מלבי"ם על בראשית נ

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

(א) "ויפל יוסף". נתקיים מ"ש לו ויוסף ישית ידו על עיניך. "וישק לו", כי גופו קדוש ולא נטמא ע"י המות:

(ב) "ויצו את עבדיו". מודיע גדולתו שהיו לו רופאים מיוחדים שהיו עבדיו, וענין החניטה שהיה נהוג למצרים ידוע מן המומייאן, שהם גופים הנחנטים שנתקיימו כמה אלפים שנה ולא שלט בהם הבלוי והרקבון, אולם יפלא אם נהגו כן מצריים לפי אמונתם בעת ההיא, איך נהג בו יוסף בגוף הקדוש של אביו. דע כי הקבורה היא לצורך המת שיתבלה הגוף בעפר, מפני שהגם שהנשמה האלהית אשר באדם תתפרד מן הגוף תיכף אחר המות ותשוב אל שרשה, הנה נפשו ההיולאנית הנקראת בשם רוח היא לא תתפרד תיכף, כי האדם בימי חייו יעשה בה מלאכת האלכימיאה להפכה אל עצם רוחני נבדל ע"י העיון והמעשה, שעל ידם יותכו החלקים החומריים מן הרוחניים, והרוחני יקנה ג"כ הנצחיית, אולם לא כל אדם יצליח לעשות מלאכה זו בשלמות, כי הנפש הזאת שנולדה עם החומר והתערבה עמו תמיד לא תפרד מחברתו בקל, כי גם העיון והמעשה נתערבו בהם ענינים חומריים, העיון הוא באמצעות המדמה והחושים, והמעשה יתערבו בם פניות רבות חומריות, עד שעל ידם תופסד המלאכה האלכימיית הזאת והצירוף והזיקוק לא יעלה כראוי, וע"כ גם אחרי המות חלקים אלה הרוחניים עדן לא נפרדו מן הבשר עד ישוב העפר על הארץ כשהיה, כי אז גם הרוח תשוב לרוחניותה, וכמ"ש בפי' שה"ש בפסוק אחות לנו קטנה, וע"כ המת מטמא מצד חלקים אלה המשוטטים בבשר המת קודם שיתבלה, אבל השלמים והקדושים כיעקב שעשו מלאכה זו בחייהם בשלמות, אז תיכף במותם נפרד גם הרוח מן הבשר ואין טומאה עוד להגוף, וע"כ צדיקים אין מטמאין וא"צ שיתבלה הגוף בעפר להתיך חלקי הנפש שנתערבו עמו, כי כלם נפרדו וכד ניחא נפשיה אמר טהור טהור. ולפ"ז החניטה להמצריים היה מפני שנפשם נעשה חומר ובשר ואין טעם לקבורה להפריד הנפש והרוח, כי גם הרוח נעשה בשר ואין מטמא עוד כמו שאין טומאה לבהמה, ואצל יעקב היה בהפך מפני שנפרדו כל חלקי הרוח בחייו ונשאר הגוף טהור, לכן חנט אותו שישאר קים כלבוש טהור שהתלבשה בו הנפש האדירה הזאת שנקרא בשם ישראל, כי שרה עם אלהים ועם אנשים, ונפרד בחייו מן גופו כמ"ש בפ' וישלח. ועז"א "ויחנטו הרפאים את ישראל", שחניטה זו היתה מצד שנקרא ישראל:

(ג) "וימלאו לו ארבעים יום". החניטה היתה אצל המצריים לפי הבלי אמונתם כבנין חדש אל הגוף ויצירה חדשה למען יתקיים לעד עת תשוב הנפש אליו אחר ג' אלפים שנה שכן היו מאמינים, ונמשך ארבעים יום כמו שיצירת הולד ורקמתו נמשך מ' יום, וע"כ נקרא חניטה מענין התאנה חנטה פגיה, "ויבכו שבעים יום", שלשים לבכי עם מ' ימי החניטה:

(ה) "אבי השביעני". נתן ד' טעמים. א] מצד מצות כיבוד אב. ב] מצד השבועה, ועז"א "אבי השביעני". ג] שהיה מצוה מחמת מיתה ומצוה לקיים דברי המת ועז"א "הנה אנכי מת". ד] שגם הוא היה לו טעם בזה שקבר זה כרה לו בחייו והיה זה אצלו לאות לזכור תמיד יום המיתה, כמו שספר על עם קדמון שהיו בתיהם אצל קבריהם לזכור יום מותם, ואחר שקבר זה הוכן בחייו והיה עינו ולבו שם כל הימים רוצה להקבר בו, כי עד הגל הזה על צדקתו, וז"ש בקברי "אשר כריתי לי, ועתה "בל יחשדהו פרעה שישאר שם, עז"א רק "עתה אעלה", והלא לא עליתי שם עד עתה בעוד אבי חי כי רק "אעלה לקבור את אבי ואשובה":

(ז - ח) "ויעלו אתו". כבר בארתי בפ' מקץ שפרעה העלה את יוסף בשלש מדרגות זאח"ז, שתחלה עשאו לאדון על בית המלכות, ואח"כ נתן אותו לשר על מצרים, ואח"כ עשאו משנה למלך, וכל שעלה בידו מדרגה גבוהה יותר נשארו בידו גם המדרגות הראשונות, ולכן שהיה ממונה על בית פרעה, "עלו אתו עבדי פרעה זקני ביתו", ומצד שהיה ממונה על ארץ מצרים עלו אתו "זקני ארץ מצרים", ואחריהם הלכו כל בית יוסף ואחיו ובית אביו, ר"ל נשיהם ובניהם, כי רק טפם נשארו למשכון שיחזרו, [וכבר כתבו המפרשים שמרמז שהיה רצונם לצאת רק שלא הניחום, וכבר התחיל השעבוד בכח רק שלא יצא לפועל עד מות יוסף והדור ההוא, וע"ז אמר יוסף ואלהים פקד יפקד אתכם כי לא יוכלו לצאת מעצמם]

(ט) "ויעלו". ומצד המדרגה השלישית שהיה משנה למלך "העלה עמו גם רכב ופרשים" להיות נכון לקרב, ובקבלה בא שנלחמו אז עם עשו ובניו ואת צפו בן אליפז תפסו חיים שרצו למחות על קבורת המערה, ומצד כל אלה היה המחנה כבד מאד:

(י - יא) "ויבואו". הגם שכבר בכו עליו במצרים, כ"ז שהיה המת עמהם היה נדמה להם שהוא חי עמהם, ועתה שבאו לעבר הירדן הרגישו מצרים כי אבדו אבדה גדולה במותו, והיה ההספד על שלא זכו שיקבר בארצם, שאז היה זכותו מגין עליהם כמו שע"י ברכתו את פרעה נתקצרו ימי הרעב, וע"כ אמר "וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד", ע"י שראו שמתאבלים פה שנית, ידעו שאין האבל הזה על המת רק על מצרים בעצמם, ע"ד בכו בכה לאובדים ולא לאבדה, וע"כ אמרו "אבל כבד זה למצרים", ר"ל שהאבל הוא על מצרים לא על יעקב, וע"כ לא השתתפו יושבי כנען באבל זה, כי קרא שמה אבל מצרים, כי הם אין להם להתאבל, כי בהפך הם הרויחו עתה שהצדיק נקבר בתוכם:

(יב) "ויעשו בניו". שצוה שרק בניו ישאו לא בני בניו ולא זולתם, וכן צוה שישאו אותו כסדר חניית הדגלים כמ"ש חז"ל. ועז"א "ויעשו בניו" לו כן כאשר צום, שסדר זה נשאר כן לדורות בדגלים, וסדר הדגלים יש לו מציאות לענין נעלה בעולם העליון, לכן אמר מלת כן:

(יג) "וישאו". מבאר פרטי הצוואה, שרק בניו נשאו כנ"ל, וכן רק הם קברו, והי' במערת שדה המכפלה, וחזר שנית אשר קנה אברהם, לרמז מ"ש חז"ל שהיה מלחמה עם עשו ובניו, והוצרכו להראות השטר מכירה:

(יד) "וישב". יספר שלא שב אחד מהם עד אחר הקבורה, וכן שכלם שבו ולא נשארו מקצתם בארץ כנען, ובחזרתם הלכו האבלים ראשונה, ותחלה הלכו האבלים אחרונה שכן המנהג כמ"ש הרי"א:

(טו) "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם". בעוד אביהם חי היה האחוה ביניהם מצד האב החי שכלם משתתפים בו, כמ"ש הלוא אב אחד לכלנו, ובעוד שלא נקבר ונספד כהלכה היתה האחוה מצד שכלם משתתפים באבל ובכי על אב אחד, כי גם זה יעורר האחוה, ועתה הכירו וידעו שמת אביהם, שאין דבר שיאגד האחוה ביניהם, כי האחוה מצד עצמה תעורר איבה כשיזכור מה שעשו לו. "ויאמרו לו ישטמנו יוסף", כבר בארתי בס' ארצות השלום מ"ש החכם אם רעב שונאך האכילהו לחם, שהנקמה היותר גדולה מאויבו הוא אם תחת איבתו והרעה שעשה לו ישימהו מאוכלי שלחנו ויעשה עמו אך טוב וחסד, שאז יזכור תמיד מה שהוא הרע לעשות, וז"ש כי גחלים אתה חותה על ראשו. ואחי יוסף הרגישו זאת, וטובת יוסף היה בעיניהם כי חותה גחלים על ראשם, ואמרו "הלואי "אחר "שיוסף ישטמנו "בודאי, וא"כ "לו ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו", שיעשה עמנו רע בפועל לא טוב שהוא לנו כמדקרות חרב:

(יז) "שא נא פשע אחיך וחטאתם". ר"ל שבדבר המכירה היה פשע שהוא המזיד, וגם חטאת שהוא השוגג, כי מעשה המכירה בעצמה הוא פשע מצד שהם אחיך, ואיך ישחית האח את רחמיו למכור את אחיו, ועז"א פשע אחיך, אבל מצד מחשבתם שהם חשבו שיוסף רודף אותם ומביא עליהם דבה ורוצה שיגרשם אביהם מעל פניו היה להם הצדק בזה, והגם שלא היה האמת כן הם חשבו כן. וז"ש "וחטאתם כי רעה גמלוך", שהיה רק חטאת שוגג שהם חשבו שאינם עושים רע רק גומלים רע, ר"ל שאתה הקדמת לעשות עמהם רע באיבה והם גומלים כפי מעשיך. "ועתה", ר"ל זה היה בעת המכירה היה פשע וגם חטאת, אבל עתה כפי שהוכיח סוף דבר על תחלתו, מבואר שכ"ז לא היה ענין בחיריי רק שהיו מוכרחים במעשה זה ע"י ההשגחה העליונה, שסבב ה' שימכרו אותו כדי שיעלה לגדולה, וא"כ בפשע הזה של המכירה היו "עבדי אלהי אביך", שהיו עבדי האל ושלוחם לעשות מעשה זה מצד שהוא אלהי אביך ורצה u1500 לגדלך, ושתהיה עזר לאביך לעת זקנה ושיבה, ולפ"ז ע"י שהוא פשע ומרד גדול מבואר שלא עשו זה מדעתם ובחירתם רק היו שלוחי ההשגחה העליונה:

(יט) "אל תיראו כי התחת אלהים אני". ר"ל אחר שראיתי שדבר זה היה השגחיי, איך אוכל להרהר על דבר שעשה האל, וכי אני תחתיו ובמקומו לעשות הפך מעשהו, בשגם שעקר ההשגחה היה כדי שאיטיב לכם לכלכל אתכם, ואיך אשנה רצון האל ודברים שעשה בהשגחתו, וגם אחר שאתם לא עשיתם לי רע בפועל כי נהפך הדבר לטוב, א"כ לא אוכל לשלם לכם רע רק כמו שעשיתם שיהפך לטוב, ואני איני תחת אלהים שאדע שיצמח טוב מן הרע שאעשה:

(כ - כא) "ואתם חשבתם". מבאר זה. א] שא"א שאעניש אתכם כפי הרע שעשיתם לי, "שאתם חשבתם עלי רעה "כזאת "שאלהים חשבה לטובה", ואיך אוכל אנכי לשלם לכם רעה כזאת שיחשבה אלהים לטובה, וכי תחת אלהים אני. ב] הלא ראיתי כי תכלית מעשה אלהים בזה היה לא לטובתי, רק לטובתכם "להחית עם רב", כי א"א שיעשה ה' נפלאות כאלה בעבור יחיד, אם לא בעבור רבים, ואיך אוכל אנכי לעשות הפך רצון ה', ולכן "אל תיראו", כי אני מוכרח לעשות רצון האל שעשה כל זאת כדי "שאנכי אכלכל אתכם ואת טפכם":

(כב) "וישב יוסף". מספר ששלום יוסף התמיד כל ימי חייו, אם שלום מלכותו כי "ישב במצרים", אם שלום משפחתו כי ישב "הוא ובית אביו", והיה אהבה ואחוה ביניהם, אם שלום גופו "שחיה מאה ועשר שנים", וזה יקרה מעט לרוזני ארץ שיתמיד בממשלתו שמונים שנה, אם שלום בניו, כי,

(כג) "וירא יוסף לאפרים בני שלשים". בנים של שלשים שהם ארבעה דורות, שעד כאן רחמי האב על הבן, כמ"ש פוקד עון אבות על רבעים, וכן מצד מנשה ראה דור שלישי, כי "בני מכיר יולדו "ונתגדלו "על ברכי יוסף", ואגב מודיע שאפרים והוא הצעיר היה לו ד' דורות, בעוד שלמנשה לא היה רק ג' כברכת יעקב ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו: