", הישר הוא מי שטבעו נוטה אל היושר ואין לו מלחמה פנימית ברוחו כמו הצדיק, וזה יש לו מסלה כבושה וסלולה לא נמצא בה מכשול ולא יעקש דרכו ובזה יסור מרע כי דרכו סלולה מתאוות ומיצרי הלב, כמ"ש וארח ישרים סלולה, אבל מי שאין לו מסילה כבושה וצריך לילך בדרך בלתי סלול, הוא מסוכן, כי רבים לוחמים לו להטותו מדרך ולהמיתו מיתת הנפש, ומי "
" בשמירה יתירה, בל יפול באחת הפחתים ובל יטה אל אורחות עקלקלות ויהיה לטרף אל יצרי הלב ואל המדות הרעות ואורבי הנפש:
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(יח-יט) "
לפני שבר גאון וכו', טוב שפל רוח" וכו', הענוה והגאוה שניהם בבחירה, המתגאה מגביה א"ע למעלה ממדרגתו, והענו משפיל לכת ומכיר ערך האדם כי אין לו להתגאות כי הוא בשר ודם, ושפל רוח הוא הקצה האחרון נגד ענוה שהוא האמצעי בין גאוה לשפלות, הענו מרגיש בכבודי רק הוא ענו מפני בחירתו, והשפל רוח ציורי רוחו ישפילו אותו עד שלא ירגיש כלל כשיבזו אותו, ובכל המדות טוב הדרך המצוע, אבל בגאוה הזהירו מאד מאד הוי שפל רוח, שטוב ללכת בקצה האחרון, אבל אין טוב שיהיה שפל רוח טבעיי בלתי מרגיש, רק "
טוב שפל רוח את ענוים", שיהיה השפלות מסבת ענוה שהיא בחיריית שכליית ע"פ החכמה וחקיה, וגבה רוח הוא מי שציורי הרוח נגבהים אל הלב ומתנשאים להתגאות ובכ"ז עדיין לא יצאו אל הפועל, כי הלב מושל על ציורי הרוח ויכול להשפיל עם רוחו, אבל אם פועלים על הלב עד שהתפעל מהם ונעשה גבה לב, אז הוא תועבה (כמ"ש תועבת ה' כל גבה לב, ויקבל עונש, כמ"ש יד ליד לא ינקה), ואז יקנן בלבו מדת הגאוה, ונקרא גאה, ואם יצורף אליו שהוא ג"כ עשיר וגבור, אז יש בלבו גאה וגאון וקרוב הוא אל שישבר, כמ"ש לפני שבר יגבה לב איש, ואמר פה לפני שבר גאון, ומי שהוא רק גובה רוח, ועדיין לא גבה לבו ולא בא לכלל גאוה, קרוב אל הכשלון, אחר שהגאוה י"ל מלחמה עמו ובקל יכשל, וז"ש "
לפני כשלון גובה רוח", ועת יכשל, אחר המכשול הוא השבירה, ואז יוקדם הגאון, כמ"ש "
לפני שבר גאון" כי גובה רוחו משל על הלב עד שבא לכלל גאון, וא"כ "
טוב שיהיה שפל רוח את ענוים", להיות שפל רוח בתכלית השפלות, שזה לא יכשל וכ"ש שלא ישבר, "
מחלק שלל את גאים" הגם שידמה לו שמחלק עמהם שלל וריוח רב, כי פתע ישבר וישפל, אבל תכלית הענוה כבוד כמ"ש ולפני כבוד ענוה:
ביאור המילות
(יח-יט) "גאון, גאים". הגאוה היא תכונה שמתגאה ברוחו, והגאון הוא מי שהוא גדול באיזה מעלה כמו בעושר או בגבורה שע"י מתגאה, עד שהגאוה תהיה גם בלא מעלה, והגאון הוא בעבור מעלה, כמ"ש ישעיה (י"ג י"א) ובכ"מ, ויש הבדל בין גאה וגאון וגובה לב, "ובין גובה רוח", שהרוח הוא המעלה ציורים על הלב, וגובה רוח יעלו ציורי גרוה מעומק נפשו, ועת ימשלו בו ויפעלו על הלב שהלב מציין הכח המושל בנפש, נקרא גובה לב, ואז ימצאו בו גאוה וגאון. ותמצא בכל מקום שהרוח פנימי מן הלב, ומורה תנועת הכח בעומק הנפש, והלב מורה מציאת הכח וממשלתו, והכשלון קודם אל הנפילה והשבר, כמ"ש המה כשלו ונפלו, וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו, וע"כ מיחס גובה רוח לפני כשלון, וגאון לפני שבר, וההבדל בין ענוה לשפל רוח כבר בארו הקדמונים:
פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
משכיל על דבר ימצא טוב", ר"ל מי שעושה עניניו בלא השכלה ולא ישים לב לבחור האמצעים המובילים אל תכלית נרצה, לא ימצא טוב שהוא התכלית אחר שלא בקש אותו, אבל "
המשכיל על דבר" ומבקש בשכלו איך ובאיזה אופן יעשה, ימצא טוב, ויש הבדל בין מצליח ובין משכיל, ההצלחה היא במקרה עפ"י המזל, והמשכיל יחשוב בשכלו למצוא האמצעיים הטובים, ואז ימצא טוב כמי שחפש ומצא את אשר בקש, אמנם יש דרך אחר שאינו משכיל על דבריו כלל רק "
בוטח בה'" ומאמין שה' יעשה הכל כפי ההשגחה, אז "
אשריו", כי זה האושר וההצלחה הנפשיית ההשגחיית, שהמאושר הוא גדול מהמצליח, שזה אושר הנפש:
ביאור המילות
"משכיל". עמ"ש (יהושע א') בהבדל בין מצליח ומשכיל, והבדל בין מאושר ומצליח בארתי בכ"מ, שהאושר הוא הנפשי, וההצלחה היא בעניני העולם:
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לחכם לב יקרא נבון", כבר בארנו ההבדל בין חכם ובין חכם לב, החכם קבל חקי החכמה ובכל זה עדיין יש בלבו מלחמה נגד ציורי התאוה והזדון, אבל החכם לב הוא מי שלבו שהוא הכח המושל שלו הוטבע בטבע על ציורי החכמה ואין לו מלחמה פנימית כלל, כי מתוך ההרגל והלימוד נעשה זה כטבע אצלו, והנה הנבון מבין דבר מתוך דבר, והוא מתעסק להבין חקי החכמה עד שלבסוף ישובו אצלו לדעת, שידעם ידיעה ברורה כהמוחשים, וגם הנבון בקל יכבוש ציורי התאוה אחר שמבין חקי החכמה וכמ"ש
(י"ד ל"ב) בלב נבון תנוח חכמה, אבל בכ"ז י"ל עבודה רבה עד יבין הכל, כמ"ש
(ט"ו י"ד) לב נבון יבקש דעת, ואמר פה "
שהחכם לב" שציורי החכמה שבו אצלו לטבע "
יקרא נבון", שהגם שלא השיג טעמי החכמה ע"י דרכי התבונה, הבין אותם מצד טבע החכמה בעצמה, שאינה סותרת לטבע נפשו ותכונותיה, והנה הנבון יעתיק את החכמה לכלל דעת שמרומז בשפתיים (כמ"ש על בשפתי נבון תמצא חכמה) ואמר שגם החכם לב שהגיע למדרגת הנבון מצד טבעו והרגלו, ע"י "
מתק שפתים יוסיף לקח" אם יעתיק החכמה בשפתיו כדבר ידוע בדעת, שמורגל בשפתים החיצונים, יוסיף לקח, יוסיף לקחת למודים חדשים בכללי החכמה, כמ"ש ישמע חכם ויוסף לקח, כי הוא אינו מבין עפ"י המצאת הבינה ודרכיה רק ע"פ ההרגל בחכמה שענינה נלקח בקבלה, לכן אמר לשון לקח שהיא הקבלה:
ביאור המילות
(כא- כג) "חכם לב, וכן לב חכם". הוא מי שציורי החכמה מושלים בלבו (כנ"ל י' ה'), וההבדל בין החכם והנבון למעלה (א' ב') ובכל הספר, והשכל, הוא כח חד שבו יבין בדברים שאין הבינה שלטת, כמו בענינים האלהיים ולהבין חקי החכמה, ומ"ש מקור חיים שכל בעליו, שיעורו שכל הוא בעליו של המקור חיים הלז, שהחכם לב הגם שלא השתמש בדרכי הבינה, ישיג חקי החכמה בכח השכל הטוב. ולקח בא על הקבלה כמ"ש (א' ה'), וכבר הזכרתי (י' י"ג) שפה מרמז על החכמה ושפה מרמז על הדעת, השכל ישכיל פיו שהם חקי החכמה, עד יבא בם לידיעה ברורה שיוציאם בשפתים, וגדר אויל ואולת הם המספקים בחקי החכמה ע"י שאין עליה מופתי הדעת (כנ"ל א' ז'), וחכם לב ישיג בם מופתי הדעת בכח השכל (מה שא"א להשיג בכח הבינה) וישיב אל האוילים ויסיר אולתם:
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מקור חיים שכל בעליו" עתה יפרש באיזה אופן יבין החכם לב חקי החכמה עד יגיע בם לכלל דעת, מפרש מקור חיים הזה ששואב החכם לב ממנו את הדעת, בעליו של המקור הוא השכל, שהגם שלא ישיג חקי החכמה בכח הבינה, ישיגם ע"י כח השכל, שהוא כח חד שיש באדם להשכיל אמתיות נעלמות, ולהשכיל גם חקי החכמה וענינים רוחנים נשגבים מבינת האדם, ויש גם שכל טוב שהוא הרוח הקדש אשר יחול על החכם לב, וכמ"ש למעלה
(י"ד ט"ו) תורת חכם מקור חיים שכל טוב יתן חן, שפרשתי שגם השכל טוב הוא מקור חיים והוא יתן חן וחנינה מאת ה' להשכיל נשגבות, והוא יברר "
מוסר אוילים אולת", כי הגם שחכמה ומוסר אוילים בזו, כי הם מסתפקים ומטילים ספיקות פילוסופיות על חקי החכמה ועל שרשי המוסר הבנויים על יראת ה', השכל יברר האמתיות עפ"י מוסר השכל, שייסר את האוילים ויברר אולת שלהם וספיקותם ע"פ השכל, וזה בכח החכם לב כמ"ש כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם, להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפוכות, וכמ"ש ועבד אויל לחכם לב, כי ע"י חכמת לב ידע מוסר אוילים וביטול אולת וספיקות שלהם:
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לב חכם ישכיל פיהו", מפרש שלב הזה החכם ששבה החכמה קנין לו עד שהאדם נקרא ע"ש בשם חכם לב, לב זה ישכיל פיהו, הפה מרמז על דבור החכמה, כשידבר בחקי החכמה יחול עליו רוח השכל המשכיל באמתיות של חקי החכמה, ואז "
על שפתיו יוסיף לקח" כשידברם בשפתיו לבררם במופתי הדעת שזה מרומז בהשפתים, יוסיף לקח, כמ"ש בפסוק כ"א ומתק שפתים יוסיף לקח:
פסוק כד
• לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
צוף דבש אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם", שייך למעלה ועל שפתיו יוסף לקח צוף דבש, כי בבוא הדעת על שפתיו, שאז ימתיק בדעת את חקי החכמה עד שימצא בם מתיקות, לא כדבר שאין בו טעם, רק מוצא בם "
צוף דבש והאמרים" הם "
נועם" שהיא הנעימות הרוחני הבא ממושכלים רוחניים, ומפרש "
שהצוף דבש" אינו מתיקות גופני לחיך רק "
מתוק לנפש", וכן האמרי נועם אינם מיוחדים לנפש לבד המופשטה מן הגוף, רק גם "
מרפא לעצם", עד שישיג האמתיות בשכל הנקשר בגויה, ורוח אלהים ימלא כל חדריו הון יקר ונעים, וישיב גם את האוילים ע"י מוסרו מוסר השכל:
ביאור המילות
(כד-כו) "מתוק לנפש, נפש עמל". כבר התבאר שלרוב יכוין במלת נפש על נפש הרוחני בהגבל נגד הגויה.
"
אכף", כמו כפף, ובא ג"כ יכפה אף:
פסוק כה
• לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כה-כו) "
יש דרך ישר לפני איש, נפש עמל עמלה לו", חוזר למעלה שיאמר לו צוף דבש אמרי נועם ויברר לו כי "
יש דרך ישר לפני איש", שבתחלתו נראה שהוא ישר למלאות תאוות הגוף ומשאלותיו, אבל "
אחריתה דרכי מות", כי סוף הגוף למות ולהבלות ואז תמות גם הנפש הרוחנית, ויאמר לו היתכן כי "
נפש עמל תעמול" ע"י ההכרח "
שאכף עליו פיהו?" שהפה הרוצה לאכול יכפה ויכריח את הנפש הרוחנית לעמול תמיד בלא הפסק (כמ"ש כל עמל אדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא) ויברר לו האולת הזה, שהלא עיקר האדם הוא הנפש הנצחיית שבו, ועקר החיים הם החיים הנצחיים שהם חיי הנפש, והאדם נברא לחיות חיים הנפשיים, שזה בא ע"י שימית את הגוף ומשאלותיו, והגם שהוא דרך המלא קוצים בתחלתו הלא ימצא חיים בסופו, חיי עד אחרי ישוב אל עדן נצחי, והיש סכלות גדולה מזה שהנפש היקרה הזאת תעזוב רוחניותה ותעמול ע"י הכרח של הפה הרוצה לאכול ולשתות אכול ושתה כי מחר נמות ולא ישאר אל הנפש כלום מכל עמלה? זאת ידבר השכל המשכיל בחיי הנפש ועניני רוחניותה והשארותה אחר המות, וכבר אמר זה למעלה
(י"ד ט') אוילים יליץ אשם, לב יודע מרת נפשו, יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, שפרשתי שם שגם האוילים ידעו בלבם כי אשמו על הנפש, כי דרכם הישרה בעיניהם לבחור בחיי ההבל אחריתה מות הנפש הרוחנית, ולבבם יודע מרת נפשם ועצבה על זה, ולכן אמר גם פה שבדברים האלה ייסר החכם לב את האוילים בצוף דבש אמרי נועם וישיבם מדרך אולתם:
פסוק כו
• לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק כז
• לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
איש בליעל כורה רעה", אחר שחשב דרך החכמה המלבשתו ענוה ובטחון ורוה"ק והשב תועים אל דרך בחן שפתיו, חושב דרך הכסילות שהיא הפך לה, יש "
איש בליעל", שפורק עול שמים מעליו לגמרי, והוא "
כורה רעה" במעמקים ובסתר כורה בור על חברו להפילו, "
ועל שפתיו" בוער "
כאש צרבת", כי ידבר בהתלהבות רשפי האהבה עד שצרבת המכוה נראה על שפתים, כמ"ש כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע, שפתיו ידברו אהבה ובקרבו ישים ארבו:
פסוק כח
• לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
איש תהפוכות ישלח מדון", ויש איש תהפוכות שמהפך האמת ומהפך דרכי החכמה, ודרכו לשלח מדון כמ"ש
(למעלה ו') תהפוכות בלבו חורש רע מדנים ישלח, ויש "
נרגן" שהוא המתלונן תמיד לאמר שחברו שונאו ומריע לו, כמו ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו, וכמ"ש דברי נרגן כמתלהמים, והוא המקיים את המדנים, כמ"ש באין נרגן ישתק מדון
(כ"ו), והוא "
מפריד" גם האוהב וריע "
המאלף" ומורה דרך טוב, באמרו כי רעתו הוא דורש:
ביאור המילות
"מדון ונרגן". עי' גדרם לקמן (כ"ו ב').
"
אלוף". בא גם על המורה מלמד, כמו פן תאלף ארחותיו, והמושל היה מורה להעם דרך ילכו בה, ונקרא אלוף, אלה אלופי אדום:
פסוק כט
• לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
איש חמס יפתה רעהו", ויש המזיק לחברו ע"י פיתוי "
שיוליך אותו בדרך בלתי טוב", וכל אלה מזיקים ומשחיתים:
פסוק ל
• לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
עוצה עיניו לחשוב תהפוכות", במה שמרמז בעיניו דרך עצה כבר חושב תהפוכות, כמ"ש קורץ בעיניו תהפוכות בלבו, ובעת "
שקורץ שפתיו" ומדבר דרך רמז, אז כבר "
כלה רעה", כאילו ברמז העין יתחיל ובניב ובקריצת שפתים יכלה כל רעתו, כן מעשה הרע נקל בעיניו:
ביאור המילות
"עצה". כמו איעצה עליך עיני, שמרמז בעיניו כאלו מיעץ:
פסוק לא
• לפירוש "פסוק לא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
עטרת תפארת שיבה", השיבה היא עטרת תפארת שמחויבים לתת כבוד לזקנים על שבחנו הימים ועשו רב טוב והשלימו תכליתם, אבל העטרת הזה לא "
תמצא" רק "
בדרך צדקה", שאז כל שהוסיף ימים הוסיף מצות ומע"ט, אבל הרשע הוסיף לעשות רע ולא ילבש עטרת הימים. וגם יל"פ ע"ד מ"ש יראת ה' תוסיף ימים, וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים, ואחר שחשב מעשי אנשי רשע שכבר אמר עליהם למעלה
(שם) אדם בליעל וכו' על כן פתאום יבא אידו אמר גם פה שבדרך הרשע הזה לא ימצא עטרת שיבה, כי פתע ישבר ואין מרפא:
פסוק לב
• לפירוש "פסוק לב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
טוב ארך אפים מגבור", הגבור הבלתי מאריך אף ונוקם באויביו, מראה גבורתו במה שמתגבר על אויבו החיצון אבל אם ישמע לחקי החכמה לבל ינקום ומתגבר על יצרי הקנאה והנקמה אשר יצוו לאיבריו לפעול פעולת הנקמה, הוא טוב מגבור, כי התגבר על אויבו הפנימי הקשה יותר, ויש מי שמאריך אף והוא קצר רוח
(כנ"ל י"ד י"ז) שהגם שלא יעשה פעולת הנקמה, בכ"ז הרוח מעלה ציורי הנקמה על הלב ונוטר איבה, כמ"ש וקצר רוח מרים אולת, אבל מי שהוא ג"כ "
מושל ברוחו", להכניע שונאיו בל יעלו ציורי הנקמה על הלב כלל, הוא "
טוב מלוכד עיר", כי הרוח דומה כעיר מבצר מלא חיל רב של היצר זקן וכסיל, שהם ציורי הרוח לכל המדות רעות, ואם מתגבר על הרוח כבש כל העיר הקטנה, והיא גבורה יותר מלוכד עיר חוצה לו בחיל וכח:
ביאור המילות
"ארך אפים, ומושל ברוחו", האף הוא התגלות הכעס לחוץ, כמ"ש בכ"מ בהבדל בין אף וחמה, והרוח הוא הפנימי, ויש ארך אפים וקצר רוח, כמ"ש בהבדל בין ארך אף לארך רוח, (למעלה י"ד כ"ט):
פסוק לג
• לפירוש "פסוק לג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו", יש דברים שנראה שנתונים תחת המקרה והם מושגחים מה', ובמקום שתופסק כח הבחירה וההשתדלות האנושי תופיע עין ההשגחה, כמו בדבר המסופק בין אנשים ויפילו גורל לדעת ע"י הגורל אל מי מגיע החלק שנדונים עליו, הגם "
שהגורל הוטל בחיק" צפון מעין אדם ונתון אל המקרה, בכל זאת תופיע עליו עין השגחת ה', "
והמשפט" שיוציא הגורל אינו מקרה רק "
הוא מה'", כמו בחילוק הארץ וכדומה שהיה הגורל בהשגחת ה':
