מ"ג שמות ב ג


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥הֿ בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְלָא יְכֵילַת עוֹד לְאַטְמָרוּתֵיהּ וּנְסֵיבַת לֵיהּ תֵּיבְתָא דְּגֹומֶא וַחֲפָתַהּ בְּחֵימָרָא וּבְזִפְתָּא וְשַׁוִּיאַת בַּהּ יָת רָבְיָא וְשַׁוִּיתַהּ בְּיַעְרָא עַל כֵּיף נַהְרָא׃
ירושלמי (יונתן):
וְלָא הֲוַת אֶפְשַׁר לָהּ תּוּב לְאַטְמַרְתֵּיהּ דְמִצְרַיִם מַרְגִישִׁין עֲלָהּ וּנְסִיבַת לֵיהּ תֵּיבוּתָא דְטוּנֵס וַחֲפָהָא בְּחֵימְרָא וּבְזֵיפָתָא וְשַׁוְיַית בְּגַווָהּ יַת טַלְיָא וְשַׁוְיָתֵיהּ בְּגוֹ גוּמַיָא עַל גֵיף נַהֲרָא:
ירושלמי (קטעים):
וְשַׁוִיתֵיהּ בְּאֶפְרָה עַל גַב נַהֲרָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולא יכלה עוד הצפינו" - שמנו לה המצריים מיום שהחזירה והיא ילדתו לששה חדשים ויום א' שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין והם בדקו אחריה לסוף ט'

"גמא" - גמי בלשון משנה ובלע"ז יונק"ו (בינזע) ודבר רך הוא ועומד בפני רך ובפני קשה

"בחמר ובזפת" - זפת מבחוץ וטיט מבפנים כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת

"ותשם בסוף" - הוא לשון אגם רושי"ל (בלע"ז שילפראהר) ודומה לו (ישעיהו יט) קנה וסוף קמלו

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ – שֶׁמָּנוּ לָהּ הַמִּצְרִיִּים מִיּוֹם שֶׁהֶחֱזִירָהּ, וְהִיא יְלָדַתּוּ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְיוֹם אֶחָד (שם), שֶׁהַיּוֹלֶדֶת לְשִׁבְעָה יוֹלֶדֶת לִמְקֻטָּעִין (נדה ל"ח ע"ב), וְהֵם בָּדְקוּ אַחֲרֶיהָ לְסוֹף תִּשְׁעָה.
גֹּמֶא – גְּמִי בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (שבת פרק כ"ד מ"ה), וּבְלַעַ"ז יונ"ק [jonc = גּוֹמֶא], וְדָבָר רַךְ הוּא וְעוֹמֵד בִּפְנֵי רַךְ וּבִפְנֵי קָשֶׁה (סוטה י"ב ע"א).
בַחֵמָר וּבַזָּפֶת – זֶפֶת מִבַּחוּץ וְטִיט מִבִּפְנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק רֵיחַ רַע שֶׁל זֶפֶת (שם).
וַתָּשֶׂם בַּסּוּף – הוּא לְשׁוֹן אֲגַם, רושי"ל [rosel = סוּף‏[2]] בְּלַעַ"ז, וְדוֹמֶה לוֹ קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ (ישעיהו יט,ו).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

בחמר מבפנים ובזפת מבחוץ, שלא ייכנסו בו המים:
ותשם בסוף: אשר סמוך לשפת היאר, והטמינתהו יפה שהולכים על שפת היאר לא יכלו לראות התיבה, אבל הרוחצים בתוך הנהר יכלו לראותה, כי יוכבד לא נכנסה בנהר להצפינו מכל צדדיו היטב, ולכך ראתהו בת פרעה שהיתה רוחצת בתוך היאר, אבל נערותיה שהיו הולכות על שפת היאר לא יכלו לראותה:


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

ראו רמב"ן על שמות ב ב

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ותקח לו תבת גמא. לו לתועלתו והצלתו ודבר חכמה עשתה יוכבד אמו ותחבולה גדולה שהניחתו על שפת היאור כדי שיראו אצטגניני פרעה ויאמרו כבר הושלך המושיע ביאור כי ידעו זה מכח אצטגנינותם ויגידו הדבר לפרעה ואז תבטל הגזרה כי לא יחקרו אם ימות אחר השלכתו ליאור אם לא ולא יחפשו אחריו. וזהו שדרשו רז"ל החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבוא עליך ולא כל אשר. והנה האצטגינינים והחוזים אשר לפרעה הרשע כשל כח חכמתם ולא מצא ידיהם בחזיונם והקב"ה מציל מי שרוצה להציל.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ותשם בסוף" מקום שלא יראו אותה עוברי דרך כשהיתה מניחה שם את התיבה, ועם זה בחרה במקום הסוף, להפוך גזרת השלכתו ביאור לעמידתו בסוף על שפת היאור:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולא יכלה עוד הצפינו". כי אחר עבור תשעה חדשים מעת שהחזירו נשותיהם התחילו לחפש בבתיהם אם יש נולד. ותקח לו תבת גמא, ע"ד הרמז, אחר ששלשה חדשים מיום לדת משה בז' באדר נשלמו בז' סיון, יום שבו עתיד לעלות אל האלהים במתן תורה, נרמז בתיבה זו ענין כולל עצמותו של משה וענינו, כי האדם מרכב מגוף ונפש, והנפש סגורה בבית כלא במאסר הגויה, ואחר חטא אדה"ר נתמזגו כוחות הגוף עם הנפש ולא תוכל להפרד ממנו עד יום המות, אולם משה היה מדרגתו כמו אדם קודם החטא שהיתה נפשו נפרדת מגופו ויכולה להפשיט שמלת החומר מעליה בכל עת, והיתה כבת מלך שוכנת בהיכל ורשות בידה לצאת מן ההיכל לפי רצונה, ומורגל בפי חכמי חידות להמשיל את הגויה כאניה שבה תעבור הנפש האלהית את ים החיים הזועף כל ימי חייה, שכמו שא"א לבעל חי לעבור בים אם לא ע"י אניה כי הוא יסוד אחר, כן א"א להנשמה הרוחניית לשוטט בעולם הגשמי, אם לא ע"י התלבשה בגויה שהיא האניה הנבנית מעולם הזה החומריי, אשר יעבירנה ארחות ימים, אמנם אנית משה שהוא גופו גבר בו יסוד האוירי ככלי גומא שהוא קל על פני מים. ותחמרה בחמר ובזפת כמ"ש המליץ בבחינת עולם ותכסיה בחלאה וקדרות מצופים על חרס ותחמרה בחמר ובזפת, שהוא משל על לבושה הגשמי, אולם התיבה היתה מגומא שיסוד האוירי גבר על העפרורי הכבד, ולא הושם בתוך היאור ומצולת משבריו רק על שפת היאור ובסוף, להזכיר כי האיש האלהי הלז נפשו לא תעבור בהמון

ים החיים וגלי תאוותיו כי מן המים משיתהו ותעמוד תמיד בחוף ובסוף מופרדת מן המים הרעים והמרים, ועז"א:

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולא יכלה. ב' במסורה. הכא ואידך ולא יכלה ארץ מגוריהם. מלמד שעשתה לו מערה בארץ ואפילו תחת הקרקע חפרו אחריו מפני שידעו שמשם יצא הגואל וזהו לא יכלה ארץ ולא יכלה עוד הצפינו:

גומא. ג' במסורה הכא ואידך השולח בים צירים ובכלי גומא על פני המים שאפילו בים שלח ציר דהיינו בת פרעה להציל כלי גומא ואידך באיוב היגאה גומא רמז למ"ד איוב בימי משה היה:

<< · מ"ג שמות · ב · ג · >>


  1. ^ דברי רש"י "הוא לשון אגם" קשים לפענוח, בעיקר לאור הלעז וגם לאור הפסוק של ישעיה, שהוא מביא, אבל יש במקרא "אגם" במשמעות צמח (ירמיהו נא,לב).
  2. ^ דברי רש"י "הוא לשון אגם" קשים לפענוח, בעיקר לאור הלעז וגם לאור הפסוק של ישעיה, שהוא מביא, אבל יש במקרא "אגם" במשמעות צמח (ירמיהו נא,לב).