ספורנו/בראשית/כט

אעריכה

"וישא יעקב רגליו" הנה כשילך האדם מדעתו אל מקו' מכוון מאתו יצדק עליו שהו' נושא את רגליו. אבל כאשר יסע מאיזה מקום מבלי אין שם מנוח לכף רגלו יצדק עליו שרגליו נושאות אותו כענין יובילוה רגליה:


ועריכה

"השלום לו" הנה השתדל לדעת את שלום לבן קודם שיראה פניו כי אין ראוי לאורח הבא לפקוד את האזרח בעת שמחתו ובהפכו על אופן אחד:


זעריכה

"הן עוד היום גדול" הצדיק ימאס את העול ג"כ אל האחרים כאמרו תועבת צדיקים איש עול:


טעריכה

"כי רועה היא" יודעת חכמת מלאכת המרעה:


יעריכה

"כאשר ראה יעקב את רחל" אבל קודם לכן לא רצה לגלגל את האבן שלא לחוב לאחרים כי חשש שמא ישקו הרועים אותם השלשה עדרים ולא ימתינו לעזור לאחרים:


יאעריכה

"וישא את קולו ויבך" על שלא זכה לשאת אותה בנעוריו והיו לו לעת כזאת בני נעורים:


יבעריכה

"כי אחי אביה הוא" להודיע שלא תטא במוסר כשנשק אותה: " וכי בן רבקה הוא" הזכיר לה את רבקה אף על פי שהיתה בלתי נודעת לרחל כדי שתגיד לאביה:


יגעריכה

"את שמע יעקב" שגלל את האבן הוא לבדו: " ויספר ללבן" להודיע שלא בא אליו לצורך פרנסה אלא להמלט מאחיו ושבמצות אמו ישב עמו:


ידעריכה

"אך עצמי ובשרי אתה" אף על פי שתוכל להתפרנס בלעדי במלאכת המרעה או בזולתה מכל מקום אתה עצמי ובשרי וראוי שתשב בביתי: " וישב עמו" בעבודתו לרעות צאנו כמו שבה עמדי ויואל משה לשבת את האיש לפיכך אמר לו אחר כך ועבדתני חנם:


יזעריכה

"יפת תאר" יפת התמונה מענין ובמחוגה יתארהו: " ויפת מראה" בצבע העור שהיה צח ואדום כי אמנם הצבע הוא מושג לחוש הראות:


יחעריכה

"אעבדך שבע שנים ברחל" אין ספק שלא היה הצדיק נושא אשה להעמיד בנים אם לא היה בידו לפרנסה בפרט בשאר וכסות כאמרם ז"ל (יבמות פ' הבא על יבמתו) נושא אדם כמה נשי' והוא דאית ליה למיקם בספוקייהו ולכן אין לחשוב שלבן שהי' בעל ממון יתן לו בנותיו אם לא היה בידו לפרנסם אם כן באמרו כי במקלי עברתי היתה הכונה שלא היה בידו אז מקנה ולא דרך לעשות מלאכה להרויח ולהתפרנס בה וענין העבודה בשביל רחל היה למוהר כמנהגם שהיו נותנים מוהר לאב שיתן את בתו כאמור אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמהר הבתולות ומה שאמרו אחר כך כי מכרנו היה שחשבו בענותן שהיה המוהר יותר מן הראוי בשבילן: " בתך הקטנה" כי תוך ז' שנים יהיה עתה עת דודים ותוכל בין כך להשיא הגדולה:


כעריכה

"ויהיו בעיניו כימים אחדים" שחשב שהיה ראוי לתת מהר רב מזה: " באהבתה אותה" שהאהבה מקלקלת השורה:


כאעריכה

"ואבואה אליה" נעשה הנשואין לא האירוסין בלבד כי חפץ להשיג נחלת ה' בנים:


כועריכה

"לא יעשה כן במקומנו" לא הניחוני אנשי המקום לקיים דברי:


כזעריכה

"ונתנה לך" ואז יסכימו גם הם:


לעריכה

"ויאהב גם את רחל" לא בשביל האשות בלבד אבל גם באשר היא רחל בשביל מעשיה הנמשכים לצורתה האשיית: " מלאה" אף על פי שהיתה היא הראשונה שאין המנהג שימצא אדם קורת רוח אלא בה כמו שהזכירו רבותינו ז"ל:


לאעריכה

"כי שנואה לאה" שהכיר בה אחר כך סימני עקרה כאמרו ויפתח את רחמה וחשב שבשביל זה הסכימה להטעותו: " ורחל עקרה" היתה עקרה כטבעה ונשארה כך עד שהאל יתב' פתח את רחמה:


לבעריכה

"בעניי" שהיה בעלי חושדני שהסכמתי להטעותו ותמורת החשד נתן האל ית' לי זרע כענין בסוטה:


לגעריכה

"כי שנואה אנכי" ותמורת השנאה המסובבת מן החשד נתן לי גם את זה:


לדעריכה

"הפעם ילוה" שכבר אני מוחזקת בהיותי רבת בנים כאמרם ז"ל בתלת זמני הוא חזקה:


להעריכה

"על כן קראה שמו יהודה" שיש בזה השם אותיות השם הנכבד ועם זה לשון ההודאה ונראה שהיו כל אלה שמות של קדמונים כמו שמצינו קודם לזה יהודית בת בארי וכן שמואל בן עמיהוד קודם לשמואל הנביא והיו בוחרים מהשמות הקודמים את הנופלים על הלשון המאורע: