פתיחת התפריט הראשי


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לאדם מערכי לב", הלב עורך ומסדר את אשר ידבר. ובאשר הבחירה ביד האדם הוא מעריך מערכות הרבה ואופנים שונים מה יענה, ובכ"ז הגמר "ומענה הלשון" הוא "מה'", וצריך עזר ממרומים שיענה מענה טוב, ר"ל גמר הפעולה, ובפרט דבור הלשון הוא מה', כמ"ש ואתפללה אל אלהי השמים ואומרה למלך שהתפלל על מענה לשון שיעלה בידו כראוי:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל דרכי איש זך בעיניו ותוכן רוחות ה'", דרכי הנפש הם רבים מאד, וא"א להאדם לבחור הדרך הזך מבלי סיג, רק ה' שהוא תוכן ומודד את הרוח המעלה הציורים על הלב, ר"ל לפעמים ילך האדם בדרך הצדקה והרחמים והוא בא ע"י ציור הגאוה, שעושה צדקה כדי להתגאות, הולך בדרך ענוה ושפל רוח, ושרשו ברוחו מצד גאוה, שרוצה שיאמרו שהוא ענו וכדומה, וכן יש פלס לרוח, שהמלך והכהן גדול שרוחו גבוה ונשא צריך ללכת בדרך יותר מעולה ויגבה לבו בדרכי ה', וכ"ז לא ידע האדם רק ה' לבדו גבל כ"ז ע"פ חקי החכמה:


ביאור המילות

"זך בעיניו". מובדל ממ"ש דרך אויל ישר בעיניו, שהישר הוא בבינה, והזך הוא מבלי שמרים ופסולת, וכמ"ש איוב (ח' ז'), ועמ"ש לקמן (כ"א ב').

" ותכן". כמו ותוכן לבנים תתנו:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(משלי טז ג): "גל אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך" - באשר המחשבות רבים ושוטפים על פני הנפש, ואין להם מכון ובסיס, אם יעשה האדם כל מעשיו רק לה', להגדיל כבוד ה' ולעשות רצונו, עד שה' הוא תכלית מעשיו, אז יש למחשבותיו כן ובסיס, שלא יחשוב רק לעשות מה שהוא כבוד ה' ורצונו.


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(משלי טז ד): "כל פעל ה' למענהו" - מפרש באיזה דרך יגול מעשיו אל ה', מפני שהכל פעל ה' למענהו, וכל הנברא - לכבודו ברא, ורוצה שכל מעשי האדם יהיו מכוונים לכבודו ושיתקדש שמו בברואיו.

וגם אם תראה הרשע, שמחלל כבוד ה' ועושה נגד רצונו, והוא מצליח ומתקיים, גם זה לכבוד ה', כי הוא מוכן ליום רעה, שיש יום מיועד שיקבל עונשו ואז יתקדש שמו, כמו שנאמר: כשעושה משפט ברשעים, שמו מתגדל בעולם.


ביאור המילות

"למענהו" - למענו ובעבורו.

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תועבת ה' כל גבה לב", אומר הגם שאין ה' מעניש על המחשבה ועל המדות הרעות, כל שלא הוציאו פרי לפעולת אדם, וכן גם על הפעולה לא יעניש תיכף ע"י השגחה מיוחדת, רק יסתיר פנים מהחוטא ויניחנו למקרה הזמן, לא כן מדת "גבה לב", שחושב בלבו שהוא במדרגה עליונה מאד ועי"כ יפרץ פרץ בכל כחות נפשו לחשוב את לבו כלב אלהים, ועי"כ לא ישמע לדברי התורה והמורים, ויעבור גבולות המוסר, זה שורש פורה ראש ולענה "ותועבה היא לה'" עד שיענישנו "יד ליד", ר"ל שלא ע"י אמצעי, "ולא ינקה" מעונש, כי העונש הבא ע"י הטבע לפעמים יש רשע מאריך ברעתו כי מקוה שישוב בתשובה, לא כן הגבה לב שאין תקוה שייטיב דרכו:


ביאור המילות

"יד ליד". וכן למעלה (י"א כ"א):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בחסד ואמת יכופר עון", הגם שגם מי שהעוה בזדון י"ל תקנה ע"י שיאחז "בחסד ואמת" לעשות גמילת חסדים בין אדם לחברו שלא לתשלום גמול, שזה חסד של אמת, וכן לאחוז במדת האמת בעיון, כמ"ש רז"ל (ברכות ה') חסד זה ג"ח ואמת זה תורה, ובזה "יכופר עון" כמ"ש אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילת חסדים, בכ"ז טוב יותר מי שהולך "ביראת ה'", שע"י היראה "יסוור מרע", ולא יצטרך כפרה כלל, כמ"ש אשרי נשוי פשע אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון:


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברצות ה' דרכי איש", כבר אמר כי רצונו תמימי דרך, שלהשיג רצון מה' צריך שיהיה תם דרך, היינו שלא ימהל ברוחו פניה חיצונית, ועי"ז יעמוד תמיד בתמימות, ואז "ישלים ה' אויביו אתו", שהם אויביו הפנימים שהם ציורי התאוות שיהיו שלמים אתו אחרי שלא יעלה בלבו ציור רע כלל שזה גדר התמימות, וע"י שישלמו אויביו הפנימים ישלים ה' אתו גם אויביו החיצונים, מדה כנגד מדה, כשם שהוא השלים עם ה' אויבי הנפש האלהית, שזה רמז במ"ש גם אויביו ישלים שישלים אויבי ה' עם ה' והם ציורי היצר וכן ישלים ה' אויבי הגוף עמו:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"טוב מעט בצדקה מרב תבואות בלא משפט", הוא עצמו מ"ש בתהלות ל"ז טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים. שמפרש הטעם כי זרועות רשעים תשברנה וסומך צדיקים ה', שמעט של הצדיק הוא מוסמך מה', והרב של הרשע ההשגחה עוסקת להשחיתו, וכן הוא בממון וקנינים שלו, המעט שהשיג בצדקה הוא תחת השגחת ה' וי"ל קיום, ורב תבואות שהשיג בלא משפט ה' יאבידהו, ובזה אין כפל עם מ"ש למעלה טוב מעט ביראת ה', ששם מדבר מן העונג עצמו, שמה שיאסף ביראת ה' ימצא בו עונג ונחת, והגם שימי עני רעים, בכל זה טוב לו המעט הזה, מהאוצר רב של הטוב לב משתה תמיד שימצא מהומה בו ואין שלום לרשעים:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו", שורש חשב כשבא בפועל מורה על מחשבות היוצאות מן הרגילות או מחשבות בלתי ראויות, וכבר אמר ירמיה (י') ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו לא לאיש הולך והכין את צעדו, הדרך הוא מה שבוחר באיזה דרך ילך, והצעד הוא מה שפוסע ברגליו והגם שהבחירה נתנה אל האדם, בכ"ז איברי התנועה שבם יגמר פעולתו, ה' מניע אותם בכחו, בין הלשון המוציא המחשבה בעניני הדבור, כמ"ש לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון בין הרגלים שגומרים מחשבתו בעניני התנועה על הדרך אשר בחר, ואחר שלא לאיש הולך והכין את צעדו, כי איברי התנועה הם ביד ה', א"כ לא לאדם דרכו, כי יכול המניע לעכב תנועתו אם לא יחפוץ ה' דרכו, ואמר (תהלות ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ כי יפול לא יוטל וכו', שאחר שהמצעדים גם של הגבר הגבור הם מה', וה' חפץ דרכו, הגם שבחירת הדרך הוא מהאדם, ה' מעכב תנועתו אם לא חפץ בדרך זה, וכשתראה הצדיק נופל כי רגליו לא יקומון על דרכו שבחר, דע שלא יוטל כי ה' סומך ידו, והוא מעכב תנועתו כדי שיקום ויתהלך על דרך הטוב בעיני ה', ואמר לקמן מה' מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו, ועז"א אם תראה "שלב אדם יחשב", ר"ל שחושב עצות בלתי ראויות על דרכו, דע שלא יועיל, אחר "שה' יכין צעדו", ולא יוכל לצעוד בלא רצון ה':


ביאור המילות

" יחשב". בפועל, בא על מחשבות בלתי ראויות התו"ה צו (סי' קי"ח):

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו", השפתים הוא הדבור החיצוני והפה הוא הדבור הפנימי בחכמה, והנה המלך כל מה שיבטא בשפתים אף על פי מקרה הוא דומה כקסם שימהרו וינחשו ויחלטו הממנו, שכפי שיוציא בשפתיו ואיכות דבורו החיצוני שבו ילביש אמרי פיו הוא כקסם להחליט על זה ענינים גדולים, וע"כ במשפט לא יכסה את פיו במעיל, שכל דבור פיו שידבר בחכמה להחליט את המשפט ידבר בבירור שלא יהיה שום מקום לטעות, פן עי"כ יבא פיו לידי מעילה ובגד גלוי:


ביאור המילות

"שפתי, פיו". הבדלם למעלה (י' י"ג).

" לא ימעל", כבר בארתי בספר התו"ה ויקרא (סי' שמ"ו) מטעם הראב"ע, שמעל משתתף עם מעיל, כמו שבגד משתתף לבגיד' ולביש', ובזה תבין מ"ש בבה"ע שכולל שתי הכוונות, מענין מעליה ובגידה ומענין מעיל, שמורה על פשיעה גלויה:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס", פלס הוא גדול ממאזנים ובא בעצם על מדידת המעגל שהוא הדרך הסבוביי למדוד מקום הקרוב אל מחוז החפץ, ובמאזנים מניחים דבר הנשקל בכף אחד ואבני משקל בכף השנית לראות אם מכוונים זה נגד זה, אמר כי "יש לה' פלס" לשקול דרכי איש ומנהגיו ומעגלותיו ולכוונם אל הישרה, וגם יש לו "מאזני משפט" לשקול מעשי בני אדם ולשלם לו גמול טוב או רע כפי מדותיו, ומה הן "האבני כיס" שמניח בתוך המאזנים? "הם מעשהו", ר"ל שה' ערך את כל המעשה אשר עשה, לשקול בהם מעשי ב"א הבחיריים, שכפי המעשה שיעשה האדם ויניח מעשיו על כף המשקל כן יהיו מעשי ה' ודרכי הטבע והמערכה מכוונים כנגדה, כמ"ש אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, פן יפתה לבבכם ועצר את השמים, ויש במעשי ה' כל מיני אבני משקל גדולים וקטנים שכולם אבני צדק מכוונים במשקל על כף מעשי ה' בעולם הגדול, נגד הכף השני שבו יניח האדם הבוחר את מעשיו על כף הבחירה בעולמו הקטן, ושתי הכפות ישאו יחדיו תמיד הן לטוב הן לרע:


ביאור המילות

"פלס ומאזני משפט". עי' הבדלם למעלה (ד' כ"ו), והאבנים של מאזנים מוכנים בכיס, לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תועבת מלכים", כבר בארתי (ישעיה ט') שהעמדת המלכות הוא על המשפט בין אדם לחברו, אבל קיום הכסא והכננו הוא על הצדקה, כמ"ש להכין אותה במשפט מעתה ולסעדה בצדקה עד עולם (ישעיה ט'), ואחר שרק ע"י "הצדקה" שהם המע"ט "יכון כסא" שיהיה לו קיום, א"כ "עשות רשע" שהוא הפך הצדקה היא "תועבת מלכים", כי זה יהרס מכון כסאם ומלכותם:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רצון מלכים שפתי צדק", הצדק הוא בענין המשפט, שיהיה המשפט עפ"י הצדק לא משפט מעוקל כמ"ש ושפט בצדק דלים, וזה רצון מלכים, כי הן לצדק ימלוך מלך, והישרים הוא מדרגה יותר מן הצדק והוא מי שיעשה הישר לפנים משורת הדין, וגם כולל ישרת הדעות, יאהבנו המלך וזה יותר מן הרצון:


ביאור המילות

"צדק. ישרים". עי' גדרם (ישעיה י"א ג' תהלות ט' ט') וישרים גדולים מן צדיקים כמ"ש תהלות (ל"ב י"א) ובכ"מ, וישרים ר"ל דברי יושר, כמו בקרים מן בוקר:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה", החמה היא טמונה בלב, והתגלותה להנקם נקרא אף, והנה חמת אדם הדיוט אינה מסוכנת כי א"י להנקם תיכף, אבל המלך כשיתעורר חמתו הוא המלאכים ששולח המות, כי בחמתו ישחית רבים, וצריך לבקש איש חכם אשר בחכמתו ידע לכפר עון ולהשיב חמה, ויש לה מליצה על חמת המלך העליון שעוררה מלאכי מות, ואיש חכם יכפרנה כמו פינחס השיב את חמתי וכו' ויכפר על בני ישראל, ויאמר להשמידם לולא משה בחירו וכו' להשיב חמתו מהשחית:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"באור פני מלך חיים", מוסב למעלה ואחר שאיש חכם כפר חמה, סרו מלאכי מות, ואז בהאיר "אור פני מלך" שזה סימן שסרה החמה, ימצא "חיים" שהוא הפך המות, ואם יוסיף להפיק "רצונו" דומה "כעב מלקוש". והנה לקמן (י"ט י"ב) נהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו, הזעף קטן מן החמה, כי הוא עצב פנימי שי"ל על איזה דבר, ואינו בחמה רק שאז מונע השפע והרצון, ואז אין לאדם לקרב אליו, כמו שאין לקרב אל הכפיר בעת נהמו, ובכ"ז אינו שולח מות חוץ מגבולו כי הכפיר לא יצא על טרפו חוץ למעונו, (שזה מעשה האריה לא הכפיר) רק במעונתו לא יקרב כל חי אליו, ואז אחר ששב רצונו ישוב להשפיע ולהאציל מטובו וכולם שבעים כטל הבא בתמידות על העשב ללחלחו, אבל חמת מלך תשלח מלאכי מות חוץ לגבולו וצריך איש חכם לכפר, ואם ישוב רצונו אחר שנעצר ימים רבים, והעשב היה צמא למטר טובו, דומה "רצונו כעב מלקוש", כאילו נעצר הגשם ימים רבים, ושב להשביע העשב הכמוש והעיף מבלי מים, וכן כשירצה להם ישוב להשפיע טובו וברכתו אחרי נעצר וימנעו רביבים ומטר הטוב והחסד:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קנה חכמה מה טוב מחרוץ וקנות בינה נבחר מכסף", החכמה היא הלמודים המקובלים איך להתנהג בכל תכונת הנפש והמדות, והבינה הוא מה שמבין דבר מתוך דבר מעצמו, הן בעניני חכמה שמוציא דבר מדבר, הן בדברים שהשכל שופט עליהם ע"פ ההיקשים התבוניים בין אמת ושקר, ויש הבדל בין הכסף והחרוץ שכספת טבעא ודהבא פרי, הכסף ישתמשו בו להוצאה ולסחור בו דברים אחרים. הזהב יסגלוהו באוצרות ולא יוציאו אותו, כמ"ש כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה, והנה החכמה היא סגולה יאסוף אותה באוצרות לבבו ולא יוציאנה לסחור בה, רק היא התבואה שאוכלים לשובע הנפש, ועז"א "קנה חכמה מה טוב מחרוץ", שהוא קנין יקר מן החרוץ, כי הוא הטוב בעצמו מצד עצמו. אבל הבינה עושים בה מסחר שע"י ההיקשים מוציאים דבר מדבר ומבינים ומחליפים רעיון ברעיון מושכל במושכל ומרויחים כדבר שסוחרים בו, ועל זה מדמה הבינה כדמיון הכסף שאין טובו מצד עצמו רק מצד מחירו, שמקבלים בעדו סחורות אחרות, רק שקנות הבינה נבחר מכסף, כי בעדו יקחו דברים מושכלים יקרי הערך:


ביאור המילות

"חכמה, בינה". הבדלם למעלה (א' ב') ובכל הספר, והבדל "הכסף והחרוץ" (למעלה ג' י"ד):

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מסלת ישרים סור מרע", הישר הוא מי שטבעו נוטה אל היושר ואין לו מלחמה פנימית ברוחו כמו הצדיק, וזה יש לו מסלה כבושה וסלולה לא נמצא בה מכשול ולא יעקש דרכו ובזה יסור מרע כי דרכו סלולה מתאוות ומיצרי הלב, כמ"ש וארח ישרים סלולה, אבל מי שאין לו מסילה כבושה וצריך לילך בדרך בלתי סלול, הוא מסוכן, כי רבים לוחמים לו להטותו מדרך ולהמיתו מיתת הנפש, ומי "ששומר נפשו נוצר דרכו" בשמירה יתירה, בל יפול באחת הפחתים ובל יטה אל אורחות עקלקלות ויהיה לטרף אל יצרי הלב ואל המדות הרעות ואורבי הנפש:


ביאור המילות

"ישרים". הישר הוא מי שדרכו ישר בטבע, והצדיק הוא כובש יצרו (כנ"ל ב' י"ז).

" ומסלה", נבדל מן דרך שמורה על דרך כבושה, כמ"ש ישעיה (ל"ה ח').

" והנוצר", הוא גדול מן השומר (כנ"ל ב' י"א):

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח-יט) "לפני שבר גאון וכו', טוב שפל רוח" וכו', הענוה והגאוה שניהם בבחירה, המתגאה מגביה א"ע למעלה ממדרגתו, והענו משפיל לכת ומכיר ערך האדם כי אין לו להתגאות כי הוא בשר ודם, ושפל רוח הוא הקצה האחרון נגד ענוה שהוא האמצעי בין גאוה לשפלות, הענו מרגיש בכבודי רק הוא ענו מפני בחירתו, והשפל רוח ציורי רוחו ישפילו אותו עד שלא ירגיש כלל כשיבזו אותו, ובכל המדות טוב הדרך המצוע, אבל בגאוה הזהירו מאד מאד הוי שפל רוח, שטוב ללכת בקצה האחרון, אבל אין טוב שיהיה שפל רוח טבעיי בלתי מרגיש, רק "טוב שפל רוח את ענוים", שיהיה השפלות מסבת ענוה שהיא בחיריית שכליית ע"פ החכמה וחקיה, וגבה רוח הוא מי שציורי הרוח נגבהים אל הלב ומתנשאים להתגאות ובכ"ז עדיין לא יצאו אל הפועל, כי הלב מושל על ציורי הרוח ויכול להשפיל עם רוחו, אבל אם פועלים על הלב עד שהתפעל מהם ונעשה גבה לב, אז הוא תועבה (כמ"ש תועבת ה' כל גבה לב, ויקבל עונש, כמ"ש יד ליד לא ינקה), ואז יקנן בלבו מדת הגאוה, ונקרא גאה, ואם יצורף אליו שהוא ג"כ עשיר וגבור, אז יש בלבו גאה וגאון וקרוב הוא אל שישבר, כמ"ש לפני שבר יגבה לב איש, ואמר פה לפני שבר גאון, ומי שהוא רק גובה רוח, ועדיין לא גבה לבו ולא בא לכלל גאוה, קרוב אל הכשלון, אחר שהגאוה י"ל מלחמה עמו ובקל יכשל, וז"ש "לפני כשלון גובה רוח", ועת יכשל, אחר המכשול הוא השבירה, ואז יוקדם הגאון, כמ"ש "לפני שבר גאון" כי גובה רוחו משל על הלב עד שבא לכלל גאון, וא"כ "טוב שיהיה שפל רוח את ענוים", להיות שפל רוח בתכלית השפלות, שזה לא יכשל וכ"ש שלא ישבר, "מחלק שלל את גאים" הגם שידמה לו שמחלק עמהם שלל וריוח רב, כי פתע ישבר וישפל, אבל תכלית הענוה כבוד כמ"ש ולפני כבוד ענוה:


ביאור המילות

(יח-יט) "גאון, גאים". הגאוה היא תכונה שמתגאה ברוחו, והגאון הוא מי שהוא גדול באיזה מעלה כמו בעושר או בגבורה שע"י מתגאה, עד שהגאוה תהיה גם בלא מעלה, והגאון הוא בעבור מעלה, כמ"ש ישעיה (י"ג י"א) ובכ"מ, ויש הבדל בין גאה וגאון וגובה לב, "ובין גובה רוח", שהרוח הוא המעלה ציורים על הלב, וגובה רוח יעלו ציורי גרוה מעומק נפשו, ועת ימשלו בו ויפעלו על הלב שהלב מציין הכח המושל בנפש, נקרא גובה לב, ואז ימצאו בו גאוה וגאון. ותמצא בכל מקום שהרוח פנימי מן הלב, ומורה תנועת הכח בעומק הנפש, והלב מורה מציאת הכח וממשלתו, והכשלון קודם אל הנפילה והשבר, כמ"ש המה כשלו ונפלו, וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו, וע"כ מיחס גובה רוח לפני כשלון, וגאון לפני שבר, וההבדל בין ענוה לשפל רוח כבר בארו הקדמונים:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"משכיל על דבר ימצא טוב", ר"ל מי שעושה עניניו בלא השכלה ולא ישים לב לבחור האמצעים המובילים אל תכלית נרצה, לא ימצא טוב שהוא התכלית אחר שלא בקש אותו, אבל "המשכיל על דבר" ומבקש בשכלו איך ובאיזה אופן יעשה, ימצא טוב, ויש הבדל בין מצליח ובין משכיל, ההצלחה היא במקרה עפ"י המזל, והמשכיל יחשוב בשכלו למצוא האמצעיים הטובים, ואז ימצא טוב כמי שחפש ומצא את אשר בקש, אמנם יש דרך אחר שאינו משכיל על דבריו כלל רק "בוטח בה'" ומאמין שה' יעשה הכל כפי ההשגחה, אז "אשריו", כי זה האושר וההצלחה הנפשיית ההשגחיית, שהמאושר הוא גדול מהמצליח, שזה אושר הנפש:


ביאור המילות

"משכיל". עמ"ש (יהושע א') בהבדל בין מצליח ומשכיל, והבדל בין מאושר ומצליח בארתי בכ"מ, שהאושר הוא הנפשי, וההצלחה היא בעניני העולם:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לחכם לב יקרא נבון", כבר בארנו ההבדל בין חכם ובין חכם לב, החכם קבל חקי החכמה ובכל זה עדיין יש בלבו מלחמה נגד ציורי התאוה והזדון, אבל החכם לב הוא מי שלבו שהוא הכח המושל שלו הוטבע בטבע על ציורי החכמה ואין לו מלחמה פנימית כלל, כי מתוך ההרגל והלימוד נעשה זה כטבע אצלו, והנה הנבון מבין דבר מתוך דבר, והוא מתעסק להבין חקי החכמה עד שלבסוף ישובו אצלו לדעת, שידעם ידיעה ברורה כהמוחשים, וגם הנבון בקל יכבוש ציורי התאוה אחר שמבין חקי החכמה וכמ"ש (י"ד ל"ב) בלב נבון תנוח חכמה, אבל בכ"ז י"ל עבודה רבה עד יבין הכל, כמ"ש (ט"ו י"ד) לב נבון יבקש דעת, ואמר פה "שהחכם לב" שציורי החכמה שבו אצלו לטבע "יקרא נבון", שהגם שלא השיג טעמי החכמה ע"י דרכי התבונה, הבין אותם מצד טבע החכמה בעצמה, שאינה סותרת לטבע נפשו ותכונותיה, והנה הנבון יעתיק את החכמה לכלל דעת שמרומז בשפתיים (כמ"ש על בשפתי נבון תמצא חכמה) ואמר שגם החכם לב שהגיע למדרגת הנבון מצד טבעו והרגלו, ע"י "מתק שפתים יוסיף לקח" אם יעתיק החכמה בשפתיו כדבר ידוע בדעת, שמורגל בשפתים החיצונים, יוסיף לקח, יוסיף לקחת למודים חדשים בכללי החכמה, כמ"ש ישמע חכם ויוסף לקח, כי הוא אינו מבין עפ"י המצאת הבינה ודרכיה רק ע"פ ההרגל בחכמה שענינה נלקח בקבלה, לכן אמר לשון לקח שהיא הקבלה:


ביאור המילות

(כא- כג) "חכם לב, וכן לב חכם". הוא מי שציורי החכמה מושלים בלבו (כנ"ל י' ה'), וההבדל בין החכם והנבון למעלה (א' ב') ובכל הספר, והשכל, הוא כח חד שבו יבין בדברים שאין הבינה שלטת, כמו בענינים האלהיים ולהבין חקי החכמה, ומ"ש מקור חיים שכל בעליו, שיעורו שכל הוא בעליו של המקור חיים הלז, שהחכם לב הגם שלא השתמש בדרכי הבינה, ישיג חקי החכמה בכח השכל הטוב. ולקח בא על הקבלה כמ"ש (א' ה'), וכבר הזכרתי (י' י"ג) שפה מרמז על החכמה ושפה מרמז על הדעת, השכל ישכיל פיו שהם חקי החכמה, עד יבא בם לידיעה ברורה שיוציאם בשפתים, וגדר אויל ואולת הם המספקים בחקי החכמה ע"י שאין עליה מופתי הדעת (כנ"ל א' ז'), וחכם לב ישיג בם מופתי הדעת בכח השכל (מה שא"א להשיג בכח הבינה) וישיב אל האוילים ויסיר אולתם:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מקור חיים שכל בעליו" עתה יפרש באיזה אופן יבין החכם לב חקי החכמה עד יגיע בם לכלל דעת, מפרש מקור חיים הזה ששואב החכם לב ממנו את הדעת, בעליו של המקור הוא השכל, שהגם שלא ישיג חקי החכמה בכח הבינה, ישיגם ע"י כח השכל, שהוא כח חד שיש באדם להשכיל אמתיות נעלמות, ולהשכיל גם חקי החכמה וענינים רוחנים נשגבים מבינת האדם, ויש גם שכל טוב שהוא הרוח הקדש אשר יחול על החכם לב, וכמ"ש למעלה (י"ד ט"ו) תורת חכם מקור חיים שכל טוב יתן חן, שפרשתי שגם השכל טוב הוא מקור חיים והוא יתן חן וחנינה מאת ה' להשכיל נשגבות, והוא יברר "מוסר אוילים אולת", כי הגם שחכמה ומוסר אוילים בזו, כי הם מסתפקים ומטילים ספיקות פילוסופיות על חקי החכמה ועל שרשי המוסר הבנויים על יראת ה', השכל יברר האמתיות עפ"י מוסר השכל, שייסר את האוילים ויברר אולת שלהם וספיקותם ע"פ השכל, וזה בכח החכם לב כמ"ש כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם, להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפוכות, וכמ"ש ועבד אויל לחכם לב, כי ע"י חכמת לב ידע מוסר אוילים וביטול אולת וספיקות שלהם:


 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לב חכם ישכיל פיהו", מפרש שלב הזה החכם ששבה החכמה קנין לו עד שהאדם נקרא ע"ש בשם חכם לב, לב זה ישכיל פיהו, הפה מרמז על דבור החכמה, כשידבר בחקי החכמה יחול עליו רוח השכל המשכיל באמתיות של חקי החכמה, ואז "על שפתיו יוסיף לקח" כשידברם בשפתיו לבררם במופתי הדעת שזה מרומז בהשפתים, יוסיף לקח, כמ"ש בפסוק כ"א ומתק שפתים יוסיף לקח:


 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צוף דבש אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם", שייך למעלה ועל שפתיו יוסף לקח צוף דבש, כי בבוא הדעת על שפתיו, שאז ימתיק בדעת את חקי החכמה עד שימצא בם מתיקות, לא כדבר שאין בו טעם, רק מוצא בם "צוף דבש והאמרים" הם "נועם" שהיא הנעימות הרוחני הבא ממושכלים רוחניים, ומפרש "שהצוף דבש" אינו מתיקות גופני לחיך רק "מתוק לנפש", וכן האמרי נועם אינם מיוחדים לנפש לבד המופשטה מן הגוף, רק גם "מרפא לעצם", עד שישיג האמתיות בשכל הנקשר בגויה, ורוח אלהים ימלא כל חדריו הון יקר ונעים, וישיב גם את האוילים ע"י מוסרו מוסר השכל:


ביאור המילות

(כד-כו) "מתוק לנפש, נפש עמל". כבר התבאר שלרוב יכוין במלת נפש על נפש הרוחני בהגבל נגד הגויה.

"אכף", כמו כפף, ובא ג"כ יכפה אף:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כה-כו) "יש דרך ישר לפני איש, נפש עמל עמלה לו", חוזר למעלה שיאמר לו צוף דבש אמרי נועם ויברר לו כי "יש דרך ישר לפני איש", שבתחלתו נראה שהוא ישר למלאות תאוות הגוף ומשאלותיו, אבל "אחריתה דרכי מות", כי סוף הגוף למות ולהבלות ואז תמות גם הנפש הרוחנית, ויאמר לו היתכן כי "נפש עמל תעמול" ע"י ההכרח "שאכף עליו פיהו?" שהפה הרוצה לאכול יכפה ויכריח את הנפש הרוחנית לעמול תמיד בלא הפסק (כמ"ש כל עמל אדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא) ויברר לו האולת הזה, שהלא עיקר האדם הוא הנפש הנצחיית שבו, ועקר החיים הם החיים הנצחיים שהם חיי הנפש, והאדם נברא לחיות חיים הנפשיים, שזה בא ע"י שימית את הגוף ומשאלותיו, והגם שהוא דרך המלא קוצים בתחלתו הלא ימצא חיים בסופו, חיי עד אחרי ישוב אל עדן נצחי, והיש סכלות גדולה מזה שהנפש היקרה הזאת תעזוב רוחניותה ותעמול ע"י הכרח של הפה הרוצה לאכול ולשתות אכול ושתה כי מחר נמות ולא ישאר אל הנפש כלום מכל עמלה? זאת ידבר השכל המשכיל בחיי הנפש ועניני רוחניותה והשארותה אחר המות, וכבר אמר זה למעלה (י"ד ט') אוילים יליץ אשם, לב יודע מרת נפשו, יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, שפרשתי שם שגם האוילים ידעו בלבם כי אשמו על הנפש, כי דרכם הישרה בעיניהם לבחור בחיי ההבל אחריתה מות הנפש הרוחנית, ולבבם יודע מרת נפשם ועצבה על זה, ולכן אמר גם פה שבדברים האלה ייסר החכם לב את האוילים בצוף דבש אמרי נועם וישיבם מדרך אולתם:


 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איש בליעל כורה רעה", אחר שחשב דרך החכמה המלבשתו ענוה ובטחון ורוה"ק והשב תועים אל דרך בחן שפתיו, חושב דרך הכסילות שהיא הפך לה, יש "איש בליעל", שפורק עול שמים מעליו לגמרי, והוא "כורה רעה" במעמקים ובסתר כורה בור על חברו להפילו, "ועל שפתיו" בוער "כאש צרבת", כי ידבר בהתלהבות רשפי האהבה עד שצרבת המכוה נראה על שפתים, כמ"ש כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע, שפתיו ידברו אהבה ובקרבו ישים ארבו:


 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איש תהפוכות ישלח מדון", ויש איש תהפוכות שמהפך האמת ומהפך דרכי החכמה, ודרכו לשלח מדון כמ"ש (למעלה ו') תהפוכות בלבו חורש רע מדנים ישלח, ויש "נרגן" שהוא המתלונן תמיד לאמר שחברו שונאו ומריע לו, כמו ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו, וכמ"ש דברי נרגן כמתלהמים, והוא המקיים את המדנים, כמ"ש באין נרגן ישתק מדון (כ"ו), והוא "מפריד" גם האוהב וריע "המאלף" ומורה דרך טוב, באמרו כי רעתו הוא דורש:


ביאור המילות

"מדון ונרגן". עי' גדרם לקמן (כ"ו ב').

" אלוף". בא גם על המורה מלמד, כמו פן תאלף ארחותיו, והמושל היה מורה להעם דרך ילכו בה, ונקרא אלוף, אלה אלופי אדום:

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איש חמס יפתה רעהו", ויש המזיק לחברו ע"י פיתוי "שיוליך אותו בדרך בלתי טוב", וכל אלה מזיקים ומשחיתים:


 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עוצה עיניו לחשוב תהפוכות", במה שמרמז בעיניו דרך עצה כבר חושב תהפוכות, כמ"ש קורץ בעיניו תהפוכות בלבו, ובעת "שקורץ שפתיו" ומדבר דרך רמז, אז כבר "כלה רעה", כאילו ברמז העין יתחיל ובניב ובקריצת שפתים יכלה כל רעתו, כן מעשה הרע נקל בעיניו:


ביאור המילות

"עצה". כמו איעצה עליך עיני, שמרמז בעיניו כאלו מיעץ:

 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עטרת תפארת שיבה", השיבה היא עטרת תפארת שמחויבים לתת כבוד לזקנים על שבחנו הימים ועשו רב טוב והשלימו תכליתם, אבל העטרת הזה לא "תמצא" רק "בדרך צדקה", שאז כל שהוסיף ימים הוסיף מצות ומע"ט, אבל הרשע הוסיף לעשות רע ולא ילבש עטרת הימים. וגם יל"פ ע"ד מ"ש יראת ה' תוסיף ימים, וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים, ואחר שחשב מעשי אנשי רשע שכבר אמר עליהם למעלה (שם) אדם בליעל וכו' על כן פתאום יבא אידו אמר גם פה שבדרך הרשע הזה לא ימצא עטרת שיבה, כי פתע ישבר ואין מרפא:


 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"טוב ארך אפים מגבור", הגבור הבלתי מאריך אף ונוקם באויביו, מראה גבורתו במה שמתגבר על אויבו החיצון אבל אם ישמע לחקי החכמה לבל ינקום ומתגבר על יצרי הקנאה והנקמה אשר יצוו לאיבריו לפעול פעולת הנקמה, הוא טוב מגבור, כי התגבר על אויבו הפנימי הקשה יותר, ויש מי שמאריך אף והוא קצר רוח (כנ"ל י"ד י"ז) שהגם שלא יעשה פעולת הנקמה, בכ"ז הרוח מעלה ציורי הנקמה על הלב ונוטר איבה, כמ"ש וקצר רוח מרים אולת, אבל מי שהוא ג"כ "מושל ברוחו", להכניע שונאיו בל יעלו ציורי הנקמה על הלב כלל, הוא "טוב מלוכד עיר", כי הרוח דומה כעיר מבצר מלא חיל רב של היצר זקן וכסיל, שהם ציורי הרוח לכל המדות רעות, ואם מתגבר על הרוח כבש כל העיר הקטנה, והיא גבורה יותר מלוכד עיר חוצה לו בחיל וכח:


ביאור המילות

"ארך אפים, ומושל ברוחו", האף הוא התגלות הכעס לחוץ, כמ"ש בכ"מ בהבדל בין אף וחמה, והרוח הוא הפנימי, ויש ארך אפים וקצר רוח, כמ"ש בהבדל בין ארך אף לארך רוח, (למעלה י"ד כ"ט):

 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו", יש דברים שנראה שנתונים תחת המקרה והם מושגחים מה', ובמקום שתופסק כח הבחירה וההשתדלות האנושי תופיע עין ההשגחה, כמו בדבר המסופק בין אנשים ויפילו גורל לדעת ע"י הגורל אל מי מגיע החלק שנדונים עליו, הגם "שהגורל הוטל בחיק" צפון מעין אדם ונתון אל המקרה, בכל זאת תופיע עליו עין השגחת ה', "והמשפט" שיוציא הגורל אינו מקרה רק "הוא מה'", כמו בחילוק הארץ וכדומה שהיה הגורל בהשגחת ה':