מ"ג בראשית מט ז



מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
לִיט רוּגְזְהוֹן אֲרֵי תַּקִּיף וְחֵימַתְהוֹן אֲרֵי קַשְׁיָא אֲפַלְּגִנּוּן בְּיַעֲקֹב וַאֲבַדְּרִנּוּן בְּיִשְׂרָאֵל׃
ירושלמי (יונתן):
אֲמַר יַעֲקב לוּט הֲוָה כְּרַכָּא דִשְׁכֶם כַּד עָלוּן לְגַוָהּ לִמְחַרְבָהּ בְּרוּגְזֵיהוֹן דְתַּקִיף וְחֵמַתְהוֹן עַל יוֹסֵף אֲרוּם קַשְׁיָא אָמַר יַעֲקב אִין שַׁרְיַין הִינוּן תְּרֵיהוֹן כַּחֲדָא לֵית מְלִיךְ וְשׁוּלְטַן דִיקוּם קָדָמֵיהוֹן אַפְלִיג אַחְסָנַת בְּנוֹי דְשִׁמְעוֹן לִתְּרֵין חוּלְקִין חוּלַק חַד יִפּוֹק לֵיהּ מִגוֹ אַחְסָנַת בְּנֵי יְהוּדָה וְחוּלַק חַד בֵּינֵי שְׁאַר שִׁבְטַיָא דְיַעֲקב וַאֲבַדַר שִׁבְטָא דְלֵוִי בְּגוֹ כֻלְהוֹן שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל:
ירושלמי (קטעים):
לִיט הֲוָה כְּרַכָּא דִשְׁכֶם דַעֲלוּ לְגַוָהּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לִמְחַרְבָהּ בְּרוּגְזֵיהוֹן אֲרוּם תַּקִיף הֲוָה וּבַחֲמַתְהוֹן אַרוּם קַשְׁיָא הֲוָת: אָמַר אֲבוּנָן יַעֲקב אִין שַׁרְיָן הִינוּן כַּחֲדָא לֵית אוּמָא וּמַלְכוּ יָכְלָא לְמֵיקַם מִן קָמֵיהוֹן אַפְלִיג יַת שִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן סַבָּרִין מַלְפֵי אוֹרַיְתָא בִּכְנִשְׁתָּא דְיַעֲקב וְאִיבַדַר יַת שִׁבְטָא דְלֵוִי בְּבָתֵּי מֶדְרָשַׁיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

(בראשית מט ז): "ארור אפם כי עז" - אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא אפם. וזהו שאמר בלעם (במדבר כג ח): "מה אקוב לא קבה אל".

"אחלקם ביעקב" - אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים.

דבר אחר: אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים;

ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד.

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארור אפם: לא יצליחו באפם להנקם ולעשות רעה, ולכן כי איני חפץ בקהלם ובחיבורם יחד, אחלקם ביעקב, כי לוי נתפזר בשנים עשר שבטים כדכתיב ביהושע, נמצא שמעון לבדו בלא לוי:


אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(בראשית מט ז): "ארור אפם כי עז" – דרך נבואה או דרך תפילה, שיחסר אפם וטוב להם, כי ארור – הפך ברוך, וכאשר הברכה תוספות, הארירה מגרעת.

"ועברתם" — כפול הטעם; וכן: "אחלקם... ואפיצם".

והטעם, שהם אלה ראויים שיפרדו ולא יתחברו יחדיו.

והנה:

  • מצאנו כי גורל שמעון נפל בתוך נחלת בני יהודה, והנה הוא ברשות אחר. וגם עריו לא היו דבקים זו לזו, רק מפוזרות בינות גורל יהודה.
  • גם כן לוי, שהיו לו שמונה וארבעים עיר, והן מפוזרות בינות השבטים.

שיטה אחרת

(בראשית מט ז): "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" - הנה, שקילל האף והעברה שתסור מהם.

ואני "אחלקם ביעקב" - לא תהיה נחלתם מיוחדת כשאר השבטים. וכן היה:

  • כי שמעון כל נחלתו בחלקו של יהודה ותחת יד יהודה היה.
  • גם לוי אין לו חלק ונחלה, רק מה שנתנו לו השבטים.

על כן:

  • משה לא הזכיר בברכתו שמו של שמעון, כי היה בלבו על דבר זמרי; וכשברך יהודה, הנה שמעון עמו, כי ביחד היו.
  • גם הוא לא ברך לוי, רק על הכהנים דבר, וישם אהרן כנגד כל השבט: (דברים לג ח): "תומיך ואוריך לאיש חסידך..." - וזהו אהרן. (דברים לג ט): "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו" - כאלו לא ראו, גם "אחיו" - כאילו לא הכירם, "ואת בניו" - כאילו לא ידעם, כי (ויקרא כא יב): "מן המקדש לא יצא" בעבור כל אלה, "כי שמרו אמרתך" שצויתים (ויקרא כא יא): "על כל נפשת מת לא יבא". "ובריתך ינצרו" - ברית הכהנים והקרבנות, רק (דברים לג י): "ישימו קטרת באפך" ועולות כליל "על מזבחך". והנה, כל ברכת משה על הכהנים אמרה.

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

...ובעבור זה (בראשית מט ז): "יחלקם ביעקב", שלא יוסדו; "ויפיצם בישראל", שלא יקהלו, ויהי להם כן, כי נחלת שמעון בתוך בני יהודה, כדכתיב (יהושע יט א): "ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה", והיו עריהם מחולקות זו מזו בכל שבט יהודה, ונחלת לוי, ערי מקלט, מנופצות בכל ישראל.

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


אחלקם ביעקב שלא יוסדו. ואפיצם בישראל , שלא יקהלו. וכן היה כי נחלת שמעון נפלה בתוך נחלת בני יהודה שנאמר (יהושע י ט) ויהי נחלת בני שמעון בתוך נחלת בני יהודה. והיו עריהם מחולקות זו מזו בתוך שבט יהודה ונחלת לוי ערי מקלט מנופצות בכל ישראל. ומה שפזר אותם בכל ישראל הענין הזה לתועלת ישראל בהוראותיהם וכענין שכתוב בהם (דברים ל"ג:י׳) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.

והנה יעקב לא ברך לראובן ולא לשמעון ולא ללוי אבל האשים אותם. האשים לראובן על מעשה בלהה ולשמעון ולוי על מעשה שכם ומכאן ואילך מזכיר שאר השבטים ומברך אותם.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(בראשית מט ז): "ארור אפם" - יחסר אפם בשפלות וקושי מזונותיהם, על ידי חילוק ותפוצה.

אמנם, הכהונה נשארה לבכורות כמאז, עד שזכו בה בני לוי, כאמרו (דברים י ח): "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי".

דון יצחק אברבנאל (כל הפרק)(כל הפסוק)



ולכן "אחלקם ביעקב", רוצה לומר, שלא יהיו שמעון ולוי מחוברים בנחלתם זה לזה.

גם לשמעון בפרט אחלקם, שלא יהיה לזרעו נחלה בפני עצמה, אבל תהיה בתוך נחלת שאר השבטים, כדכתיב "ויהי נחלת שמעון בתוך נחלת בני יהודה", והיו עריהם מחולקות זו מזו.

ועל בני לוי אמר "ואפיצם בישראל", שהיו מ"ח עיר ומגרשיהם בין גבול ישראל, והם ערי מקלט אשר ללויים, שהיו מפוזרות בתוך ארצות כל השבטים. ומזה הוליד הזקן, שלא היו שבטי שמעון ולוי ראויים למלכות, כיוון שהיו כלי חמס מכרותיהם, ו(משלי כט ד): "מלך במשפט יעמיד ארץ", ו(ישעיהו לב א): "הן לצדק ימלוך מלך", ולא בחמס. גם, שהיה זרעם עתיד להיות מפוזר ומפורד בין שאר השבטים, ואין זה ראוי למלוך.

וכבר ישאל שואל: "למה נענשו כאן דור עשירי לראובן שמעון ולוי על עוון אבותיהם, בהיות הבנים צדיקים וטובים? וכל שכן בני לוי, שנבדלו מבין שאר השבטים לעבוד את עבודת המקדש, ולא זכרו כאן יעקב בברכתו!"

אבל התשובה בזה היא, שברכות יעקב אלו לא היו ממנו כפי רצונו, כי אם היה כן, היה נותן הממלכה ליוסף, כי אותו אהב יותר מיהודה; וגם היה נותן אותה לבנימין, כי בן זקונים הוא לו יותר מיהודה, והוא קיצר בברכתו ודימהו לזאב יטרוף; ובירך יותר לדן, שהיה בן השפחה; לפי שלא היה בידו אלא לברך כפי רצון ה'. והאל יתברך רצה, שיודיע הזקן ויתלה רוע חלק ראובן ושמעון ולוי ברוע מעלליהם ובחמס אשר בכפיהם, כדי להשקיע בנפשותם יראת גמול הרע, וכמה גורם העוון.

גם, שלא היו מכל בני השבטים בנים מכעיסים כאנשי שלושת השבטים האלה, כמו שתמצא:

  • בקורח ועדתו שהיו בני לוי,
  • ודתן ואבירם ורוב מאתיים וחמישים היו מראובן,
  • ובמעשה השיטים, כמו שאמרתי, היו רובם שמעונים, ומתו שם מהם כ"ד אלף.

והנה, לא זכר הזקן דבר משבט לוי שהיה עתיד לשרת במקדש, כי זה נמשך אחרי עוון העגל.

והותרה בזה השאלה השלישית.


מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ארור". שלפעמים יצטרך ה"אף "וה"עברה" לקנא קנאת ה' ולעשות משפט ברשעים, אבל אפם "ארור" הוא ואין בו ברכה, "כי "הוא "עז "יותר מן המדה. ויש הבדל בין "אף "ובין "עברה", שאף הוא מה שקוצף על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא אם עי"ז ישולח חרונו גם על מי שלא חטא עד שעובר הגבול (כמ"ש בפי' הנ"ך בכ"מ) ונגד שכם בן חמור היה אף ונגד יתר אנשי שכם היה עברה, ושניהם היה בעז ובקשוי יותר מן הראוי אחר שגיירו א"ע. "אחלקם "ר"ל את האף והעברה שלהם "אחלק ביעקב", שהגם שצריך גם להם אף ועברה לעת הצורך, די שכל שבט יקח חלק אחד מי"ב ר"ל קצת, וישראל גדול מיעקב שהם גדולי האומה ביניהם אפיץ את האף והעברה ע"ד כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש, לכלות אף נגד

הרשעים ולעשות משפט במנאצי ה' שזה מוטל על ישראל שהם הגדולים:

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ארור אפם כי עז".מצינו בכל מקום לשון עזות על הפנים ולשון קשיות על העורף שהוא מעבר השני אל הפנים, וכשקלל לא קלל אלא עזות אפם וקשיות ערפם ואמר ארור אפם ואימתי כי עז כשהוא עז, ועברתם היינו עבר השני של אפם דהיינו הפנים, ומעבר השני הוא העורף ועל העבר השני דהיינו העורף אמר כי קשתה, ואמר יעקב שאם ישאר דבק בשני שבטים אלו קנין של העזות פנים וקשיות העורף מי יוכל לעמוד בפניהם, וגם המה יהיו בתכלית הרעה, ע"כ אחלקם ביעקב ואפיצם ישראל, ר"ל החלק הגדול ממדת העזות פנים וממדת קשי עורף שיש בטבע שני אחים אלו אחלק ואפיץ בכל ישראל, כי היכי דלימטי לכל חד שיבא מכשורא, ר"ל כשיתפשט בכל ישראל לא יגיע לכל אחד מישראל כי אם חלק קטן, והיינו הך שקרא משה לכל ישראל עם קשה עורף, שנאמר (שמות לד.ט) כי עם קשה עורף הוא, ורז"ל (ביצה כה:) אמרו שלשה עזים הם ישראל באומות כו' לפי שקבלו טבע העזות והקשיות עורף מן שמעון ולוי כי חלק אותם יעקב לכל בניו.

דבר אחר, אע"פ שהעזות וקשיות עורף מדה רעה מ"מ יש בהם צד לטובה, כארז"ל (אבות ה.כה) הוי עז כנמר כו' לעשות רצון אביך שבשמים, וכן קשיות העורף אך טוב הוא לישראל כדי שיעמדו בדתם לא ישובו מפני כל לשמוע בקול זרים, וזהו שאמר יעקב שאפם כי עז, ועברתם דהיינו העבר השני לאפם כי קשתה, וזה בודאי מדה רעה וכדת מה לעשות בהם להפכם לטובה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, ר"ל אחלק ואפיץ העזות וקשיות עורף אל עושי מעשה יעקב וישראל, דהיינו להפך פעולתם לטובה כאמור, ומה שכללם יעקב ומשה הפרידם, לפי שכבר אמר אחלקם וגו' ע"כ לא היה משה רשאי לצרפם, ומ"מ ברכם קצת מעין ברכתו של יעקב כי אמר ברך ה' חילו, פירש אונקלוס על הנכסים כי לא היה ללוי חלק ונחלה כי אם המתנות הראויות לו, כך אמר יעקב אחלקם ביעקב, ר"ל אחלק לו בין כל יעקב כי מן כל ישראל יקחו המה חלקם, ואע"פ שבעבור היות כלי חמס מכרותיהם דהיינו לגזול ממון כל העיר נותן הדין לקנסם שיהיו כולם עניים, מ"מ אחלק להם ביעקב לקבל מהם מתנותם, ושבט שמעון אפיץ בישראל להיות סופרים ומלמדים. וע"כ רמז משה ברכה לשמעון תוך ברכת יהודה כי גם מיהודה מושכים בשבט סופר, כמ"ש ומחקק מבין רגליו ומחקק היינו סופר.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארור אפם כי עז וגו'. פירוש לחלק המרובה בהם יותר משיעור הרגיל הוא מקלל וישאר בהם חלק הרגיל בכל אדם כדי לקבל שכר לעולם הבא על כפייתו לעבודת ה' שאם לא כן יושלל מהם בבחינתו אושר המושג לנצח. וראה כי תיקון לקרר עוז הרתיחה הוא לחלקם וגו' ואמר אחלקם וגו':

<< · מ"ג בראשית · מט · ז · >>