מ"ג ויקרא יא א
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה ואל אהרן לאמר אלהם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימַר לְהוֹן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר לְהוֹן לִבְנֵי אַהֲרן דְיִזְהָרוּן יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל דִי טַעֲמִין בִּדְכוּתָא מֵיכַלְהוֹן וְיִתְפַּרְשׁוּן מְסוֹאֲבוֹת תַּמְנִי סֵירֵי טְרִיפָן: |
רש"י
"לאמר אליהם" - אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר או אינו אלא לאמר לישראל כשהוא אומר דברו אל בני ישראל הרי דבור אמור לישראל הא מה אני מקיים לאמר אליהם לבניו לאלעזר ולאיתמר
מפרשי רש"י
[ב] לשון חיים. דאם לא כן, למה כתב "זאת החיה", לכתוב 'זאת הבהמה', דבה איירי קרא:
[ג] מלמד שמשה אחז וכו'. ויקרא רבה (יג, ד). וצריך ליתן טעם למה הראה משה לישראל את החיות הטהורות יותר מכל שאר דברים שבתורה, והטעם הוא מפני כי יש חיות טהורות וטמאות, ויש עופות טהורים וטמאים, ויש שרצים מטמאים ושאינם מטמאים, ולפיכך צריך להראותם בחוש העין כדי שיהיו בקי בהן. וכן פירש לקמן (רש"י פסוק מז) 'לא בלבד השונה, אלא צריך שיהא בקי בהן ובשמותם', ולא כשאר דברים בתורה, מפני (שאין) [שיש] כאן דבר והפכו, כמו בבהמות טהורות וטמאות, ועופות טהורות וטמאות, שרצים מטמאים ושאינם מטמאים, ולכך כתיב (פסוק מז) "להבדיל בין הטהור ובין הטמא", ולכך היה משה מראה לישראל. והשתא הוי שפיר הא דתניא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כט.) ג' דברים נתקשה משה עד שהראה לו הקב"ה באצבע; מנורה, שרצים, החודש, ויש אומרים אף הלכות שחיטה, התם לא חשיב רק דברים שנתקשה לו עד שהראהו הקב"ה באצבע, אבל בהמות הטהורות והטמאות לא הראה לישראל רק כדי ליתן הבדל בין טהורים ובין טמאים, וכדי שיהיה בקי בהן ובשמותיהן הראה משה לישראל, שצריך להראות לתלמידו לחוש העין, כדי שיהיה בקי בהן, אבל הקב"ה למשה לא היה מראה לו רק מה שנתקשה למשה, ואין בבהמות דבר שנתקשה למשה, ולפיכך לא היה צריך להראות למשה:
והא שדרשו בהקומץ רבה (שם) שהראה הקב"ה למשה שרצים, דכתיב (פסוק כט) "וזה לכם הטמא", אף על גב דיש לומר ד"זה לכם הטמא" יש לפרש שמשה הראה לישראל כמו דכתיב "זאת החיה אשר תאכלו", ומנא לן למדרש שהיה משה מתקשה (קושית הרא"ם), יש לומר, דסבירא לרז"ל דלא יתכן לומר גבי "וזה לכם הטמא" למדרש כך, בשלמא גבי "זאת החיה אשר תאכלו", דכתיב גם כן (פסוק ד) "את זה לא תאכלו", כתב ההיתר וגם האיסור, יש לפרש דאחז מכל מין ומין והראה לו ההיתר והאיסור, דהמראה לאדם דבר, צריך שיהיה מראה לו שתי הדברים, שבזה יודע לו הבדל גמור, אבל גבי "וזה לכם הטמא", דלא נזכר רק הטמא בלבד, דרשו רז"ל שהיה קשה לו עד שהראה לו הקב"ה באצבע השרצים. לכך נקט דווקא שרצים, כי שרצים לא כתב רק בשביל שהיה קשה לו שרצים בעצמם, לא שהיה מראה לו כדי שידע הבדל ביניהם. ומה שפירש רש"י שגם שרצים הראה לישראל, תרוייהו שמעינן, דכיון שהראה לישראל חיות טהורות וחיות טמאות, בודאי הראה לו גם כן שרצים המטמאים ושאינם מטמאים, דמאי שנא, ומכל מקום מדכתיב "וזה לכם הטמא", ולא כתיב שרצים שאינם מטמאים, צריך לומר שנתקשה משה בזה, כדלעיל:
ואם תאמר, בשלמא הנך מה שהראה משה לישראל, את השרצים הטהורות והטמאות, וכן העופות, כדי שיודע להבדיל ביניהם, מפני שיש מהם טהורים, ויש מהם טמאים, אבל הג' דברים שנתקשה משה, דהיינו מנורה, שרצים, החודש, ויש אומרים אף שחיטה, מי קושי שלהם יותר מכל הדבר - עד שהראה לו הקב"ה את אלו, דע לך כי זה הוא דבר נפלא מאוד לחכמים בענין זה, והוא דבר עמוק, כי אלו דברים הם רחוקים מן הנבואה מפני שהם יוצאים מכלל מציאות העולם. וזה כי המנורה, מפני מדריגתה אשר היא עמוקה (המנורה), כמו שידוע בסוד המנורה שהיא למעלה מכל המציאות, והוא ידוע ממה שהיתה המנורה מקשה (שמות כ"ה, ל"א), לפי שהיא מעולם האחדות, לכך היה מקשה שכל גופה אחת, ולפיכך נרמז בלשון "מקשה" כמה היתה קשה המנורה, ומפני זה לא היה יכול להשיג בהשגת הנבואה דבר זה, עד שהיה צריך להראות לו באצבע:
וכן השרצים, מפני שהן רחוקים מן מציאות העולם, בעבור שהם שרצים - רחוקים מאוד מאוד ממציאות העולם, כי האדם הוא עיקר מציאות העולם, והבהמות קרובים אל המציאות, אבל השרצים הם רחוקים מאד מאד מן המציאות, ולכך היה קשה ההשגה במראות הנבואה. כי משה ראה במראה הנבואה מציאות העולם וצורתו והקשרו, אבל דברים שהם יוצאים מן מציאות העולם הוא רחוק, והיה קשה. אמנם חילוק גדול יש בין המנורה ובין השרצים; מנורה קשה להשיג מפני גודל מדריגתה, ואילו השרצים - השגתם גדול מפני ריחוק שלהם מן מציאות עולם:
וההתחדשות הירח, הוא רחוק מן מציאות, כי חדוש הדבר אחר ההעדר, מפני שמתחדש ונולד - אינו מתחבר אל משך המציאות, וזה ידוע, כי 'חדוש' נקרא, וכל חדוש אחר שלא היה, ומפני זה נוטה מן המציאות, כיון שאין כאן מציאות נמשך, רק ההתחדשות, אחר שלא היה נמצא:
ויש אומרים השחיטה, כי השחיטה הוא המעדיר את הנמצא. וגם זה פשוט, כמו שההויה היא התחדשות אחר שלא נמצא, ומפני זה אינו מן המציאות, וכן השחיטה שהיא המצוה להעדיר הנמצא, אין זה מן המציאות, רק נוטה להעדר, והוצרך להראות לו בנבואה. כלל הדבר, כי המציאות שהוא נמצא כמו שהוא נמצא - כך נמצא בהשגת הנביא גם כן, ומה שהוא רחוק מן המציאות הוא רחוק גם כן מן הנבואה, והיה צריך להראות לו באצבע עד שידע. כלל הדבר, אלו שלשת דברים שנתקשה משה - מצד ריחוק השגה, לפי שהם רחוקים מן המציאות הנגלה. ופתח הכנס דברי חכמים הוא כמו שאמרתי:
וכאשר תבין עוד בחכמה מדריגת אלו הדברים, ומאיזה מדריגה נמצאים, תוכל להבין דבר זה. ולא תוכל להבין דבר זה אלא אם תדע תחלה מה הם הדברים שהם המציאות, ואחר כך תבין הדברים שהם רחוקים מן המציאות. ומזה תדע כי המנורה היא עליונה במעלה על העולם, כי מעולם האחדות הוא. והשרצים הם רחוקים מן העולם, ויורה זה מה שהם שרצים, ובזה הצד השרצים רחוקים מן העולם - מצד החיצונות שבהם. והחודש מצד התחלה, אחר שלא היה, והוא חדוש. אמנם השחיטה היא להעדיר הנמצא, ואין ספק שאין דבר זה יש לו חבור אל המציאות, בעבור שהוא העדר הנמצא, ומפני זה הם רחוקים מן המציאות. נמצא שלשה דברים אלו אינם מתקשרים לגמרי ומתחברים עם המציאות; דבר שהוא התחלה, שמפני שהוא התחלה אינו דומה לשאר המציאות, ואינו עצם המציאות בעצמו, וזה חדוש הירח שהוא התחלת הויה. והמנורה הוא כמו תכלית וסוף, וזה למעלת המנורה, וידוע הוא דבר זה לנבונים. וזהו גם כן אינו עצם המציאות, בעבור שהוא סוף ותכלית כל המציאות. וכן השרצים, בעבור התרחקם מן עצם המציאות, כי הם שרצים בלבד. והשחיטה, שהוא העדר המציאות בעצמו. ולפיכך לא היו נמצאים למשה בנבואה, עד שהראה לו באצבע. ואלו דברים עוד יותר עמוקים מאוד, רק יש להפליא על חכמת חכמים מי שיבין את זה:
[ד] מלמד שהבהמה היא בכלל חיה. דכתיב "זאת החיה", ואמר אחר כך "מכל הבהמה". אף על גב ד"זאת החיה מכל הבהמה" משמע זאת החיה ממין הבהמה, ואם כן החיה בכלל הבהמה, ומנא לן שבהמה בכלל חיה (קושית הרא"ם), על כרחך פירוש הכתוב כך - זאת החיה מכל הבהמה, שהוא ממין החיה - אכול המפרסת וגו', דכיון דקרא (פסוק ג) איירי בבהמה "כל מפרסת פרסה מעלת גירה בבהמה אותה תאכלו", אם כן "זאת החיה" דכתיב הוא שם כולל אף לבהמה, ומפרש אחריו לא בכל חיה מדבר, אלא באותה שהוא מפרש. דאין לפרש 'זאת החיה ממין הבהמה', דאז החיה בכלל בהמה, דאם כן קרא איירי בחיה, וזה אינו, דבבהמה איירי:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לֵאמֹר אֲלֵהֶם – אָמַר שֶׁיֹּאמַר לְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לֵאמֹר לְיִשְֹרָאֵל? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְֹרָאֵל" (פסוק ב), הֲרֵי דִּבּוּר אָמוּר לְיִשְֹרָאֵל; הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם "לֵאמֹר אֲלֵהֶם"? לְבָנָיו, לְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר (ספרא שמיני, פרשתא ב,א).
רשב"ם
רמב"ן
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' למה זה התירה התורה לאכול הבהמ' המפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה ואסרה באכיל' הבהמה שאין בה התנאים האלה ומה הוא הטוב והיושר שיש בתנאים האלה שבעבורם תהיה הבהמ' טהור' ובלתם תהיה טמאה:
השאלה הב' למה בדגי הים הוכשרו אותם שיהיו להם סנפיר וקשקשת ואסרה תורה כל מה שאין לו כזה כי מיני דגי הים הם רבים ואין שלמותם הסנפיר ולא הקשקשת:
השאלה הג' ביתור הגדול שבא בפסוקי הדגי' והשרצים אם במה שאמר שלשה פעמים שקץ הם כי ראשונה אמר שקץ הם ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ושנית אמר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם ואם במה שאמר שתי פעמים כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגומר והיה די באחד מהם לענין האזהרה:
השאלה הד' כמו שנתן תנאים או סימנים בבהמה להבדיל בין הטמא ובין הטהור וכן בדגים להבדיל האסור מהמותר למה לא נתן גם כן סימנים בעוף כאלו תאמר זפק וקורקבן נקלף ולמה לא נאמר בו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו:
השאלה הה' בסתירה שיראה בפסוקי העוף כי הנה אמר ראשונ' כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם הרי שאסר אותו בהחלט אחר כך התיר אותו באמרו אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע ואחר כך חזר לאסרו וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם הרי הסתירה מבוארת:
השאלה הו' במה שצוה שהבהמ' הטהור' אשר תמות מעצמה תטמא את הנוגע בעצמותה אבל הבהמה שנשחטה לאכיל' אינה מטמאה והוא זר מאד כי הנה השחוט' כבר היא מתה ומה ההפרש שיש בין השחוט' לאשר מתה מעצמה:
השאלה הז' ביתור אשר יראה בפסוקי' אשר בסוף הפרשה שאמר ראשונה אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ וחזר לומר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ והוא דבור כפול כי השקוץ והטומא' שניהם ענין אחד:
השאלה הח' למה נאסרו המאכלות האלו שנזכרו בפרש' בבהמה ובעוף ובדגים ובשרצים האם מפני בריאות הגוף וטוב מזגו עינינו הרואות כל האומות האוכלים אותם שמנים ובריאים אין עיף ואין כושל בהם גם יש ב"ח אחרים ארסיים בטבעם שהם יותר מזיקים וממיתים באכילתם שלא הזהיר' תורה על אכילת':
השאלה הט' בטומאות כי למה זה היתה נבלת האדם המת אבי אבות הטומאה והיא החמורה שבכל הטומאות בהיות מזג האדם יותר שוה מכל מזגי שאר המרכבים והיה ראוי שנבלת הבהמ' הטמא' תהיה יותר חמורה מנבל' האדם:
השאלה הי' למה היה האדם בהיותו חולה מטמא גם בחייו גם בהיותו זב ומצורע והאשה נדה ויולדת ולא היו כן הב"ח שבהיותם חיים אינם מטמאים לא בהיותם בריאי' ולא בהיותם חולים והיה ראוי שהאדם בשלמותו יהיה בטומאה יותר קלה:
השאלה הי"א למה זה נבלת העוף אינה מטמא' לא במגע ולא במשא אלא בהיותה בבית הבליע' כמו שזכרו חז"ל והיה ראוי שיהיה דינה בזה כדין נבלת הבהמ' הטמא' ולמה לא זכר הכתוב דבר מטומאת נבלת העוף כאשר זכר מנבלת הבהמ' הטמא':
השאלה הי"ב למה לא זכרה התור' דבר מטומאת נבלת הדג הטמא והיה ראוי שיהי' דין נבלת הדג הטמא כדין נבלת הבהמ' הטמאה או לפחות כדין נבלת העוף הטמא לא שתפטר נבלת הדג מכל טומאה לגמרי. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגומר. זאת החיה אשר תאכלו עד ואת אלה תשקצו מן העוף. אחר שהוקם המשכן והושמו בו כהני ה' וצוה להם שלא ישתכרו מפני שעיני ישראל עליהם להודיעם את דבר ה' להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות חקי השם הוצרך יתבאר לדבר אל משה ואל אהרן יחד ולהודיעם מה הם הב"ח הטהורי' לאכילה. והנה הם הטמאים שאין ראוי לאכלם וזה אם בב"ח ההולכים על ד' ואם במעופף ואם בהחי כדי שיוכל להבדיל בין הטמא ובין הטהור. והנה היה הדבור הזה לשניהם יחד למשה ולאהרן כדי שמשה יכתוב זה זכרון בספר התור' ולאהרן כדי שיורה לישראל בין הטמא ובין הטהור ומה הוא המותר ומה הוא האסור. ומפני שהטמאים בנבלת בהמה ושרץ יהיו נשמרים שלא יטמאו מקדש וקדשיו הוצרך להודיעם דיני הטומאות. וזה טעם סמיכות הפרשיות האלה ובואם במקום הזה. והנה אמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר רוצה לומר לאמר לישראל והוסיף לומר עוד דברו אל בני ישראל להגיד שבא הדבור הזה לב' תכליות האחד כדי שאם יבא אדם לשאול מהם אם זה החי הוא טמא או טהור יאמרו אליהם ר"ל לשואלים זה הדבר אשר צוה ה' ומלבד מה שישיבו לשואלים מהם עוד צוה שידברו אל בני ישראל רוצה לומר שיש להם להתחיל מהב"ח ההולכים על ארבע על פני האדמה. ואמרו זאת החיה אשר תאכלו הוא כולל לבהמה ולחיה כי שני מיני הב"ח קראם כלם בשם חיה כאלו אמר אלה הם החיים אשר תאכלו ולכך במקום שנאמר בהן זאת כמו שאמר בתורה זאת הבהמ' אשר תאכלו הוא להודיע שבחיה תוכלל הבהמ' ואמר הכתוב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמ' אשר על הארץ. והנה זכר בבהמ' שני תנאים להכיר שהיא טהורה ונאכלת באמרו כל מפרס' פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמ' אותה תאכלו רוצה לומר שכל בהמ' שהיא בעלת פרסה והפרס' שסועה וחלוקה לשנים יש לה התנאי הראשון מהטהר'. והתנאי השני הוא שתהי' מעלת גרה רוצה לומר שמעל' המאכל מן הגרגרת ומחזרת אותו אל פיה כי בהיות לה שני התנאים האלה היא טהור' וראויה ליאכל. ומפרסת פרסה הוא לשון חתוך ולכן ביארו ושוסעת שסע שיהיו צפרניה קרועות מלמט' ומלמעל' מלשון ( ישעי' נ"ח) הלא פרוס לרעב. ואין הכוונ' באלה התנאים שבעבורם תהי' הבהמ' טמאה כי הם אינם עושי' טהרה בעצמם אבל הכוונ' בזה היא שהם סימנים מורים על היות הבהמ' ההיא טהורה והעדרם מורה היות' טמאה והטעם בזה שהבהמות שיש להם הסימנים האלה על הרוב בשרם נאות לאכילת האדם מפני שסבת עלות הגרה היא שאין לה טוחנות בלחי העליון כדי לטחון מאכל' ובעבור זה לא תוכל לאכול עצמות רק עשבים שתבלעם שלמים וכשיתרככו בכרס מפני החום הטבעי מעל' אותם דרך הגרון וטוחנת אותם בלסתותיה ובולעתם שנית ומיני הבהמות האלו הם שמנות וטובות למאכל האדם לפי שימצאו מזונם תמיד בכל מקום גם שמזגם יותר שוה לפי שהם יזונו מהעשב לח ויבש ומפני זה לא תהיינה הבהמות האלו אכזריות וטורפות ולא זדוניות. ויורה עוד על זה שפרסותיהם שסועות ורחבות שאינן צריכות לשנים וצפרנים כמו החיות הטורפות שמזונם בשר ודם ועצמות שיולידו באוכל אותם מזג חם ויבש אכזריות חמה ושטף אף אבל אלה הולכים על הארץ לאכול מעשב השדה. וכבר ביאר הנביא ע"ה (שם י"א) שבזמן הגאולה העתידה אריה כבקר יאכל תבן. ובעבור זה לא ירעו ולא ישחיתו ושיגור הזאב עם הכבש ונמר עם גדי ירבץ ופרה ודוב תרעינה לפי שאכילת הבשר והדם והעצמות שאוכלי' הב"ח טורפים הוא סבה לרוע מזגם והיותם דורסים ותופשים מה שאין להם. והטבע בעבור זה הכין להם הצפרנים והשנים לטרוף טרף למזונם. אמנם בבהמות הטהורות אשר מזונם עשב השדה הכין להם הטבע פרסות שסועות ורגלים רחבים לצורך הליכתם על הארץ ללקוט מזונם ממנה ולא נתן להם הטבע טוחנות. לפי שאינם צריכות למאכל העשב ולזה היו סימני הבהמ' הטהור' שתהיה מעלת גרה ומפרסת פרסה כי זה מורה על טוב מזגה שאינ' טורפת וחומסת. ואין להקשות מהחזיר והשפן והגמל לפי שאלה נשחת טבעם לרוב החומר הלבניי הגובר בחזיר ובגמל והחום היבש המופלג אשר בשפן כי הוא יתברך יודע הטבעים ובורא כל בשר הכיר וידע מה היה המזון הנאות למזג האדם רוצה לומר לזכך נפשו והתירו לנו ואשר אינו כן אסר אותו. וזהו שאמר הכתוב כאן אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרס' את הגמל שאף ע"פ שהוא מעלה גרה ויש בו א"כ אחד מסימני הטהר' הנה כיון שאין לו התנאי האחר והוא שפרסה איננו מפריס טמא הוא לכם. וכן השפן כיון שיש בו אחד מהסימנים ואין לו השני וכן הארנבת שהוא מין בפני עצמה ויש אומרים שהזכר והנקב' נקראים בשם ארנבת או שהיא זמן זכר וזמן נקבה ואין זה אפשרי כפי התולד' אבל שמות החיות הם בג' דרכים. הראשון זכר ונקבה כמו פר פרה כבש כבשה. והב' לשון זכר לבדו כמו שור וגמל ושפן והדומים שלא נוכל לומר גמלה ולא שפנה. והג' שתמיד הוא בלשון נקבה ואף הזכר כמו ארנבת חסידה אנפה וכיוצא בזה. וככה החזיר שעם היות שהוא מפריס פרסה כיון שאינו מעלה גרה שהוא התנאי האחר הנה הוא טמא כי לא יהיה טהור אלא בשני התנאים או הסימנים כמו שזכר לא באחד מהם. והותרה בזה השאל' הא'. וחז"ל נתנו סימני' בחיות הטהורות למי שלא יכירם אם הם ממעלי הגרה כאשר הם בעלי קרנים. והטעם כי כל בהמה וחיה המעל' גרה שאין לה טוחנות למעל' הנה העצמות שהיו ראויות להיות טוחנות העלה אותם הטבע אל הראש ותשובנ' שם קרנים כי אלה העצמות מדרכם להתחדש אחר הליד' ולזה הקרנים והטוחנות העליוני' מתחדשים בבהמות אחרי לידתם מעט מעט ולא יולדו עמהם. וצורך הבהמות לקרנים הוא להלחם עם המזיקין כי לא יוכלו לדרוך ולנשוך. וכן הטעם בעופות יש מהדורסים מה שיש להם צפרני' חדים ואין להם אצבע יתירה למעל' מרגליהם. אבל העופות הטהורים רגליהם רחבים לצורך הליכתם על הארץ ללקוט מזונם על פני השדה ולכן יש להם אצבע למעל' מן הרגל שלא ימנעם מן ההליכ' ודומים לזה לבהמ' מפרסת פרסה השסוע' וכן יש להם זפק וקורקבן נקלף לצורך טחינת המאכל פעמים כי היו בזה כמו מעלת הגרה בבהמ' רק העורב דומה לחזיר ושיש לו אחד מהתנאי' רוצה לומר שיש לו אצבע יתירה ואינו דורס אבל אין לו זפק ואין קורקבנו נקלף. ויש גם כן מהעופות הטמאים בהפך זה הדומים לגמל והשפן והארנבת בהיות בהם אחד מסימני טהר' ולא השני ולז' אמרו כל עוף דורס טמא והוא החולק את רגליו ואף אם יש לו זפק וקורקבן נקלף מאשר אלה הדורסים הם חומסים וגוזלי' בטבעם ומזגם רע לא יזונו רק בטרפם. ולכך אכילתם אסורה. וכמו שהיו שתי תנאים בבהמות טהורים ושנים בעופות הטהורים כן זכר שני תנאים בדגים הטהורים וזהו שאמר את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים ואשר אין להם כן שקץ הוא לכם. וכבר חשבו אנשים לתת טעם בזה שהדגים בעלי סנפיר וקשקשת יוכלו לשוט במים בכל המקומות ואשר אין לו סנפיר וקשקשת אין להם כן יעמדו תמיד בקרקעית המים ומפני זה הם עפריים ומזגם רע. ואין הדבר כן אבל הסנפיר וקשקשת הם נולדים בדגים ממותרות הטבע אשר בהם ולכן ישאר גופם נקי וטוב לאכול מה שא"כ בדגים שאין להם סנפיר וקשקשת שהם לחים מאד וכל גופם ומותריהם נעצרים בגופם ולכן היו טמאים. והותרה בזה השאל' הב'. והנה אמר בענין הדגים בימים ובנחלים. לפי שיש בדגי' הבדל עצום מהנולדים בים המלח למה שהם נולדים בנחלי המים המתוקים. ולכך נתן הגזרה כוללת בכלם. ואמר מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים רוצה לומר בין שתדינהו מהשרצים או מהדגים משפט אחד להם והנה אמר כאן שקץ שלשה פעמים ואמר שני פעמים כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת. לפי שיש מהדגים שיש להם קשקשת בהיותם בתוך המים וכשיצאו משם יניחוהו כלו במים ויצאו בלתו ולכך אמר כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו. אבל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בהיותם בימים ובנחלים הנה אתם בעצמכם קצים בהם וגועלים אותם כדבר הנמאס אצל האדם ולכך כמו ששקץ הם לכם בטבעכם ככה שקץ יהיה לכם כפי המצוה הזאת שמבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו כי שקץ הם. ומלת שקץ ענינו אשר קץ כמו קצתי בחיי. ולפי שאולי יאמרו הנה שלא נאכל מהם הוא דבר ראוי כיון שבשרם רע אבל לענין העונש במגע למה נשקץ את נבלתם. הנה מפני זה חזר לומר שנית כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם כאלו אמר במופלא ממך אל תדרוש ולא תבקש טעם למצותי. כלל זה יהיה בידך כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם רוצה לומר בין באכילה בין במגע והותרה בזה השאלה הג':כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אלא ודאי שכל אלו אין הכוונה בהם כי אם אל רפואות הנשמה. כי הם משקצים הנפש הטהורה ומגרשים רוח טהרה וקדושה מן האדם ומולידין אטימת השכל ותכונת האכזריות כן כתב בעקידה ובמהרי"א והראיה על זה שפרה שנולדה מחמור אסורה כי היוצא מן הטמא טמא ש"מ שהמוליד נותן תכונה רעה שבו בנולד ממנו, ועל זה הדרך נאמר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. ומ"ם של וממפריסי מיותרת כי הל"ל ממעלי הגרה ומפריסי פרסה, אלא שמילי מילי קתני וה"ק אך את זה לא תאכלו אפילו אם יש לו כל סימני טהרה והיינו אם הוא נולד ובא ממעלה הגרה לבד כגון פרה מגמל או ממפריסי פרסה לבד דהיינו פרה מחזיר כך פירשו הקדמונים, וכן נתנו טעמים בכל הסימני טומאה שכולם מורים על קושי הבשר ומזג רע שבו המוליד תכונות רעות בגוף האוכל ואין להאריך בזה. וע"ז נאמר (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא, וכי אפשרי שמן דבר טמא יצא טהור וכי לא אחד הוא המוליד והנולד כי העובר ירך אביו הוא.
וזהו שמסיק בויקרא רבה (ויק"ר יג, ב) משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים כו' כך העכו"ם שאינן לחיי עה"ב כירק עשב התיר להם את הכל אבל ישראל שהם לחיי העה"ב צוה להם זאת החיה אשר תאכלו. ואולי מטעם זה אמר זאת החיה אע"פ שמסיים בבהמה מ"מ התחיל בחיה לומר שכל הרחקות אלו הם לצורך הנפש שנקראת חיה, הנה מדרש זה מסכים מכל צד לדברינו דאל"כ מה ראה על ככה ליתן טעם על מצוה זו למה לא נתנה לעכו"ם יותר מעל כל מצוה שבתורה, אלא ודאי שרצה לתרץ יתור לשון של אליהם שבא למעט העכו"ם, ולומר לך שמסתמא אין שום עכו"ם רוצה לקיים שום מצוה אם לא שיודע שיש בה תועלת גם בעולם הזה שהרי על כל פנים אין להם חלק בעה"ב כמ"ש (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וכדי שלא יטעו העכו"ם לחשוב שטעם איסורי מאכלות לשם בריאות הגופות וירצו גם המה להתנהג על פי הרפואה, ע"כ אמר לשון אליהם לומר לך דווקא לישראל שהם לחיי העה"ב יש תועלת במצוה זו אבל לעכו"ם אין תועלת בשמירת מצוה זו כי בלאו הכי אינן לחיי העוה"ב.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ב (עריכה)
[א] "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם" -- לאמר להם לבנים, לאלעזר ולאיתמר.
- או לאמר להם לישראל?...
- כשהוא אומר "דברו אל בני ישראל" -- זו דיבור האמור לישראל, הא מה אני מקיים "לאמר אליהם"-- לאמר לבנים לאלעזר ולאיתמר.