פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות משלי


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לחכם לב יקרא נבון ומתק שפתים יסיף לקח

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
לַֽחֲכַם־לֵ֭ב יִקָּרֵ֣א נָב֑וֹן
  וּמֶ֥תֶק שְׂ֝פָתַ֗יִם יֹסִ֥יף לֶֽקַח׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לחכם לב יקרא נבון" - שלמד חכמה מרבו יקרא נבון סופו שיהיה נבון בדברים מפולפל בחכמתו ויקראו אותו נבון

"ומתק שפתים יוסיף לקח" - כשאדם מטעים דבריו לתלמיד וממתיק דבריו בטעמים יוסיף לקח

רלב"ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לחכם לב יקרא נבון". הנה לחכם לב יקרא נבון ר"ל כי השגתו החכמה תישירהו להשגת הבינה גם בדברים המדיניים להתבונן בלקיחת התחבולות להעמידו בשלום עם כל אחד מהאנשים ואע"פ שכבר התבונן בזה בלבו באופן ראוי הנה במתיקות דבריו יוסיף קנין טוב על מה שחשב בלבו כי ערבות הדברים ומתיקות' ימשוך הנפשות ויקחם:

 

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לחכם לב יקרא נבון", כבר בארנו ההבדל בין חכם ובין חכם לב, החכם קבל חקי החכמה ובכל זה עדיין יש בלבו מלחמה נגד ציורי התאוה והזדון, אבל החכם לב הוא מי שלבו שהוא הכח המושל שלו הוטבע בטבע על ציורי החכמה ואין לו מלחמה פנימית כלל, כי מתוך ההרגל והלימוד נעשה זה כטבע אצלו, והנה הנבון מבין דבר מתוך דבר, והוא מתעסק להבין חקי החכמה עד שלבסוף ישובו אצלו לדעת, שידעם ידיעה ברורה כהמוחשים, וגם הנבון בקל יכבוש ציורי התאוה אחר שמבין חקי החכמה וכמ"ש (י"ד ל"ב) בלב נבון תנוח חכמה, אבל בכ"ז י"ל עבודה רבה עד יבין הכל, כמ"ש (ט"ו י"ד) לב נבון יבקש דעת, ואמר פה "שהחכם לב" שציורי החכמה שבו אצלו לטבע "יקרא נבון", שהגם שלא השיג טעמי החכמה ע"י דרכי התבונה, הבין אותם מצד טבע החכמה בעצמה, שאינה סותרת לטבע נפשו ותכונותיה, והנה הנבון יעתיק את החכמה לכלל דעת שמרומז בשפתיים (כמ"ש על בשפתי נבון תמצא חכמה) ואמר שגם החכם לב שהגיע למדרגת הנבון מצד טבעו והרגלו, ע"י "מתק שפתים יוסיף לקח" אם יעתיק החכמה בשפתיו כדבר ידוע בדעת, שמורגל בשפתים החיצונים, יוסיף לקח, יוסיף לקחת למודים חדשים בכללי החכמה, כמ"ש ישמע חכם ויוסף לקח, כי הוא אינו מבין עפ"י המצאת הבינה ודרכיה רק ע"פ ההרגל בחכמה שענינה נלקח בקבלה, לכן אמר לשון לקח שהיא הקבלה:


ביאור המילות

(כא- כג) "חכם לב, וכן לב חכם". הוא מי שציורי החכמה מושלים בלבו (כנ"ל י' ה'), וההבדל בין החכם והנבון למעלה (א' ב') ובכל הספר, והשכל, הוא כח חד שבו יבין בדברים שאין הבינה שלטת, כמו בענינים האלהיים ולהבין חקי החכמה, ומ"ש מקור חיים שכל בעליו, שיעורו שכל הוא בעליו של המקור חיים הלז, שהחכם לב הגם שלא השתמש בדרכי הבינה, ישיג חקי החכמה בכח השכל הטוב. ולקח בא על הקבלה כמ"ש (א' ה'), וכבר הזכרתי (י' י"ג) שפה מרמז על החכמה ושפה מרמז על הדעת, השכל ישכיל פיו שהם חקי החכמה, עד יבא בם לידיעה ברורה שיוציאם בשפתים, וגדר אויל ואולת הם המספקים בחקי החכמה ע"י שאין עליה מופתי הדעת (כנ"ל א' ז'), וחכם לב ישיג בם מופתי הדעת בכח השכל (מה שא"א להשיג בכח הבינה) וישיב אל האוילים ויסיר אולתם:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"לחכם לב" - למי שלמד חכמה מרבו, סופו יקרא נבון, כי יתחכם להבין דבר מתוך דבר.

"ומתק" - הממתיק אמרים לזולת, למען יערב לו להיות מקובל על הלב, הנה יועיל גם לעצמו, כי בזה יוסיף ללמוד להבין תוכיות הדבר.

<< · מ"ג משלי · טז · כא · >>