רבינו בחיי על בראשית מט

<< · רבינו בחיי · על בראשית · מט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

ויקרא יעקב אל בניו. אמרו במדרש התחיל יעקב ברכתו ממקום שפסק יצחק אביו לברך אותו, שנאמר (בראשית כ"ח:א׳) ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. והתחיל משה (דברים ל"ג:א׳) וזאת הברכה, ממקום שפסק יעקב ברכותיו, והתחיל דוד ספר תהלים באשרי האיש ממקום שפסק משה ברכותיו (דברים ל"ג:כ"ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'. ועל זה אמר דוד (תהלים קיט) מזקנים אתבונן.

באחרית הימים. הם ימות המשיח, וראוי היה שיגיד להם דברים עתידים בענין הגאולה הקרובה היא גאולת מצרים, ואיך יתכן שיניח הענין הקרוב ולא ירמוז הגאולה הנפלאה ההיא, וירמוז הגאולה הרחוקה העתידה להיות באחרית הימים.

ויתכן לפרש שכבר רמז לגאולת מצרים למעלה בתוך דבריו, כי מה שאמר והיה אלהים עמכם רמז להם גלות מצרים, ומה שאמר והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם זו גאולת מצרים, שהרי ישראל ראוים היו ליכנס לארץ תכף צאתם ממצרים לולא עון מרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה, ואחר שרמז לגאולת מצרים הוסיף לרמוז הגאולה האחרונה הזו באחרית הימים לפי ששתיהן דומות זו לזו, וקבלה ביד הנביאים שעתידה גאולתנו זאת שתהיה בדמיון גאולת מצרים בהרבה ענינים, מלבד שתהיה בה תוספת מעלה והשגה בלבבות בידיעת הש"י. והזכיר בה שתי לשונות, והם האספו והקבצו לרמוז על שני קבוצים הם נדחי ישראל ונפוצות יהודה, על שם הכתוב (ישעיהו י"א:י"ב) ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, ואמר הכתוב ג"כ (שם נו) עוד אקבץ עליו לנקבציו. כלומר עוד אוסיף קבוץ אחר, זהו שבט יהודה ובנימין, על הנקבצים ההם, והם עשרת השבטים ולא מצינו קבוץ כל גלות ישראל כי אם בגאולת ארץ מצרים ובגאולה זו העתידה, ומזה אמר הכתוב (שם יא) יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, אמר שנית כנגד גאולת ישראל ממצרים ששם היו כל ישראל מקובצים כי בגאולת בבל לא נתקבצו כלם שלא עלו מבבל רק אלפים וארבע רבוא, ורוב ישראל גלו לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי ושוב לא חזרו. ומזה אמר הכתוב שנית.

פסוק ב

הקבצו ושמעו. הזכיר להם ב' שמותיו יעקב וישראל, והזכיר הבנים אצל יעקב כי בזמן שהיה שמו יעקב היו לו הבנים, ואחר כך נקרא בשם ישראל ואמר לו (בראשית ל"ב:כ"ט) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. גם יתכן לפרש הקבצו ושמעו לדברי בני יעקב, ומה הם כלל דברי שתשמעו להקב"ה זהו ושמעו אל ישראל אביכם שבשמים, ישראל סבא, ועל כן כפל השמיעה.

ומצאתי סיוע לזה מה שאמרו במדרש משל למה הדבר דומה לעבד שהאמינו המלך על כל מה שיש לו בא אותו עבד למות קרא לבניו לעשותן בני חורין ולומר להם היכן דייתיקי שלכם בא המלך ראה אותו העבד הפליג להם את הדבר אמר להם בבקשה מכם עבדיו של מלך כבדו אותו כשם שהייתי מכבדו כל ימי. כך יעקב אבינו קרא לבניו להודיעם הקץ מיד נגלה עליו הקב"ה אמר לו לבניך אתה קורא ולי אי אתה קורא שנאמר (ישעיהו מ"ג:כ"ב) ולא אותי קראת יעקב. כיון שראה אותו יעקב התחיל ואמר לבניו בקשה מכם היו מכבדין להקב"ה כדרך שכבדוהו אבותי שנאמר (בראשית מ"ח:ט"ו) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו'. אמרו לו יודעין אנו מה בלבך שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. כיון ששמע יעקב כך השתחוה על המטה שנאמר וישתחו ישראל על ראש המטה. ואמר בלחישה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

פסוק ג

ראובן בכורי אתה. היה ראוי ליטול שלש מעלות הבכורה והכהונה והמלכות ובחטאו אבדו ממנו, הבכורה נתנה ליוסף הכהונה ללוי והמלכות ליהודה. וזהו שאמר פחז כמים והוא מלשון רז"ל עמא פחיזא אכתי בפחזותיכו קיימיתו. ובאורו על שנמהרת בדרך פחיזות וקלות הדעת כמים הנחפזים והשוטפים. אל תותר לא יהיה לך אותו יתרון שהיה ראוי לך. והוא הבכורה בכורי אתה. והכהונה יתר שאת מלשון נשיאות כפים וכתיב (ויקרא י׳:י"ז) ואותה נותן לכם לשאת את עון העדה. והמלכות זהו שאמר יתר עז. יתרון המלכות לשון (שמואל א ב׳:י׳) ויתן עז למלכו. וכתוב (תהילים צ"ט:ד׳) ועז מלך משפט אהב.

פסוק ד

כי עלית משכבי אביך. באר בכאן כי מה שכתוב וישכב את בלהה אין הכונה שכיבה ממש אלא שבלבל יצועי אביו כמדרש רבותינו ז"ל. וזהו שלא תפש אותו כי אם על העליה. אז חללת מי שעלה על יצועי. ובאור הכתוב כשעלית משכבי אביך אז חללת אביך עליון שעלה על יצועי זו שכינה שדרכו לעלות על יצועי ולכך הזכיר משכבי לשון רבים ודרשו רז"ל בפרק במה בהמה יוצאה אחרים אומרים שתי מצעות בלבל אחת של אביו ואחת של שכינה שנאמר כי עלית משכבי אביך. והוצרכו אחרים לומר כן לפי שהשכינה מצויה תמיד עמו ולא תפרד ממחשבתו לעולם. וכמו שדרשו רז"ל (בראשית ל׳:ט"ז) וישכב עמה בלילה הוא. לא אמר ההוא אלא הוא מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה. ומכאן אתה למד שכל המכבד את אביו מכבד הש"י וכל המבזה כבוד אביו הרי זה מחלל את השם. וזהו שהזכיר כאן חללת שהרי כבוד אביו ואם ומוראם שקלם הכתוב בכבודו של מקום ומוראו. וכמו שדרשו רז"ל ג' שותפין יש בו באדם הקב"ה ואביו ואמו, וכשאדם מכבד אביו ואמו אמר הקב"ה מעלה אני עליכם כאלו דרתי ביניכם וכבדתוני.

ובמדרש אז חללת יצועי עלה. אמר לו יעקב בני אין לך רפואה עד שיבא מי שכתוב בו (שמות י"ט:ג׳) ומשה עלה אל האלהים. וכיון שבא משה ועמד בהר עיבל ומנה שבטו של ראובן תחלה על הקללות ופתח פיו שבטו של ראובן ואמר ארור שוכב עם אשת אביו ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי עד כאן.

וצריך שתשכיל כי ראובן ירמוז למדת הדין שלמטה וכבר הזכרתי זה בלידת השבטים ושם כתבתי מה שנרמז בשמו של כל אחד ואחד. וזהו לשון כחי וראשית אוני. וכן פחז כמים לשון חפזון כשטף מים.

פסוק ה

שמעון ולוי אחים. ידוע כי אחים היו. אבל על דרך הפשט שנתאחוו כאחד בכלי חמס במעשה שכם. ולשון מכרותיהם סעודותיהם מלשון (איוב מ׳:ל׳) יכרו עליו חברים. והכונה בכלי חמס יחיו ויזונו. ובאר בזה כי חמס עשו כשהרגו שכם שלא חטאו להם אבל באו בברית ונמולו ולא היה ראוי לעשות כן ועל כן יתנצל שלא היה בעצתם זהו שאמר בסודם אל תבא נפשי.

וע"ד המדרש שמעון ולוי אחים בדינה ולא אחים ביוסף. אחים בדינה שנאמר (בראשית ל"ד:כ"ה) אחי דינה ולא אחים ביוסף, שהם מכרוהו. תדע לך ראובן שמעון לוי ויהודה היו הגדולים. ראובן כתיב (בראשית ל"ז:כ"ב) למען הציל אותו. יהודה כתיב (שם) מה בצע כי נהרוג. הא למדת ששמעון ולוי מכרוהו לפיכך כשירדו למצרים לא לקח מאתם אלא שמעון ע"כ בב"ר.

כלי חמס מכרותיהם. כלים שבידם חמוסים וגזולים הם מעשו שנאמר (עובדיה) מחמס אחיך יעקב תכסה בושה.

וע"ד הקבלה שמעון ולוי אחים. כבר כתבתי כי יש בהם רמז לשש קצוות עם מה שלמעלה מהם כי הכל אחד ומיוחד זה בזה והרמז עליה בודאי שמעון ולוי אחים.

פסוק ז

אחלקם ביעקב שלא יוסדו. ואפיצם בישראל , שלא יקהלו. וכן היה כי נחלת שמעון נפלה בתוך נחלת בני יהודה שנאמר (יהושע י ט) ויהי נחלת בני שמעון בתוך נחלת בני יהודה. והיו עריהם מחולקות זו מזו בתוך שבט יהודה ונחלת לוי ערי מקלט מנופצות בכל ישראל. ומה שפזר אותם בכל ישראל הענין הזה לתועלת ישראל בהוראותיהם וכענין שכתוב בהם (דברים ל"ג:י׳) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.

והנה יעקב לא ברך לראובן ולא לשמעון ולא ללוי אבל האשים אותם. האשים לראובן על מעשה בלהה ולשמעון ולוי על מעשה שכם ומכאן ואילך מזכיר שאר השבטים ומברך אותם.

פסוק ח

יודוך אחיך. על דרך הפשט להיות להם מלך.
ישתחוו לך בני אביך. לא אמר בני אמך כי אין צריך לומר בני לאה אמו אלא אפילו בני רחל ובני השפחות הכל ישתחוו לו. והזכיר בו גור אריה והיה ראוי לומר אריה יהודה אבל אמר גור על שם שהיה ילד. וקראו אריה על שם גבורתו כי האריה הוא מלך שבחיות ונקרא גבור. הוא שכתוב (משלי ל) ליש גבור בבהמה. ונאמר ביהודה כי יהודה גבר באחיו.

פסוק ט

מטרף בני עלית. ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף ואמרתי כי חיה רעה אכלתהו זה יהודה שנמשל לאריה סלקת עצמך ואמרת (בראשית ל"ז:כ"ו) מה בצע כי נהרוג את אחינו.

והזכיר לא יסור שבט מיהודה עד כי יבא שילה שבא להורות על גאולת מצרים העתידה הקרובה. כי איך יתכן שיתחיל הגלות עתה ביעקב ובזרעו ולא יזכיר ענין הגואל הראשון הקרוב ולא יתנבא עליו ולא יבשרם בו ויזכיר הגאולה העתידה הרחוקה בגואל האחרון שבאחרית הימים. ומפני זה אמר עד כי יבא שיל"ה והוא רמז על מש"ה. ובאור הכתוב כי המלכות ליהודה עד זמנו של משה שתשוב המלכות והממשלת לבית לוי והוא משה רבינו הגואל הראשון המולך על ישראל כענין שכתוב (דברים לג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. כי כל ישראל נאספו אליו ועל זה אמר ולו יקהת עמים. וישראל נקראו עמים כענין שכתוב (דברים לג) אף חובב עמים. הרי לך הפרשה מבוארה בברכת יהודה בן יעקב ובגאולה העתידה הקרובה להם.

וכתב הרמב"ן ז"ל בפשט הכתוב הזה לא יסור שבט מיהודה כי יעקב הוריש המלכות והממשלה ליהודה וברך אותו שלא יסור המלכות משבט יהודה אל אחד משאר השבטים. והבטיח כי כאשר יהיה המלכות לישרא לא יהיה רק משבט יהודה. ואין ענין הכתוב שלא יסור המלכות מיהודה מעת שיחל שהרי פסוק מלא הוא (דברים כ"ח:ל"ו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וגו' ואין לנו היום מלך ושרים אבל בא הכתוב לומר שכל זמן שתהיה המלכות לישראל ליהודה הוא ראויה ואם תתבטל מלכותם מפני חטא ליהודה תשוב וזאת הבטחת הכתוב הזה. וע"כ אמר דוד ע"ה (דברי הימים א כ"ח:ד׳) ויבחר ה' אלהי ישראל בי להיות מלך על ישראל לעולם. כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי. וכתיב (דברי הימים ב י"ג:ה׳) כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח. ולפי שלא נתנה המלכות כי אם לשבט יהודה לכך נענשו המלכים שלא היו משבט יהודה ולא הצליחה מלכותם. כענין שאול המלך הראשון לישראל שנהרג הוא ובניו ולא היתה מלכות של קיימא. וכענין החשמונים שאבדה מלכותם ונענשו במדה כנגד מדה. ותחת שהיו רוצים למלוך ולא היה משפט המלוכה היו עבדים לעבדיהם כי הש"י המשיל עליהם עבדיהם והכריתום והוא מה שאמרו רז"ל כל דאמר מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא. והוא מה שאמר הנביא (הושע ח׳:ד׳) הם המליכו ולא ממני השירו ולא ידעתי. ומלבד טענה זו שלא היו החשמונאים מזרע המלוכה עוד יש בו טענה אחרת שלא היה להם למלוך לפי שהיו כהנים ונצטוו בתורה (במדבר י"ח:ז׳) תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת. וכיון שכן הוא לא היו ראוים לבקש מלכות רק לעבוד את עבודת ה' ומפני זה נענשו בעונש זה.

וכן אמרינן בירושלמי אין מושחין מלכים מן הכהנים אמר רבי יהודה (דברים יז) למען יאריך ימים על ממלכתו מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים וגו' ע"כ.

ויש שפירש לא יסור שבט מיהודה כי לא מצינו מלכות ליהודה עד עמוד דוד המלך. וע"כ יאמר הכתוב לא יגיע אחד מבני יהודה לשבט מלכות ולא יגיע אחד מבין רגליו למחוקק והוא מלשון (שמות ג) אסורה נא ואראה. (רות ד) סורה שבה פה.
עד כי יבא שילה. עד אשר יחרב משכן שילה והוא מלשון כי בא השמש. וכן מצינו מפורש בכתוב שלא היתה המלכות ליהודה עד שחרב שילה והוא שאמר דוד (תהלים עח) ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן. שהרי אחר שנחרב שילה בא שמואל הנביא ומשחו לדוד.

ויתכן לפרש כי הפרשה הזאת כפשוטה תבאר בברכת יהודה בן יעקב ותרמוז בשני המשיחים העתידים דוד המלך ומלך המשיח.

ולפי דעתי לכך נכתבו בברכת יהודה שלשה פסוקים קודם שיתחיל בברכת שבח ארצו ובכל אחד מהם הזכיר יהודה מה שלא תמצא כן ביתר השבטים שיזכיר שמו של אחד מהם פעמים והיה הענין שהזכירו ג' פעמים כדי לרמוז על שלשתן על יהודה בן יעקב ועל דוד המלך ועל מלך המשיח. הפסוק הראשון יהודה אתה יודוך אחיך על יהודה בן יעקב שברך אתו בגבורה ובנקמת אויביו ובהנהגת שררה על כל אחיו אפי' בני אביו ולכך הוצרך להזכיר בו לשון אתה. הפסוק השני גור אריה יהודה על דוד המלך וכנה אותו בשם יהודה לפי שהוא מזרע יהודה והזכיר בו גור כי בימי שאול גור היה ואחרי מות שאול מלך על כל ישראל ונעשה אריה. ואמר מטרף בני עלית שנצל מטרף שאול שהיה רודף אחריו. כרע רבץ כאריה בימי שלמה בנו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. השלישי לא יסור שבט מיהודה על מלך המשיח הגואל האחרון. וזה שאמר עד כי יבא שילה כלומר בנו היוצא מזרעו. וטעם מלת שילה שלא אמר בנו הזכיר יעקב המשיח בשם שילה כלומר בנו שיולד משלית אשה כדרך כל הנולדים מלשון (דברים כח) ובשליתה היוצאת מבין רגליה. ותוספת ה"א שבמלת שילה רמז לה"א אחרונה שבשם והיא בתו של אברהם והיא שנשאת לשלמה והיא היא מדתו של מלך המשיח, עליו רמז הנביא ע"ה חמשה לשונות של שבח הוא שכתוב (ישעיה יא) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' והריחו ביראת ה'. שהרי בזמנו של מלך המשיח יהיה שפע הנבואה והחכמה והדעת כמים לים מכסים. ויהיה באור הכתוב שלא תפסק המלכות ליהודה לעד כשיבא שילה.

ובמדרש שילה שי לו יובילו שי למורא ודעת אונקלוס שילה שהמלכות שלו. ופירש הרב מורי רבי שלמה ז"ל כי מלת עד במקום הזה כמו לעד וע"כ בא הטעם בעד להורות שאיננו נמשך אחר כי יבא שילה ומזה תרגום אונקלוס עד עלמא ותרגום כי יבא שילה דייתא משיחא והמתרגם עד דייתא משיחא טועה. וענין הכתוב כי בבא המשיח לא תפסק המלכות מיהודה. לעד לעולם והוא כלשון האמר בדניאל (דניאל ב) די לעלמין לא תתחבל.

ויש לך להתבונן כי באמרו עד כי יבא שילה נכלל הגואל הראשון והגואל האחרון שיהיה בנו של יהודה ומזרעו ויזכה אז להכנס בארץ הקדושה ולרעות צאנו של מקום וזהו מאמר רז"ל שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחית המתים מן התורה.

ותמצא באלה הדברים רבה בפסוק פסל לך אמר לו הקב"ה חייך כשם שנתת נפשך עליהם בעוה"ז אף לעתיד לבא כשאביא להם את אליהו שניכם באין כאחד מנין שכן כתיב (נחום א׳:ג׳) ה' בסופה ובשערה דרכו. בסופה זה משה דכתיב (שמות ב׳:ג׳) ותשם בסוף. ובסערה זה אליהו דכתיב (מלכים ב ב׳:י"א) ויעל אליהו בסערה השמימה ע"כ. וזהו דבר הנביא (מיכה ז׳:ט"ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות אראך לא נאמר אלא אראנו כלומר למי שראה תחלה אראנו עוד. וע"כ סמך לו מיד אסרי לגפן עירה וגו'. המדבר בשבח הארץ בברכת הפירות וברבוי התבואה, והבן זה.

וע"ד המדרש יודוך אחיך כיון שהזכיר לראובן מעשה בלהה ולשמעון ולוי מעשה שכם היה יהודה מתירא שמא יזכיר לו מעשה תמר לכך אמר לו יהודה אתה יודוך אחיך אתה הודית מעשה תמר לכך יודוך אחיך להיות להם מלך בעולם הזה ובעוה"ב. בעוה"ז עמדו ממנו שלשים מלכים שנאמר (רות ד׳:י"ח) ואלה תולדות פרץ וגו' ותחשוב מדוד עד יהויכין וכן בעוה"ב שנאמר (יחזקאל לו) ודוד עבדי נשיא להם לעולם ע"כ.

בב"ר מטרף בני עלית. יהודה הציל ד' יוסף תמר פרץ וזרח והקב"ה הציל מזרעו דניאל חנניה מישאל ועזריה ע"כ. כונת המדרש הזה כי כנגד מה שהציל ליוסף מן הבור הציל הקב"ה לדניאל מבור אריות. וכנגד שהציל לתמר ושני תאומים בבטנה מן האש כך הציל הקב"ה מזרעו לחנניה מישאל ועזריה מגו אתון נורא יקידתא. ועוד שם בית ראשון בנה שלמה שהיה מזרע יהודה. בית שני בנה זרובבל בן שאלתיאל שהיה מזרע יהודה הוא שכתוב (חגי ב׳:כ"ג) נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי. וכתיב (זכריה ד׳:ז׳) ידי זרובבל יסדו את הבית הזה. וכתיב (שם) מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור. הבית האחרון שיבנה במהרה בימינו עתיד המלך המשיח להיות מזרע יהודה שנאמר (ישעיהו י"א:י׳) והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים.

וע"ד הקבלה יהודה אתה יודוך אחיך. נרמז בשמו של יהודה התחלת ההתפשטות וזהו לשון יודוך אחיך כי שם כל ההודאה בין תבין. ומכאן יצא שם הגבורה כי יהודה גבר באחיו והוא רמוז בדברי רבקה וכן בתחלת ברכה שניה.

פסוק יא

אוסרי לגפן עירה. נתנבא על ארץ יהודה שתהיה מושכת יין כמעין, ושעור הכתוב איש יהודה יאסור עיר אחד לגפן אחד ויטעון אותו מגפן אחד וכן אתון אחת יטעון משורק אחד. ואמר כבס ביין משל לרבוי היין בארצו.

ולפי דעת אונקלוס הכתוב מדבר על ישראל וירושלים. אסרי לגפן אלו ישראל, עירה זו ירושלים, ולשורקה אלו ישראל שנאמר (ירמיהו ב׳:כ"א) ואנכי נטעתיך שורק בני אתונו תרגומו עמא יבנון היכליה, תרגם בני מלשון בנין ותרגם אתונו מלשון שער האיתון, שכתוב ביחזקאל (מ). או ירמוז הכתוב למלך המשיח, וע"כ אמר עירה ואמר בני אתונו כענין שכתוב בו (זכריה ט׳:ט׳) ועל עיר בן אתונות.

פסוק יב

חכלילי עינים מיין. גם זה משל לרבוי היין, אמר שכל אחד ואחד מארץ יהודה יהיה כחול עינים מן היין, והמלה הפוכה ומשפטה כחלילי, והענין כי כאשר יכחול האדם את עיניו בפוך כן יכחלו אותם בארץ יהודה ביין. ולבן שנים מחלב. משל ג"כ לרבוי החלב.

ובמדרש חכלילי, חיך שטועמו אומר לי לי. ודעת אונקלוס בכתוב כי ההרים שבארץ יהודה מתאדמים בכרמים וע"כ כנה אותם בלשון עינים העומדים בגבהו של גוף כן ההרים גבוהים על הארץ, ואמר כי ילבינו הבקעות בתבואה ובעדרי הצאן שמהם החלב, תרגום שנים מלשון שיני הסלעים. ואם תסתכל בפרשה זו בברכת יהודה תמצא שם כל אותיות התורה רשומות חוץ מאות זי"ן, והטעם לפי שמלכות ישראל הבא מיהודה אין עיקר נצחונן בכלי זיין כשאר האומות, כי החרב ירושה לעשיו, אבל מלכות ישראל לא בחרבם ירשו ארץ ואינה נוהגת מנהג הטבע ובכח היד, רק לפי הזכות והעונש בכח העליון יתברך. ומזה תמצא בשמו של יהודה שהמלכות ממנו השם המיוחד שלם, כי כשישראל עושים רצונו של מקום ישראל עושה חיל ומלכותם מתגברת ומצלחת והשם המיוחד עמהם אין להם צורך לכלי זיין, ולכך נחסרה אות זי"ן מברכת יהודה. ומה שנתוסף בשמו על אותיות השם אות דל"ת לפי שהיה רביעי בלידה, או מפני שהשמש בגלגל רביעי ונברא ביום רביעי, ומלכות יהודה נמשלה לשמש שנאמר (תהלים פט) וכסאו כשמש נגדי. או אולי נאמר עוד כי לפי שמדתו של יהודה היא הנקראת זאת והיא מוכתרת בכתר זי"ן, וע"כ לא הוצרך להזכירה כי כבר הזכיר אותה במה שאמר ידך בעורף אויבך ,והוא הקשת שכתוב בו (בראשית ט׳:י"ב) זאת אות הברית, וזהו (שמואל ב ב) ללמד בני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר, ובא משה ע"ה ופירש וזאת ליהודה, וכן הזכיר שם (דברים ל"ג:ז׳) ידיו רב לו.

ועוד נוכל לומר טעם אחר למה נחסרה משם אות הזי"ן, לפי שיהודה בעצמו הוא לאבות שביעי בנפשות, אברהם יצחק ויעקב ראובן שמעון לוי ויהודה, וא"כ יהודה הוא כנגד יום שביעי של שבת. וע"כ הזכיר בו יודוך אחיך, כי כן תמצא בשבת (תהילים צ"ב:ב׳) טוב להודות לה', והזכיר מטרף בני עלית מלשון (משלי ל׳:ח׳) הטריפני לחם חקי, והכונה לומר יש לך לסלק עצמך בשבת אפילו ממזון אוכל נפש וכענין שכתוב (דברים ה׳:י"ד) לא תעשה כל מלאכה, ואמר כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו, כשם שכתוב בשבת (שמות ט"ז:כ"ט) שבו איש תחתיו. ומחוקק מבין רגליו רמז למילה שהיא דוחה את השבת, ואמר אסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו, שכן כתוב בשבת (שמות כ"ג:י"ב) למען ינוח שורך וחמורך, כבס ביין לבושו, רמז לקדוש היין בשבת, ואמר חכלילי עינים מיין, ממה שמצינו בשבת שדרשו רז"ל פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקדושה דבי שמשי.

פסוק יג

זבולון לחוף ימים ישכון. סדר השבטים בכאן על סדר הנכון כפי תולדותם והששה הראשונים בני לאה, וסדר כאחד דן וגד ואשר ונפתלי שהם בני השפחות ואחר סדר יוסף ובנימין שהם בני רחל, והיה ראוי להקדים יששכר לזבולן לפי שיששכר נולד תחלה אבל הקדים זבולון מפני שתורתו של יששכר על ידו, וכן הקדימו משה רע"ה (דברים ל"ג:י"ח) שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך.

וטעם לחוף ימים ישכון , על חוף ימים תהא ארצו ושם יהיה מצוי תדיר שהרי הוא עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר העוסקין בתורה, ונמצא זכותו של זבלון גדול לפי שהוא הסבה לתורתו של יששכר, וזהו שכתוב (קהלת ז׳:י"ב) כי בצל החכמה בצל הכסף, מלת בצל מלשון אצילות ובאורו אצילות החכמה מתקיימת באצילות הכסף, ומן הטעם הזה הקדים הכתוב זבלון ליששכר.

ויש לך להשכיל כי זבלון ירמוז לקו האמצעי המחבר מעלה ומטה וזהו לחוף ימים כלשון (בראשית א׳:י׳) ולמקוה המים קרא ימים והוא כלשון (תהילים י"ט:ו׳) והוא כחתן יוצא מחופתו וזה מבואר.

פסוק יד

יששכר חמור גרם. ע"ד הפשט המשיל שבט יששכר לחמור חזק בעל עצמות שהבשר מועט בו כן היו בני יששכר זכי החומר דלי בשר סובלי עול תורה כחמור שמטעינין אותו למשוי.
רובץ בין המשפתים. כחמור הרובץ ומהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רובץ רובץ בין תחומי העיירות.

פסוק טו

וירא מנוחה כי טוב. מאס דרך מלחמה והחיילות וראה מנוחת התורה כי טוב זהו הגיון התורה שצריכה מנוחת הגוף ויגיעת הנפש בהפך מעסקי העולם שצריכים יגיעת הגוף ומנוחת הנפש, ומפני שעסק התורה צריך פנאי והשקט הגוף וא"א שתתקיים במי שיש לו טרדות ואנחות ע"כ תקנו לנו רז"ל בתפלה השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה והסר ממנו יגון ואנחה, ואין הכונה במתפלל שישיב לנו הש"י השופטים והיועצים כדי שינגוש עסקי חובותיו ולא לזה כוון ישעיה שאמר (ישעיהו א׳:כ"ו) ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, אבל עיקר הברכה ההיא ודבר הנביא הוא סוד העבור שאנו מבקשים את הש"י שישובו לנו השופטים שיהיו יושבים בלשכת הגזית לשפוט בינינו כבראשונה ולתת עצה כבתחלה ואז יהיו כל ישראל מוכנים לקבל המושכלות ומשיגים באותו זמן ידיעת השם יתברך כענין שכתוב (ישעיהו י"א:ט׳) כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', ולכך סמך לזה והסר ממנו יגון ואנחה שאי אפשר להשיג ידיעת השם על השלמות עם היגון והאנחה רק עם השמחה ועם המנוחה, והנה ברכה זו תקנוהאחר ברכת תקע בשופר שהיא מדברת בקבוץ גליות.

כי טוב. כלשון (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם, ואת הארץ, מלשון (יחזקאל ל"ו:כ׳) ומארצו יצאו שתרגומו ומאוריתיה, כי נעמה, על שם (משלי ג׳:י"ז) דרכיה דרכי נועם, ויט שכמו לסבול, עול תורה, וכן כתוב במתן תורה (תהילים י"ח:י׳) ויט שמים וירד, ויכלול עוד ויט שכמו לסבול שהיה משפיל עצמו, ומכאן ראוי לכל לומדי התורה להיות בהם מדת השפלות. ויהי למס עובד. שהיה משועבד לכל ישראל ומעלה להם מס בהוראות ותשובות וסדרי עבורין כענין שכתוב בדברי הימים (א יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם.

וע"ד המדרש יששכר חמור גרם, כשבא יעקב מן השדה בערב שמעה לאה קול החמור שהיה גועה, מיד ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא, וכתיב (בראשית ל׳:ט"ז) וישכב עמה בלילה הוא. הה"ד יששכר חמור גרם, חמור גרם לו.

וע"ד הקבלה יששכר חמור גרם הזכיר בו רובץ וכן הוא אומר (דברים כב) והאם רובצת, וזהו לשון בין המשפתים, בין תבין, כי כן כתוב ומבני יששכר יודעי בינה שם בית הנפש מנוחתה ונחלתה ולכך סמוך לו וירא מנוחה, ותרגום אונקלוס ואחסנתיה בין תחומיא, וזה מבואר.

פסוק טז

דן ידין עמו. זה שמשון שהיה משבט דן והיה שופט ישראל ועל כן הזכיר ידין כי היה שופט לא מלך, כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים זה יהודה שכתוב בו ידך בערף אויביך גם השופט הזה יגבר על אויביו וינצחם.

ובמדרש כאחד שבטי ישראל, כיחידו של עולם מה יחידו של עולם אינו צריך לאחרים שנאמר (ישעיהו ס"ג:ג׳) פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, כך שמשון אינו צריך לאחרים לא לחרב ולא לחנית ולא לקשת או שאר כלי מלחמה אלא ללחי החמור שנאמר (שופטים ט"ו:ט"ז) בלחי החמור הכיתי אלף איש.

פסוק יז

יהי דן. המשילו הכתוב לנחש לכמה טעמים. האחד שלא היה שמשון נלחם כנגד אויביו כשאר המלכים או השופטים בחיילות רבות רק לבדו יוצא עליהם פתאום כצפעוני היוצא ממאורתו, והשני מה הנחש מקבל לחש כך שמשון קבל לחש שנאמר (שופטים ט"ז:ט"ז-י"ז) ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו ותקצר נפשו למות ויגד לה את כל לבו וכתיב (שם) אם גלחתי וסר ממני כחי וחליתי והייתי ככל האדם, ועוד מה נחש נקרא שרף על שם שהארס שורף כך שמשון שרף באש קמות פלשתים דכתיב (שופטים ט"ו:ה׳) ויבער אש בלפידים וישלח בקמות פלשתים ויבער מגדיש ועד קמה, ומה נחש אין לו רגלים כך שמשון חגר בשתי רגליו היה, ומה נחש אינו מכה אלא במקום נמוך מפני קללת נחש הקדמוני על גחונך תלך וכתיב (בראשית ג׳:ט"ו) ואתה תשופנו עקב, כך שמשון הנושך עקבי סוס רמז לשני עמודים אשר הבית נכון עליהם, ואמר ויפול רוכבו אחור על שלשת אלפים אשר על הגג, וקרא אותם רוכב הנופל אחור כי כאשר ישוך הנחש בעקבי הסוס יגביה הסוס ראשו ורגליו הראשונים ויפול רוכבו אחור, ומה נחש מכה בלא חרב כך הרוגי שמשון בלא חרב שנאמר (שופטים ט"ז:ל׳) ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו, ותמצא בב"ר מה נחש נוקם כך שמשון נוקם שנאמר (שם) ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים ע"כ.

ודע כי הכונה מפורשת בדן, ומה שנרמז בראובן נתפרש בדן וזהו לשון ידין עמו וכן נחש עלי דרך, וזה מבואר.

שפיפון עלי ארח. המין הקטן שבנחשים נקרא שפיפון. ובמדרש שפיפון עלי ארח שמשון חגר בשתי רגליו היה שכן כתיב בבלעם (במדבר כ"ב:כ"ה-כ"ו) ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר, וכתיב (שם כג) וילך שפי וכאן כתיב שפיפון, חגר בשתי רגליו.

פסוק יח

לישועתך קויתי ה'. כתב הרמב"ן ז"ל כי הכתוב הזה תפלת יעקב לפי שראה ברוה"ק כי היה שמשון המושיע אחרון לשופטים, ואע"פ שהיה שמואל אחריו שמואל נביא היה ולא היה נלחם כמוהו ולפיכך כשראה יעקב כי תשועת שמשון נפסקה עמו ומת בנפילת הרוכב יחדו אמר לישועתך קויתי ה' לא לישועת שמשון הנמשל לנחש ושפיפון.

ויתכן לפרש כי הוא תפלת שמשון כי ראה יעקב אחרית השופט הזה האחרון כי הוא הנושך והמפיל והרוכב אחור, והוא המתפלל לישועתך קויתי ה' שכן התפלל (שופטים ט"ז:כ"ח) זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים, ואע"פ שמת בכללם הנה זאת תשועתו שינקם מאויביו וימות עמהם כי בזה היה חפץ כמ"ש (שם) תמות נפשי עם פלשתים.

ודע כי בעלי השמות מוציאים מן הכתוב הזה השם שמועיל בדרך כנגד השונאים, וכן שמשון ההורג בשונאיו ואשר הרבה את חלליהם מצינו שכתוב בו (שם) ויט בכח ויפל הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו, לא אמר הכתוב ויט בכחו אלא ויט בכח כלומר בכח השם עם כחו, כי שתף כח השם עם כחו וחלה בהם נקמה, והשם היוצא מן הכתוב הזה הוא בסדר אותיות הכתוב והתיבות משולשות, וידוע ומפורסם הוא בנקודו, וצריך אדם להזכירו כסדרן למפרע ג"כ כדי שילך בדרך סלולה וישיב אויביו אחור ומזה סמך לו אחור.

פסוק יט

גד גדוד יגודנו. שבח אותו בגבורה ואמר כי יהיו לו מלחמות רבות וגדודים יבאו עליו והוא יגוד עקב, כלומר באחרונה הוא ילך בגדודו עליהם ויתגבר, או פי' והוא יגוד עקב והוא יכריתם באחרונה מלשון גדו אילנא, ומשה רבינו ע"ה פירש הכתוב הזה הוא שאמר (דברים ל"ג:כ׳) ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד.

ובמדרש והוא יגוד עקב כיון שראה יעקב לשמשון הבא מדן אמר לישועתך קויתי ה', אין זה מביא את הגאולה אלא מגד, והוא יגוד עקב אותו שבא בעקב שנאמר (מלאכי ג׳:כ"ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא שהוא מגד, ע"כ בב"ר.

פסוק כ

מאשר שמנה לחמו. מאכלו שמן על שם רבוי הזיתים שהוא בחלקו של אשר והוא מושך שמן כמעין, וכן פירש משה רבינו ע"ה (דברים ל"ג:כ"ד) וטובל בשמן רגלו, והיה הכתוב ראוי לומר אשר שמנה לחמו.

אבל יתכן לומר בטעם תוספת המ"ם שבא להורות על הפלגת הדבר, כי אין צריך לומר שתהיה הברכה ברבוי השמן בחלקו של אשר כי אם גם בשאר הארצות תמצא ברכת רבוי השמן מחלקו של אשר, וזה טעם תוספת המ"ם כי ממנו שפע השמן ומאתו יובל לשאר הארצות.

פסוק כא

נפתלי אילה שלוחה. ע"ד הפשט ברכו בקלות שיהיו בני נפתלי קלים כאילה לרוץ ולבשר בשורות טובות ולהודיעם תחלה כאילה זו המבשרת בכתב השלוח בין קרניה.

וע"ד המדרש נפתלי אילה שלוחה זו בקעת גינוסר שממהרת פירותיה כאילה. הנותן אמרי שפר שהיו בני נפתלי מכבדין את המלכים מפירותיהן והיו משפרין דבריהם והמלכים היו מתרצין להן.

ד"א נפתלי אילה שלוחה, מלמד שקפץ למצרים כאילה להביא שטרי המערה לקבור את אביו ולא הספיק לילך עד שעמד חושים בן דן והרגו לעשו על שהיה מעכב על קבורתו של יעקב כן דרשו בב"ר.

וע"ד הקבלה נפתלי אילה שלוחה, ירמוז לצדיק ויזכיר בו אילה שלוחה לפי שהוא שלו והיא כנסת ישראל מלשון (תהלים כב) אילת השחר, וכן שלוחה מלשון שליח, ונפתלי זה נותן אמרי שפר להקב"ה, ואפשר שאונקלוס רמז לזה, וכן אמרו רז"ל מלאך אחד ממתין עד שתתפלל כנסיה אחרונה שבישראל ונוטל כל התפלות ועושה אותם עטרה לראשו של הקב"ה שנאמר (משלי י) ברכות לראש צדיק, וידוע מי הוא ראשו של צדיק וזה מבואר.

פסוק כב

בן פרת יוסף. ע"ד הפשט מלת בן מלשון (תהלים פ) ועל בן אמצת לך ופירושו נטע שבו פארות רבות, וזהו רמז לשני שבטים היוצאים ממנו אפרים ומנשה, ומפני זה הזכיר שני פעמים בן פרת, וזהו שהמשילו משה לשור ולראם ופירש ואמר (דברים לג) והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, ומה שהקדים השבח לשם יוסף ולא נהג כן ביתר השבטים, מפני שהוצרך לכפול שני פעמים בן פורת כנגד שני השבטים ולא יתכן לכתוב יוסף בן פרת בן פרת עלי עין. על כן הוצרך להקדים השבח לשם יוסף ואמר פרת יוסף בן פרת עלי עין. ואמר בן פרת הראשון כנגד מנשה הבכור, ובן פרת השני כנגד אפרים, ולפי שהיתה מעלתו גדולה על מנשה הוסיף עלי עין.

והרמב"ן ז"ל פירש בן פרת בן חן מלשון רז"ל אפריון נמטייה לר' שמעון בסוף בבא מציעא וכן לשון ברכה ושבח מלשון פורנא ליתמי ע"כ.

בנות צעדה. בנות המלכים במצרים היו עולות וצועדות על החומות שבעיר כדי להסתכל בו ולא תלה עיניו לאחת מהן לכך סמך לו ותשב באיתן קשתו.
וע"ד המדרש בן פרת בן פרות שע"י פרות נתגדל.
עלי עין, אל תקרי עלי עין אלא עולי עין שעולים עלי עין, זה זרעו של יוסף שאין עין הרע שולטת בהם.

וע"ד הקבלה בן פרת ירמוז לתפארת ישראל וזהו לשון בן פרת, וטעם עלי עין כי הוא על הנהר היוצא מעדן מאציל על הנהר ומשפיע בו, ובעבור היות הנצח מן הימין וההוד מן השמאל לכך יצאו ממנו שני שבטים אפרים ומנשה, וזהו שאמר בנות צעדה עלי שור, ותרגם אונקלוס תרין שבטין יפקון מבנוהי, ומזה הזכיר משה בברכתו (דברים לג) בכור שורו הדר לו, בא לבאר שתי המדות שנתנו ליוסף השור מהשמאל והדר שהוא הנצח מהימין, וזה מבואר.

פסוק כה

מאל אביך. ע"ד הפשט ממנו יבא הרצון שיעזרך ומשדי המשדד מערכת הכוכבים תבא לך הברכה ברכות שמים וברכות תהום שתהיה מבורך בשמים ובארץ, וכן ברכת שדים ורחם כלומר שיגיעו לך ברכות שברכוך אביך ואמך כתרגום. ודעת אונקלוס בשדים שירמוז לאב על שם שהזכר פועל יורה כחץ מתרגום שדי בימא.

וע"ד הקבלה מאל אביך אביך הוא אביר יעקב יבא לך העזר אחר קבלתו השפע מן השמים שהזכיר והוא השמים המקבל מעל, ועם שדי תהיה ברכתך והיא התהום שהיא רובצת תחת והם הם שדים ורחם כתרגומו ברכתא דאבוך ודאמך כענין (שמות כ׳:י"ב) כבד את אביך ואת אמך ע"ד הסוד כי האב והאם כנגדם.

פסוק כו

ברכות אביך גברו על ברכות הורי. ע"ד הפשט הורי הם אברהם ויצחק ויאמר הברכות שלי תהיינה נוספות על ברכות הורי.

וע"ד הקבלה ברכות אביך גברו כלומר שפע אצילות אביך יקבל וימשך מלמעלה ויתגבר על ברכות הורי הם האבות העליונים והם המדות שהחזיקו בהם אברהם ויצחק והם החסד והפחד והם ידי אביר יעקב שבארתי לך למעלה, וקראם הורים כי האבות הן הן המרכבה, וכן דוד המלך ע"ה קראם הרים הוא שאמר (תהלים קכא) אשא עיני אל ההרים, ודרשו רז"ל אשא עיני אל ההרים אלו האבות פי' העליונים, עד תאות גבעות עולם עד שישלימו המדות ואז יהיה השם והכסא שלם והבן זה, כי הורי שהזכיר הם הם גבעות עולם כלומר כתריס לעולם מלשון (שמות כח) ומגבעות תעשה להם, שהרי כל העולם כלו תלוי בהם והם הם זרועות עולם כמו הקמיע שהגבור נושא בזרועו שהגבור נושא הקמיע והקמיע נושא את הגבור ומעמיד אותו, וכן תמצא שקראם דוד הרים וגבעות הוא שאמר (תהלים עב) ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה, ופקח עיני שכלך וראה איך קראם יעקב גבעות עולם ומשה רבינו גבעות עולם ודוד המלך פתחי עולם, בשכבר הזכיר (תהלים כד) שאו שערים ראשיכם שהם המדות העליונות כי שערים מלשון מדה ושעור, והבן זה.

פסוק כז

בנימין זאב יטרף. ע"ד הפשט המשיל את בנימין לזאב החוטף על שם שעתידים להיות בני בנימין חוטפים שנאמר (שופטים כ"א:כ"א) וחטפתם לכם איש אשתו.

וע"ד המדרש בנימין זאב יטרף עשרה בנים היו לו לבנימין כמנין זאב. בבקר יאכל עד. זהו שאול בן קיש שהוא משבט בנימין שהיה המלך הראשון והיה תחלת בקרן של ישראל ולערב יחלק שלל. אף משתשקע שמשן של ישראל על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל יחלק שלל, מרדכי ואסתר שהם מבני בנימין יחלקו את שלל המן שנאמר (אסתר ח׳:ז׳) הנה בית המן נתתי לאסתר.

וע"ד הקבלה בנימין זאב יטרף היה בנימין כלול משתי מדות שכל הבנין נכלל בהם ונקשר מעלה ומטה, וכן השכינה השורה בחלקו כלולה מן הכל והמשילו לזאב הטורף האוכל תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, ולפי שהוא כלול מן העשר הוליד בנים כמנינם וכנגדם וזהו לשון יחלק שלל כלשון (תהילים ס"ח:י"ג) ונות בית תחלק שלל והיא השכינה, ומזה תרגם אונקלוס בארעיה תשרי שכינתיה והבן זה.

ואחר שבארתי לך בכאן גם בפרשת לידת השבטים שכל אחד מהם נקרא על שם מדה ידועה ממדותיו של הקב"ה עוד תמצא אם תפקח עיני שכלך כי י"ב אבני החושן שבהם קבועים ומפותחים י"ב שבטים גוון האבנים ההם כפי גוון מדותיה למעלה, כי ראובן הרומז למדת הדין אבנו אודם ובנימן הכלול מכל המדות אבנו ישפה שהיא כלולה מגוונין הרבה, ובפסוק ועשית חשן משפט אזכיר זה בעז"ה ושם תראה.

פסוק כח

כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. היה הכתוב ראוי לומר אלה שבטי ישראל ומה שהזכיר כל אלה לפי שראובן ושמעון ולוי קנטרם ולא ברכם למדך הכתוב הזה שכולן שקולין זה כזה וראויים לברכה, כך פירש"י ז"ל.

ולפי דעתי ירמוז הכתוב כי כל המציאות כלו מתקיים בזכות שבטי ישראל י"ב ועל כן הזכיר בהם לשון כל אלה כלשון האמור בכל הנמצאים כלם (ישעיהו ס"ו:ב׳) ואת כל אלה ידי עשתה, ובא להורות שכל הנמצאים כלם מיוסדים על שבטי ישראל י"ב, והוא מה שדרשו רז"ל מחשבתן של ישראל קדמה לעולם וע"כ תמצא מספר י"ב רשום בשלשת חלקי המציאות בעולם העליון י"ב מלאכים הסובבים כסא הכבוד שכנגד כתוב בכסא שלמה (מלכים א י׳:כ׳) ושנים עשר אריים עומדים שם על שש המעלות מזה ומזה, בעולם האמצעי י"ב מזלות, בעולם השפל י"ב שבטי ישראל, ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת ז׳:י"ד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים והבן זה.

וזאת אשר דבר להם אביהם. ע"ד הפשט באורו וזאת הברכה אשר דבר להם אביהם.

ועל דרך הקבלה מלת זאת היא כנסת ישראל שכתוב בה (שיר השירים ז׳:ח׳) זאת קומתך דמתה לתמר, והיא התרומה שנאמר (שמות כ"ה:ג׳) וזאת התרומה והיא הברית שנאמר (בראשית ט׳:י"ב) זאת אות הברית, והיא התורה שנאמר זאת התורה, שנתנה בשם המיוחד שנאמר וידבר אלהים, ולזה רמז הנביא שאמר (חבקוק סח) נתן תהום קולו, וזהו שכתוב (ויקרא ט"ז:ג׳) בזאת יבא אהרן אל הקדש, כי זה השער לה' אשר צדיקים יבואו בו אל הקדש כענין שנאמר (תהילים קל"ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וברכו את ה'.

והנה יעקב השיג המדה הזאת והיא שירדה עמו למצרים, ועל כן אמר הכתוב וזאת אשר דבר להם אביהם, שהשכין עליו הברכה הזאת, ואמרו במדרש וזאת אשר דבר להם אביהם אמר להם יעקב עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני משם הוא מתחיל, רמזו לנו בזה כי יעקב לא השיג כי אם זאת האחרונה ועל כן הזכירה באחרונה והפסיק דבריו בה, אבל משה שזכה והשיג למעלה ממנו עד החכמה, לכך התחיל בזאת האחרונה ובה היו תחלת דבריו ומשם יעלה ויבא אל הקדש ועל כן תמצא שרמז משה עשר ספירות בפרשה ההיא ושם אבאר זה בעז"ה.

איש אשר כברכתו ברך אותם. והלא כבר הזכיר ויברך אותם. ע"ד הפשט ויברך אותם אמר בכלל, איש אשר כברכתו ברך אותם בפרט, או יאמר ויברך אותם לשעה ברך אותם לדורות.

ועל דרך המדרש לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה ולנפתלי קלותו של איל ולבנימן חטיפתו של זאב יכול שלא כללן בכל הברכות ת"ל ברך אותם.

וע"ד הקבלה איש אשר כברכתו ברך אותם י"ב שבטים הם דוגמת י"ב צנורות של מעלה ועליהם רמז דוד כשאמר (תהילים קכ"ב:ד׳) ששם עלו שבטים שבטי יה, הזכיר לשבטים על י"ב של מעלה ושבטי יה על י"ב של מטה החתומים יו"ד ה"א בראש ובסוף, הראובני והשמעוני, וזהו שאמר איש אשר כברכתו ברך אותם כברכתם של מעלה ברך אותם למטה.

פסוק לג

ויגוע ויאסף אל עמיו. ולא הזכיר בו מיתה, ודרשו רז"ל יעקב אבינו לא מת.

והנה הפרשה הזאת מעידה שמת וכי חנטו אותו מצריים ובכו אותו שבעים יום ואחר כך קברוהו בניו במערת המכפלה מקום קבורת אבותיו.

אבל פירוש לא מת לא טעם טעם מיתה, או יהיה ענין לא מת כי נפשו של יעקב היה מרחפת על גופו תמיד לתוקף קדושתו כי שאר נפשות הצדיקים שאינם במדרגת הקדושה כמוהו חוזרות לשרשן ולעקרן וכיון שעלו לא ירדו, אבל יעקב לקדושת גופו ומעלתו היתה נפשו עולה ויורדת והכח הגדול הזה אינו נמצא רק לקדושים אשר בארץ יחידי הדורות כגון רבינו הקדוש, ומזה דרשו רז"ל בכתובות פרק הנושא (כתובות דף ק"ג) כל בי שמשי הוה אתי לביתיה יומא חד אתיא שבבותיה וקא קריא אבבא אמרה לה אמתיה שתיקי דרבינו יתיב כששמע רבי תו לא אתא שלא להוציא לעז על הצדיקים הראשונים, כלומר שחזרה נשמתם לשרשה ולא הגיעו אל המעלה הזאת להיות להם כח גדול כל כך כמו רבינו הקדוש, וכ"ש ביעקב אבינו שנתקדש בג' קדושות, בקדושת אברהם שנתקדש במצות מילה קודם שיוליד יצחק, ובקדושת יצחק שנתקדש בעקדה על גבי המזבח להיות עולה תמימה, ובקדושת עצמו שהוא שלישי לאבות תשלום המרכבה ולא היה בזרעו שום פסול, ומטעם זה נראה לומר שנקרא הקב"ה על שמו (ישעיה כט) קדוש יעקב, ולא מצאנו קדוש אברהם קדוש יצחק.

ועל דרך הקבלה יעקב אבינו לא מת שלא היתה מדתו כענין שאר מדות הקצוות שהן גורמות ההפכים, ובאור זה כי מדתו הוא המכריע ואע"פ שהוא כלול מכל המדות ומקבל מהן בעבור שהוא עולה דרך סלולה עד ראשית הראשית שהוא מקור החיים, על כן אמרו ביעקב לא מת ולא אמרו כן על אברהם ויצחק לפי שהן מדות הקצוות לימין ולשמאל הגורמות ההפכים ולפיכך יעקב אבינו לא מת אך נשאר קיים בגוף ובנפש, הגוף הזה הוא הגוף השני הדק שבו הנפש מתלבשת בצורת גוף ויש לו ממש אבל הוא דק עד מאד מתלבשת בו לעתים מזומנות והוא מערב שבת לערב שבת או מיום הכפורים ליום הכפורים הוא משוטט בעולם בשליחותו של הקב"ה ומתראה למי שהוא חפץ בו כי הראשון הגס נחנט ונקבר כפשוטו של מקרא, וזהו מאמר החכם שאמר מקרא אני דורש שנאמר (ירמיה מו) הנני מושיעך ואת זרעך, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים כלומר מה זרעו בחיים בגוף ובנפש אף הוא בחיים בגוף ובנפש והוא הגוף שהזכרתי.

ונראה לי כי לזה רמזו באיכה רבתי שדרשו שם (איכה ב) ויבער ביעקב כאש להבה, כשהפורענות באה לישראל אין מרגיש בה אלא יעקב שנאמר ויבער ביעקב, וכשהטובה באה לישראל אין מרגיש בה אלא יעקב שנאמר (תהלים יד) יגל יעקב ישמח ישראל ע"כ, ומן הידוע כי לשון מרגיש אינו נופל על הגוף שנחנט ונקבר כי אם על הגוף הדק שיש בו ממש והוא בעל הרגש, וזהו ענין רבינו הקדוש שבכתובות והנהו קפולאי במס' שבת פרק השואל, וכ"ש ביעקב שדיוקנו חקוקה בכסא הכבוד, וזהו סוד הכתוב (משלי י ב) וצדקה תציל ממות, וזהו זוכר יצוריו לחיים ברחמים כי מציאות החיים מן הרחמים והוא שקראו דוד ע"ה (תהילים פ"ד:ט׳) יעקב סלה, והבן זה. ומזה אמרו מקבלי האמת במדרש (בראשית כח) עולים ויורדים בו עולים למעלה רואים דיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד יורדים למטה מוצאים אותו ישן.