם בעת דבור השם למשה ושעל זה נאמר בדברו אתו, כי אז היה מתחדש בו זוהר הכבוד והוא יוצא ומדבר עם ישראל ורואים קרון פניו ושהיה עד נאמן שהשם דבר אתו, ובהשלימו לדבר משם והלאה היה נעדר ממנו אותו קרון פנים וזה הוא המסוה כדי שלא תשפל מעלתו בעיני העם חסרי הדעת בראותם שסר האור ממנו ושבו פניו לקדמותם, וזה בעיני דעת נפסד ואם נפל בו מחכמה שנאמר כי קרן עור פניו בדברו אתו הנה הכתוב יוכיח שזה לא נאמר אלא על השעה ראשונה ושלא נאמר בדברו אותו בזמן הקרון אלא שלא ידעו משה בסבה דברו אתו כמו שפרשתי, וגם כפי דרך הכתוב הזה לא היה נשאר ההוד לעת דברו לעם כי אם בלבד בדברו עם השם והכתוב אומר שתמיד היה קרון עור פניו, ולא היה המסוה תחבולה לשלא יראו העם העדר האור כי אם שלא יראו האור עצמו, אבל אמתת הדבר הוא כמי שפרשתי. ואמנם זכר ג' פעמים שם משה בפסוק האחרון, להודיע בזה שני דברים הא' שלא יחשוב אדם שבסבת האור המבריק ההוא היה העם בלתי מכיר פני משה כמו שיקרה לאיש שבהשתנות פני חבירו לסבה לא יכירהו כי הנה בענין משה לא היה כן אבל ראו בני ישראל את פני משה שהיו תמיד רואים ומכירים שהיו פני משה עם כל הקרון ההוא. והדבר הב' שהודיענו פה הוא שמשה באותו קרן לא היה כל כך מתבודד שלא ישתמש בחושיו כשאר הנביאים בעת נבואותיהם כי הוא מעצמו אחר הדבור היה משיב את המסוה על פניו להיותו תמיד בהשתמשות חושיו וביקיצה רבה כאשר היתה בהיות משה קודם נבואתו. והותרה בזה השאלה הי"ב. וחכמי הקבלה נתנו בזכרון שם משה בפסוק הזה כל כך פעמים טעמים אחרים ואני לישב הפסוק על פשוטו באתי ובמדרש אמרו מהיכן נטל משה קרני ההוד ובאו שם על זה דעות רבנין אמרי מן המערה ר' ברכיה אומר מהלוחות ר' שמואל בן נחמני אומר מכתיבת התורה ויש עיון רב בדעות האלה ואינם מזה המקום ונשלם בזה מה שראיתי לבארו בזה הסדר הגדול והעמוק כי תשא. תם: