מ"ג שמות כב ד
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה [בעירו] ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בעירה [בְּעִירוֹ] וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּ֤י יַבְעֶר־אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת־בְּעִירֹ֔ה וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי יוֹכֵיל גְּבַר חֲקַל אוֹ כְרַם וִישַׁלַּח יָת בְּעִירֵיהּ וְיֵיכוֹל בַּחֲקַל אָחֳרָן שְׁפַר חַקְלֵיהּ וּשְׁפַר כַּרְמֵיהּ יְשַׁלֵּים׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם יִפְקַר גְּבַר חֲקִיל אוֹ כַּרְמָא וִישַׁלַח יַת בְּעִירֵיהּ וְיֵיכוּל בַּחֲקַל גְּבַר אוֹחֲרָן שְׁפַר חַקְלֵיהּ וּשְׁפַר כַּרְמֵיהּ יְשַׁלֵּם: |
רש"י
"כי יבער" - יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו ויזיק אותו באחת משתי אלו או בשלוח את בעירה או בבעור ופירשו רבותינו ושלח הוא נזקי מדרך כף רגל ובער הוא נזקי השן האוכלת ומבערת (ב"ק ג)
"בשדה אחר" - בשדה של איש אחר
"מיטב שדהו וגו' ישלם" - שמין את הנזק ואם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו ישלם לו ממיטב שדותיו אם היה נזקו סלע יתן לו שוה סלע מעידית שיש לו למדך הכתוב שהנזקין שמין להם בעידית (ב"ק נז)
[ט] ופירשו רבותינו ושלח הוא נזקי מדרך כף רגל. שקרא הכתוב 'שלוח' לשון נופל על לשון, מפני כי ההיזק הוא על ידי ההליכה שהולכת בשדה ודורכת אותה ברגליה, ושייך אצל הליכת הרגל 'שלוח', כדכתיב (ישעיהו ל"ב, כ') "משלחי רגל השור והחמור". וכן השן נקרא "וביער", אף על גב דלשון "וביער" לפי פירוש רש"י לשון בהמה, כתב לך בכאן לשון "וביער בשדה אחר", לשון הנופל על השן, ששייך לשון זה עליו, דכתיב (מלכים א י"ד, י') "כאשר יבער הגלל עד תומו", והוא השן. ובפרק קמא דבב"ק (סוף ב ע"ב) מפורש דרשות מקראות אלו:
[י] בשדה של איש אחר. דאין לפרש כמשמעו שיש כאן שתי שדות, דכן משמע "בשדה אחר" מן השדה הראשון, דאין כאן אלא שדה אחת, לכך הוצרך להוסיף 'בשדה איש אחר', וקאי הך "אחר" על איש, לא על שדה:
[יא] שמין את הנזק וכו'. אבל לא שיתן טוב תחת רע, דאם לא כן מאי אהני ליה שיתן לו מיטב, הרי צריך שומא, דודאי שמין לו, ואהני לו דניחא ליה לאדם במיטב, אף על גב שהוא מועט:
[יב] ואם בא לשלם קרקע וכו'. אבל אין מוכרח לשלם לו קרקע, דהא מרבינן "ישיב" (לעיל כא, לד) לרבות אפילו שוה כסף ואפילו סובין (בבא קמא דף ז.), וילפינן בפרק קמא דבב"ק (דף ה.) כל אבות הנזיקין זה מזה, אלא הא דקאמר "מיטב שדהו" היינו כשבא לשלם קרקע - ישלם מיטב, אבל כשבא לשלם מטלטלין - משלם אפילו סובין. ומה שאמרה תורה כשבא לשלם קרקע ישלם דוקא מיטב, ואילו מטלטלין מצי לשלם מכל מילי אפילו סובין, מפרש בפרק קמא דבב"ק (דף ז:) דמטלטלין כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבין הכא מזדבין במקום אחר. ומה שאמר 'מיטב שדותיו', מפני שמשמע יקח המיטב מן השדה, ואין דרך בני אדם ליקח רק שדה שלימה, לכך פירש 'מיטב שדותיו', כלומר השדה הטובה בכולם:בד"ה בשדה אחר כו' כשהיא נקודה כו' נ"ב ואני אומר שאינו דומה לזה אלא שדה היא לשון נקבה ואחר הוא לשון זכר ודוק מהרש"ל ואני תמה עליו הלא מצינו ששדה הוא לשון זכר דכתיב יעלוז השדה וכל אשר בו ורבים כמוהו שוב מצאתי בחזקוני פ' בחקותי בפסוק והיה השדה בצאתו ביובל שכתב וז"ל מגיד שהשדה קרוי לשון זכר בלשון הקודש ע"כ והיינו כדפי' כנ"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כִּי יַבְעֶר – יוֹלִיךְ בְּהֵמוֹתָיו בְּשָׂדֶה וְכֶרֶם שֶׁל חֲבֵרוֹ וְיַזִּיק אוֹתוֹ בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי אֵלּוּ: אוֹ בְּשִׁלּוּחַ אֶת בְּעִירֹה, אוֹ בְּבִעוּר. וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: שִׁלּוּחַ – הוּא נִזְקֵי מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל; "וּבִעֵר" – הוּא נִזְקֵי הַשֵּׁן הָאוֹכֶלֶת וּמְבַעֶרֶת (ב"ק ב' ע"ב).
בִּשְׂדֵה אַחֵר – בְּשָׂדֶה שֶׁל אִישׁ אַחֵר.
מֵיטַב שָׂדֵהוּ ... יְשַׁלֵּם – שָׁמִין אֶת הַנֶּזֶק, וְאִם בָּא לְשַׁלֵּם לוֹ קַרְקַע דְּמֵי נִזְקוֹ, יְשַׁלֵּם לוֹ מִמֵּיטַב שְׂדוֹתָיו; אִם הָיָה נִזְקוֹ סֶלַע, יִתֵּן לוֹ שְׁוֵה סֶלַע מֵעִדִּית שֶׁיֵּשׁ לוֹ. לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁהַנִּזָּקִין שָׁמִין לָהֶם בְּעִדִּית (ב"ק ו' ע"ב).
רשב"ם
"מיטב שדהו..." - מעידית שבנכסיו "ישלם" לו קרקע, או שווה כסף; כך פירשו רבותינו.
ולפי פשוטו משמע לפי מיטב שדהו וכרמו של זה הניזק ישלם לו, כי שמא מן מיטב אכלו בהמותיו של מזיק.רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ובער בשדה אחר" אף על פי שיצאה הבהמה מאליה אל שדה אחר:
" מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" שהשן והרגל מועדות ברשות הניזק (קמא פרק ראשון):אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
העמק דבר
• לפירוש "העמק דבר" על כל הפרק •
- "כי יבער איש" היינו רגל, משום הכי כתיב "שדה או כרם", דרגל בהמה משבר ענפי הכרם;
- "ושילח את בעירה..." היינו שן, שאינו רגיל לאכול אלא שדה.
תולדות אהרן
• לפירוש "תולדות אהרן" על כל הפרק •
- (בבא קמא ב:): "תניא: ושלח זה הרגל, וכן הוא אומר (ישעיהו לב) "משלחי רגל השור והחמור". ובער זו השן, וכן הוא אומר (מלכים א יד) "כאשר יבער הגלל עד תומו".
אמר מר: ושלח זה הרגל, וכן הוא אומר "משלחי רגל השור והחמור". טעמא דכתב רחמנא "משלחי רגל השור והחמור", הא לאו הכי - במאי מוקמת לה?
- אי קרן - כתיב!
- אי שן - כתיב!
- - איצטריך, סד"א אידי ואידי אשן, והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא, קמ"ל.
- והשתא דאוקימנא ארגל, שן דלא מכליא קרנא מנלן?
- - דומיא דרגל, מה רגל לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא, אף שן לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא.
אמר מר ובער זו השן, וכן הוא אומר "כאשר יבער הגלל עד תומו". טעמא דכתב רחמנא "כאשר יבער הגלל עד תומו", הא לאו הכי - במאי אוקימנא לה?
- אי קרן - כתיב!
- אי רגל - כתיב!
- - איצטריך, סד"א אידי ואידי ארגל, הא דאזיל ממילא הא דשלח שלוחי, קמ"ל.
- והשתא דאוקי אשן, רגל דאזלה ממילא מנלן?
- - דומיא דשן, מה שן לא שנא שלחה שלוחי לא שנא דאזל ממילא, אף רגל, לא שנא שלחה שלוחי לא שנא אזלה ממילא.
ולכתוב רחמנא "ושילח" ולא בעי "וביער", דמשמע רגל ומשמע שן:
- משמע רגל דכתיב (ישעיהו לב) "משלחי רגל השור והחמור",
- ומשמע שן דכתיב (דברים לב) "ושן בהמות אשלח בם"!
- - אי לאו קרא יתירה, הוא אמינא או הא או הא, או רגל דהזיקו מצוי או שן דיש הנאה להזיקו.
- - מכדי שקולין הן ויבאו שניהם, דהי מנייהו מפקת?
- - אצטריך, סד"א הני מילי היכי דשלח שלוחי אבל אזלא ממילא לא, קמ"ל."
- (בבא קמא נה:): "ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן... שן דכתיב ובער בשדה אחר עד דעביד כעין ובער, רגל דכתיב ושלח עד דעביד כעין ושלח"
"ושלח את בעירה" -
- (בבא קמא יז:): "אמר רב אשי: תנא שן דחיה, וקתני שן דבהמה; סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה כתיב - בהמה אין חיה לא, קא משמע לן דחיה בכלל בהמה"
"בשדה אחר" -
- (בבא קמא יד.): "מתקיף לה רבי זירא: כיון דמיוחדת לפירות, הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא! אמר ליה אביי: כיון דאינה מיוחדת לשוורים, שדה אחר קרינא ביה."
- (בבא קמא כא.): "מחזרת, רב אמר חייבת, ושמואל אמר פטורה... איכא דאמרי... אמר רב: לא שנו אלא מחזרת, אבל מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים - פטורה; ושמואל אמר: אפילו מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים - חייבת.
- לימא בבור ברשותו קמפלגי, רב דאמר פטור קסבר בור ברשותו חייב, ושמואל דאמר חייב קסבר בור ברשותו פטור...
- לימא מחזרת תנאי היא, דתניא "אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית, מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה דברי ר"מ, ורבי יהודה רבי יוסי ור"א אומרים אין דרכה לאכול אלא להלך", ר' יוסי היינו תנא קמא, אלא מחזרת איכא בינייהו, ת"ק סבר מחזרת נמי משלם מה שנהנית, ורבי יוסי סבר משלמת מה שהזיקה? - לא, דכולי עלמא מחזרת אי כרב אי כשמואל, והכא בביער בשדה אחר קא מיפלגי, מר סבר ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים, ומר סבר ובער בשדה אחר ולא ברשות המזיק. ברשות המזיק לימא פירך ברשותי מאי בעי! אלא, דאילפא ורבי אושעיא איכא בינייהו."
- (בבא קמא כג.): ""על החררה משלם...":...
דאכלה היכא? אילימא דאכלה בגדיש דעלמא, הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא! לא צריכא, דאכלה בגדיש דבעל חררה..."
- (בבא קמא כה:): "ותהא שן ורגל חייב ברשות הרבים מקל וחומר, ומה קרן שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק ברשות הרבים חייבת, שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם אינו דין שברה"ר חייב! - אמר קרא "ובער בשדה אחר", ולא ברשות הרבים."
- (בבא קמא נח:): ""כיצד משלמת מה שהזיקה...": מנא הני מילי? אמר רב מתנה: דאמר קרא ובער בשדה אחר, מלמד ששמין על גב שדה אחר. האי ובער בשדה אחר מבעי ליה לאפוקי רשות הרבים! אם כן לכתוב רחמנא "ובער בשדה חבירו", אי נמי, "שדה אחר"; מאי בשדה אחר - ששמין על גב שדה אחר. ואימא כוליה להכי הוא דאתא, לאפוקי רשות הרבים מנלן? - אם כן לכתביה רחמנא גבי תשלומין, "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם בשדה אחר"; למה לי דכתביה רחמנא גבי ובער? שמע מינה תרתי."
- (בבא קמא נט:): ""רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורים...": מאי טעמא? הא דאמר רחמנא ובער בשדה אחר מלמד ששמין על גב השדה, הני מילי מידי דצריך לשדה; הני, כיון דלא צריכי לשדה, בעינייהו בעי שלומי."
"מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" -
- (בבא קמא ו:): "תנו רבנן: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם - מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש.
ור' ישמעאל - אכל שמינה משלם שמינה אכל כחושה משלם שמינה?!
- - אמר רב אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן - כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל, דמשלם שמינה.
- - אמר רבא: ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל משלם שמינה?! המוציא מחבירו עליו הראיה!
- - אלא אמר רב אחא בר יעקב: הכא במאי עסקינן - כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק, ובהא פליגי: רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן, ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן.
- - מ"ט דרבי ישמעאל? - נאמר שדה למטה ונאמר שדה למעלה: מה שדה האמור למעלה דניזק, אף שדה האמור למטה דניזק.
- - ורבי עקיבא? מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, דהאיך דקא משלם.
- - ורבי ישמעאל? אהני גזרה שוה ואהני קרא, אהני גזרה שוה כדקאמינא, אהני קרא כגון דאית ליה למזיק עידית וזיבורית, ועידית לניזק וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק, דמשלם ליה ממיטב דידיה, דלא מצי אמר ליה תא את גבי מזיבורית, אלא גבי ממיטב.
ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש. מאי קל וחומר להקדש?
- - אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש, "שור רעהו" אמר רחמנא ולא שור של הקדש!
- - אלא לאומר הרי עלי מנה לבדק הבית, דאתי גזבר ושקיל מעידית - לא יהא אלא בעל חוב, ובעל חוב בבינונית!
- - וכי תימא סבר ר"ע כל בעל חוב נמי בעידית, איכא למיפרך, מה לבעל חוב שכן יפה כחו בנזקין, תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין?!
- - לעולם דנגח תורא דידן לתורא דהקדש, ודקא קשיא לך "שור רעהו" אמר רחמנא ולא שור של הקדש - ר"ע סבר לה כר"ש בן מנסיא, דתניא: ר"ש בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור, שור של הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם.
- - אי הכי, ר' ישמעאל ור' עקיבא, ממאי דבעידית דניזק וזיבורית דמזיק פליגי, דלמא דכולי עלמא בדניזק שיימינן, והכא בפלוגתא דר"ש בן מנסיא ורבנן קמפלגי, ר"ע סבר כר"ש בן מנסיא ור' ישמעאל סבר כרבנן!
- - אם כן, מאי "לא בא הכתוב"?
- - ועוד: מאי קל וחומר להקדש?
- - ועוד: הא אמר רב אשי: תניא בהדיא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם - מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק.
רמי ליה אביי לרבא: כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם - מיטב אין מידי אחרינא לא? והתניא "ישיב" לרבות שוה כסף ואפילו סובין!
- - לא קשיא, כאן מדעתו כאן בעל כרחו.
- - אמר עולא בריה דרב עילאי: דיקא נמי דכתיב ישלם בעל כרחו.
- - א"ל אביי: מי כתיב ישולם? ישלם כתיב, מדעתו משמע! אלא אמר אביי... דיניה בעידית ואי א"ל איהו הב לי בינונית טפי פורתא, א"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקיל כיוקרא..."
- (גטין מח:): "משנה: "הניזקין שמין להן בעידית... מפני תיקון העולם".
גמרא: מפני תיקון העולם?! דאורייתא היא, דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם!
- - אמר אביי: לא צריכא אלא לרבי ישמעאל, דאמר מדאורייתא בדניזק שיימינן, קמ"ל מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק...
- - רבינא אמר: לעולם מתניתין רבי עקיבא היא דאמר מדאורייתא בדמזיק שיימינן, ורבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא, ו"מה טעם" קאמר: מה טעם הניזקין שמין להן בעידית? מפני תיקון העולם, דתניא אמר ר"ש: מפני מה אמרו הניזקין שמין להן בעידית מפני הגזלנים ומפני החמסנין, כדי שיאמר אדם למה אני גוזל ולמה אני חומס למחר ב"ד יורדין לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי וסומכים על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, לפיכך אמרו הניזקין שמין להן בעידית."
- (בבא קמא נט.): "תניא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית וק"ו להקדש. ולא תימא כרב אידי בר אבין דאמר רב אידי בר אבין כגון שאכלה ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה הואי אי שמינה הואי דאמר קום שלים שמינה במיטב דאיכא השתא, דהכי לא אמרינן, מאי טעמא - המוציא מחבירו עליו הראיה; אלא במיטב דלקמיה, ומאי ניהו? כי היאך דסליק."
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
(דבר אחר)
קלח. כי יבער איש שדה או כרם לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
שדה או כרם מה כרם יש בו פירות, אף שדה יש בו פירות.
קלט. ושלח את בעירה מכאן אמרו, מסר צאנו לבנו לשלוחו ולעבדו פטור. לחרש שוטה וקטן, חייב.
קמ. ובער בשדה אחר רבי נתן אומר, הרי המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות. ויצאה בהמתו של בעל הבית והזיקה, קורא אני עליו ושלח את בעירה. לכך נאמר, ובער בשדה אחר, (אלא) [ולא] אחר הוא זה. מיטב שדהו ומיטב כרמו מיטב שדהו של (מזיק) [ניזק] ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, לא בא הכתוב ללמדך אלא ששמין נזקין בעדית. קל וחומר להקדש.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קלז. כי יבער איש שדה . מלת בעור בא על הבהמה, ובא על כליון והשחתה. ומצין אכילת הבהמה שמשחתת את הנאכל. ובמה שאמר כי יבער, בא בהוראה משותפת. ומפרש ושלח את בעירה, שהם נזקי רגל, ובער שהם נזקי שן. ובא ללמד ששניהם דין אחד להם. בנזקי רגל חייב אף דאזלא ממילא ונזקי שן חייב אף דלא מכליא קרנא. כמו שאמרו בבבא קמא (דף ג) ושם (דף ה') אמר שנוכל ללמוד שן ורגל מבור ומקרן רק דאתיא להלכותיהם. וזהו שאמר במכלתא שבא ללמד ג' דברים : א) ששן ורגל מועדים מתחלתם, ב) שצריך דוקא ובער בשדה אחר וברה"ר פטור, ג) שמיטב שדהו ישלם מן העדיות.
קלח. שדה או כרם אם יכתב שדה וכרם נטעה שדוקא אם בער שדה וכרם ביחד, לר' יאשיה שהוי”ו מורה תמיד החבור. וגם לר' יונתן נטעה שאם בער שדה וכרם ביחד דינו שווה לשאם בער אחד מהם [וכמו שבארתי זה בארך קדושים קא ]. ונ"מ למה שאמרו בבבא קמא (דף נח) שאם אכלה פירות מחוברים, משערים מה שהזיקה בששים, ובשאכלה פירות דקל חשוב משערים אותו בפני עצמו. [עין בחושן משפט סי' שצד סעיף ד ה' ו'.] ועל זה מלמד שחייב על בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
והנה מה שמחויב לשלם על כרם פשוט יותר ממה שמחויב על שדה. כמו שתראה בבא מציעא (דף לא). ואם כן היה ראוי שיכתב כרם או שדה, שיהיה לא זו אף זו. כמה שאמרנו באיילת השחר ( כלל קצט ). ומזה מבואר שבא כרם ללמד על שדה. מה כרם יש בו פירות. ובזה יכתוב תמיד את המלמד באחרונה אף שהלמד יש בו רבוהת יותר (כמו מה שאמרתי בכלל ר ).
קלט. ושלח את בעירה . פעל שלח בבנין הכבד אינו מציין השליחות שתכליתו להחזיר לו תשובה, רק שעזבו או מכריחו לצאת. ( אחרי סה ) ובדבר שתחת רשותו מצייין לרוב שעזבו לצאת מרשותו. וה"ה בכאן מציין שלא שמרו כראוי, כגון שמסרו ביד חרש שוטה וקטן. אבל אם מסר אותו ביד פקח לא שלחו חפשי כי היה משומר, ועיין בבבא קמא (דף נה).
קמ. ובער בשדה אחר . התנה שאינו חייב על השן והרגל רק ברשות הניזק. לא אם הזיקה ברשות המזיק, וה"ה ברה"ר. ובאר ואם רצה לשלם בקרקע, צריך לתת לו מיטב שדהו. ופירש רבי עקיבא, שדהו של מזיק. ור' ישמעאל סבירא ליה שאם זבורית דמזיק כשל עידית דניזק, נקראת הזבורית מיטב שדהו, לערך הניזק שאין צריך לתת יותר ממה שהיה לו לניזק. ועיין בבבא קמא (דף ו ע"ב).