מ"ג בראשית נ ב


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויצו יוסף את עבדיו את הרפאים לחנט את אביו ויחנטו הרפאים את ישראל

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְצַ֨ו יוֹסֵ֤ף אֶת־עֲבָדָיו֙ אֶת־הָרֹ֣פְאִ֔ים לַחֲנֹ֖ט אֶת־אָבִ֑יו וַיַּחַנְט֥וּ הָרֹפְאִ֖ים אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּפַקֵּיד יוֹסֵף יָת עַבְדּוֹהִי יָת אָסְוָתָא לְמִחְנַט יָת אֲבוּהִי וַחֲנַטוּ אָסְוָתָא יָת יִשְׂרָאֵל׃
ירושלמי (יונתן):
וּפְקַד יוֹסֵף יַת עַבְדוֹי יַת אַסְוָותָא לְבַסְמָא יַת אָבוֹי וּבְסִימוּ אַסְוָותָא יַת יִשְרָאֵל:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לחנט את אביו" - ענין מרקחת בשמים הוא

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

לַחֲנֹט אֶת אָבִיו – עִנְיַן מִרְקַחַת בְּשָׂמִים הוּא (תרגום יונתן).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

לחנוט: פתרונו לפי עניינו, ומנחם פרשו מגזרת חנטה פגיה:


אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויחנטו — כדמות אבק. ויתכן רק על דרך רחוקה מעט, להיות כמוה: "התאנה חנטה פגיה" (שיר השירים ב, יג):

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ויחנטו הרופאים. ענין החנטה היה שהיו מרקחים אותו בבשמים וזנים כענין שכתוב באסא המלך (דה"ב טז) וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה, וזה היה אחר הרחיצה, ומה שאמר ויחנטו שצוו לעשות כן כי היו בקיאים בחכמת הטבע לא שיגעו הרופאים בגופו.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויצו את עבדיו". מודיע גדולתו שהיו לו רופאים מיוחדים שהיו עבדיו, וענין החניטה שהיה נהוג למצרים ידוע מן המומייאן, שהם גופים הנחנטים שנתקיימו כמה אלפים שנה ולא שלט בהם הבלוי והרקבון, אולם יפלא אם נהגו כן מצריים לפי אמונתם בעת ההיא, איך נהג בו יוסף בגוף הקדוש של אביו. דע כי הקבורה היא לצורך המת שיתבלה הגוף בעפר, מפני שהגם שהנשמה האלהית אשר באדם תתפרד מן הגוף תיכף אחר המות ותשוב אל שרשה, הנה נפשו ההיולאנית הנקראת בשם רוח היא לא תתפרד תיכף, כי האדם בימי חייו יעשה בה מלאכת האלכימיאה להפכה אל עצם רוחני נבדל ע"י העיון והמעשה, שעל ידם יותכו החלקים החומריים מן הרוחניים, והרוחני יקנה ג"כ הנצחיית, אולם לא כל אדם יצליח לעשות מלאכה זו בשלמות, כי הנפש הזאת שנולדה עם החומר והתערבה עמו תמיד לא תפרד מחברתו בקל, כי גם העיון והמעשה נתערבו בהם ענינים חומריים, העיון הוא באמצעות המדמה והחושים, והמעשה יתערבו בם פניות רבות חומריות, עד שעל ידם תופסד המלאכה האלכימיית הזאת והצירוף והזיקוק לא יעלה כראוי, וע"כ גם אחרי המות חלקים אלה הרוחניים עדן לא נפרדו מן הבשר עד ישוב העפר על הארץ כשהיה, כי אז גם הרוח תשוב לרוחניותה, וכמ"ש בפי' שה"ש בפסוק אחות לנו קטנה, וע"כ המת מטמא מצד חלקים אלה המשוטטים בבשר המת קודם שיתבלה, אבל השלמים והקדושים כיעקב שעשו מלאכה זו בחייהם בשלמות, אז תיכף במותם נפרד גם הרוח מן הבשר ואין טומאה עוד להגוף, וע"כ צדיקים אין מטמאין וא"צ שיתבלה הגוף בעפר להתיך חלקי הנפש שנתערבו עמו, כי כלם נפרדו וכד ניחא נפשיה אמר טהור טהור. ולפ"ז החניטה להמצריים היה מפני שנפשם נעשה חומר ובשר ואין טעם לקבורה להפריד הנפש והרוח, כי גם הרוח נעשה בשר ואין מטמא עוד כמו שאין טומאה לבהמה, ואצל יעקב היה בהפך מפני שנפרדו כל חלקי הרוח בחייו ונשאר הגוף טהור, לכן חנט אותו שישאר קים כלבוש טהור שהתלבשה בו הנפש האדירה הזאת שנקרא בשם ישראל, כי שרה עם אלהים ועם אנשים, ונפרד בחייו מן גופו כמ"ש בפ' וישלח. ועז"א "ויחנטו הרפאים את ישראל", שחניטה זו היתה מצד שנקרא ישראל:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויחנטו הרופאים. עשה כן יוסף משום כבוד אביו כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה כי הוא פלא בעמים המזוהמים וסובב לבלתי יעלהו לארץ קבורתו, ואם לא היה טעמים הנזכרים הדבר פשוט כי בלא חניטה לא היה מסריח, וצא ולמד ממעשה ר' אלעזר ברשב"י כאמור בש"ס (ב"מ פד ב):

או אפשר לומר כי לצד שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו א) ולזה צדיקי ישראל מאז והלאה לא היו מסריחין אחר מותם ואפילו עיפוש הנשאר בבטן יבש ויהיה לעפר כי זוהמת הגוף היא המסרחת אוכל שבמעים מה שאין כן קודם לכן, והגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת אבל על כל פנים עיפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם כנוס כי ירבו לו הימים יתעפש ויסריח ולזה חש יוסף וצוה לחנוט:

או אפשר כי יוסף לא ידע מסוד זה וצוה לחנוט:

<< · מ"ג בראשית · נ · ב · >>