מ"ג שמות ד י


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר משה אל יהוה בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהֹוָה֮ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַר מֹשֶׁה קֳדָם יְיָ בְּבָעוּ יְיָ לָא גְּבַר דְּמִלּוּל אֲנָא אַף מֵאֶתְמָלִי אַף מִדְּקַמּוֹהִי אַף מֵעִדָּן דְּמַלֵּילְתָּא עִם עַבְדָּךְ אֲרֵי יַקִּיר מַמְלַל וְעַמִּיק לִישָׁן אֲנָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ בְּבָעוּ יְיָ לָא גְבַר דַבְּרָן אֲנָא אוּף מֵאִתְמְלֵי אוּף מִן לְקָדָמוֹי אוּף מִן שַׁעְתָּא דְמַלֵילְתָּא עִם עַבְדָךְ אֲרוּם חֲגַר פּוּם וַחֲגַר מַמְלֵל אֲנָא:
ירושלמי (קטעים):
אֲרוּם חֲגִיר פּוּם וּקְשֵׁי מַמְלֵל אֲנָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"גם מתמול וגו'" - למדנו שכל שבעה ימים היה הקב"ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה ושלשה גמין רבויין הם הרי ששה והוא הי' עומד ביום הז' כשאמר לו זאת עוד שלח נא ביד תשלח עד שחרה בו וקבל עליו (ש"ר) וכל זה שלא הי' רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה שנאמר (הלא אהרן אחיך הלוי וגו' ועוד נאמר לעלי הכהן) (שמואל א ב) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים הוא אהרן וכן (יחזקאל כ) ואודע להם בארץ מצרים וגו' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ואותה נבואה לאהרן נאמרה

"כבד פה" - בכבידות אני מדבר ובלשון לע"ז בלב"ו (שטאממלער)

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

גַּם מִתְּמוֹל וְגוֹמֵר – לִמְּדָנוּ, שֶׁכָּל שִׁבְעָה יָמִים הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַתֶּה אֶת מֹשֶׁה בַּסְּנֶה לֵילֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ. "מִתְּמוֹל", "שִׁלְשׁוֹם", "מֵאָז דַּבֶּרְךָ", הֲרֵי שְׁלֹשָׁה, וּשְׁלֹשָׁה גַּמִּין רִבּוּיִין הַם, הֲרִי שִׁשָּׁה, וְהוּא הָיָה עוֹמֵד בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּשֶׁאָמַר לוֹ זֹאת עוֹד: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח", עַד שֶׁחָרָה בּוֹ וְקִבֵּל עָלָיו (שמו"ר ג,יד). וְכָל זֶה שֶׁלֹּא הָיָה רוֹצֶה לִטֹּל גְּדֻלָּה עַל אַהֲרֹן אָחִיו, שֶׁהָיָה גָּדוֹל הֵימֶנּוּ וְנָבִיא הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרָיִם" (שמ"א ב,כז), הוּא אַהֲרֹן. וְכֵן: "וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם... וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ" (יחזקאל כ,ז), וְאוֹתָהּ נְבוּאָה לְאַהֲרֹן נֶאֶמְרָה (תנחומא שמות, כז).
כְּבַד פֶּה – בִּכְבֵדוּת אֲנִי מְדַבֵּר, וּבִלְשׁוֹן לַעֵז בלב"א [balbe = עילג, מגמגם‏[2]].

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך" - למדנו שכל שבעת הימים היה יושב הקב"ה ומפתה משה ללכת בשליחותו מתמול ומשלשום ומאז דברך הרי שלשה ושלשה גמין רבויין הרי ששה והיה עומד ביום השביעי לשון רש"י ועל דרך הפשט יאמר כי אני כבד פה גם מתמול גם משלשום כי מנעורי הייתי כבד פה אף כי עתה כי אני זקן וגם מאז דברך היום אל עבדך כי לא הסירות כבדות פי בצוותך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך ואם כן איך אלך לפניו והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת אל תצוני שאלך כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר (פסוק י"ב) שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה ובאלה שמות רבה (ג כ) אמרו אמר לו אם אתה אינך איש דברים אל תחוש הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה ואם חפצתי שתהיה איש דברים היית אלא לעשות כך אני חפץ ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך הדא הוא דכתיב (בפסוק יב) ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך ולפי זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (בשמו"ר א כו) שאירע לו עם פרעה והנכון בעיני שאמר ה' למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה' עושה כל ובידי לרפאות אותך ועתה כיון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה לך אל אשר אני מצוה לך ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי גם אפשר שיהיה רמז מ"ויחר אף ה' במשה" (פסוק י"ב) שלא רצה לרפאותו ושלחו על כרחו

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


בי אדני לא איש דברים אנכי. דרשו רז"ל שבעת ימים היה הקב"ה מפתה למשה שילך למצרים מתמול ומשלשום הרי ג' וג' גמין רבוין הרי ו' והיה עומד ביום השביעי, ומה שאמר כי כבד פה אמרו במדרש משה נתגדל בפלטרין של פרעה והיה נוטל כתרו ומשליכו לארץ ורצה המלך לדונו להריגה ואמרו לו אצטגניניו זהו שאמרנו לך שהוא עתיד להושיע את ישראל ולהחריב מלכותך, נתיעץ פרעה עם חכמיו והיו בכלל יועציו יתרו ואיוב ובלעם זה אומר חייב מיתה הוא וזה אומר נער הוא ואין לו דעת, מה עשה הביאו לו קערה אחת נתנו בתוכה זהוב אחד וגחלת של אש אמרו אם הוא נוטל הזהוב בידוע שהוא בן דעת וחייב מיתה ואם הוא נוטל הגחלת בידוע שאין לו דעת ופטור מן המיתה היה רוצה ליטול את הזהוב ומלאך בא והטה ידו ונטל הגחלת והכניסם לתוך פיו ונעשה ערל שפתים.

ולפי המדרש הזה יאמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי מנעורי כל שכן עתה שאני זקן ואתה לא רפאתני מאז דברך אל עבדך ותצוה אותי בשליחות זאת, ומה שלא רפאו הש"י ולא הסיר כובד פיו מפני שלא התפלל ומה שלא התפלל מפני שלא היה רוצה ללכת.

וכתב רבינו חננאל מה שהזכיר שני דברים כבד פה וכבד לשון יורה כי משה רבינו לא היה צח הדבור באותיות זשרס"ץ שהן אותיות השינים זהו שאמר כי כבד פה גם לא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ"ת וע"ז אמר וכבד לשון.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא איש דברים אנכי" בלתי מורגל במלאכת לשון למודים וסדרה לדבר לפני המלך: " גם מתמול" בהיותי גר בארץ נכריה: " גם משלשם" בהיותי בבית פרעה: " גם מאז דברך אל עבדך" אף על פי שהיתה נפשי הדברית אז באור פני המלך לא קנתה לשון למודים:

" כי כבד פה וכבד לשון אנכי" וזה קרה לי, כי בהיות כלי הדבור שלי בלתי מוכנים לפיכך לא פנה לבי לדעת לעות את יעף דבר:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר משה לא איש דברים אנכי". הנביא שהוא שליח אל העם ללמדם ולהנהיגם צריך שיהיה בעל לשון ודובר צחות בענין שיכנסו דבריו באזני העם, כמ"ש ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר, וירמיהו אמר הנה לא ידעתי דבר, וע"ז טען אחר שתרצה לשלוח אותי אל העם ללמדם ולהוכיחם היה ראוי שאהיה איש דברים ודובר צחות, ובזה בא בג' טענות: א] אם אני הנבחר מאתך לשליחות הזה היה ראוי שאהיה איש דברים ובעל לשון מתולדה כמ"ש (ישעיה מח) ה' מבטן קראני וכו' וישם פי כחרב חדה, ואני לא איש דברים אנכי מתולדה, ב] גם אם תאמר שבעת שנולדתי לא הייתי מוכן לשליחות זה רק זה התחדש אצלך עתה שתשלחני, עכ"פ היה ראוי שתתקן פי ולשוני יום או יומים טרם תשלחני למען אהיה מוכן בעת השליחות אל התכלית הנרצה, ועז"א וגם כן איני איש דברים גם מתמול גם משלשום, ג] ואם גם זאת לא נעשה בי להכין אותי אל השליחות יום או יומים לפני השליחות היה ראוי עכ"פ שתתקן פי ולשוני עתה בעת השליחות, ואני איני איש דברים גם מאז דברך על עבדך, כי גם עתה עדיין כבד פה ובבד לשון

אנכי ואיך אפשר שאהיה שליח אל העם ואני ערל שפתים:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר משה וגו' בי אדני. אחר שנסתמו ממנו הטענות חזר לבקש מה' ממדת הרחמים, ולזה דייק לומר אל ה' שם הרחמים מה שלא אמר כן מקודם אלא כל אמרותיו הם אל האלהים, והתחיל להתחנן לפניו ואמר בי לשון תחינה וריצוי:

או ירצה באומרו בי פירוש טעם שלא יאמינו הוא לצד החסרון התלוי בי כשיראוני עלג ואפי' דיבור אין אני יודע דבר, ואומרו גם מתמול וגו' נתכוון לומר אליו כי חשב שבאמצעות שידבר ה' עמו פעמים ושלש יוסר פגמו וידבר צחות וכיון שראה שדבר פעם א' גם ב' גם ג' ועודנו לא איש דברים צעק לבו אל ה' שהרי מומו קבוע ומעתה ודאי שלא יאמינו לו כי יאמרו אם נראה אליו ה' היה מסיר פגמו:

<< · מ"ג שמות · ד · י · >>


  1. ^ בהרבה כת"י קוראים בלב"ו balbo (איטלקית?), אולי מפני שבצרפתית נעלמה המלה במשך ימי־הביניים והוחלפה ב־begue.
  2. ^ בהרבה כת"י קוראים בלב"ו balbo (איטלקית?), אולי מפני שבצרפתית נעלמה המלה במשך ימי־הביניים והוחלפה ב־begue.