מ"ג שמות ד יא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי יהוה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְהֹוָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר יְיָ לֵיהּ מַן שַׁוִּי פֻּמָּא לַאֲנָשָׁא אוֹ מַן שַׁוִּי אִלֵּימָא אוֹ חֶרְשָׁא אוֹ פְתִיחָא אוֹ עֲוִירָא הֲלָא אֲנָא יְיָ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר יְיָ לֵיהּ מַאן הוּא דְשַׁוֵי מַמְלֵל פּוּמָא בְּפוּם אָדָם קַדְמָאִי אוֹ מַאן שַׁוִי אַלִימָא אוֹ חַרְשָׁא אוֹ פִּתִיחָא אוֹ סַמְיָא הֲלָא אֲנָא יְיָ: |
רש"י
"או מי ישום אלם" - (תנחומא שמות אות י) מי עשה פרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתך ואת משרתיו חרשים שלא שמעו בצוותו עליך ולאספקלטורין ההורגים מי עשאם עורים שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת
"הלא אנכי" - ששמי ה' עשיתי כל זאת
[ו] עשה לפרעה אלם כו'. וקשה למה צריך לפרעה להיות אלם אחר שלמדו לדבר דברים לפני פרעה, ועוד, אם לא נתאמץ בהריגתו - אם כן לא היה מועיל מה שלמדו לדבר לפני פרעה, כיון שהיה צריך שלא יהיה מתאמץ בהריגתו, ועוד, אם לא נתאמץ בהריגתו - מאי זה שכתב (רש"י) אחריו שעשה משרתיו חרשים שלא ישמעו מצות פרעה, והלא לא נתאמץ בהריגתו (קושית הרא"ם), ועוד, מאי היה מועיל שלא נתאמץ במצות הריגתו כיון שהוליכו לבימה לידון ונעשית ספקליטורין עורים ונמלט מן הבימה, ועוד, אם היה נעשה אספקלטורין עורים עד שנמלט מן הבימה - למה היה צריך שיהיה נעשה צוארו עמוד של שיש, כמו שכתוב בפרשת יתרו, שאמר "ויצילני מחרב פרעה" (רש"י להלן יח, ד), ויראה שכולם צריכין, כי הקב"ה מקרב כל הניסים אל הטבע כל מה דאפשר, שאין הקב"ה מבטל הטבע בחינם אם לא להכרח, וכל מה דאפשר שלא יהיה מבטל הטבע - הוא נעשה, לפיכך אם לא היה מלמדו לדבר, והיה פרעה נעשה אלם שלא נתאמץ כלל בהריגתו, היה זה שינוי טבע לגמרי למי שאין לו זכות כלל, ולא היה מתאמץ בהריגתו, הרי אין לו זכות כלל, לפיכך לימדו למשה לדבר וללמד זכות בטענתו, ולהתנצל עצמו עד שיהיה לו זכות מה. ולפיכך מה שהקב"ה עשה שלא יהיה מתאמץ בהריגת משה אין זה שינוי טבע לגמרי, אחר שלמד קצת זכות עליו. וכן אם לא עשה הקב"ה משרתיו אלמים שלא שמעו מצות המלך - בודאי אף על גב שלא נתאמץ במצות הריגתו בודאי ציוה המלך להורגו, אלא שלא נתאמץ, שאם לא ציוה להורגו כלל זה היה שינוי טבע לגמרי, שהיה ראוי להיות נתאמץ בהריגתו ועכשיו לא יהיה מצוה להורגו, אלא היה מצוה להורגו, ובזה נעשו משרתיו המוסרים לאספקלטר - חרשים, שלא שמעו מצות פרעה שהיה מצוה להרוג, אלא היה בדעתם שלא היה מצוה רק שאמר שדינו להרוג, ולא היו שומעים הצואה. וחלוק גדול בין מצוה ובין שאמר שיש להרוג מפני שהדין כך. ואילו לא היה זה שנעשו עבדיו חרשים שלא שמעו הציווי - בודאי מצות המלך יש לעשות ולהיות זריז על מצותיו, והיו הם אומרים לאספקלטור - ההורגים [ב]מצות המלך - להרוג את משה, ולפיכך נעשו חרשים שלא שמעו מצות המלך, רק היו סבורים שאמר שיש להרוג את משה - שכך ראוי להיות נהרג, ובשביל שלא היה מצות המלך לא היו שומרים עליו כאשר ראוי לשמור על מצות המלך, ונעשים עורים שלא ראו אותו, וברח מן הבימה. אמנם משה לא היה סומך על הנס (פסחים דף סד:) שיהיה בורח, דאין לעלות על הדעת שהם עורים, עד שראה שנעשה צוארו אבן שיש, וראה שהקב"ה עמו, וברח מן הבימה. ובמה שנעשה צוארו אבן שיש לא סגי, שאף על גב שנעשה צוארו אבן שיש לא היו מניחים אותו לברוח, ולא בכל יום מתרחש ניסא (פסחים דף נ.), והיו ממתינים לו והיה פרעה ממיתו, לכך צריך לכל:
[ז] הלא אנכי ששמי ה'. פירוש שאין רוצה לומר כי "אני ה'" כמו בכל מקום שכתוב "אני ה'", דמאי בא להגיד כאן, אלא פירושו הלא אנכי שעשיתי כל הדבר הזה ששמי ה':
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם – מִי עָשָׂה פַּרְעֹה אִלֵּם, שֶׁלֹּא נִתְאַמֵּץ בְּמִצְוַת הֲרִיגָתְךָ, וְאֶת מְשָׁרְתָיו חֵרְשִׁים, שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בְּצַוּוֹתוֹ עָלֶיךָ? וְאֶת אִסְפָּקֻלָטוּרִין הַהוֹרְגִים, מִי עֲשָׂאָם עִוְּרִים, שֶׁלֹּא רָאוּ כְּשֶׁבָּרַחְתָּ מַן הַבִּימָה וְנִמְלַטְתָּ?
הֲלֹא אָנֹכִי – שֶׁשְּׁמִי ה' – עָשִׂיתִי כָּל זֹאת (תנחומא שמות, י).
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ובספר המורה כתוב כי המסיר קנין יאמר בו שפעל האפיסה כי יאמרו במי שיכבה הנר שהביא החשך ע"כ, ומה שאמר או חרש היה לו לומר או שומע או חרש כדי שיהיה דבר והפכו ככל השאר אך מפני שחוש השמע נקשר עם הדבור שהרי לא נדע הדבר שהוא מדבר עד שנשמעהו שידבר וא"כ הרי השמיעה בכלל מי שם פה לאדם וע"כ לא הוצרך להזכיר או שומע והזכיר או חרש שהוא הפכו.
ויש להתבונן איך סדר הכתוב ג' מעלות זו למעלה מזו, ראשונה הדבור הוא מצד הנפש אשר האלמות הפכו, והשנית חוש השמע שהוא למעלה לחוש הראות זהו שאמר או חרש, והשלישית חוש הראות הוא שאמר או פקח או עור, וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי טו) מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם, באר כי האור ירחיב הלב אבל חוש השמע גדול יותר מאד כי מלבד שירחיב את הלב וישמח אותו עוד ידשן את עצמותיו, הנה כי רבה התועלת המגעת לאדם מן האוזן יותר מן העין וכן אמרו רז"ל סימא עינו נותן לו דמי עינו חרשו נותן לו דמי כלו, ומפני שבאר הכתוב כי האוזן אבר נכבד מן העין כתיב אחריו (משלי טו) אוזן שומעת תוכחת חיים.
וידעתי כי לפי זה יקשה לך למה הקדימה לאה אמנו ראובן לשמעון כי מאחר שקראה את שמם זה על שם הראיה וזה על שם השמיעה היה לה להקדים אל הבכור שם השמיעה, והענין הזה לא יתבאר כי אם בקבלה כי הראיה מכח הה"א והשמיעה מכח הוא"ו ומזה הוצרכה להקדים אל הבכור שם הראיה כדי להקדים אות הה"א לאות הוא"ו בסדר א"ב ג"ד, והבן זה.
הלא אנכי ה'. יתכן לומר כי הזכיר השם הזה על הבינה שכתוב בה (איוב לב) ונשמת שדי תבינם שכנגדה הכח המדבר בנשמת האדם באבר הלשון וסימנך (תהלים מה) אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר והמשכיל יבין ויתבאר לו עלוי האדם ביצירתו הנפלאה, וכבר הזכרתי מזה בפסוק (בראשית א) נעשה אדם בדרך הרביעי.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
למה אחר כל הדברים אמר סתם שלח נא ביד תשלח שזה היל"ל תיכף שמסרב בהשליחות ומה התשובה הלא אהרן וכו' ידעתי כי דבר ידבר הוא, שא"כ ישלח את אהרן לבד, ולמה צריך מ"ש ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו וכל האריכות שהוא למותר:
"ויאמר ה' מי שם פה לאדם". הרמב"ם באר במו"נ שההעדר לא יתיחס לפעולת פועל, ולפ"ז לא יתכן לומר מי ישום אלם או חרש, שהלא האלמות והחרשות הוא העדר ולא יתיחס לפעולת פועל, אמנם ה' הודיע למשה הפך מסברא זאת, שאחר שה' ברא את האדם שיהיה לו פה לדבר ועינים לראות ואזנים לשמוע, כבר שם טבע זו בכל המין, וכשתראה איש אלם או חרש או עור לא תאמר שהוא העדר שה' לא שם בו כח הדבור והראיה והשמיעה, כי היה ראוי שפיו ידבר ועיניו יראו ככל האדם, רק ה' פעל בו האלמות והחרשות בפעולת פועל לאיזה תכלית מיוחד שראה בחכמתו שאיש הזה צריך שיהיה אלם או חרש, וכבר כתב הר"ן שמה שמשה היה כבד פה וכבד לשון הי' מפעולת ה' והשגחתו, וזה כדי שידעו כולם שמה שהצליח בשליחותו אל פרעה ואל ישראל לא היה ע"י שהיה בעל לשון ומשך לב מלך ושרים ולב בני עמו בכח דבורו וצחות לשונו, כי כשהיה כבד פה ובכ"ז חלו מפניו מלך ושרים ידעו כי יד ה' עשתה זאת לא תחבולה אנושית וחלקת לשון ופתוי שפתים. ולי עוד בזה טעם, מצד שמשה היה מוכן להיות נביא תורה, והיה צריך שלא יוסיף אפילו אות אחת מדעתו רק הדברים אשר ישים ה' בפיו, לכן היה בהשגחת ה' שיהיה כבד פה שבזה ידעו כולם שה' הוא הדובר בו והוא אשר שם הדברים בפיו, וא"כ מה שהיה משה אלם וכבד פה, לא היה העדר רק פעולת פועל שה' שם אותו אלם בכונה, כי מצד תולדותיו היה ראוי שידבר ככל האדם, כי נולד בשלמות בלי שום חסרון כלל, וז"ש מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, ר"ל כמו שמה שהאדם יכול לדבר זה מתיחס לפעולת ה' כן מה שישים אלם אינו העדר רק מתיחס לפעולת ה', רק שההבדל שביניהם הוא ששימת הדבור באדם יתיחס אל העבר ששם פה לאדם בעבר, בעת יצר את האדם הראשון שם במין האדם כח הדבור, ושימת האלמות וחסרון הדבור למי שירצה מתיחס אל העתיד שהאיש הפרטי שרואה בחכמתו שצריך שיהיה אלם ישים אותו אלם בעתיד, ופקח נופל בין על ראות העין, פקח את עיני האנשים, בין על שמיעת האוזן, פקוח אזנים, ועז"א מי שם פה או אלם, או חרש או פקח, ר"ל [פקוח אזנים] או פקח [עינים] או עור, הלא אנכי ה', כ"ז יתיחס לפעולת ה':אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
אכן נתכוין לומר אליו כי הוא האדון הוא הבורא והשכיל לעשות פה לאדם לשכלול הבריאה, והוא אומרו מי שם פה וגו', ואמר או מי וגו' פירוש שהגם שיארע לאדם דבר שיהיה אלם וגו' גם זה לא במקרה יהיה הדבר ההוא אלא ממני אנכי ה' הוא העושה הדבר ואני מסבב סיבובין לעשותו כן לתכלית דבר. ובזה רמז לו כי כבדות פיו ולשונו הוא לתכלית דבר טוב ולזה לא הסיר ממנו עלגותו. או ירצה לומר כיון שהשם אלם וגו' הוא ה' ברוך הוא אם כן היה לו להשכיל בדעתו כי מה' יצא דבר מלכות שיעשה עלג וזולת גזרת מלך לא היה כן, ואפי' לדברי חכמים (שמו"ר פ"א) שהיה סבה לדבר זה גחלת שנתן לפיו בהבחנת פרעה אם לא היה ה' חפץ בדבר לא היה כן אחר שה' הכין ועשה פעולתו בהכנת הפה כאומרו מי שם פה וגו' דבר פשוט הוא שכשיעשה אלם יהיה הדבר לצד איזה תכלית הגון או למה שנתחייב כפי מעשיו, וכמאמר רבי אמי (שבת דף נה.) אין יסורין בלא עון, וכבד פה ולשון נקראים גם כן יסורין ואם כן היה ראוי לו למשה לדעת סיבת דבר ולתקן ויתפלל לה' על הדבר אשר לא כן הוא עושה אלא אדרבה מראה כי הדבר הוא טבעיי ואינו תלוי מצידו, ולזה אמר אליו ועתה ואין ועתה אלא תשובה שיחזור בו מדעת זו:
וכנגד חשש שלא יאמינו ישראל לצד עלגותו אמר אליו אנכי אהיה עם פיך והוריתיך וגו'. עוד נראה שיכוין באומרו לך ואנכי אהיה עם פיך שהשיבו תשובה נצחת כי כל עוד שלא התחיל במצוה אין מקום להסיר עלגותו, ולזה אמר לך פי' לך בשליחות זה וכשתדבר תראה שיוסר כבדות פיך ולשונך, והוא אומרו והוריתיך אשר תדבר, לא אמר את אשר תדבר אלא אשר תדבר פי' אראך שתדבר בלשון צח והבן ונכון. וטעם אומרו והוריתיך ולא אמר ואראך נתכוין לרמוז לו שיהיה לו צחות הדיבור כדרך הרגיל באדם בהורתו לא לפי שעה יהיה הדבר כמעשה ניסים אלא בדרך טבעיות גמור כאילו הורה גבר בלשון צח ורגיל ולא כמו שכתבתי בפי' ראשון שלא ידבר צחות אלא בעת הצורך: