כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה בהר סיני לאמר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בְּטוּרָא דְּסִינַי לְמֵימַר׃
ירושלמי (יונתן):
וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּטַוְורָא דְסִינַי לְמֵימָר:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בהר סיני" - מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני כך שנויה בת"כ ונ"ל שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

בְּהַר סִינַי – מָה עִנְיַן שְׁמִטָּה אֵצֶל הַר סִינַי, וַהֲלֹא כָּל הַמִּצְוֹת נֶאֶמְרוּ מִסִּינַי? אֶלָּא מַה שְּׁמִטָּה נֶאֶמְרוּ כְלָלוֹתֶיהָ וּפְרָטוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ מִסִּינַי, אַף כֻּלָּן נֶאֶמְרוּ כְלָלוֹתֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵיהֶן מִסִּינַי. כָּךְ שְׁנוּיָה בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (ספרא פרשתא א,א), וְנִרְאֶה לִי שֶׁכָּךְ פֵּרוּשָׁהּ: לְפִי שֶׁלֹּא מָצִינוּ שְׁמִטַּת קַרְקָעוֹת שֶׁנִּשְׁנֵית בְּעַרְבוֹת מוֹאָב בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, לָמַדְנוּ שֶׁכְּלָלוֹתֶיהָ וּפְרָטוֹתֶיהָ כֻּלָּן נֶאֶמְרוּ מִסִּינַי. וּבָא הַכָּתוּב וְלִמֵּד כַּאן עַל כָּל דִּבּוּר שֶׁנִּדְבַּר לְמֹשֶׁה, שֶׁמִּסִּינַי הָיוּ כֻלָּם, כְּלָלוֹתֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵיהֶן, וְחָזְרוּ וְנִשְׁנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב.

רשב"ם

לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

בהר סיני: קודם שהוקם אוהל מועד:

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בְּהַר סִינַי" - אין מוקדם ומאוחר בתורה. וזו הפרשה קודם ויקרא, וכל הפרשיות שהם אחריו. כי הדיבור בהר סיני, ועתה כרת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים, והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ. וכאשר אמר על העריות, כי בעבורם תקיא הארץ אותם, כן אמר בפרשת אם בחקותי על שבתות הארץ, והזכיר בתחילה פירוש השבתות:

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וידבר ה' אל משה בהר סיני" - "מה ענין שמיטה לענין הר סיני, והלא נאמרו כל המצות מסיני?! אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני", כך שנויה בתורת כהנים (ריש הפרשה). ונראה לי שכך פירושו: לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב, למדנו שכללותיה ופרטיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולימד כאן על כל דיבור שנדבר למשה בסיני, שמסיני היו כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב", לשון רש"י.

ואינו נכון בעיני כלל. שהרבה מצות כשמיטה שלא נשנו בערבות מואב, ונדע בהן שנאמרו כללותיהן ופרטיהן מסיני או באוהל מועד. ועוד, מנין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמיטה, ולא היו כללותיהן מסיני ופרטיהם בערבות מואב? וכן היה ראוי יותר לומר, כי הנשנות נשנו לבאר פרטיהם, כי לא נאמרו בסיני אלא כללותיה.

אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים פירושה ברור, שהשמיטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כג יא): "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו'", ואלו דיני השמיטה בדרך כלל. ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה, שהרי כולם נזכרו בפרשה הזאת. ובסוף העניין כתיב (ויקרא כז לד): "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני", להקיש כל המצות אל השמיטה הנזכרת, שכולן היו כן שנאמרו בכלל ופרט, והכל מסיני. וכן שנו שם בתורת כהנים (סוף סיפרא) "אלה המצות - אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה. אשר צוה ה' את משה - כדאי השליח לשולחו. את משה אל בני ישראל - זכות ישראל גרמה. בהר סיני - שכולם נאמרו מסיני", עד כאן בתורת כהנים. אבל ענין ערבות מואב - שנצטוה שם משה לבאר התורה לבנים, כך נראה לי, וזה כפתור ופרח.

וענין הפרשה הזאת שנכתב בכאן, אמר ר' אברהם כי זאת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים, וכשקבלו על נפשם (שמות כד ז): "נעשה ונשמע" אז נכרתה הברית, ואמר להן כל הפרשה הזאת. והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ, כי:

  • כאשר אמר על העריות כי בעבורם תקיא אותם הארץ (ויקרא יח כח),
  • כן אמר בפרשת אם בחקותי על שבתות הארץ (ויקרא כו לד), והוצרך תחילה להזכיר השבתות.
ולפי דעתי, כי נכתבה כאן בסדר נכון, כי פירוש "בהר סיני" בעלותו שם לקבל לוחות שניות. וביאור הענין, כי בתחילת ארבעים יום הראשונים של לוחות הראשונות כתב משה בספר הברית את כל דברי ה' ואת כל המשפטים הנאמרים שם, (שמות כד ח): "ויזרוק דם הברית על העם". וכשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות, כאילו נתבטלה הברית ההיא אצל הקב"ה. וכשנתרצה הקב"ה למשה בלוחות שניות, צוהו בברית חדשה, שנאמר (שמות לד י): "הנה אנכי כורת ברית". והחזיר שם המצות החמורות שנאמרו בסדר ואלה המשפטים בברית הראשונה. ואמר (שמות לד כז): "כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". ורצה הקב"ה להחמיר עליהם בברית הזאת השנית שתהיה עליהם באלות ובקללות, ושתהיה כראשונה על כל המצות הראשונות ועל כל המשפטים כמו שנאמר בברית הראשונה (שמות כד ג): "את כל דברי ה' ואת כל המשפטים". ולפיכך אמר בכאן בסוף התוכחות (ויקרא כו מו): "אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". הוא רומז אל כל המצות והמשפטים שנאמרו בברית הראשונה בסדר ואלה המשפטים, שהיו כולן בברית הזאת. והנה, בספר הברית הראשון נאמרה השביעית בכלל כמו שהזכרתי, שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו'". ועתה בברית הזאת השנית נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה. ובעת הברית הראשונה, שהוא בארבעים יום ראשונים, נצטוה משה על המשכן; וכשנתרצה לו הקב"ה וצוהו לכרות להם ברית שניה, ירד משה ויצום את כל אשר צוה ה' אותו בהר סיני ([שמות לד לד]]), והיה מעשה המשכן מכללם. ואז הקהיל משה את כל עדת בני ישראל ואמר להם כבתחילה (שמות לה א): "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" במלאכת המשכן. והנה קבלו הדבר בשמחה ויצאו מלפניו מיד, ובאו כולם ונתנו הנדבה ועשו המשכן והשלימו מלאכתו. וכאשר הוקם, מיד (ויקרא א א): "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד", וצוהו בקרבנות ובכל תורת כהנים, ומשה צוה הכל אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל מיד. וכאשר השלים, אמר להם "עוד צוה אותי השם בהר סיני לפרש לכם השמיטה והיובל ולכרות לכם על כל המצוה והמשפטים ברית חדשה באלה ובשבועה". ולא הוצרך עתה שיזבח זבחים ויזרוק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח כאשר עשה בראשונה, אבל קבלו עליהם הברית הראשונה באלות ובקללות אלה, וזה טעם (ויקרא כו מו): "אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני", כי הוא הנותן להם בברית הזאת, כי מחל להם על פי התנאים האלו, כמו שפירשתי בסוף כי תשא (שמות לד כז). וכן ברית ערבות מואב כן היה, שקבלו עליהם התורה באלות ובקללות ההם, והיא הברית, כמו שנאמר (דברים כח סט): "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב". ואמת אמרו שבתנאי הארץ השמיטה והיובל כאשר יזכיר בתוכחות (ויקרא כו לד לה), ועל זה נתחדשו בברית הזאת השנית.

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביע רעות (משלי טו, כח)

שלמה המלך ע"ה למד בכתוב הזה (משלי טו) על הצדיק והרשע איך הם שני הפכים בעלי שתי הקצוות, איש על עברו מקצהו, וגלה לנועל מדת השפלות אשר לצדיק ועל מדת הגאוה אשר לרשע כדי שיתרחק האדם ממדת הגאוה ויתחזק במדת השפלות. אמר כי הצדיק לבו יהגה ויחשוב תמיד כל היום מחשבת ההכנעה והשפלות, ומלת לענות מן (שמות י) לענות מפני, שתרגום להתכנעא, וכיון שזאת מחשבתו בידוע שדבורו כן, לפי שהדבור באדם מגלה מצפון המחשבה, וכמו שאמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב, כי מאחר שנסתרי מצפוניו טוב הלא נגלהו כמוהו, כי הוא שליח קולמוסיו ומעיד עליו, והנה הרשע בהפך, שאין צריך לומר שהוא מחשב הרעות במצפון לבבו ודברי גאוה ובוז, אך יביע אותן בפיו כי יוצא מפיו ויפרסם אותם ואמר לכל סכל, הוא והנה בהפך הצדיק בנסתרו ובנגלהו. ודבר ידוע כי השפלות מדה עליונה ומעלה רמה, שכן דרשו רז"ל אין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כשירים, שנאמר (דברים לג) ומתחת זרועות עולם, וזה משפט הצדיקים שמשפילין עצמן, שכן באברהם שאמר (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר, ובמשה ואהרן כתיב (שמות טז) ונחנו מה, ודוד ע"ה אמר (תהלים כב) ואנכי תולעת ולא איש וגו'. ואין השכינה שורה אלא בשפלי הרוח, הוא שכתוב (ישעיה נז) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואין התורה מתקיימת אלא בשפלי הרוח, הוא שדרשו רז"ל למה נמשלה התורה למים שנאמר (שם נה) הוי כל צמא לכו למים, מה המים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת במי שרוחו גבוהה אלא במי שדעתו שפלה. וכן אמרו במדרש (דברים ל) לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח באותן שמתגאין עצמן עד לשמים, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט) אדם כי ימות באהל. וכן מצינו בשכינה שאע"פ שעקר דירתה ומכון שבתה בשמים, דרשו רז"ל עקר שכינה בתחתונים היתה שנאמר (בראשית ג) וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום. והזכיר דוד המלך ע"ה על דרך הסוד ואמר (תהלים קד) חסידה ברושים ביתה, וכיון שחטא אדם נסתלקה ואחר כך חזרה ושרתה בהר סיני שהוא השפל שבהרים, ובכל ההרים הגבוהים שבעולם לא בחר הקב"ה למתן תורה אלא בו שנאמר (תהלים סח) ההר חמד אלהים לשבתו, ובהר הזה נתנו כל המצות כולן וזהו שכתוב בפרשת שמטה.

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. נתעוררו החכמים ז"ל מה טעם הזכיר בכאן בהר סיני והיה ראוי שיאמר וידבר ה' אל משה לאמר כמשפטו בשאר מקומות התורה, ומזה דרשו בתורת כהנים מה ענין שמטה לענין הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצות כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני.

וכתב הרמב"ן ז"ל כי פירוש הברייתא הזאת בתורת כהנים שאמרה מה שמטה נאמרו כלליה ופרטיה ודקדוקיה מסיני הכוונה לומר שהשמטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ואלו דיני השמטה בדרך כלל, ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני נאמרו עוד כל פרטיה, שהרי כולן נזכרו בפרשה זו, בסוף הענין כתיב (ויקרא כז) אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, להקיש כל המצות אל השמטה הנזכרת שכלן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני, כן נראה לי וזה כפתור ופרח, עד כאן לשון הרב. ולפי דעת הרב ז"ל יהיה בהר סיני בלוחות שניות, כי מצות השמיטה בדרך כלל נאמרה בברית הראשון, ואחרי כן בברית השני נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה.

ויתכן לומר בטעם שהזכיר בהר סיני כי מפני שישראל שמעו מצות השבת מפי הגבורה בהר סיני, והשמטה והיובל מצות נמשכות אחר השבת, על כן הוצרך לבאר כאן כי גם השמטה והיובל נצטוו בהר סיני, כי טעם אחד לכולן. ולפי מה שדרשו בתורת כהנים יהיה בהר סיני נמשך לפניו ולאחריו, לפניו זה שאמר ויקוב בן האשה הישראלית, כי השם ששמע בהר סיני פרש וקלל, לאחריו לענין שמטה ויובל, ומה שמטה ויובל מסיני אף כל המצות מסיני.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"וידבר ה' אל משה בהר סיני" הנה לא יזכיר בשום מצוה מקום הצווי זולתי כאשר קרה חדוש אז באותו המקום אבל באר שכשאמר האל יתעלה בסיני והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם וכו' פירש למשה אז כל דיני השביעית האמורים בזה המקום וזה להבין ולהורות שזה בעצמו היה בכל שאר המצוות שאף על פי שנאמר בקצתם מקרא מועט היה הבאור אז רחב באר היטב כאמרם ז"ל מה ענין שמטה לענין הר סיני אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופירושיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצוות נאמרו מסיני כללותיהם ודקדוקיהם ופירושיהם. והזכיר משה רבינו זאת הפרשה בזה המקום כי חשב שיכנסו תכף לארץ כמו שהעיד באמרו נוסעים אנחנו אל המקום. והזהיר על שמטת קרקע בפרט כי בחטאם בשמירתה יגלו ממנה כמו שהעיד באמרו אז תרצה הארץ את שבתותיה וכן העיד בסוף דברי הימים באמרו עד רצתה הארץ את שבתותיה:

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר וגו' עד וכי ימוך אחיך עמך. ויש לשאול בפרשיות אלה שאלות:

השאלה הא' היא מה ששאל רש"י באמרו וידבר ה' אל משה בהר סיני. מה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא כל המצוות נאמרו מסיני. ולמה אם כן זכרו במקום הזה בפרט. ומה שהשיבו בו חכמינו זכרונם לברכה אינו מספיק כפי הפשט:

השאלה הב' אם היו בשמיטה שני חלוקים שמיטת קרקעות ושמיטת כספים למה זכרה התורה במקום הזה בלבד שמיטת קרקעות ועניניה ולא זכרה דבר שמיטת כספים ונזכר אחר זה בסדר ראה אנכי:

השאלה הג' אם היו מצות השמיטה והיובל ממין אחד ומטעם אחד כדעת הרב המורה והרמב"ן ושאר המפרשים למה הכתוב בשמיטה אמר לשון שבת שבע פעמים וביובל לא אמר לשון שבת אפילו פעם אחת:

השאלה הד' למה היו ביובל תקיעת שופר לכרוז ביאתו ובשמיטה לא היה כן והיה ראוי שבשנה השישית יעבירו שופר להודיע שבשנה הבאה תהיה שנת השמיטה כדי שהעבדים יצאו וכל אדם יהנה מן התבואה אשר בשדה בשנה ההיא:

השאלה הה' למה אמר ביובל לשון קדושה וקדשתם קדש יהיה לכם ובשמיטה לא זכר לשון קדושה ואם הקדושה תורה על שביתת המעשה באדמה היו ראוי שבשניהם רוצה לומר בשמיטה וביובל יאמר לשון קדושה:

השאלה הו' למה אמר הכתוב ביובל שלש פעמים יובל תהיה לכם והיה די באחת מהם והנה באחת אמר דרור ולא באחרים וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם. ובשני אמר יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו. ובג' אמר כי יובל היא קדש תהיה לכם. ולא אחוש באמרו בשנת היובל כי הוא חוזר למעלה ולא נאמר בו תהיה לכם כמו שאמר בג' הנזכרים:

השאלה הז' למה אמר שתי פעמים שישובו איש אל אחוזתו כי ראשונה אמר ושבתם איש אל אחוזתו וחזר לומר שנית תשובו איש אל אחוזתו ורש"י השיב ע"ד הדרש:

השאלה הח' למה בסוף פרשת היובל באה מצות ההונאה וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו וגו' והיא מצוה בפני עצמה:

השאלה הט' בכל מצות ההונאה שחזר שנית ולא תונו איש את עמיתו עד שנדחק רש"י לפרשו על הונאת הדברים:

השאלה הי' במה שכפל האזהרה על עשיית המצוות שאמר ועשיתם את חקותי וחזר לומר שנית ועשיתם אותם שהוא מותר וכפל מבואר:

השאלה הי"א במה שאמר שתי פעמים גם כן וישבתם לבטח כי בראשונה אמר וישבתם על הארץ לבטח וחזר לומר שנית וישבתם לבטח עליה:

השאלה הי"ב באמרו וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית וזה כי השמינית הוא היובל שהוא אחר השמיטה שהיתה שנת מ"ט ואיך אמר אם כן שאז יזרעו:

השאלה הי"ג באמרו והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ והיה לו לומר זה למעלה כשדבר ממכירת הארץ לא אחר זכרון הזריעה והקצירה:

השאלה הי"ד באמרו ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ כי אין זה ממצות היובל:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. על דרך הראב"ע שאין מוקדם ומאוחר בתורה וכי זאת הברית שנכתבה כאן בסדר בחוקותי היא הברית שנזכר בסדר משפטים שכרת משה בין ה' ובין העם. ושאז נאמרה שמה כל הפרשה הזאת מהשמטה. האמנם נזכרה כאן מפני הארץ כי כאשר זכר שמפני העריות תקיא אותם הארץ הוצרך לומר בסדר בחקותי שתקיא אותם הארץ בבטול שבתותיה ולכך הוצרך להזהיר תחלה על השמיטות. אבל הרמב"ן לא הודה לו בהיות הפרשיות מבלי סדר. וכתב כי בתחלת המ' ימים הראשונים שישב משה בהר סיני לקבל את הלוחות כתב בספר הברית את כל דברי השם והמשפטים ויזרוק דם הברית על העם ושם בברית הראשון ההוא נזכרה מצות השמטה בכלל שנאמר ובשביעית תשמטנה ונטשתה ואלו הם דיני השמיטה. וכשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות נשאר כאלו נתבטל הברית ההוא וכשנתרצה השם למשה בלוחות השניות צוהו לכרות ברית אחר כמו שאמר הנה אנכי כורת ברית. ואז הקהיל משה את כל עדת בני ישראל וצוה אותם במעשה משכן וכאשר הוקם מיד ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד. וצוהו בקרבנות ובכל תורת הכהנים ומשה למד הכל לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. וכאשר השלים זה אמר להם. ועוד אמר לי השם בהר סיני לפרט לכם השמטה והיובל ולכרות לכם על כל המצוה ברית חדשה באלה ובשבועה וכמו שהאריך הרב בזה מאד. ואין ספק שכוונת הרב רצויה בסדר הפרשיות ובישרן. אבל לא נמלט הרב מהספק כי אם היו המצוות אשר זכר בפרשיות שלמעלה נאמרים מאהל מועד למה זכר אחריהם השמטה והיובל שנאמרו מסיני והיה ראוי שיזכור המצוות כפי זמני נתינתן בסיני ראשונה ואשר ניתנו באהל מועד אחריהן. וכן אומר בסדר אם בחקותי אין שם כריתת ברית כי הברית הראשון שכרת עמהם מסיני היה תמיד קיים ועומד לנצח. אבל הוא כלו אלה ושבועה קללות וברכות על שמירת המצוות ויעוד מה שיבא עליהם מהטובות בשמירת המצוות והרעות שיחולו עליהם אם לא ישמרו אותן ומה שראוי שנאמר בתשובת השאלה הזאת הוא. שמרע"ה קבל מהר סיני כל המצות כללותיהם ופרטיהם ודקדוקיהם כמו שזכרו חז"ל בתורת כהנים. האמנם משה לא למד לישראל המצות כלם בבת אחת כאשר קבלם ממנו יתברך. כי הנה ברדתו מן ההר עם הלוחות הראשונות וראה את העגל ומחולות שבר את הלוחות ונתעסק במשפטי החוטאים ואחר כך בסליחתם וכפרתם וקבול הלוחות השניות. וראשון מה שצוה אותם אחרי שנתרצה הקדוש ברוך הוא עליהם היה מעשה המשכן וכאשר נגמר והוקם וישכון כבוד ה' עליו נצטווה משה ראשונה בעניני המשכן רוצה לומר הקרבנות אשר יעשו בו ומשיחת אהרן ובניו וחנוכת המזבח ועם זה הזהרת הטהרה במה שיאכלו ומה שלא יאכלו מהחיה והבהמה והעוף והדגים והזהירם מהדברים המטמאים כדי שהנוגע בהם לא יכנס במקדש עד שיטהר. וכן אשה כי תזריע והמצורע והזב והזבה כדי שלא יכנסו במקדש ולא יבא בו ערל וטמא ולא יחללו את מקדש ה'. והנה סמך לזה עבודת י"ה מפני שהוא גם כן ממשפטי המקדש וקדושתו. וזכר אחריו שכל איש אשר ירצה לאכול שור או כשב או עז יקריבהו אל פתח אהל מועד ושם ישחט כדי שלא יזבחו את זבחיהם. ומפני שהיו כל המצוות האלה מתיחסות למשכן ה' ולבית מקדשו בטהרה ונקיות שהם תורת הכהנים לכן צוה מיד אחר הקמתו לכל ישראל בכלל על העריות שהם ג"כ טומאה גדולה ועל הרחקת עכו"ם שהם כלם דברים מיוחדים לטהרת האומה וקדושתה כדי שיתקדשו הבאים אל משכן ה' ולכך הזהירם אחר זה באמרו קדושים תהיו וזכר רבות מהמצוות העקריות שנתנו בסיני והביא מצות שלש שנים יהיה לכם ערלים ועבודת המולך כדי שיהיו קדושים מכל דבר רע והגביל להם ענשי העריות כדי להרחיקם מהם והודיעם שכל אלה הדברים מלבד שהם טהרתם ושלמותם הנה עוד בסבתם יעמדו על הארץ לבטח ולא תקיא אותם הארץ. והנה חזר אחר זה לצוות לכהנים שלא יטמאו למתים ולשאר הדברים שזכר ושלא יאכלו מן הקדשים כי אם בהיותם טהורים ושלא יגש למזבח איש אשר בו מום ולא דבר שיהיה בו מום להזהיר גם כן על שמירת מקדש ה' שכל משרתיו יהיו קדושים ושלמים כי כמו שהזהיר הטהרה בעבודה ובבאים למקדש כן הזהיר על טהרת המשרתים בו ושלא יראה בהם ערות דבר בשום צד. והזהיר גם כן לבני ישראל על מועדי ה' אשר יעשו כי גם הוא כבודן ושיהיו נרות דלוקים במנורה לפניו ולחם ערוך על שלחנו כי הוא מלך הכבוד ולפיכך יזהרו מחלול כבודו אפי' בדבר שפתים שאין בו ממש הביא ספור ויצא בן אשה ישראלית כמו שביארתי. הנה אם כן נמשכו כל המצוות האלו אחר הקמת המשכן לכבודו ולצרכו ולהזהיר על חלולו בכהנים ובעם וכ"ז נאמר למשה מאהל מועד אחרי סמוך שהוקם המשכן. ואחרי שהשלים כל מה שנאמר לו אז משם מפני צורך המשכן ראה משה לומר אליהם מצוות אחרות מאשר שמע מהר סיני במ' יום הראשונים שישב שם שלא למדם לישראל עד עתה בעבור מה שנמשך מהדברים שקרו עד כה כפי מה שביארתי שהמצוות ההן לא היו מיוחדות לכהנים ולא למקדש ולא גם כן לטהרת העם ושלמות מדותיהם כשאר אשר זכר. אבל הם לצורך הארץ הקדושה אשר יבואו שמה והם השמטה והיובל ומכירת אחוזות ועבדים שהם כלם ממשפטי הארץ. ולפי שהמצוות האלו לא נאמרו מאהל מועד כמו המצוות שנזכרו בפרשיות של מעלה אבל נאמרו למשה בהר סיני כשישב שם בתחלה ולא למד אותם עד כה. לכן נאמר כאן וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר כי שם נצטווה על השמטה אבל נזכרה שם בכלל ועתה יפרש עניניה וענין היובל. והותרה בזה השאלה הא'. והנה אמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שטעם הכפל הוא שיקבץ את בני ישראל להשמיעם דבריו ויאמר אליהם המצוות שיזכור. ולפי שהיו המצוות האלו שיזכור עתה חובת הארץ ומשפטה. לכן אמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ כלומר על מנת כך נתתיה לכם שתשבות הארץ בעצמה שבת לה' והארץ אזכור לתת לה משפטה. ולהיות ענין המצוה הזאת חובת הארץ ודינה לכן זכר כאן שמיטת הקרקעות ולא זכר שמיטת הכספים כי עקר השמטה הוא בקרקעות והוא היה תלוי בארץ. ואמנם שמיטת הכספים יצא מכח המצוה כאלו הוא תבואת העסק והמשא ומתן שיש לאדם בשדהו והותרה בזה השאלה הב'. ואמרו ושבתה הארץ שבת לה' ענינו שתשבות עבודת האדמה ומיד ביאר מתי תשבות שהוא השנה השביעית. ואפשר לפרש שהשנה הראשונה אחר שנכנסו לארץ תשבות הארץ ותהיה שמטה ומשם ואילך נמנה שבתות הארץ כמו שיזכור. והוא אמרו שש שנים תזרע שדך רוצה לומר שבעל השדה יזרע שדהו בהם כרצונו וכן בענין הכרם שש שנים תזמור כרמך לכרות הזמורות כדי שיצמחו שהוא לכרם כמו הזריעה לשדה ואספת את תבואתה רוצה לומר של הארץ שזכר בכל אותם שש השנים. ולא כן בשנה השביעית שאף שנעבוד הארץ שדה או כרם בשישית הנה התבואה הבאה בשביעית תהיה של הפקר. לפי שהוא שבת לה' הפסוק מסורס ובשנה השביעית שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור לפי ששבת שבתון יהיה לארץ. והנה הרב המורה כתב שהיה הטעם בשמטה לשבות הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזורע. ואין הדבר כן באמת כי אם חששה התורה שיחלש כח האדמה כפי טבעה בתמידות העבודה ולכן תצטרך לשבות יקשה מאד למה בשנה הששית תעשה תבואה לשלש השנים והם השנה השביעית מהשמטה והשנה הנמשכת אליה מהיובל והשנה שתבא אחריו והם שלשת השנים ואם היתה הסבה כאשר אמר הרב לא היה יתברך מחייב גלות לעמו על בטול השמיטות אבל יהיה עונש העובר על זה שתהיה ארורה האדמה שלו בעבורו וחלושה לא תוסיף תת כחה. אבל תכלית המצוה הזאת ועניניה מצות היובל וענינו אבאר בשלש דרכים. הדרך הא' הוא דרך פשוטי התורה. והדרך השני הוא כפי עצת חיי האדם. והדרך הג' הוא דרך אמתת המציאות. והנני מבאר הדרכים אחד לאחד:

הדרך הא' שהוא כפי פשוטי התורה וענינו כי הנה שני חסדים גדולים עשה הקדוש ברוך הוא בעולמו הא' הוא החדוש הכולל ובריאת ההווים שנתן לכל דבר טבעו. והב' הוא התורה האלהית שנתן לעמו כדי להשלימם בשלמות הנפשיי. וצוה יתברך שיעשו ישראל בעבודת הארץ ובשנים שני דברים מזכירים ורומזים לזה. הא' הוא השמיטה שתרמוז לבריאה הכוללת שששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת ולהיות השמיטה תורה על שבת בראשית נקראת בשם שבת בערך הארץ. כי כמו שהיה יום השבת בערך ישראל מורה על זה בימי השבוע כן תהיה השמטה בערך הארץ ועבודתה בשנים מורה על שבת בראשית. וזהו אמרו שבת שבתון שבת לה' ונקרא גם כן שבת הארץ לפי שתורה בשביתת השנה השביעית על היום הז' שבמעשה בראשית כי בו שבת השם מכל מלאכתו לכך באו בשמטה שבעה לשונות של שביתה לרמוז לז' שמיטות שהיו ביובל אחד אבל ביובל לא נאמר בו לשון שבת לפי שאין טעמו לזכור חדוש העולם בשמיטה אלא לזכור מתן תורה. וכפי שהתורה ניתנה ליום החמשים אחרי יציאת מצרים וצוה שיספרו ימים מ"ט כאמרו שבעה שבועות תספר לך וביום הנ' מקרא קדש כן צוה שיספרו שבע שבתות שנים שהם מ"ט שנים ובשנת החמשים יובל. וכפי שמתן תורה היה בשופר כמו שאמר וקול שופר חזק מאד ויהי קול השופר הולך וחזק מאד כן צוה ביובל שיתקעו בשופר רוצה לומר ששלוחי בית דין יריעו ויעבירו קול שופר שהשנה ההיא שנת היובל קדש לה' ולא צוה כן בשמטה כי אין השופר מתיחס לבריאה הראשונה. ולפי שבמתן תורה צוה יתברך שיתקדשו כמו שאמר וקדשתם היום ומחר לכך אמר ביובל וקדשתם את שנת החמשים שנה קדש היא קדש תהיה לכם. הנה התבאר למה נאמר לשון שבת בשמיטה ולא ביובל. ולמה היה ביובל תקיעת שופר ולא יצדקו דברי רש"י שנקרא יובל על שם השופר אבל קראו הכתוב יובל ולא שופר לפי שבמתן תורה נאמר במשוך היובל המה יעלו בהר. ולמה נאמר ביובל לשון קדש מיוחס לישראל לפי שנאמר קדושה במתן תורה. אבל בשבת בראשית עם היות שנאמר בו לשון קדושה לא היתה מיוחסת לישראל כי אם ליום בעצמו והותרו אם כן במה שפירשתי בזה השאלה הג' והד' והה'. ולפי שאחרי שבת בראשית נהג הטבע מנהגו בהויה וההפסד בחכמת בוראו כפי מה שהטביעו עליו. לכן אמר בשמיטה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולבהמתך ולחיה שהכל שוים בהנאתה כמו שיהנו מהדברים הטבעיים שהזמין הטבע הכל בשוה. והנה אמר ביובל ג' פעמים יובל היא תהיה לכם. לפי שביובל היו ישראל מחוייבים בג' דברים. הא' בשלוח העבדים חפשים ועל זה אמר ראשונה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה ר"ל לעבדים שילכו איש לארצו כדרור לנוד כצפור לעוף. ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו שלא אמר אחוזתו על הנחלה אלא על העבדים שישובו לארצם ולמשפחותם. הב' שלא יזרעו ולא יקצרו ועל זה אמר עוד יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו. והנה אמר בזה שנת החמשים שנה ולא אמר כן בפעמים האחרות להגיד שעה היות שבשנת מ"ט שהיתה שנת השמטה לא זרעתם ולא קצרתם. הנה עתה ביובל אף על פי שהוא שנת החמשים לא תזרעו לא תקצרו ולא תבצרו כמו השמטה. והג' שיהיה היובל שנת קדש לכל הנחלות שישובו לאדוניהם. ועל זה אמר יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה רוצה לומר בעבור שיובל היא והוא הקדש עד שמפני זה מן השדה תאכלו את תבואתה כדבר ההקדש. הנה בעבור זה בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו ואמר זה על הנחלות וישובו לאשר מכרם ולכך לא נאמר ואיש אל משפחתו. והנה אם כן צוה ביובל ג' דברים שיהיו בני ישראל חפשים שכן היו במעמד הר סיני בני חורין שיצאו מעבדות מצרים וכמו שאמר כי לי בני ישראל עבדים. ושלא יזרעו ולא יקצורו דומה למה שהיה בהר סיני לא זריעה ולא קצירה. ושישובו הנחלות לקדמותם כמו שהיו בני ישראל אז אדוני הארץ ולא היה להם נחלת שדה וכרם. ולרמוז על שלשת הדברים האלה אמר הכתוב כאן ג' פעמים יובל היא תהיה לכם. ואמר שני פעמים שישובו איש אל אחוזתו. הראשונה על העבדים. והשנית על הנחלות. וזהו היותר נכון ממה שיאמר בזה והותרו השאלות הו' והז'. והנה צוה שיכריזו היובל בעשור לחדש השביעי בי"ה לפי שהוא ר"ה לשמטין וליובלות כי כמו שבחדש הז' קבלתינו כפי דעת ר' אליעזר שנברא העולם ומשם התחלת בריאתו כן התחלת היובל תהיה משם. וגם מצד שהוא י"ה ונסלח לכל עדת בני ישראל ביום ההוא כן כל אדם יכפר וישלח לבעל חובו ולעבדו ולנחלתו ויצא הכל ביובל בני חורין על כן אמר בשנת יהיובל הזאת תשובו וגו' ר"ל בשנת היובל הזאת אבל לא בשנת השמטה. ולפי שלא יעשו בני ישראל הונאה במקח ובממכר אם המוכר ואם הקונה סמך לזה מצוות וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש אל אחיו. כי יהיה המקח והממכר כפי השנים שעדין לא עברו מהיובל והוא אמרו במספר שני תבואות. ואמר שאין ראוי שיתרעם אדם מזה כי לפי רוב השנים ירבה מקנתו כיון שמספר תבואות הוא מוכר לו. ואין בזה הונאה והותרה השאלה הח'. והנה זכר מצות השמיטה והיובל בלשון יחיד. לפי שלכל אחד מישראל יצוה בזה. וכל אחד מהם יוכל לקיימה בעצמו. אבל מצות ההונאה זכרה בלשון רבים וכי תמכרו לפי שאין מקח וממכר בפחות משנים המוכר והקונה ולכך צוה בשניהם וכי תמכרו וגו'. וענין הממכר מכירת אחוזה. וכן או קנה קנין אחוזה. אל תונו איש את אחיו רוצה לומר לא הקונה למוכר ולא המוכר לקונה אבל תשימו עיניכם ביובל. ולפי רוב השנים שמהמכירה עד היובל תרבה כסף מקנתו לפי שתבואות רבות יאסף מהנחלה ההיא. ואם היו מעט מהשנים משם עד היובל תמעיט מקנתו כאלו אינו מוכר לך הנחלה אלא מספר תבואותיה כשנים ההן. ואמנם אמרו עוד ולא תונו איש את עמיתו פירשו בו שהיא אזהרה לקונה. העשיר שמפני שיש לו יכולת על המוכר העני שהשעה דוחקת לו כי מטה ידו ולא ימכור אלא מפני צורך השעה שעכ"ז לא יעשה לו הונאה ואת האלהים יירא שהוא משפיל אף מרומם ומקימי מעפר דל. ואמר כי אני ה' אלהיכם. שהכל בידי כחומר ביד היוצר. ונראה לי לפרש שאין ולא תונו מצוה אלא הודעה כלומר וכאשר תמכרו ממכר או קנה לפי רוב השנים וכפי מעוטן ימשך מזה כי לא תונו איש את עמיתו כי לא תפול בזה הונאה בהיות המקח והממכר בזה האופן. ואפשר לפרשו גם כן על העבדים שבשנת השמיטה היו אנשים מפושעי ישראל מפייסים את עבדיהם כדי שיאמרו אהבתי את אדני לא אצא חפשי לכך אמר שביובל יצאו עכ"פ ולא יונו איש את אחיו לשבת עמו כל שכן שראוי להתרחק מזה ליראה את השם הנכבד שאולי גם אתה או אחד מבניך תבא לעבדות ואין ראוי לעשות ההוצאה הזאת לעבדים הישראלים. והותרה בזה השאלה הט'. ואחרי שזכר המצוות האלה ומשפטיהן נתן יתברך ד' טענות יתחייבו בעשייתן. האחת בצד המצוה יתברך שראוי שיעשו דבריו ויקיימו מצוותיו ועל זה אמר ועשיתם את כל מצוותי ר"ל אין לכם להרהר בטעמי המצוות האלה דברים שחקקתי לכם תשמרו אתם אחרי שגזרת מלך הם. ואמר ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם. להגיד שכאשר יכנעו לבבם לשמור החקים שאין טעמיהם נודעים אצלם ויכבדו מפני זה על השכל. הנה אז בלא ספק את משפטי תשמרו שהם הדינים שישיג השכל האנושי טעמם. ועשיתם אותם רוצה לומר אותם המשפטים תעשו. כי כאשר יורגל אדם לשאת משא כבד ויוכל לו אין ספק שיוכל לשאת משא קל ממנו. כן השומר את החקים קל עליו מאד לשמור את המשפטים. ולפי זה יהיה אמרו בראשונה ועשיתם את חקותי שיעשו החקים ההם. ואמרו שנית ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם חוזר אל המשפטים שיהיה נקל לו לעשות את המשפטים והותרה בזה השאלה הי':

והטענה השנית היא מפאת התועלת שימשך אליהם בקיום המצוות והוא אמרו וישבתם על הארץ לבטח שבהיותם שומרים שמיטות ויובלות לא יבואו לידי גלות. ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע והוא תועלת גדול. ומכלל הן אתה שומע לאו שאם לא ישמרו אותם ילכו בלא כח לפני אויב ואז תרצה הארץ את שבתותיה. והנה חזר לומר בזכרון השכר וישבתם לבטח עליה אינו מאמר כפול כי אין ענינו שישבו בארץ הנבחרת ולא יגלו ממנה כמו שכיון במאמר הראשון. אלא שבהיות להם שובע רב בתבואת הארץ ופירותיה לא יצטרכו ללכת חוצה לארץ לבקש מזון ולחם לאכול אבל ישבו בארצם לבטח מבלי חוסר דבר ולכך אמר שנית וישבתם לבטח עליה רוצה לומר על השבע שזכר כלומר שבסבת השבע שיהיה בארצם לא ילכו מזן אל זן לבקש מזון לנפשם. והותרה בזה השאלה הי"א:

והטענה הג' לחייבה בשמירת המצוות האלה היא שלא ימשך אליהם מהם נזק כלל. ועל זה אמר וצויתי את ברכתי. ואמר וכי תאמרו מה נאכל ואין פירושו שיאמרו מה יאכלו בשנה השביעית. אלא בשנה השביעית יאמרו מה נאכל. או יהיה פירושו כפי הטעמים. וכי תאמרו מה נאכל. כי הנה בשנה השביעית לא נזרע ולא נאסוף. ולכך הושמה טרחא במה נאכל כאלו הוא שם תכלית הדברים. ואמר בתשובת זה וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ואמר וזרעתם את השנה השמינית. ולדעת המפרשים כלם היתה האמירה הזאת מה נאכל בשנה השביעית לכל שמיטה ושמיטה. וכפי רש"י יהיה זה וזרעתם את השנה השמינית שהיא אחר כל שמיטה. ויקשה להם למה לא נאמר זה למעלה בפרשת השמיטה ונאמר כאן בפרשת היובל. ויקשה עוד לדעתו אמרו לשלש השנים שאינם ג' שנים שלמות לשמיטה. וגם יקשה אמרו עד השנה התשיעית. ולכך נדחק רש"י לפרש עד שתבא לבית תבואת השנה התשיעית. ויפרש אמרו עד בא תבואתה על השנה השמינית. ואין דבר מזה מתישב ללב. והרל"בג מאשר הוקשה לו זה פי' הכתוב כן שרצה להשיב על הספק שזכר אם בשמיטה ואם ביובל ושלענין השמיטה אמר וזרעתם את השנה השמינית. ולענין היובל אמר עד השנה התשיעית. ואינו נכון כי הכתוב מדובק ואיך יפרשהו לשעורין חלק לשמטה וחלק ביובל. והנה הספק שהוא ביובל היה מה יאכלו כל ג' שנים רצופים זה אחר זה כי הנה שנה אחת פעמים לא יזרעו ולא יקצרו בה לסבה מן הסבות ויאכלו משנה אחת לשנה אחרת אבל התימה על ג' השנים וזה לא יפול אלא ביובל. ולכן נראה לי לפרש וזרעתם את השנה השמינית שהוא נקשר עם מה שלמעלה. וענין ועשת את התבואה לג' השנים כאלו זרעתם את השנה השמינית ככה יהיה בארץ שובע רב ואתם תאכלו את תבואתה של השנה הששית עד בא תבואת השנה התשיעית. והוא הפירוש היותר נכון ומתישב. והותרה בזה השאלה הי"ב. עוד זכר טענה רביעית על זה באמרו והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. והנה השכל יגזור זה רוצה לומר שהארץ לא תמכר לצמיתות מבלי חזרת הנחלות לבעליהן ביובל כיון שלי הארץ ואינה שלכם. ואיך ימכור אדם בית או שדה של אחר וזהו כי גרים ותושבים אתם עמדי כלומר הרי אתם כאורחים בביתי ובארצי ואיך תמכרו אותה. ובאמרו ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ נאמר על היובל רוצה לומר שמצות היובל תנהג בארץ ישראל שהיא ארץ אחוזתכם לגאול כל אחד שדהו וכרמו ביובל בחנם כי בהיותם בגלות לא יתחייבו בזה וכן פירשו הרמב"ן והותרו בזה השאלות הי"ג והי"ד. והמפרשים פירשו זה על גאולת הנחלות שיזכור הכתוב אח"ז. אבל מה שפירשתי הוא היותר נכון. הנה זהו הדרך הראשון הפשטיי במצות האלה:

הדרך הב' מעצת החיים כפי מה שביארתי בסדר אמור אל הכהנים במה שירמזו חג הפסח וספירת העומר וחג השבועות וחג הסכות וענינו שהאנשים השלמים ראוי שיחוסו על אבדת זמנם יותר מאבדת כל הנכסים והממונות שהיו להם. שימי שנות האדם וחייו הוא הדרך אשר ילך בו האדם להשיג שלמותו וכמו שאמרו במשנה יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים מכל חיי וגו' ולהיות ימי האדם ושנות חייו מעט מזער בערך השלמות שיקנה. לכן ראוי שלא יאבד האדם את זמנו כי היום קצר והמלאכה מרובה ולכן א"ר מאיר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. וכדי שיהיה זה לאדם תמיד לנגד עיניו ראתה החכמה האלהית להעירו במצוותיו על קוצר ימיו ומספר שנותיו. ומפני זה נכתב בתורה שברא היוצר יתברך את עולמו במספר שבעת ימים כדי שהחי יתן אל לבו שימי שנותיו הם ע' שנה. ושלא יוציא אותם לריק אבל במעשים נבחרים במעשה בוראם ואז ביום השביעי ינוח וישבות בעולם הנשמות. ולזכר זה גם כן באו שביעיות רבות בתורה בימי החופה ובשמירת טומאת הנדה ובברית המילה ובטהרת המצורע וטומאת המת וימי המלואים לכהני ה'. והיו גם ימי חג הפסח שבעה וימי ספירת העומר שבעה שבועות תמימות. וימי חג הסכות שבעה כלם לזכור שימי שנותינו בהם שבעים שנה וכמו שביארתי זה פעמים באר היטב. הנה מפני זה עצמו צוה יתברך במצות השמיטה ובמצות היובל שהיתה השמיטה שש שנים לעבוד את האדמה. ובשנה השביעית שבת שבתון להעיר ולרמוז שימי שנותינו שבעים שנה. וחמשים שנה אחרי הילדות הוא איש זרוע לו הארץ ולכן יזרע שדהו ויזמור כרמו ויאסוף את תבואתו אמנם בשנה השביעית שהוא רמז לעשרת השנים האחרונים מימיו אין ראוי שיעבוד עוד כי הוא אם בגבול הישישות ואם בקבר ולכך שבת שבתון יהיה לארץ ושבת לה' כי אז תדבק הנפש עם בוראה ותעזוב העסקים הגשמיים. הנה אם כן טעם מצות השמטה הוא שיזכור האדם כמה ימי שני חייו ולפי שהתכלית בזה הוא להשגת שלמותו אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה שיאכלו ויזונו במזון הצריך לנפשם ולא לבד יהיה זה לשרידים אשר השם קורא כי גם לעבדים ולאמהות. כי מלבד שיהיה עיקר המצוה שביתת הארץ והתבואות שתוציא מעצמה בשנה השביעית יהי' הפקר להם ולבהמות לאכול. הנה זהו הרמז אשר תרמוז המצוה אליו ושכן יהיה אחרי מות האדם שנכסיו וכל אשר לו יהיו לאשר לא עמל בהם ולא גדלם. ואמנם מצות היובל היא ג"כ מזה הטעם עצמו כי כמו שבשני השמיטות באו במספר שבעה שנים כן היה היובל משבע שמיטות והיה לרמוז ולהעיר שאין כל ימי האדם ושנותיו שוים בעבודת האדמה ומלאכתה כי הנה בימי הילדות לא יוכל האדם לעבוד עבודה ולא גם כן בימי הישישות אבל ימי העמל והעבודה הם על הרוב חמשים שנה ובהגיע האדם להם שהם בסוף ששים שנה ממיו רוצה לומר עשרה שנים הראשונים מילדות וחמשים שנה ימי העסק ראוי שיעזוב אדם הדברים הגשמיים והתאוות החמרית ויקדש עצמו ויתנהג בקדושה וטהרה ולרמוז לזה אמר וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים שיפנה ויספורעצמו שימי מלאכתו ושנות עמלו ועסקיו הם על הרוב תשע וארבעים שנה ובהגיעו להם ר"ל אחרי ילדותו יעבור השופר בחדש השביעי כי הא כבר בגבול השבעים שנה ובי"ה שיהיה מכופר מעונותיו יקדש שנת החמשים ר"ל שמשם והלאה יתנהג הזקן בקדושה ויקרא דרור בארץ שהגוף יהיה חפשי ובן חורין מכל עמלו ולכך קראו יובל מלשון בליה והשחתה ואמר ושבתם איש אל אחוזתו רומז לגוף. ואיש אל משפחתו תשובו רומז לנפש שתשוב למחצבה. ולהיות מהחמשים והלאה יובל אמר לא תזרעו ולא תקצרו כי יתבטלו הכבודות הגשמיות בזמן הישישות ואין ראו לאדם בימים ההם כי אם שישמור את נפשו ויכין צידה לדרכו. הנה ביארתי טעם מצות השמטה והיובל גם בזה הדרך השני:

הדרך הג' והוא כפי חכמת המציאות ענינו שהעולם בכללו וכל אחד מחלקיו תחתונים ועליונים הם כלם בטבעם נפסדים כי הנה בראם בוראם בטבע ותכונה לעמוד בה זמן מוגבל ובהשלמתו לא יוסיפו לעמוד עוד כי אין בנמצא שום קדמון ולא נצחיי בהחלט זולת הראשון יתברך שמו. והנה ביאור זה בנמצאים השפלים אשר בעפר יסודם הוא נגלה מבואר שכל אחד מהם בפרטיותו נפסד. אך בגרמים השמימיים יראה זה בתחלת הדעת מאמר זר מאד והרב המורה לא קבלו. והרל"בג והמחברים האחרים הרחיקוהו והם אשר נמשכו אחרי דעות היונים. אבל חכמי התורה אשר לנו קיימו וקבלו הדעת הזה עליהם ועל זרעם. ויש לנו על אמונתנו זאת הערות גדולות וראיות רבות מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ומדברי חכמינו הקדושים ז"ל כפי מה שהיה מקובל בידיהם מהנביאים וגם בדברי חכמי האומות ופלוסופיהם הקדומים יש עדויות וסברות על זה. אם מן התורה ראשונה בששת ימי בראשית ושביתת היום השביעי וכמו שכתב הרמב"ן כי ששת ימי בראשית מורים על ימי העולם שקיומו יהיה ששת אלפים שנה כי יומו של האל יתברך אלף שנה ומדברי חז"ל לקח הרב המאמר הזה ואמרו שעל זה נאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ולא נאמר כי בששת שגזרת מלך היא שיעמוד העולם ששת ימי ה' וביום השביעי הרומז לאלף השביעי תהיה שביתה והפסק. ולרמוז לזה באה מצות השבת לעבוד ששת ימים ולשבות בשביעי. וכן חג הסכות הוקבע ז' ימים והיה הראשון קדש והשביעי קדש באיסור מלאכה לרמוז לתחלת העולם שנברא אחר ההעדר ולסופו ישוב אל ההעדר. ורמזים והערות אחרות רבות מאלו באו בתורה. ואמנם מדברי הנביאים הנה בדברי ישעיהו אני ראשון ואני אחרון להודיע שמציאותו יתברך קדם לבריאת העולם ויתאחר אחרי אפיסתו. ואמר שמים כעשן נמלחו וארץ כבגד תבלה ונמקו כל צבא השמים ונגולו כספר. ויואל אמר ורעשו שמים והארץ שהוא רומז אל ההפסד. ואמר ישעיה כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות וכל זה בדברי הנביאים. ואמנם מן הכתובים הנה בדברי המשורר באה מבוארת הפנה הזאת באמרו (תהילים ק״ב:כ״ז) לפנים הארץ יסדת המה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו ואתה הוא ושנותיך לא יתמו. ונאמר ותגעש ותרעש הארץ ומוסדות השמים ירגזו. ונאמר עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו. הרי לך ראיות גם כן מהכתובים מהפסד העולם וכלותו. ואמנם מדברי חז"ל אמרו בפרק חלק אמר רב קטינא שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרב. ובמס' ר"ה א"ר יהודה משמיה דר' עקיבא אמר ר' לענין השיר שהיו אומרים במקדש בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכלו שבת. ואמרינן עלה בגמרא דסבירא ליה כרב קטינא דחד חריב. וכן אמרו תאנא דבי אליהו שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב שנאמר ונשגב ה' צבאות ביום ההוא מאי טעמא גמר ליה מבריאת העולם מה בריאת עולם בששת ימים ובשביעי נח כך באלפי העולם יום לאלף שיומו של הק"בה אלף שנים. ובפרקי רבי אליעזר כתיב רבן גמליאל אומר כשם שראשי חדשים מתחדשים ומתקדשים בעולם כך יהיו ישראל מתחדשים ומתקדשים לעולם הבא שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו. וחכמים אומרים שמים וארץ עתידים להתחדש ומה כתוב עליהם ונגולו כספר שמים כאדם שקורא בספר וגולל אותו וחוזר ופותח וקורא וגולל. כך עתיד הקדוש ברוך הוא לגלול אותם וחוזר ומחדש אותם למקומם הה"ד ונגולו כספר השמים והארץ כבגד תבלה כאדם שהוא פושט טליתו והוא מקפל אותו וחוזר ופותח ולובש ומקפל אותו כך עתיד הקדוש ברוך הוא לקפל את הארץ כבגד שנאמר והארץ כבגד תבלה ונאמר כלבוש תחליפם ויחלופו. רבי אליעזר אומר כל יצורי השמים עתידין לנבול ולהתחדש מה כתיב וכל צבאם יבול מה הגפן והתאנה הזאת עליהם נופלות ועומדות כעץ יבש וחוזרות ופורחות ומוציאות עלים חדשים ורעננים כך כל צבא השמים עתידין לנבול כגפן וכתאנה והם חוזרים ומתחדשים לפניו להודיע שהכל מכלה והוא אינו כלה ובמסכת ברכות פרק אין עומדין אשר נשבעת להם בך אמר ר' אלעזר אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה עכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך שבועתך קיימת עכ"ל. ובמדרש משלי בני אם ערבת לרעך אלו ישראל בשעה שעמדו על הר סיני אמר הקדוש ברוך הוא אם אני נותן לכם תורה אתם מקיימים אותה אמרו לו הן אמר להם ערבות אני מבקש מכם אמרו לפניו נתן לך שמים וארץ אמר להם דבר מתבטל איני מבקש מכם למה שהם עתידין להבטל. אמר להם יש לי ערבים טובים בניכם שאם אתם מקיימים את התורה אני מקיים אותם ואם לאו אני נוטלם מכם שנאמר ותשכח תורת אלהיו אשכח בניך גם אני ע"כ. הנך רואה בעיניך שהיה הדעת הזה מהפסד העולם נשרש בתורה מאומות מדברי הנביאים מצודק אצל המדברים ברוח הקדש מקובל אצל חכמי ישראל הקדושים ומה לנו עוד להביא ראיות מדבריהם וקבלתם כי הנה רבי יהודה בר' סימון ור' אבהו דעת שפתיהם ברור מללו שהאחד אמר שהיה הדר זמנים קודם לכן. והאחר אמר שהיה הקדוש ברוך הוא בונה עולמות וכו' ואמנם שהיה הדעת הזה גם כן מקובל אצל חכמי האומות ופלוסופיהם הקדמונים יעיד עליו אבן דקלים שאמר שנתהוה העולם ונפסד פעמים אין תכלית להם. וארסטו בספר השמים והעולם כשספר דעות הקדמונים בהווית השמים זכר זה הדעת עצמו שנתהוו ונפסדו פעמים אין מספר להם. וגם אפלטון זה היה דעתו כמו שכתב בן רשד בדרושיו הטבעיים ז"ל שם ואלו תקובל ראית אפלטון לא היה נראה ממנה אלא שהתנועה הראשונה מחודשת היא ראשית התנועות להמנע תנועה לפניה ועל זה היה עובר שיהיו קודם זה העולם עולמות אין תכלית להם ע"כ. כאלו טבע האמת הביא את האנשים האלה בארצותם לגוייהם לקיים הדעת הזה אולי שקבלוהו כן מזמן הנביאים אשר עמדו בסוד ה'. הנה א"כ הדעת הזה מהפסד העולם הוא אמיתי ראוי לכל מי אשר בשם ישראל יכנה להאמין אותו. ואמנם הספקות והטענות אשר עשו המתפלספים לבטל הדעת הזה כבר אני השיבותי עליהם תשובה נצחת במאמר תשיעי מספר מפעלות אלהים אשר חברתי בחדוש העולם והפסדו יעוינו משם. אבל ראוי שנדע שהם קבלו ששני אופני ההפסד יהיו בעולם. הא' הפסד חלקי והוא שיעמדו שמים וארץ כמו שהם אבל יחרבו ויפסדו היסודות והמורכבים מהם אשר על פני כל הארץ והאדמה תשאה שממה. וההפסד החלקי הזה קיימו שיהיה לעולם לאלף השביעי מבריאתו וממנו דבר רב קטינא והתנא דבי אליהו והוא מה שאמרו וחד חרב לפי שיפסק השפע העליון ולא יבא על הארץ. ולזה ההפסד תרמוז מצות השבת וחג הפסח ואליו תרמוז מצות השמיטה שצוה יתברך שש שנים תזרע שדך וגו' ובשביעית תשמטנה ונטשתה כי לא יפסדו בהפסד החלקי הזה השמים והארץ אלא שתחרב הארץ מההוויות כלם. וממנה דברו גם כן בפרקי ר' אליעזר לא שיאמרו שבאלף השביעי יפסדו ויחדלו השמים והארץ. כי רחוק הוא שגלגל המזלות יפסד קודם שיחתך שתות מהלכו בלבד. וההפסד השני הוא ההפסד המוחלט שיחזרו הכל רוצה לומר שמים וארץ וכל מה שבתוכם להעדר הגמור ולהעדר המוחלט והכולל הזה תרמוז מצות היובל שאחרי עבור שבע שמיטות אלפים מן השנים בשנת החמשים אלף יפסד הכל עליונים ותחתונים הפסד כללי חומר וצורה וישוב הכל להעדר מוחלט כאשר היה קודם הבריאה ולכך נאמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. ואולי שגם כן ירמזו ששת ימי בראשית עם השביעי אל השביעיות אלפי השנים האלה אשר ביובל ומזה ההפסד הכללי המוחלט דברו במסכת ברכות ובמדרש משלי באמרם ז"ל שיהיו השמים והארץ בטלים רוצה לומר נעדרים ועליך לפרש כל אחד מהפסוקים כדברי חכמינו זכרונם לברכה שזכרתי כל אחד כפי ענינו אם על שמיטת העולם ואם על היובל המוחלט. וכלל הענין שהפסד העולם הכללי המוחלט יהיה כפי בריאתו כי כמו שנברא לא מדבר כך יפסד אל לא דבר שלא ישאר מהם דבר במציאות לא חומר ולא צורה. אבל הכל יהיה נעדר בעתיד אחר הפסדם כמו שהיה בעבר קודם בריאתם העדר קדמם והעדר יהיה אחריתם. וכן כתב רב סעדיה בספר האמונות שלו ואלה הם דבריו השמים והארץ הם מוגבלים ונקבצים וכשם שהם מוקבצים ונחקרים ככה וכלתם ופעלתם וכחם נקבצים ונחקרים וכיון שמנעת יכלתם עד קצה מעשיהם ואחרית פעולותיהם כבר בטלה וחלפה וכיון שבטלה וחלפה כבר אבד העולם ובטל וחזר להעדרו ואפיסתו כמו שהיה קודם ע"כ. וזהו עצמו דעת הרמב"ן בשמיטה וביובל אם לא שכסה אותו בסודותיו ואיני רואה בזה צורך הסוד והעלמה כי הנה התורה האלהית גלתה כל המדעים היקרים בסדר מצותיה וענינם והחמירה בשמיטה יותר מכל הלאוין וחייב הגלות עליה כמו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה. ואמרו במשנה גלות בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ כי היובל בכלל השמיטות הוא וכל זה לפי שהכופר בהפסד העולם אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא כמו שזכר הרמב"ן. הנה התבאר הדרך הג' הזה בטעם מצוות השמיטה והיובל וכי תאוה נפשך לדעח הדרוש הזה בשרשיו וחקירתו בית אל תמצאנו הוא ספר מפעלות אלהים כמו שזכרתי:

כלי יקר

לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו' קרוב לשמוע כשעלה משה אל הר סיני אחר שבעה שבועות שספרו ישראל מ"ט יום מן פסח עד עצרת, נתקדש אז אותו הר ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמשים שבו נתנה התורה, והוא זמן משיכת היובל לקרא דרור וחפשי לכל ישראל חירות על הלוחות ועל ידי קול השופר של מתן תורה, באותו זמן הגיד הקב"ה למשה ענין השמיטה והיובל לומר שבמספר שבעה ובמספר מ"ט אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל, שיש לה דמיון ויחוס עם הר סיני מצד היותה אוירא דמחכים ואין תורה כתורת א"י, והר סיני, על כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני אחר מספר מ"ט שנה וכן במספר ז', או כדי לעשות זכרון למעמד הר סיני בקריאת דרור והעברת שופר מצורף לשאר טעמים שיש למצוה זו, על כן נאמר בהר סיני. ודבר זה נכון וקרוב לשמוע.

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

בהר סיני וגו'. צריך לדעת למה הזכיר הר סיני במצוה זו, והגם שרבותינו ז"ל אמרו (תורת כהנים) כי ללמד בא שכל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן בסיני, עדיין יש מקום לשאלתינו למה לא לימד זה אלא במצוה זו בדיוק ולא במצוה ראשונה או אחרונה, ואולי כי לצד שהזכיר מתנת הארץ דכתיב אשר אני נותן דקדק לומר בהר סיני, לומר כי מחמת הר סיני פירוש מה שקיבלו בו היא שנגמרה המתנה, שעל מנת תורה נתן ה' את הארץ: עוד על פי מאמר הגמרא מסכת עבודה זרה (דף כ.) ופסקו רמב"ם בפרק ג' מהלכות זכיה וזה לשונו אסור לתת לעכו"ם מתנת חנם ע"כ ואם כן ישראל קודם שקבלו התורה דינם כעכו"ם ואחר קבלת תורה יכול ליתן להם, לזה אמר בהר סיני שבזה יוכל לומר אשר אני נותן לכם, ובזה נתישב גם כן למה הוצרך לומר אשר אני נותן כי פשיטא כי הוא הנותן ואין אחר לטעות בו, ותמצא שבפרשת קדושים (לעיל י"ט כ"ג) אמר כי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו' ולא הוצרך לומר בה סימן, אלא שנתכוון למה שכתבנו, ומעתה יתיישב למה בחר ה' ללמד בנין אב זה לכל התורה בפרשה זו ולא בפרשה אחרת:

מדרש ספרא

לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

[א] "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר"-- מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני!? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

בהר סיני. סמך מקלל לבהר סיני לפי שבסיני שמעו לא תשא ונזדעז כל העולם וזה שמע ולא נזהר. ועוד כדאיתא בקידושין שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרים אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבוע לכך סמך לו שמיטה: