מפרשי רש"י על בראשית כז ג
רש"י
"תליך" - חרבך שדרך לתלותה
"שא נא" - ל' השחזה כאותה ששנינו (ביצה כח) אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלה (ב"ר)
"וצודה לי" - מן ההפקר ולא מן הגזל
רש"י מנוקד ומעוצב
שָׂא נָא – לְֹשוֹן הַשְׁחָזָה, כְּאוֹתָהּ ֹשֶשָנִינוּ (ביצה כ"ח ע"א): "אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּה" – חַדֵּד סַכִּינְךָ וֹּשְחוֹט יָפֶה, שֶׁלֹּא תַאֲכִילֵנִי נְבֵלָה.
תֶּלְיְךָ – חַרְבְּךָ שֶׁדֶּרֶךְ לִתְלוֹתָהּ.
וְצוּדָה לִי – מִן הַהֶפְקֵר וְלֹא מִן הַגֶּזֶל (בראשית רבה סה,יג).
מפרשי רש"י
[ג] אבל משיאה על גבי חבירתה. אף על גב שרש"י פירש לשון השחזה, אין השחזה ממש, שהרי חילוק יש בין השחזה ובין משיאה. ונראה שיצחק הקפיד דוקא לומר "שא" ולא לשון השחזה ממש, כי השחזה - שהוא על הרחיים - אדרבא מביאה פגימה בסכין, אבל 'משיאה' מעברת הפגימה:
[ד] שאל תאכיליני נבילות. ואף על גב שהיה עשו בחזקת כשרות, היה צריך יצחק להזהירו, שהיה מתיירא שמא ימהר לכיבוד אב ואם, ומתוך זה ימהר בבדיקה ולא יבדוק בכוונת הלב ובמתון. לפיכך הזהירו שיבדוק הסכין יפה במתינות, ולא יחוש על כבודו:
[ה] מן ההפקר. ואף על גב שהיה עשו בחזקת כשרות, היה צריך להזהירו שלא יצוד חיות ועופות בסמוך לעיר, כההיא דתנן מרחיקין מן העיר, דלאו ודאי גזל הוא, והיה יצחק סבור שמא יעלה על דעתו שכבוד אב ואם דוחה אסור דרבנן, דהיינו ספק גזל - דדבריהם, ולפיכך הזהירו שגם זה לא יעשה, אלא ירחיק מן העיר. אי נמי דהכא הוצרך להזהירו טפי באזהרה יתירה על השחיטה ועל הגזל, מפני שאם יהיה חוטא בשגגה לא תבא הברכה, כי אין הקב"ה עם החוטא אף על גב שהוא בשגגה, ולכן היה מזהירו, אף כי היה בחזקת כשרות אצלו, הזהירו שלא יטעה שיהיה סבור שהוא הפקר ולא יהיה הפקר, וכן על השחיטה לבדוק יפה הסכין ולא יטעה: