רשב"ם על בראשית מט

<< · רשב"ם על בראשית · מט · >>

(א). ויקרא יעקב: שלח בשבילם:
האספו: כי שבעים נפש הגדילו באילו שבע עשרה שנה ונעשו עם רב, וכדברי רבותינו לשש מאות אלף:
את אשר יקרא אתכם: עניין גבורתם ונחלתם:

(ג). כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז: דיבור אחד הוא, דרך המקראות לכפול את דבריהם, כחי, חילי, ממוני, וגם אוני ממוני הוא כדכתיב מצאתי און לי, וידיו תשבנה אונו, כלומר בכורי אתה ומתוך כך חילי וראשית ממוני יתר על אחיך היה לך לשאת ויתר עז היה לך למלוך על אחיך, אבל פחיזה ובהלה היה לך כמים הנשפכין, לכן אל תותר לא הבכורה ולא המלכות, כי עלית משכבי אביך, וכן כתוב בדברי הימים ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל, ולא להתייחש לבכורה כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף:

(ד). יצועי עלה: כלומר יצועי הייתה עולה, הרבה לשון פעל מתפרשים לשון פועל כמו נתתי כסף השדה נותן אני:

(ה). מכירותיהם: אחותיהם כפל לשון של שמעון ולוי אחים, כלומר שמעון ולוי אחים היו לרעה, כלי חמס היתה אחותם, מכרותיך ומולדתיך לשון קרובים, אבל מכרותיהם משקל דגש הוא כמו מסיבותיהם, לשון קורבה, אבל הריש במקום האות הדגושה ולפיכך החירק נהפך לצרי, הוא קמץ קטן, כמו ברך תחת ברך, איבד ושיבר, וכן חרף ה', ושרת את אחיו כלם משקל דגש מכרותיהם לור פרנטייש ב"ל:

(ו). בסודם אל תבא נפשי: יהי רצון שלא תבא נפשי בעצתם, כל כל אל שבתורה להבא הן או קללה או בקשה או ציווי, לא יימצא אל לשעבר, לכן אין לפרש לא באה נפשי:
כי באפם: שהרי באפם:
עקרו שור: כמו את סוסיהם תעקר:

(ז). ארור אפם: לא יצליחו באפם להנקם ולעשות רעה, ולכן כי איני חפץ בקהלם ובחיבורם יחד, אחלקם ביעקב, כי לוי נתפזר בשנים עשר שבטים כדכתיב ביהושע, נמצא שמעון לבדו בלא לוי:

(ח). יהודה אתה יודוך: המפרש ישבחוך אחיך שטות בידו, אלא לפי שגינה את הראשונים ונטל מלכות מראובן, ופיזר שמעון ולוי, אמר ליהודה אבל אתה יתנו לך אחיך הוד מלכות, כמו שמוכיח סוף הפסוק וישתחוו לך בני אביך, וכן ונתתה מהודך עליו, תן לו משירותך בחייך, וכן בדניאל ולא נתנו עליו הוד מלכות, וכן בשלמה כתיב הוד מלכות, ויתן עליו הוד מלכות בדברי הימים, יודוך ימליכוך, כמו יהודוך, כדכתיב כי על כן עמים יהודוך וכן יושיעך ה' כמו יהושיע, ומכל מקום אע" שנגזר יודוך מן הוד מלכות, אין ה"י עיקר, אלא מגזרת חטופי פה פעל הוא של אות יו"ד כמו ישב יצא שיאמר הוציא הושיב, וכן מן ירה בים הורה, ויורו המורים, וכן איש לא הונה מגזרת לא תונו, וכן יאמר הודו לה' יודו לה' הונה וריחם, כלם עיקרם בראשם אות יו"ד ונופלת לפרקים ובאה אות וי"ו במקומה:
וישתחוו: תמלוך עליהם:
בני אביך: לפי שמארבע אמהות היו אמר בני אביך, אבל כשבירך יצחק את יעקב כתוב בני אמך:

(ט). גור אריה יהודה: כמו והנה כפיר אריות, הנער קרוי גור כדכתיב בתוך כפירים רבתה גוריה, לפי שהוא קל וגיבור יותר מאריה זקן, ממשיל את יהודה לגור אריות:
מטרף בני עלית: את יהודה בני לאחר שעלית מלטרוף טרף באומות ותכרע ותשכב בעירך, לא יבא אויב להחרידך ולהקימך ממקומך, זהו עיקר פשוטו, בני כפילו של יהודה, והמפרשו במכירת יוסף לא ידע בשיטה של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל:

(י). לא יסור שבט מיהודה: המלכות הניתן לו להשתחות לו כל אחיו שנים עשר, לא תפסוק ממנו כל אותה הגדולה, ולא מחוקק ושררה מזרעו עד כי יבא יהודה שילה, כלומר עד כי יבא מלך יהודה הוא רחבעם בן שלמה שבא לחדש המלוכה בשילה, שזהו קרוב לשכם, אבל אז יסורו עשרת השבטים ממנו וימליכו את ירבעם ולא נשאר לרחבעם בן שלמה רק יהודה ובנימין:
ולו יקהת עמים: קבוצת האומות שהיו כפופים תחת שלמה אביו כדכתיב וילך רחבעם שכמה כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו, ושכם אצל שילה כדכתיב ביהושוע ויאסוף יהושוע את כל שבטי ישראל שכמה וכל הפרשה, ולבסוף מפרש כל אילו הדברים היו לפני ה' בשילה, וגם בשופטים הנה חג ה' בשילה, וגו' למסילה העולה מבית אל שכמה וגו', וגם בירמיה ויבאו האנשים משכם משלו ומשמרון, וקרקע חלקה היה בשכם סביב האלה אשר עם שכם, הראויה להתקבץ שם בני אדם ולכבוד משכן אשר בשילה הסמוך שם, ושפט זה תשובה למינין, שאין כתוב כי אם שילה שם העיר, שאין לעז במקרא, ולא שלו כתוב כאן כדברי העברים, ולא שליח כדברי הנוצרים, ויעקב עיקר הגדולה של יהודה שמדוד עד רחבעם פירש, אבל חוסר הגדולה לא רצה לפרש, אלא מכללו של מקרא אתה מדקדק שמשילה ואילך נתמעטה:

(יא). אסרי לגפן עירה: עיר בן אתונות צריך לקשור לגפן אחת להטעינו מרוב ענבים, ולשורקה אחת בני אתונו, כפל לשון כדכתיב בשלמה וישראל ויהודה רבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כי משופע ביין היו:
כבס ביין לבושו: לאחר שבצרו הענבים ודורכין אותן בגיתות, מתלכלכין בגדיהם בדריכת היינות, כדכתיב מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת, וכתיב שם וכל מלבושי אגאלתי, ואחר הדריכה שותים את היין, ולכך הוא אומר כלילי עינים מיין, כדכתיב למי חכלילות עינים למאחרים על היין:
סותה: לשון בגד:
חכלילי: אדמות עינים קרוי כן:
ולבן שינים משתיית חלב: כדכתיב שתיתי ייני עם חלבי, וכן בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, ולבן כמו לבן, כשהוא דבוק יאמר ולבן, כמו מן חלב וחלב צאן:

(יג). לחוף ימים: שפת הים, שהים חופף שם ומתחכך, ואם תאמר מה בצע מאחר ששפת הים גבוהה מד ואין יוכלין לרדת שם לקנות סחורה, לכן הוא מפרש והוא לחוף אניות במקום הנמל והשפה נמוכה ובאין האניות ובאין יושבי הארץ וקונים סחורה שבאניות:
עד צידון: שהוא מקום סחורה רבה, כדכתיב סוחר צידון ועובר ים מילאוך ביחזקאל, ובישעיה כתיב בושי צידון כי אמר ים מעוז הים וגו' ולכן אמר משה שמח זבולון בצאתך בים לסחורה:

(יד). יששכר חמור גרם: לא כזבולון שהולך עם עוברי ימים לסחורה, אלא עובד אדמה יהיה כחמור בעל איברים חזק מצוי בין המשפתים, תחומי העיר לחרוש ולעבוד את האדמה, כדכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור, לחרוש ולזרוע, וכן אמר משה שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך:

(טו). וירא יששכר מנוחת הארץ כי טוב יותר מלצאת למרחקים ואת הארץ כי נעמה ומצלחת כדכתיב אל המנוחה ואל הנחלה, ויט שכמו לסבול עול של מלכי ישראל, ויהי למס עובד לתת למלכים עישור תבואותיו כדכתיב ואת שדותיכם יעשור, זהו עיקר הפשט, ובשורת עושר הוא לשבט יששכר:

(טז). דן ידין עמו: המפרשו על שמשון לא ידע בעומק הפשט של מקרא כלל, וכי יעקב בא להתנבאות על אדם אחד שנפל ביד פלשתים וינקרו את עיניו ומת עם פלשתים בעניין רע? חלילה חלילה, אך על שבטו של דן נתנבא שהיה מאסף לכל המחנות וגם ביהושע כתיב והמאסף הולך אחר הארון, ולפי שהיה הולך כל הימים בין בימי משה בין בימי יהושע אחר כל הדגלים, והיה צריך להלחם עם כל האומות הרודפים אחריהם לזנב הנחשלים אחריהם בדרך, ולהנקם מן האומות כי גיבורים היו, לכך אמר יעקב דן ידין עמו, ינקום נקמת עמו כאחד כל שבטי ישראל, היה נוקם נקמתם ומשמרם מרודפיהם, כמו כי ידין ה' עמו וגו' דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, וכמו ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה:

(יז). יהי שבטו של דן נחש עלי דרך: להרוג את האומות:
ויפול רכבו: האויבים נופלים לפניו:

(יח). לישועתך דן קויתי ה': אני מקוה ה' שיושיע אותך וישגבך על האומות:

(יט). גד גדוד: ישראל יגודו אחריו כשיהיו הולכים למלחמות יהושע וכדכתיב חלוצים תעברו לפני אחיכם, ובשוב גד מן המלחמה ישובו של גד אחר עקיבן של ישראל, שכן דרך כשיוצאין למלחמה יוצאין תחילה ובחזרתם הם אחרונים לשמור את השבטים מן המלחמה פן ירדפו האויבים אחריהם:

(כ). מאשר שמנה לחמו: כי מאשר היו מביאין שמן זית ומטגנים מאכלם בשמן, וכן אמר משה ברוך מבנים אשר וגו', יברכוהו ישראל ויהי רצוי להם לפי שטובל בשמן רגלו:
והוא יתן מעדני מלך: מס של שמן היו גובין ממנו מלכי ישראל למשוח בו לעדן את בשרם כדאמרינן במנחות אנפיקינון שמן זית שלא הביא שליש ולמה סכין אותו שמשיר את השער ומעדן את הבשר כמו היתה לי עדנה בשר חלק:
אילה שלוחה: גבורים קלים כאילות כדכתיב וכצבאים בהרים למהר:
הנותן אמרי שפר: בשובם מן המלחמה ממהרים מתוך קלותם לבשר בשורות משופרות של נצחון המלחמה, וכדכתיב זבולון עם חרף נפשו למות ונפתלי על מרומי שדה, כדרך הצבאים הרצים על מרומי הרים:

(כב). בן פורת יוסף בן פורת עלי עין: הרי פסוק זה דוגמא לחצאים בראש המקרא שאינו משלים דבורו בראש המקרא, אלא שמזכיר במי הוא מדבר וחוזר וכופל חצי ראש המקרא ומסיים דבורו, כמו נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם, כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו, עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו, הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל, ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, אף כאן בן פורת יוסף, בן הפורה וגדל יוסף, ועל מה הוא גדל? בן פורת עלי עין גדל ורבה על עין, להסתכל למעלה מן העין בקומתו וביופיו:
בנות מצרים צעדה כל אחת ואחת עלי שור לשון ראיה, כפל לשון של עלי עין, כמו ומגבעות אשורנו, שהיו בנות מצרים צועדות והולכות לראותו כמו אשת פוטיפר וחבירותיה, ומתוך כך וימררוהו ורובו, מתוך שנתנה אשת פוטיפר עיניה בו, השליכוהו בבית האסורים:

(כג). ורבו כפל לשון של חצים שבפסוק כמו יסובו עלי רביו חציו, ולכן הוא נדגש, אבל מגזירת מריבה יאמר אשר רבו בני ישראל, כמו מן קם קמו, מן שב שבו, כי יאמר מן הרב רב עם ישראל רבו, ומדמה הפסוק לשון הרע של אשת פוטיפר לחצים כדכתיב חץ שחוט לשונם מרמה דבר, וידרכו את לשונם קשתם שקר, ורבו מגזרת רבב, כמו סבו מן סבב, צהלי ורוני מן רנן, רבו שיטרוט ב"ל:

(כד). ותשב באיתן קשתו: הקשת החזק שקורין ארבלטרא, מושיבין אותו על עץ איתן וחזק שקורין פורקא, והמושך בקשת ההוא, אם הוא אדם חזק מאד מושך את חבל הקשת בזרועיו ונכפפין זרועיו עד גופו יורה החץ למרחוק, ואם הוא חלש אינו יכול למשוך החבל, וכן פירוש המקראות מצרים ירו בו חצים ונתנוהו בבית הסוהר ועינו בכבל רגלו והוא יצא ומלך עליהם כי קשת שלו היה חזק ואיתן משלהם, ואסרם כדכתיב לאסור שריו בנפשו:
ויפוזו זרועי ידיו: נכפפו זרועיו במושכו חבל הקשת וזרק חיציו עליהם כי איש חזק היה למשוך קשת איתן שקורין פורקא, וכן מצינו זרוע אצל דריכת קשת, כדכתיב ונחתה קשת נחושה זרועותי, והוא לשון דריכת קשת, וכן כי חיציך נחתו בי ותנחת עלי ידיך:
ויפוזו: נכפפו, כמו ויהי דוד מפזז ומכרכר פיזוז בידים כירכור ברגלים, ויפוזו מן פזז כמו יסוכו מן סבב:
מידי אביר יעקב: על ידי הק' בא לו זה הנצחון והממשלה:
אביר יעקב: כפל לשון של רועה אבן ישראל, וכן אביר הרועים אשר לשאול, וגם הרועים קרואים אבירים על שהבקר והשוורים קרואים אבירים כדכתיב עדת אבירים בעגלי עמים, וכן סבבוני פרים רבים אבירי בשן כתרוני, מידי אביר יעקב, מי גרם לך? הק' שהי אביר יעקב האלהים הרועה אותי עד היום הזה, שעל ידי גדולתך זן אותי במצרים, משם הק' גרם לך להיות רועה אבן ישראל, משפחת ישראל, שכילכל יוסף את אביו ואת אחיו, אבן לשון אב ומשפחה, נו"ן יתירה כמו נו"ן של שגעון ועורון, ומ"ם של ריקם ותהי הכנם:

(כה). מאל אביך: בא לך כל זה, והוא יעזרך:
ברכות תהום: שהתהום עולה ומשקה את הארץ:
ברכות שדיים: שלא יהיו השדיים צומקים ולא ימותו הילדים מחוסר חלב:
ורחם: ואף בתוך הרחם לא ימות העובר, ולעניין הקללה כתוב למפרע, תן להם רחם משכיל, ואפילו כשיגדלו יהיו השדיים צומקים, ולא זו אף זו:

(כו). ברכות אביך גברו על ברכות הורי: ברכות אביך יעקב שבירכני הק' כדכתיב והנה ה' נצב עליו וגו', גברו על ברכות הרים כדכתיב שם ופרצת ימה וקדמה וגו' נחלה טובה ובלא מצרים מעולה מכל הרי עולם:
עד תאות: עד סוף גבעות עולם, לשון והתאויתם, תתאו לבוא חמת, וברכות משה מוכיחין על פסוק זה, כי הורי לשון כפל של גבעות עולם, דכתיב שם ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם, ואותן ברכות תהיינה לראש יוסף:
נזיר אחיו: מלך על אחיו:

(כז). בנימין זאב יטרף: על שאול שהיה מלך ראשון נתנבא שפשט בכל סביבותיו בכל האומות, וכתיב שם בכל אשר יפנה ירשיע, שחבל בכל האומות, וגם בנימין היה עם מלכי יהודה הצדיקים אשר גברו על האומות כדכתיב באסא וביהושפט ובחזקיהו:
ולערב יחלק שלל: שכן מנהגו של זאב, זאב ערבות ישדדם, זאבי ערב לא גרמו לבקר:
אשר כברכתו: העתיד לבא לו כמו שאמור למעלה אשר יקרא אתכם באחרית הימים:

(ל). לאחוזת קבר: ולא יוכלו לערער מלקוברני:

(לג). ויאסוף רגליו: הכניסן במיטתו, כי עד עתה היה יושב כדכתיב וישב על המיטה, ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו ולהגיד בא הכתוב חיבתו של יעקב שנתן הק' בו כח עד עת גויעה: