גור אריה על רש"י ויקרא יא

<< · גור אריה על רש"י · ויקרא · יא · >>

פסוק א

[א] שיאמר לאהרן. כמו שפירש רש"י בפרשת ויקרא (ויקרא א', א') כי שלש עשרה דבורים נאמרו למשה ולאהרן, וכנגדם י"ג מיעוטים, למעט שלא לאהרן נאמרו, אלא למשה שיאמר לאהרן (כ"ה ברא"ם):

[ב] לשון חיים. דאם לא כן, למה כתב "זאת החיה", לכתוב 'זאת הבהמה', דבה איירי קרא:

[ג] מלמד שמשה אחז וכו'. ויקרא רבה (יג, ד). וצריך ליתן טעם למה הראה משה לישראל את החיות הטהורות יותר מכל שאר דברים שבתורה, והטעם הוא מפני כי יש חיות טהורות וטמאות, ויש עופות טהורים וטמאים, ויש שרצים מטמאים ושאינם מטמאים, ולפיכך צריך להראותם בחוש העין כדי שיהיו בקי בהן. וכן פירש לקמן (רש"י פסוק מז) 'לא בלבד השונה, אלא צריך שיהא בקי בהן ובשמותם', ולא כשאר דברים בתורה, מפני (שאין) [שיש] כאן דבר והפכו, כמו בבהמות טהורות וטמאות, ועופות טהורות וטמאות, שרצים מטמאים ושאינם מטמאים, ולכך כתיב (פסוק מז) "להבדיל בין הטהור ובין הטמא", ולכך היה משה מראה לישראל. והשתא הוי שפיר הא דתניא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כט.) ג' דברים נתקשה משה עד שהראה לו הקב"ה באצבע; מנורה, שרצים, החודש, ויש אומרים אף הלכות שחיטה, התם לא חשיב רק דברים שנתקשה לו עד שהראהו הקב"ה באצבע, אבל בהמות הטהורות והטמאות לא הראה לישראל רק כדי ליתן הבדל בין טהורים ובין טמאים, וכדי שיהיה בקי בהן ובשמותיהן הראה משה לישראל, שצריך להראות לתלמידו לחוש העין, כדי שיהיה בקי בהן, אבל הקב"ה למשה לא היה מראה לו רק מה שנתקשה למשה, ואין בבהמות דבר שנתקשה למשה, ולפיכך לא היה צריך להראות למשה:

והא שדרשו בהקומץ רבה (שם) שהראה הקב"ה למשה שרצים, דכתיב (פסוק כט) "וזה לכם הטמא", אף על גב דיש לומר ד"זה לכם הטמא" יש לפרש שמשה הראה לישראל כמו דכתיב "זאת החיה אשר תאכלו", ומנא לן למדרש שהיה משה מתקשה (קושית הרא"ם), יש לומר, דסבירא לרז"ל דלא יתכן לומר גבי "וזה לכם הטמא" למדרש כך, בשלמא גבי "זאת החיה אשר תאכלו", דכתיב גם כן (פסוק ד) "את זה לא תאכלו", כתב ההיתר וגם האיסור, יש לפרש דאחז מכל מין ומין והראה לו ההיתר והאיסור, דהמראה לאדם דבר, צריך שיהיה מראה לו שתי הדברים, שבזה יודע לו הבדל גמור, אבל גבי "וזה לכם הטמא", דלא נזכר רק הטמא בלבד, דרשו רז"ל שהיה קשה לו עד שהראה לו הקב"ה באצבע השרצים. לכך נקט דווקא שרצים, כי שרצים לא כתב רק בשביל שהיה קשה לו שרצים בעצמם, לא שהיה מראה לו כדי שידע הבדל ביניהם. ומה שפירש רש"י שגם שרצים הראה לישראל, תרוייהו שמעינן, דכיון שהראה לישראל חיות טהורות וחיות טמאות, בודאי הראה לו גם כן שרצים המטמאים ושאינם מטמאים, דמאי שנא, ומכל מקום מדכתיב "וזה לכם הטמא", ולא כתיב שרצים שאינם מטמאים, צריך לומר שנתקשה משה בזה, כדלעיל:

ואם תאמר, בשלמא הנך מה שהראה משה לישראל, את השרצים הטהורות והטמאות, וכן העופות, כדי שיודע להבדיל ביניהם, מפני שיש מהם טהורים, ויש מהם טמאים, אבל הג' דברים שנתקשה משה, דהיינו מנורה, שרצים, החודש, ויש אומרים אף שחיטה, מי קושי שלהם יותר מכל הדבר - עד שהראה לו הקב"ה את אלו, דע לך כי זה הוא דבר נפלא מאוד לחכמים בענין זה, והוא דבר עמוק, כי אלו דברים הם רחוקים מן הנבואה מפני שהם יוצאים מכלל מציאות העולם. וזה כי המנורה, מפני מדריגתה אשר היא עמוקה (המנורה), כמו שידוע בסוד המנורה שהיא למעלה מכל המציאות, והוא ידוע ממה שהיתה המנורה מקשה (שמות כ"ה, ל"א), לפי שהיא מעולם האחדות, לכך היה מקשה שכל גופה אחת, ולפיכך נרמז בלשון "מקשה" כמה היתה קשה המנורה, ומפני זה לא היה יכול להשיג בהשגת הנבואה דבר זה, עד שהיה צריך להראות לו באצבע:

וכן השרצים, מפני שהן רחוקים מן מציאות העולם, בעבור שהם שרצים - רחוקים מאוד מאוד ממציאות העולם, כי האדם הוא עיקר מציאות העולם, והבהמות קרובים אל המציאות, אבל השרצים הם רחוקים מאד מאד מן המציאות, ולכך היה קשה ההשגה במראות הנבואה. כי משה ראה במראה הנבואה מציאות העולם וצורתו והקשרו, אבל דברים שהם יוצאים מן מציאות העולם הוא רחוק, והיה קשה. אמנם חילוק גדול יש בין המנורה ובין השרצים; מנורה קשה להשיג מפני גודל מדריגתה, ואילו השרצים - השגתם גדול מפני ריחוק שלהם מן מציאות עולם:

וההתחדשות הירח, הוא רחוק מן מציאות, כי חדוש הדבר אחר ההעדר, מפני שמתחדש ונולד - אינו מתחבר אל משך המציאות, וזה ידוע, כי 'חדוש' נקרא, וכל חדוש אחר שלא היה, ומפני זה נוטה מן המציאות, כיון שאין כאן מציאות נמשך, רק ההתחדשות, אחר שלא היה נמצא:

ויש אומרים השחיטה, כי השחיטה הוא המעדיר את הנמצא. וגם זה פשוט, כמו שההויה היא התחדשות אחר שלא נמצא, ומפני זה אינו מן המציאות, וכן השחיטה שהיא המצוה להעדיר הנמצא, אין זה מן המציאות, רק נוטה להעדר, והוצרך להראות לו בנבואה. כלל הדבר, כי המציאות שהוא נמצא כמו שהוא נמצא - כך נמצא בהשגת הנביא גם כן, ומה שהוא רחוק מן המציאות הוא רחוק גם כן מן הנבואה, והיה צריך להראות לו באצבע עד שידע. כלל הדבר, אלו שלשת דברים שנתקשה משה - מצד ריחוק השגה, לפי שהם רחוקים מן המציאות הנגלה. ופתח הכנס דברי חכמים הוא כמו שאמרתי:

וכאשר תבין עוד בחכמה מדריגת אלו הדברים, ומאיזה מדריגה נמצאים, תוכל להבין דבר זה. ולא תוכל להבין דבר זה אלא אם תדע תחלה מה הם הדברים שהם המציאות, ואחר כך תבין הדברים שהם רחוקים מן המציאות. ומזה תדע כי המנורה היא עליונה במעלה על העולם, כי מעולם האחדות הוא. והשרצים הם רחוקים מן העולם, ויורה זה מה שהם שרצים, ובזה הצד השרצים רחוקים מן העולם - מצד החיצונות שבהם. והחודש מצד התחלה, אחר שלא היה, והוא חדוש. אמנם השחיטה היא להעדיר הנמצא, ואין ספק שאין דבר זה יש לו חבור אל המציאות, בעבור שהוא העדר הנמצא, ומפני זה הם רחוקים מן המציאות. נמצא שלשה דברים אלו אינם מתקשרים לגמרי ומתחברים עם המציאות; דבר שהוא התחלה, שמפני שהוא התחלה אינו דומה לשאר המציאות, ואינו עצם המציאות בעצמו, וזה חדוש הירח שהוא התחלת הויה. והמנורה הוא כמו תכלית וסוף, וזה למעלת המנורה, וידוע הוא דבר זה לנבונים. וזהו גם כן אינו עצם המציאות, בעבור שהוא סוף ותכלית כל המציאות. וכן השרצים, בעבור התרחקם מן עצם המציאות, כי הם שרצים בלבד. והשחיטה, שהוא העדר המציאות בעצמו. ולפיכך לא היו נמצאים למשה בנבואה, עד שהראה לו באצבע. ואלו דברים עוד יותר עמוקים מאוד, רק יש להפליא על חכמת חכמים מי שיבין את זה:

[ד] מלמד שהבהמה היא בכלל חיה. דכתיב "זאת החיה", ואמר אחר כך "מכל הבהמה". אף על גב ד"זאת החיה מכל הבהמה" משמע זאת החיה ממין הבהמה, ואם כן החיה בכלל הבהמה, ומנא לן שבהמה בכלל חיה (קושית הרא"ם), על כרחך פירוש הכתוב כך - זאת החיה מכל הבהמה, שהוא ממין החיה - אכול המפרסת וגו', דכיון דקרא (פסוק ג) איירי בבהמה "כל מפרסת פרסה מעלת גירה בבהמה אותה תאכלו", אם כן "זאת החיה" דכתיב הוא שם כולל אף לבהמה, ומפרש אחריו לא בכל חיה מדבר, אלא באותה שהוא מפרש. דאין לפרש 'זאת החיה ממין הבהמה', דאז החיה בכלל בהמה, דאם כן קרא איירי בחיה, וזה אינו, דבבהמה איירי:

פסוק ג

[ה] כתרגומו סדיקא. ומה שאמר אצל הגמל (ר' פסוק ד) "ופרסה איננה מפריס", ואף על גב שהגמל יש לו סדוק פרסה, כמו שפירש (רש"י) לקמן בפרשה אצל (ר' פסוק כו) "כל בהמה מפרסת פרסה ושסע אינה שוסעת", אין זה קשיא, דהכי פירושו, כי איננה מפריס לגמרי שתי פרסות, ולכך גבי גמל כתיב "איננה מפריס", ולשון זה שם התאר לבהמה, שלשון "אין" משמש על התאר ובבינוני, ורצה לומר שאינה מתוארת בשם פרסה, שאף על גב שיש לה סדוק פרסות - אינה מתוארת בשם "מפרסת פרסה", כי התאר בא כאשר יש בו התאר לגמרי, שלכך יתואר בו. שלא יתואר האדם שהוא לבן אם אינו לבן לגמרי, אף על גב שיש בו לובן. אבל באחרים נזכר תמיד לשון "לא", "ופרסה לא יפריס" (פסוקים ד, ה), וזה ניכר וברור מאוד:

וכדי שלא תפרש "אינה מפרסת פרסה" שאין לה פרסה, הביא ראיה מן התרגום שתרגם 'סדיקא פרסתא'. ומפני שפירש כי "מפרסת פרסה" דסדיקא, הוצרך לפרש "ושוסעת שסע" דכתיב היינו שלגמרי סדוק, דאין לפרש שאינו משמע סדוק לגמרי, אף על גב דסדוק קצת אינו סימן טהרה, מה בכך, דיש לומר דהכתוב אומר שהיא סדוקה, וסתם סדוק - הוא לגמרי סדוק, ולפירוש רש"י לא יתכן, דהא סתם סדוק - אינו לגמרי, דהא "מפרסת פרסה" פירשו סדוק במקצת, ולפיכך אמר 'כתרגומו', שבלשון "ושוסעת שסע" רוצה לומר שהיא סדוק לגמרי, שהרי התרגום מתרגם 'ומטלפין טלפין', שמשמע לגמרי סדוק עד שהם שתי פרסות, ולפי זה פירש "ושוסעת שסע פרסות" רוצה לומר שמובדלין לגמרי פרסות של הבהמה. ומהשתא מה שהקשה הרא"ם, דמה מביא (רש"י) ראיה מן התרגום, שהרי לשון המקרא יותר מבואר מן התרגום, שהרי "ושוסעת שסע" משמע שסועה לגמרי, כמו "ושסע אותו בכנפיו" (לעיל א, יז), בודאי צריך הוא להביא ראיה, שלא תאמר כי בלשון "ושוסעת שסע" אינו משמע רק לשון סדוק בלבד, וזה לא יתכן לפירוש רש"י, והוצרך להביא ראיה מן המתרגם:

ובתרגום ירושלמי (כאן) יש 'ומטלפין טלפין וסדיקא סדיק', אינו חולק על זה, מפני שהירושלמי מפרש "מפרסת פרסה" כלומר שיש לו רבוי טלפים, ואינו משמע מזה שהם סדוקות לגמרי, לכך הוסיף 'וסדיקא סדיק', כלומר שהם סדוקות לגמרי, ואין חילוק כלל בין אונקלוס ובין הירושלמי, כיון ששניהם נכונים, כי כאשר כתוב בראשונה 'ומטלפין טלפין' פירושו שיש לו טלפין ואפילו אינו סדוקות לגמרי, וכאשר יכתוב אחריו 'וסדיקא סדוק' רוצה לומר סדוק לגמרי. ואם יכתוב בראשונה 'סדיקא פרסתא', אז פירושו שאינו סדוק לגמרי, וכאשר יכתוב אחריו 'מטלפין טלפין' רוצה לומר שהם שני טלפין לגמרי:

[ו] להתיר את השליל הנמצא בבהמה. פירש רש"י בפרק בהמה המקשה (חולין דף סט.) שדי בהמה דרישא דקרא אבהמה דסיפא דקרא, ודרוש הכי בהמה [הנמצאת] בבהמה תאכלו:

פסוק ח

[ז] אמרת קל וחומר וכו'. והקשה הרמב"ן (פסוק ג), והלא אין מזהירין מן הדין (מכות דף יז:), ויש מפרשין דהא דאין מזהירין מן הדין כשאנו באין ללמוד עיקר הדין שלא ידענו כלל איסורו, אז אנו אומרים 'אין מזהירין מן הדין', אבל כאן דכבר ידענו איסור בהמה טמאה אם אין לה סימן טהרה, דכתיב (פסוק ג) "אותה תאכלו" גבי בהמה טהורה, ולא אחרת (רש"י שם), אם כן כל בהמה טמאה היא באיסור עשה (שם), וילפינן שפיר בקל וחומר, ולא אמרינן אין מזהירין מן הדין. וכן פירש בעל מגיד משנה (הלכות מאכלות אסורות רפ"ב):

ואין זה נכון כלל, דסוף סוף מהיכי נילף אזהרה, דאדרבא, משמע אין מזהירין מן הדין, אבל איסור ודאי ילפינן שפיר מן הדין, ואם כן כל מקום שאנו אומרים 'אין מזהירין מן הדין' כבר ידענו שהוא אסור, ונילף קל וחומר לאזהרה. אלא אם נדחוק לומר דמילתא חדא ילפינן מן הדין בקל וחומר, ולא שני דברים, לכך כשאנו לומדין איסור עשה ממקום אחר - ילפינן האזהרה בקל וחומר, וכשאין לומדים האיסור ממקום אחר - ילפינן איסור דידיה בקל וחומר, ולא ילפינן בקל וחומר האזהרה, כי דבר זה אין לו טעם. גם לא נראה לחלק ולומר כיון דכתיב "אותה תאכל" דהוא איסור עשה (זבחים דף לד.), ילפינן האזהרה בקל וחומר, דכל זה אין סברא לומר כלל:

והרמב"ן פירש (פסוק ג), דזאת הברייתא (תו"כ פסוק ג) אינה מתורצת, והטעם שאסור בשאר בהמה טמאה, מפני שאמר הכתוב באיסור השפן (פסוק ה) שאינו מפריס פרסה, ובאיסור החזיר (פסוק ז) כי אינה מעלה גרה, אם כן כל שאינו מעלה גרה ומפריס פרסה - באיסור הזה ואין צריך לקל וחומר. ותימה לי, איך לא צריך לקל וחומר, דאם בשביל הטעם שאמר הכתוב בשפן שאינו [מפריס] פרסה, אם היה הכתוב אומר 'את השפן לא תאכל כי אינו מפריס פרסה' ולא היה אומר סימן טהרה שלו, שהוא מעלה גירה, היה אפשר לומר דכל מידי דאינו מפריס פרסה לא תאכלו, אבל הכתוב אומר (פסוק ה) "כי מעלה גירה הוא ופרסה לא יפריס", אם כן מנא לן שלא לאכול אותו שיש לו שני סימני טומאה, ועל כרחך צריך אתה לומר דכל שכן הוא, דאם אמר הכתוב שאין לאכול כל שיש לו סימן אחד טומאה, כל שכן היכי שאין לו סימן טהרה כלל, וכל סימנין שלו הם סימני טומאה, והדרא קושיין לדוכתיה:

לכך נראה, דברייתא מתורצא הוא ושפירא מאוד, דודאי כי אמרינן 'אין מזהירין מן הדין', היינו היכא שאנו באין ללמוד מגוף הדין, שהתורה אסרה בת בתו (להלן יח, י), אם אנו באים ללמוד בתו ממנה - אמרינן בזה 'אין מזהירין מן הדין', דשמא גזירת הכתוב הוא, ואין להזהיר מן הדין. אבל כשהתורה נתנה טעם לדבר, ואמרה תורה (פסוק ה) "ואת השפן כי מעלה גירה הוא ופרסה לא יפריס", בודאי ובבירור ילפינן שאם אין לה סימן (טומאה) [טהרה] כלל דיותר עדיף, דהא התורה נתנה טעם, ושפיר יליף ליה בקל וחומר. ובטעם לא שייך 'אין מזהירין', ואדרבה, כאשר אינו נותן טעם אמרינן ש'אין מזהירין מן הדין', דיש טעם אחר בלמד ואין ללמוד ממנו, אבל במקום שנותן טעם - מן הטעם יש ללמוד שפיר, וזה נכון בודאי למדקדק:

[ח] לא תגעו ברגל. לפי שמוזהרין ישראל להביא קרבנות ברגל, לכך אסר הכתוב ברגל דווקא:

פסוק יא

[ט] לאסור את עירוביהן. אם יש בהן בנותן טעם. והא דתניא בתורת כהנים 'כמה יהא בו ויהא אסור, עשר זוז ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל בגרב שמחזיק סאתים, רבי יודא אומר רביעית בסאתיים, רבי אמי אמר אחד בשש עשר', עד כאן, על כרחך ציר דג טמא שאני, דמפני שהציר חריף נותן טעם הרבה, לכך אפילו לא הוי רק מעט בגרב - נקרא שיש בו טעם ציר. ובהא פליגי תנאי; למר, טעם הוי בהכי, ולמר - בהכי, ולעולם השיעור הוא בנותן טעם:

[י] לרבות יבחושין שסננן. פירוש, אף על גב דקרא לא אסר אלא שרצים הגדילים בימים ובנחלים, ולא שבבורות וכלים, שהשרצים הגדלים בהם מותרים (חולין דף סו:), אפילו הכי אם סיננו אותן, ופירשו מן המים על גבי כלי או על שאר דבר, הם אסורים (חולין סוף סז.). ומפני שאמר הכתוב "מבשרם לא תאכלו", ולא הוי צריך למכתב "ואת נבלתם תשקצו", לא בא אלא לרבות יבוחשין שסננן (כ"ה ברא"ם):

פסוק יב

[יא] מה תלמוד לומר כו'. פירוש, שהרי כבר כתיב (פסוק י) "כל שאין לו סנפיר וקשקשת וגו'", מה תלמוד לומר "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת", אלא וכו'. ואם תאמר, לשתוק קרא מ"כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים", ונילף מקרא קמא "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים", ומשמע מדכתיב "במים בימים ובנחלים" שאם היו לו במים, אף על גב דהשירן - מותר, ואין זה קשיא כלל, ד"מים וימים ובנחלים" לא להכי הוא דאתא, דאי להכי הוא דאתא, אם כן לכתוב "במים" ולא לכתוב "בימים ובנחלים", אלא לומר לך דווקא בימים ובנחלים אי אית להו סימנים יאכל, אי לית להו סימנים לא יאכל, אבל בכלים, אפילו אי לית להו סימנים תאכל (חולין דף סו:). ומהשתא, לא נוכל למילף דאם השירן דהוא טהור, דשמא אפילו השירן טמא, והא דכתיב "בימים ובנחלים", הכי פירושו, "בימים ובנחלים" אי לית ליה לא תאכל, אבל בכלים, אפילו לית ליה אכול (כ"ה ברא"ם):

ואם תאמר, סוף סוף לא לכתוב רק "בימים ובנחלים", ולא לכתב "במים", אלא לכך כתב "במים" ללמוד שכל שיש לו שני סימנים במים - אכול, אף על גב דהשירן, ואם כן מקרא קמא נפקא היכא דהשירן, ואין זה קשיא גם כן, דמן "בימים ובנחלים" לא הוי מרבינן לאסור היכא שאין לו סנפיר [וקשקשת] רק ימים ונחלים המושכים מים, אבל חריצים ונעיצים הנובעים - לא, אתא קרא "במים" לרבות הנובעים, כדאיתא בהדיא בחולין (סוף סו ע"ב) מכח כלל ופרט [וכלל], שגם כן הם באיסור אם אין להם סנפיר וקשקשת, ולפיכך הוצרך קרא בתרא (כאן) "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים" ללמוד היכא דהשירן מותר:

פסוק יג

[יב] תלמוד לומר לא תאכלום. כך הגירסא בדברי רש"י. אף על גב דהאי קרא לקמן (פסוק מב) בשרצים, הכי פירושו, דגבי שרצים כתיב "לא תאכלום", ומדכתיב "לא תאכלום" במ"ם, ולא כתיב 'לא תאכלו', פירושו דקרא לא תאכלו אותם בעצמם, שאוכל האיסור, אבל הנאה - לא. ומאחר דשרצים מותרים בהנאה, וגבי שרצים נמי כתיב (ר' פסוק מא) "לא יאכל (ו) ", ועל כרחך פירושו לחייב המאכילם (רש"י שם), ויש לנו לומר דגם עופות מותרים בהנאה, ויש לאוקמי קרא דכתיב "לא יאכלו" לחייב את המאכילו לקטנים, כמו גבי שרצים. דמהשתא יהיה שוה, דכל אשר יש לנו להשוות שרצים טמאים ועופות טומאים - יש להם לעשות:

ואם גרסינן "לא תאכלו", דהוא במשנה תורה בעופות (דברים י"ד, י"ב), נמי לא קשה מידי, כי מה שהקשה הרא"ם דמה בכך, כיון דגלי קרא בחד זימנא דאסור אף בהנאה, מדכתיב (כאן) "לא יאכלו", אם כן מה בכך, אף על גב דכתיב "לא תאכלו", כבר ילפינן איסור הנאה, ותו לא צריך, אין זה סברא כלל, דודאי גבי חמץ שדרש תנא דבי חזקיה לאיסור הנאה (פסחים דף כא:), אף על גב דכתיב בכמה דוכתיה (דברים ט"ז, ג') "לא תאכל", משום דקרא סמך דהך אכילה - איסור הנאה, מדכתיב (שמות י"ג, ג') "לא יאכל", וכל מקום שכתיב "לא תאכל" מפרשינן גם כן איסור הנאה. אבל כאן ליכא למימר דהכתוב סומך על מה שנאמר בפרשת שמיני (כאן), דהרי במשנה תורה (דברים י"ד, ג'-כ"א) חוזר ושונה כל הפרשה הזאת, וכתב (דברים י"ד, י"ב) "לא תאכל", והרי משנה תורה תמיד לאסופי אתא (חולין דף סג:), ולא למעט, ואיך יתכן זה שיזכיר בפרשה זאת איסור אכילה והנאה, ובמשנה תורה - שהיא לאסופי - לא יאמר רק איסור אכילה, ודבר זה לא יתכן כלל. והכי אמרינן בפרק אלו טריפות (חולין סוף סג.) גבי "ראה" ו"דאה" אחת היא, מכדי משנה תורה לאסופי אתא, ועיין לקמן בפרשת ראה (דברים י"ד, י"ג). אבל אם נאמר ד"לא יאכל" לחייב על המאכיל לאחר, לא קשיא דלמה לא נכתוב זה במשנה תורה, דזה הדבר שאסור להאכיל לקטנים מלתא בפני עצמו, ובהא לא איירי במשנה תורה, ולא תליא בהא מלתא דשרצים, שהרי מה שאסר להאכיל לקטנים - הוא הדין בכל שאר איסור בעולם, כמו שנתבאר בפרשת אמור, ולפיכך (לא) הוי שפיר, אבל אם נאמר שאסר בהנאה, כיון דמשנה תורה לאסופי, הוי ליה למכתב שם אסור הנאה, ואין לומר דסמיך אהך קרא:

פסוק כג

[יג] שאם יש לו חמש וכו'. דאם לא כן, "וכל שרץ העוף" למה לי, הרי כבר כתיב (פסוק כ) "כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם וכו'". וקשה, דילמא ללמוד אם יש לו שנים שיהא טהור, ויראה דודאי לשנים לא צריך קרא, דלא קאמר קרא (פסוק כ) אלא "הולך על ארבע", ולא על שנים, אבל לחמש צריך קרא, דהא ארבע בכלל חמש, ולפיכך צריך קרא למעוטי שאם יש לו חמש שהוא טהור:

פסוק כד

[יד] האמורים למטה בענין. ולא על האמורים למעלה, דהיינו עופות ושרצים, דהא כתיב בהדיא (פסוק כו) "לכל הבהמה", אם כן בבהמה לחוד איירי קרא:

[טו] בנגיעתם יש טומאה. ולא שהוא חייב או מצוה לטמא להם, אלא שבנגיעתם יש טומאה (כ"ה ברא"ם):

פסוק כה

[טז] כל מקום שיש בו משא חמורה וכו'. אף על גב דכן כתיב בפירוש בכתוב, נראה שרוצה לומר, שלא תאמר שאינה חמורה, רק כי סתם נושא - נוגע אותו בבגדיו, כדכתיב (חגי ב', י"ב) "הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו", ולפיכך הוא טעון כבוס בגדים, דעל ידי שנושא אותו נוגע בבגדיו גם כן, דזה אינו, אלא שהוא חמור ממגע, וטעון כבוס בגדים אף על גב דלא נגע בבגדיו, דאם לא כן, מאי צריך ללמדינו, פשיטא אם נגע בבגדיו טעון כבוס בגדים. והרמב"ן ז"ל (פסוק כח) פירש כך פשטיה דקרא, מפני כי הנוגע נוגע בנחת, ואין בגדיו מסייעים, אבל הנושא, ברוב פעמים מכביד עליו המשא, עד שבגדיו מסייעים גם כן. ואם שדעת הרמב"ן שכיון שהרוב כך הוא - אפילו היכא שלא סייעו נמי טעון כיבוס בגדים, דעת רש"י אינו כך ללכת אחר הרוב, ופשוט. והרא"ם פירש שלא נלמוד קל וחומר מנושא, מה משא - דאין טומאתו מרובה, דהא שרצים מטמאים במגע ולא מטמאים במשא (כלים פ"א מ"א), וכן בקרי (שם), אפילו הכי במקום שמטמא במשא טעון כבוס בגדים, נוגע - שהוא מרובה, לא כל שכן שיהא טעון כבוס, על זה קאמר דמשא חמור דטעון כבוס בגדים, אבל מגע אינו טעון כבוס בגדים, ולכך קאמר 'בכל מקום', משמע דמשא חמור דטעון כבוס, ואי ילפינן קל וחומר דמגע נמי טעון כבוס, אם כן לא משתמיט תנא בשום דוכתא לומר דמגע טעון כבוס:

פסוק כו

[יז] כגון גמל וכו'. אף על גב דלעיל גבי גמל כתיב (פסוק ד) דהוא אינו מפריס פרסה, היינו שאינו מפריס פרסה לגמרי עד שיהא נראה כשני טלפים, ועיין (אות ה):

[יח] כאן למדך כו'. והא דחילק אותו הכתוב לשתי פרשיות, ולא כתב סתמא 'וכי ימות מן הבהמה וכו, היינו ליתן חילוק בין בהמה לבהמה, דשחיטת בהמה טמאה אינה מטהרה מן נבילה, אבל שחיטת בהמה טהורה מטהרה מנבילה (זבחים דף סט:), ולפיכך כתיב גבי בהמה טהורה (פסוק לט) "וכי ימות", מיתה דוקא, אבל שחיטה מטהרה מן נבילה. אבל בהמה טמאה, בין מיתה, בין שחיטה, אינה מטהרה מן נבילה, ולפיכך כתיב (פסוק כה) "וכל הנושא מנבלתם", אף על גב דנעשה שחיטה:

פסוק לב

[יט] ואף לאחר טבילה כו'. פירוש, דפשטיה משמע "במים יובא וטמא", מפני המים הוא טמא, וזה לא יתכן, דאינו טמא מפני המים, שכבר הוא טמא, אלא רבותא קאמר, דאף לאחר שטבל במים - "וטמא עד הערב" (כ"ה ברא"ם):

פסוק לג

[כ] אין כלי חרס מקבל טומאה אלא מאוירו. דהא כתיב "אל תוכו". ואם תאמר, מנא לן דמאוירו מטמא, שמא לא יטמא אלא מתוכו בנגיעת הכלי, בפרק קמא דחולין (סוף כד ע"ב) מקשה זה, ומתרץ התם, נאמר "תוכו" ליטמא, שיקבל הכלי טומאה, דכתיב "וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו", ונאמר "תוכו" לטמא, שמטמא הכלי חרס אחרים, דכתיב "כל אשר בתוכו יטמא", מה "תוכו" האמור שמטמא כלי חרס, אף על גב דמה שבתוכו לא נגע בכלי חרס - טמא מה שבתוכו, דהתורה העידה על כלי חרס שמטמא מה שבתוכו אפילו מלא חרדל, דכתיב "כל אשר בתוכו יטמא". והשתא על כרחך החרדל הזה מאוירו הוא שנטמא, דאין לומר מפני שנגע החרדל לכלי, אם כן לא יטמא אלא הנוגע בדופן הכלי, ולמה יטמא הכל. דלא מצינו רק שני לחולין, ושלישי לתרומה, ורביעי בקדש, אבל שיטמא עד מאה - זה אינו. ועוד, דאין אוכל מטמא אוכל (פסחים דף יד.). ואם כן, על כרחך כל החרדל כאחד נטמא מאוירו, אף "תוכו" האמור לטמא, שמקבל הכלי טומאה, אף על גב שלא נגע. ואף על גב ד"תוכו" (השני) מצריך צריכי לגופיה, ללמוד שמטמא מה שבתוכו, ואיך נלמוד גזירה שוה, מתרץ התם דמיותר הוא, דלא הוה ליה למכתב רק 'וכי יפול אל תוך כלי חרס', מאי "תוכו", לדרשא אתיא:

[כא] הכלי חוזר וכו'. לא שהכלי מלא טומאה מן השרץ, דאם כן למה נתמעטו כלים דלקמן (רש"י פסוק לד), אלא שמקבלין טומאה מן הכלי, ואין כלי מטמא כלי:

פסוק לד

[כב] מוסב על מקרא העליון. ולא קאי על "ואותו תשבורו" דסמיך ליה, דלא שייך ליה כלל (כ"ה ברא"ם):

[כג] כל אשר באו עליו מים והוא בתוך כלי הטמא. פירוש, דאין "אשר יבוא עליו מים יטמא" שכל אוכל שיבוא עליו מים יטמא כמשמעות הכתוב, אלא פירושו 'והוא בתוך כלי הטמא'. ומה שאמר 'והוא בתוך כלי חרס הטמא', אין רוצה לומר דהמים באו עליו - והאוכל הוא בתוך כלי הטמא, דהא אפילו באו עליו מים קודם לכן - כשבא אחר כך לכלי טמא - טמאים, אלא רוצה לומר דהכתוב מחובר למעלה "מכל האוכל אשר יאכל" אשר באו עליו מים כבר, והוא בתוך כלי חרס הטמא, כדכתיב (פסוק לג) "כל אשר בתוכו":

[כד] ואפילו נגוב. דהא כתיב "אשר יבוא עליו מים", ולא כתיב 'אשר יש עליו מים', דהוי משמע דוקא יש עליו עדיין מים, אבל מדכתיב "אשר יבוא" משמע אפילו אינו עדיין עליו:

[כה] שכך יש לדרוש. דאין לומר דקרא אתיא שהמשקין מקבלים טומאה מן הכלי, דהוי למכתב 'ומכל משקה אשר ישתה', כמו שכתב "מכל האוכל", דמאי שנא גבי אוכל כתיב "מכל האוכל אשר יאכל" וגבי משקה כתיב "וכל משקה" ולא 'ומכל משקה אשר ישתה', אלא "וכל משקה אשר ישתה" קאי על לפני זה, דכתיב "אשר יבוא עליו מים יטמא", ואמר הכתוב כמו שאם בא מים עליו מכשירין, הכי נמי מכשיר כל משקה:

[כו] אוכלין ומשקין מטמאין. אף על גב דקרא לא איירי בטומאת משקין, והא דכתיב "וכל משקה" רוצה לומר שמשקין מכשירין האוכלין ולקבל טומאה, מכל מקום אין המקרא יוצא מידי פשוטו (שבת דף סג.), ודרשינן גם כן שמשקין מקבלין טומאה מכלי חרס:

[כז] אלא אם כן יש בו כביצה. ואף על גב דקרא איירי בקבלת טומאה, כמו שפירש רש"י למעלה 'ועוד למדו שאין ולד הטומאה כו, ואם כן בקבלת טומאה איירי, לא ליטמא אחרים, הכי פירושו "מכל האוכל אשר יאכל יטמא", דהוא מקבל טומאה לגמרי - אפילו לטמא אחרים, אבל פחות מכביצה, אף על גב דמקבל טומאה, אינו מקבל טומאה לטמא אחרים פחות מכביצה. והא דלא אמרינן דאפילו לקבל טומאה בעי כביצה, כפשטיה דקרא דאיירי בקבלת טומאה, לפי שדרשו בתורת כהנים (כאן) אבל יטמא אפילו פחות מכביצה, פירוש, דהוי למכתב 'מכל אשר יאכל', מאי "אוכל אשר יאכל", אלא ללמוד דכל אוכל מקבל טומאה, רק דנקרא שם "אוכל", אף על גב דאין כאן כביצה. ואיפכא ליכא למימר, לומר "אוכל" ללמד שיטמא אחר פחות מכביצה, היינו מפני דיותר יש לאוקמי קרא דקבלת טומאה [לא] צריך כביצה, דיותר מקבל טומאה משהוא מטמא אחר, דלא צריך כביצה לקבלת טומאה, ולטמא אחר צריך כביצה. ועוד, ד"מכל האוכל" יש לאוקמי בקבלת טומאה, דהוא קודם, ו"אשר יאכל" יש לאוקמי לטמא אחרים אחר כך:

פסוק לה

[כח] כלים המטלטלים. פירש רש"י 'מטלטלים', דאי הוי מחובר לקרקע הוי כקרקע (שבת דף פא.), ואינו מקבל טומאה, כך דעת רש"י. אבל הרמב"ם כתב בפירוש המשניות ממסכת כלים (ספ"ה) 'שכל הכלים המחוברים בארץ טהורים, חוץ מתנור וכירים שפירש הכתוב, [אולם] חוץ מאלה - השורש אצלנו כל המחובר בקרקע כקרקע דמי', עד כאן דברי הרמב"ם. ובאמת יש משניות הרבה דכירה מטמא אף על גב דמחובר בארץ. דתנן בפרק ששי (כלים מ"א) 'ג' פטפוטים בארץ וחברן בטיט להיות שופת עליהן הקדירה - טמאה. קבע ג' מסמרים בארץ טהורה', דמשמע דכהאי גוונא בפטפוטים טמאה, אף על גב דמסתמא בודאי יש חבור לארץ, דאיך יקבע מסמר בלא חבור בארץ. ועוד תניא בתוספתא (כלים פ"ה מ"א) 'ג' פטפוטים שנתנו בארץ וחברן בטיט - טמאה, ורבי יודא מטהר עד שיחבר זה לזה בטיט', משמע דתנא קמא איירי שחברן בארץ בטיט, ואפילו הכי טמא לתנא קמא. ואם כן אי אמרינן דכל המחובר לקרקע כקרקע - לא הוי מקבל טומאה. ועוד, דתניא (שם) 'ג' אבנים שחברן זו לזו ולא חברן לקרקע, חברן לקרקע ולא חברן זו לזו, טמאים'. והרי אותן שחברן לקרקע אי אפשר לטלטל אותם כלל, ואפילו הכי טמאים משום כירה:

ויותר צריך לי עיון, שהרמב"ם פירש שהוא גזירת הכתוב, מנין זה, דלמה לא נאמר כיון שיש לתנור וכיריים בית קבול - שמקבל הקדירה - טמא, אף על גב שמחובר בארץ, וכן כל כלי אם יש לו בית קבול, והוא מחובר בארץ - טמא, כיון שלא ביטל אותו אצל הארץ, וכך נראה:

פסוק לו

[כט] ועוד יש לך ללמוד. דעל כרחך תרוייהו משתמעי מהך קרא, דעל כרחך קרא אתא שלא יטמא, מדכתיב "אך מעין ובור מקוה מים", משמע דקרא אדלעיל קאי, דכתיב (פסוק לה) "וכי יפול מנבלתם יטמא", שרוצה לומר שאם נפל שרץ על אוכלין יטמא, וקאמר על זה שאם נפל במעיין ובור מקוה מים יהיה טהור, ולא יטמא, שאם רוצה לומר שטהור יהיה בו הטובל מטומאתו, איך שייך לומר בזה לשון "אך", דהרי מלתא בפני עצמו הוא. ועוד, דהוי למכתב 'אך במעיין ובור יהיה טהור', מאי "מעיין ובור יהיה טהור", אלא רוצה לומר שלא יקבלו טומאה. ולהא לחודא לא אתיא - שלא יהיה מקבל טומאה, דאם כן לכתוב 'אך מעיין ובור לא יטמא', מאי "יהיה טהור", אלא רוצה לומר שטהור בו הטובל:

[ל] קל וחומר וכו'. והקשה עליו הרא"ם, דהרי יש להשיב עליו - מי חטאת יוכיחו, דמטהרין ואין מצילין, ולא עוד, אלא שמטמאים. דאין זה פירכא, דהתם מה שמטהרין היינו עם הטבילה, לפיכך לא יוכלו להציל בלא טבילה, אבל מעיין דמטהר בלחוד, הווה אמינא דיציל בלחוד מכח קל וחומר. אבל אי איכא להקשות - הא איכא להקשות, מה לטהרת מקוה שאין הטומאה מחובר לו, וכבר פירשה הימנו, אבל טומאה שבאה במים, הטומאה מחוברת לו, מנא לן שיטהר, דאיך נלמוד טומאה בחיבורין מטומאה שלא בחבורין. אבל בתורת כהנים בענין אחר למדו, דאמר התם, הואיל והארץ מטהרת טמאים, כי זרעים שהשרישו טהורים, ומים מטהרים גם כן, מה זרעים מטהרים ומצילים, דדבר שהוא מחובר לארץ לא מקבל טומאה (נדרים דף עו.), אף מים יציל שלא יקבל טומאה, לכך קאמר "והנוגע וגו'", ודברי רז"ל הם נכונים:

פסוק לז

[לא] טהור הוא למדך הכתוב וכו'. ואם תאמר, פשיטא, כיון דגלי קרא (ר' פסוק לח) "וכי יותן מים על זרע טמא", שומע אני שאם לא נתן מים על זרע - טהור, ולמה צריך לכתוב שאם לא נתן מים על זרע טהור, והרי לעיל כתיב (ר' פסוק לד) "וכי יתן וגו' מכל האוכל אשר יבא עליו מים טמא", ולא כתב שאם לא נתן עליו מים טהור, מיהא יש ליישב דלא דמי, דגבי שרץ כתיב טומאה (פסוק כט) "וזה לכם הטמא וכו'", ואם כן צריך למכתב "וכי יפול מנבלתם טהור הוא", לומר שהוא טהור, שלא תאמר שהשרץ מטמא האוכלים כמו שהשרץ מטמא את האדם, ולא שייך שם הכשר כלל. אבל לעיל (פסוק לד) איירי בכלי חרס, ולא כתב שום טומאה בכלי חרס, ולא הוצרך למכתב רק הטומאה, שאם בא מים על זרע - טמא. אבל גבי שרץ לכתוב "וכי יותן מים על זרע טמא", דלמה צריך למכתב כך, כיון דכבר כתב (פסוק כט) שהשרץ מטמא, פשיטא שאם יותן מים על זרע שיטמא, והיה צריך לפרש "כי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם" לדיוקא אתא, שאם יותן מים על זרע דווקא יטמא, ואם לא יותן - לא יטמא, ודרך הכתוב לכתוב בפירוש, ולא על ידי דיוק. ולפיכך כתב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע טהור":

ומה שהוצרך למכתב "וכי יותן מים על זרע", היינו שלא תאמר דהא דכתיב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע שהוא טהור" אפילו נתן מים עליו גם כן טהור. אף על גב דלעיל גבי כלי חרס (פסוק לד) אם נתן עליו מים - טמא, כל שכן גבי שרץ גופיה דטמא אם נתן מים על זרע, זה לא קשה, דלקמן נפרש דקרא איירי לעיל "מכל אוכל אשר יטמא" במת, וכן אמרו בפרק שני דחולין (ריש לו ע"ב). אי נמי, דמלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, והכי נמי מתרץ בגמרא בפסחים בפרק קמא (יח ע"ב) כהאי גוונא על ענין אחר. וכל זה לפי פשוטו:

אבל בודאי האי קרא "וכי יפול מנבלתו עליו" נדרש בתורת כהנים (כאן), שאם יותן מים על זרע זרוע טהור, שאין מים מכשיר במחובר. וכך יתפרש, וכי יפול מנבלתם על כל זרע שהיה זרוע, אפילו בא מים עליו כשהיה זרוע, ובתלוש נפל מנבלתם עליו, טהור הוא. אבל כי יותן מים על זרע בתלוש, טמא. ואין להקשות, פשיטא במחובר דאינו מכשיר, דאי במחובר מכשיר - לא תמצא זרעים שלא יהיו מוכשרים, דאין זה קשיא כלל, דודאי מצאנו הרבה זרעים שלא באו מים עליהם, כגון שהוא משקה העפר ונבלע בקרקע, ויונק השורש מן ליחות העפר, אבל אין מים באים על זרע. ועוד, דאין מים מכשירין הזרעים אלא אם כן ניחא ליה (מכשירין פ"א מ"א), וזה בודאי כשהזרעים של אדם, אבל זרעים של הפקר, שאין להם בעלים, לא שייך לומר דניחא ליה, דלמאן ניחא, ואיכא לאוקמי קרא בזרעים שלא היו להם בעלים מתחלה, ושייך שפיר "וכי יותן מים על זרע":

ומה שפירש רש"י למעלה (סוף פסוק לד) שאם במחובר מכשיר, לא תמצא זרעים שלא יוכשרו, דודאי באו מים עליהם, זהו לפי פשט המקרא דאיירי בכל זרעים, אף שהיו להם בעלים, ואפילו הכי כתיב "וכי יותן מים על זרע", ואי במחובר מכשיר - לא תמצא זרעים שלא יוכשרו. ודרך רש"י לפרש המקרא לפי פשוטו, ולפי פשט המקרא אין צריך קרא דבמחובר אין הכשר, ולפיכך לפי פשט הכתוב "וכי יפול מנבלתם עליו" לא צריך קרא ללמוד דבמחובר אין הכשר, ולפיכך פירש לפי פשט המקרא דאתא ללמוד שאם נפל עליו קודם שבאו עליו מים דטהור הוא, כמו שאמרנו למעלה. אבל בתורת כהנים, דהוא מדרש חכמים, נדרש שפיר דבא ללמוד דאין הכשר במחובר:

ואם תאמר, למה הוצרך למכתב "וכי יותן מים על זרע", והלא כבר כתיב לעיל (פסוק לד) "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים", כבר פריך זה בפרק שני דחולין (סוף לו.), ומשני חד למת וחד לשרץ, קרא דלעיל דכתב "מכל האוכל אשר יבא עליו מים" אתיא למת, והך קרא אתא לשרץ. אף על גב דקרא (פסוק לד) בשרץ כתיב, אם אינו ענין לשרץ, תניהו למת (רש"י חולין ריש לו ע"ב). וצריכי תרי קראי, דאי כתב מת, הווה אמינא במת בעי הכשר משום דמטמא בכזית (נזיר דף מט:), אבל שרץ דמטמא בכעדשה (חגיגה דף יא.) אימא לא לבעי הכשר, קא משמע לן. ואי כתב לך גבי שרץ, הווה אמינא דוקא שרץ דלא מטמא טומאת שבעה בעי הכשר, אבל מת דמטמא טומא שבעה (אהלות פ"א מ"א), אימא לא לבעי הכשר, קא משמע לן דאף טומאת מת בעי הכשר. והרא"ם פירש כי קושיא זאת פריך בפרק קמא דפסחים (דף יח:), והוא שגגה, דהתם מילתא אחריתי:

פסוק לח

[לב] בין מים בין שאר משקין כו'. דילפינן מדלעיל (פסוק לד), מה גבי כלי עשאו הכתוב לשאר משקין כמו מים (רש"י שם), הכי נמי גבי שרץ עשה הכתוב שאר משקין כמו מים, והכי דיינינן; נאמר "מים" למטה (כאן), ונאמר "מים" למעלה (פסוק לד), מה "מים" האמור למעלה - עשאו לשאר משקין כמו מים, הכי נמי "מים" האמור למטה עשה הכתוב לשאר משקין כמו מים, כך דרשו בתורת כהנים. ואין לומר דנילף מקל וחומר, דמה כלי שנטמא מן שרץ - עשה הכתוב כל משקה כמו מים, גבי שרץ לא כל שכן, דהא בפרק שני דחולין (ריש לו ע"ב) מפרש דקרא דלעיל (פסוק לד) איירי במת, ולא נוכל למילף שרץ ממת, דהא מת יש בו צד חמור, דמטמא טומאת שבעה (אהלות פ"א מ"א):

[לג] בין הם על הזרע וכו'. בתורת כהנים יליף ליה, מדכתיב "ונפל מנבלתם עליו טמא". ויראה פירושו, דהוי ליה למכתב 'ונפל מנבלתם עליו יטמא', כדכתיב (פסוק לו) "ונוגע בנבלתם יטמא", "וכל אשר יפול עליו במותו יטמא" (ר' פסוק לב), והוי למכתב כאן גם כן 'ונפל מנבלתם יטמא', אלא כתב "טמא" לומר דלא קאי "טמא" על הכתוב של מעלה, וענין בפני עצמו הוא, כלומר הוא טמא בכל מקום, אפילו נפל הזרע לתוך המים. וכן משמע "טמא הוא" בכל מקום:

[לד] אף משנגב. דהא לא כתיב 'ואם יש מים על זרע', דהוי משמע בעודו עליו, אבל "כי יותן מים על זרע" כתיב, אף על גב דהשתא אינו עליו:

פסוק מ

[לה] [והנושא את] (והאוכל מ) נבלתה כו'. פירש [זה] קודם (זה) "והאוכל מנבלתה", שלא כסדר, מפני שבכל מקום נוגע ונושא כתב אותם סמוכים זה לזה כדי לדעת ההבדל ביניהם, ולפיכך סמך אותם זה לזה, דאף על גב דכאן אינם סמוכים זה לזה, הוי כאילו הם סמוכים זה לזה, והנושא קאי על נוגע שלפניו. והשתא לא יקשה אם הבדל יש בין נוגע לנושא, והרי דרך הכתוב לכתוב אותם סמוכים כדי להודיע ההבדל, דהוי כאילו הם סמוכים יחד:

[לו] אין נבילת בהמה מטמאה. הקשה הרא"ם, מנין למסתר קל וחומר, דהא קל וחומר איכא, מה עוף שאינו מטמא במגע (נידה דף מב:) - מטמא באכילה, בהמה שמטמאה במגע - אינו דין שמטמא באכילה, ואימא "בה" (להלן כב, ח) אתיא שלא יהא נבילות עוף מטמא במשא, ונראה אלי שאין זה קשיא, דמה חזית לומר כך, דאימא "בה" אתא לומר עוף מטמא בבית הבליעה ולא בהמה, דהכי קאמר (שם) "לטמא בה" בה אתה מטמא אבית הבליעה, ולא בבהמה טמאה, ונילף דעוף מטמא במגע מקל וחומר, וכיון דאיכא למימר הכי, ואיכא למימר הכי, אמרינן "בה" למעוטי שניהם, דהי מינייהו מפקת, וממעטינן שניהם, דאין לאחד הכרע מן השני כלל, ופשוט הוא:

[לז] כגון אם תחבה לו חבירו בבית הבליעה כו'. דאילו הוא תחב לעצמו - הוא נושא הנבילה, ומטמא בגדים (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר, השתא נמי הוא נושא הנבילה בבית הבליעה, בפרק יוצא דופן (נידה דף מב:) קאמר רבא התם דגזירת הכתוב שלא תטמא בבית הבליעה, ואביי פליג התם ארבא, וקאמר טומאת בלועה הוא כאילו נבלע, ולפיכך לא מטמא. ומה שמטמא נבילת עוף טהור בבית הבליעה (להלן כב, ח), אף על גב דטומאה בלועה היא, גזירת הכתוב הוא שתטמא:

[לח] ליתן שיעור לנוגע כו'. תימא, דסוף סוף לא שייך שיכתוב הכתוב שקר, דהא האוכל אין צריך כבוס רק הנושא בלבד, ונראה לי, דודאי קרא כפשטיה אתיא, היינו האוכל מנבלתה יכבס בגדים משום נושא הוא, כי הוא תחבה בעצמו בבית הבליעה, וטמא משום נושא, וקאמר קרא "האוכל", אף על גב דבלא אוכל נמי טמא רק משום נושא, קאמר קרא "והאוכל" משום דבא ללמוד שאין חייב משום נושא אלא כשיעור אכילה, דהיינו כזית. ונוגע ילפינן מדכתיב קרא של "האוכל" אחר טומאת מגע (פסוק לט), ולא כתיב אחר נושא, על כרחך קאי אנוגע, לומר דנוגע גם כן כשיעור אכילה. וכך פירוש הכתוב; "והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו" בשביל שתחבה בעצמה ונשאה, "והנושא נבלתה", אף שלא אכלה, יכבס בגדיו. ומה שכתב "האוכל", אף על גב דלא תליא באוכל, ללמוד שזהו שעור לנושא. ומדסמך "האוכל" אחר נוגע, ללמוד שגם נוגע כשיעור אכילה בעינן. אי נמי, מדאמר "והאוכל יכבס בגדיו", אין מחלק בין נוגע ובין אוכל רק שזה נגע וזה נשא, אבל בשיעור הם שוים, ששניהם כשיעור אכילה בעינן, וזה נכון ופשוט:

והשתא יתורצו קושית התוספות בפרק בהמה המקשה (חולין עא. ד"ה מי), דהקשו דמשמע דקרא לא אתיא רק ליתן שיעור לנושא ולנוגע שיעור אכילה, ולא אתיא קרא שאוכל הנבילה ממש, ובפרק בהמה המקשה (שם) משמע דקרא אתיא לאכילת נבילה, דיליף התם דטומאת בלועה אינה מטמאה, מדכתיב "ואוכל מנבלתה יכבס בגדיו", 'מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה', דעדיין הטומאה בלועה בו, וקאמר "וטמא עד הערב", שמע מינה דטומאה בלועה אינה מטמאה, משמע דקרא אתא לאכילת נבילה, דודאי קרא לא אתיא רק ליתן שיעור לנושא ולנוגע, ומכל מקום פירוש הכתוב "והאוכל מנבלתה" פירוש דהוא אוכל אותה, ואינו טמא רק משום נושא. והא דלא מוקמינן קרא שהכתוב בא ללמוד דטומאת בלועה טהורה, דאם כן לכתוב 'והאוכל מנבלתה טהור', כגון אם תחבה לו חבירו לבית הבליעה, ויאמר 'טהור', אלא על כרחך קרא אתא למילף טומאה ולא טהרה. ויתורץ נמי קושית התוספות בפרק קמא דיומא מה שהקשו אימא קרא לנושא בלחוד ולא לנוגע, דצריך לומר דקרא אנוגע נמי קאי, מדסמך בתר נוגע. ולנוגע בלבד אי אפשר לאוקמי קרא, דהא כתיב כיבוס בגדים, ובנוגע אין כבוס בגדים (רש"י פסוק כה וכאן). ועוד, דמשמע שאין חילוק בין מגע ובין נושא בעינן השיעור, כדלעיל:

[לט] אף על פי שטבל כו'. הא דפירש זה כאן, ולא כתב זה בכל טומאת מגע ומשא דלעיל (פסוקים כד, כה), מפני שכתיב "יכבס בגדיו וטמא", לכך אין פירושו יטמא מכאן ולהלאה, שהרי "יכבס בגדיו" רוצה לומר שצריך לטבול אף בגדיו, וכל שכן עצמו, ואם כן קרא איירי בטבילה שטבל עצמו, ולא שייך לומר אחריו "יטמא עד הערב", אלא פירושו אף על פי שטבל "יטמא עד הערב":

פסוק מא

[מ] לחייב המאכיל כאוכל. דכל "לא יאכל" משמע על ידך לא יהיה נאכל. ואין לומר דלאיסורי הנאה בא, דאף בהנאה יהיה אסור, תלמוד לומר "לא תאכלום" (פסוק מב) כדלעיל (אות יב), דבהנאה מותר, וילפינן סתום מן המפורש (יומא דף נט.), נאמר "לא יאכל" גבי עופות (ר' לעיל פסוק יג), ונאמר "לא יאכל" גבי שרצים, מה "לא יאכל" גבי שרצים לחייב על הקטנים, אף "לא יאכל" גבי עופות טמאים - חייב על המאכילו, עיין לעיל (אות יב):

פסוק מג

[מא] אל תטמא באכילתן. דהא כתיב אחריו "נטמאתם", ודרשינן (יומא דף לט.) 'אם אתם מטמאים בארץ כו, ולא שייך זה אלא באכילה, דבנגיעה - הרי יכול לטבול:

פסוק מד

[מב] כשם שאני קדוש שאני ה' אלקיכם. פירוש, למה הוצרך למכתב בקרא "אני ה' אלקיכם", אלא שהוא נתינת טעם למה שאמר הכתוב "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני", ומה ענין זה שיהיו ישראל בשביל זה קדושים, אלא "כי אני ה' אלקיכם", לפיכך תהיו קדושים כשם שאני קדוש:

[מג] קדשו עצמכם למטה והייתם קדושים לפני. כי "והייתם קדושים" קרא יתירא, לדרשא, לומר שתהיו קדושים לפני:

[מד] לעבור בלאוין הרבה. כדאיתא בפרק כל שעה בפסחים (דף כד.); אכל פוטיתא - שרץ המים (רש"י שם) - לוקה ד'; חד לאו בשרץ המים בתורת כהנים (פסוק י), וחד במשנה תורה (דברים י"ד, י'), וב' לאוין כתובים בתורת כהנים בשרצים סתם, "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם" (פסוק מג), ולא כתיב 'על הארץ', ומשמע כל שרצים, בין שרץ המים ובין שרץ הארץ:

[מה] נמלה לוקה ה'. הוא שרץ הארץ (רש"י פסחים כד.); הנך ב' לאוין הכתובים סתם (פסוק מג) "ולא תשקצו ולא תטמאו", וחד "כל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (פסוק מא), וחד "כל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום" (ר' פסוק מב), וחד "לא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" (פסוק מד). צרעה, שרץ העוף הוא, וגם הוא שורץ על הארץ, ויש בה חמש לאוין אלו, מוסיף עליו לאו דשרץ עוף במשנה תורה, דכתיב (דברים י"ד, י"ט) "וכל שרץ העוף [טמא הוא לכם לא יאכלו] וגו':

פסוק מז

[מו] לא השונה בלבד וכו'. דאם לא כן, "להבדיל" למה לי, הרי כבר נתן ההבדל בין הטהור ובין הטמא, ולמה צריך הבדל עוד, אלא שיהיה מכיר בהן. וטעם הדבר, מפני דמין הבהמה הוא מין אחד, והמין עצמו מחולק, יש מהן טהורין ויש מהן טמאין, וכן במין עוף, יש מהן טהורין ויש מהן טמאין, ואין האדם יכול להבדיל ביניהן מאחר שהמין אחד, אלא אם הוא בקי בהן ובשמותן:

[מז] צריך לומר בין חמור לפרה. דאין לומר דאתא שיהיה מכיר בהן, כדאמרינן לפני זה, דאם כן לכתוב "להבדיל" גבי (ר' פסוק מו) 'זאת תורת הבהמה וכל נפש העוף להבדיל', ולמה צריך לומר עוד "בין (החיה) [הטמא]", אלא לומר שיבדיל בין 'טמאה לך וכו. ולהא בלחוד לא אתא, דלמה כתב בלשון "להבדיל", הוי ליה למכתב 'זאת תורת הבהמה הטמאה והטהורה':