מ"ג בראשית כו כו


כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואבימלך הלך אליו מגרר ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַאֲבִימֶ֕לֶךְ הָלַ֥ךְ אֵלָ֖יו מִגְּרָ֑ר וַאֲחֻזַּת֙ מֵֽרֵעֵ֔הוּ וּפִיכֹ֖ל שַׂר־צְבָאֽוֹ׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וַאֲבִימֶלֶךְ אֲתָא לְוָתֵיהּ מִגְּרָר וְסִיעַת מֵרָחֲמוֹהִי וּפִיכׂל רַב חֵילֵיהּ׃
ירושלמי (יונתן):
וְכַד נְפַק יִצְחָק מִגְרָר אִתְיַבְּשָׁן בֵּירֵיהוֹן וְאִילָנֵיהוֹן לָא עָבְדוּ פֵירִין וְאַרְגִישׁוּ דִבְגִין דְתָרִיכוּ יָתֵיהּ הֲוָה לְהוֹן כָּל דָא וְאָזַל אֲבִימֶלֶךְ לְוָותֵיהּ מִגְרָר וְאַתְקֵיף בְּרַחֲמוֹי לְמֵיזַל עִמֵיהּ וּפִכל רַב חֵילֵיהּ:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ואחזת מרעהו" - כתרגומו וסיעת מרחמוהי סיעת מאוהביו (ב"ר) ויש פותרין מרעהו מ' מיסוד התיבה כמו (שופטים יד) שלשים מרעים דשמשון כדי שתהיה תיבת ואחוזת דבוקה אבל אין דרך ארץ לדבר על המלכות כן סיעת אוהביו שאם כן כל סיעת אוהביו הוליך עמו ולא היה לו אלא סיעה אחת של אוהבים לכן יש לפותרו כלשון הראשון ואל תתמה על תי"ו של ואחוזת ואע"פ שאינה תיבה סמוכה יש דוגמתה במקרא (תהלים ס) עזרת מצר (ישעיהו נא) ושכורת ולא מיין

"אחזת" - לשון קבוצה ואגודה שנאחזין יחד 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ – כְּתַרְגּוּמוֹ: "וְסִיעַת מֵרָחֲמוֹהִי", סִיעַת מֵאוֹהֲבָיו. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין "מֵרֵעֵהוּ" מ"ם מִיסוֹד הַתֵּיבָה, כְּמוֹ "שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים" דְּשִׁמְשׁוֹן (שופטים יד,יא), כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה תֵיבַת "וַאֲחֻזַּת" דְּבוּקָה. אֲבָל אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְדַבֵּר עַל הַמַּלְכוּת כֵּן, "סִיעַת אוֹהֲבָיו", שֶׁאִם כֵּן כָּל סִיעַת אוֹהֲבָיו הוֹלִיךְ עִמּוֹ, וְלֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא סִיעָה אַחַת שֶׁל אוֹהֲבִים. לָכֵן יֵשׁ לְפָתְרוֹ בַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן. וְאַל תִּתְמַהּ עַל תָּי"ו שֶׁל "אֲחֻזַּת", וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תֵּיבָה סְמוּכָה, יֵשׁ דּוּגְמָתָהּ בַּמִּקְרָא: "עֶזְרָת מִצָּר" (תהלים ס,יג), "וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן" (ישעיהו נא,כא).
אֲחֻזַּת – לְשׁוֹן קְבוּצָה וַאֲגֻדָּה, שֶׁנֶּאֱחָזִין יָחַד.

רשב"ם

לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ואחוזת מרעהו" - כתרגומו: חבורת אוהביו, כמו: (שופטים טו ו): "ויתנה למרעהו".

והמ"ם כמו מ"ם של "מריע ותוקע", וכמ"ם של "אנכי מסב כלי מלחמה".

וכן: (משלי יב כו): "יתר מרעהו צדיק ודרך רשעים תתעם": הצדיק יתר ויכונן דרך ישר את מרעהו (כמו (במדבר יג ב): "ויתֻרו את ארץ כנען"), אבל דרך רשעים לעצמם ושכיניהם תתעם, "פייט' אשגרור" בלע"ז.

יתוּר - הוא את עצמו; יתֵר - הוא את אחרים, כמו ישוּב - ישִיב, יקוּם - יקִים; זה פועל וזה מפעיל.

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ואבימלך הלך אליו מגרר. מגורר, שעלו בו צמחים כלומר פצעים וחבורות, כן דרשו בב"ר.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"ואבימלך הלך" אחר שהתעורר לקרא בשם ה' כרו שם עבדי יצחק באר מצלחת בלתי מריבה ואבימלך הלך אליו לכרות ברית ולא הזיקוהו עוד:

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ואבימלך הלך אליו מגרר וכו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר מגרר והוא דבר ידוע. גם אין צורך בהודעה זו. ורז"ל הרגישו ודרשו (ב"ר פס"ד) מגורר וכו' וזה דרך דרש. עוד למה הוצרך לקחת עמו פיכל ואחוזת מרעהו, ואם לטכסיסי מלוכה לא היה צורך לכתוב להודיע דברים שאין לנו בזה צורך:

אכן כוונת הכתוב היא לתרץ מה שיקשה לנו למה הוצרך אבימלך לחזר אחר יצחק לכרות לו ברית ללא צורך כי כבר נשבע לו אברהם (כא כג) אם תשקור לי ולניני ולנכדי, ומה מיחוש היה לו לאבימלך בשבועת אברהם שהוצרך לשבועת יצחק, ורמב"ן ז"ל הרגיש ליישב ואמר שיראת אבימלך שיצחק יפר הבטחת אברהם לצד שהם הפרו ברית וגרשוהו מאתם ע"כ. ולא ראיתי שהתנה אבימלך לאברהם בשבועתו לשבת בארצו הוא ובניו ואין הפרת ברית במה ששלחו יצחק, ועדיין קושיא במקומה עומדת שלא היה צריך לברית יצחק. אשר על כן בא הכתוב ואמר מגרר פי' מטעם גרר יש מקום לחוש לביטול ברית אברהם והוצרכו לחזק ברית עם יצחק. והוא על דרך מה שאמרו בנדרים דף ס"ה וז"ל תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו. וכתבו הגהות מיימוניות בפ"ו מהלכות שבועות וז"ל ואמר ר"י ודוקא לכתחלה צריך בענין זה אבל לא דיעבד ולכתחלה לא אמרו אלא באדם העושה לו טובה כגון משה שנתן לו יתרו בתו וצדקיהו שהוציאו נבוכדנצר ממאסר וכו' אבל אדם אחר אפילו לכתחלה כדמוכח מפרק אלו נאמרין וכו' (סוטה לו) ע"כ. הנה מוכח כפי זה שיכול הנשבע על דעת חברו לעשות התרה אפילו לכתחלה אפילו שלא בפניו ואין צריך לומר דיעבד כל שלא קבל הנאה ממנו. ויש לך לדעת כי אברהם לא קבל הנאה מאבימלך כי מה שנתן לו מתנות הוא לצד כלימת שרה ומה שנתן לו לשבת בגרר לא קבל אברהם, וכמו שנראה מהכתובים כי פנה תיכף והלך לו מגרר וישב לו בבאר שבע מקום שגר שם יצחק אחר שלוחו מגרר. ושוב בא לידי מאמר אחד (ב"ר פנ"ד) וז"ל כחסד אשר עשיתי וגו' מה חסד עשה עמו שאמר לו הנה ארצי לפניך וגו' והוא לא קבל ע"כ. הרי שסוברים רז"ל שהחסד שעשה עמו שאמר לו הנה ארצי לפניך וגו' לא קבלו, והגם שאומר כחסד הם דברי עצמו ואינו כן, ולא כן היה ביצחק שהושיבו בארצו וישב שם ועשה והצליח בכל טוב, והוא אומרו ואבימלך הלך אליו והטעם מגרר פי' מדין הנמשך מאמצעות גרר, כי לאברהם לא היתה טובת גרר טובה שהוא לא קבל ושבועתו ישנה בהתרה וליצחק היתה הטבה ולזה תתקיים השבועה כשתהיה בשביל הטובה ואינו יכול להתיר שלא ברצונו של אבימלך:

ועוד אפי' אם תמצא לומר כי אבימלך כשהשביע אברהם היה דעתו הפך דעת ר"י שכתבו הגהות מיימוניות והיה סובר כרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות שבועות דכל שהשביע חבירו על דעתו הגם שלא קבל ממנו הנאה אין מתירין לו אלא בפניו אף על פי כן לא סמך בדעתו על השבועה כי מודה שאם דיעבד התיר שבועתו מותרת כיון שלא היתה טובת הנאה באמצע, ודין זה שוים בו כל המורים, לזה הלך ליצחק שהיתה לו טובת הנאה, ובזה כתבו הראב"ד והרשב"א והאחרונים שהגם שהתיר דיעבד אינו מותר. גם נתחכם לקחת אחוזת וגו' ופיכול לחזק השבועה כאשר אבאר:

ואחוזת מרעהו ופיכול וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לקחת עמו אחוזת מרעהו מה שלא עשה כן בימי אברהם:

אכן יתבאר הענין על פי מה שנסתפק ר"ת (ר"ן נדרים סה א) בהנשבע על דעת חבירו בשביל הטבה אם דיעבד התירוהו אם מותר או לא ולא הוכרע. ולסברא זו חש אבימלך גם לשבועה זו הגם שהוא בשביל טובה, ונתחכם לעשות חיזוק שלא תועיל לו ההתרה, והוא על דרך מה שאמרו בגיטין דף מ"ו מחלוקת ר' יהודה ורבנן ר"י סבר נדר שהודר ברבים אין לו התרה כיון דנדר בפני רבים שוב אינו יכול להתיר ורבנן סברי יכול להתיר. ואמרו בגמ' דף ל"ו אמר אמימר אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו התרה נדר שהודר על דעת רבים אין לו התרה ע"כ. וכתבו התוספות דאיכא פנים לומר שלא דחה אמימר דעת ר"י שאמר נדר שהודר בפני רבים אין לו התרה. וגם מדברי רב יוסף (פסחים קז) נמי מוכח דהלכה כר"י ובמסקנת דבריהם העלו דהלכה כרבנן והגאונים פסקו כר"י. וכפי זה נתחכם אבימלך להביא עמו רבים אחוזת וגו' ופיכול כדי שידור בפני רבים. והנה נחלקו אמוראים בגיטין (דף מו.) וז"ל ידעו בו רבים כמה רבים רב נחמן אמר ג' ר' יצחק אמר עשרה, והצצתי בדברי רז"ל שנחלקו בב"ר רבי יהודה ור' נחמיה וז"ל ר"י אומר אחוזת מרעהו שמו ר' נחמיה אומר סיעת מרחמוהי ע"כ. ואולי כי מחלוקתם תלויה במה שנחלקו האמוראים חד אמר שלשה וחד אמר עשרה ר"י שאמר אחוזת שמו סובר כמה רבים שלשה ולזה אמר אחוזת שמו ורבי נחמיה סובר עשרה לזה אמר סיעת וגו' שבזה היו עשרה לתכלית הכוונה כדי שיהיה על דעת רבים שאין לו התרה וכדעת ר"י:

ואפשר שנתחכם גם לדעת רבנן שאמרו שישנו בהתרה ולזה הביא פיכול, וכדברי אמימר שיודו רבנן בנדר על דעת רבים שאין לו התרה לזה הביא פיכול ואמר ר' נחמיה פי שכל צבאות וכו' ע"כ והשביעו אבימלך ליצחק על דעת כל צבאותיו:

וראיתי כי רבי יהודה ור' נחמיה שנחלקו בפירוש אחוזת וגומר נחלקו גם כן (ב"ר פס"ד) בפי' פיכול, ואפשר כי טעם אחד לב' המחלוקות ר"י שסובר אחוזת שמו וסובר כיון שטעם אבימלך הוא שיהיה הברית בפני רבים ורבים הם ג' לזה הניח הכתוב כפשוטו ג' המה רבים אבימלך ופיכול ואחוזת ור"נ שלא הספיק לו לקראות רבים ג' ופי' אחוזת סיעת מרחמוהי אם כן פיכול זה למה הביאו וכי הביאו למה הוצרך הכתוב להזכירו כי העשרה הנה הנם בסיעה שאין סיעה פחות מעשרה לזה פי' פי שכל וכו' ולמדה אחרת נתכוין שתהיה על דעת רבים כמו שכתבתי ולא יקשה בעיניך מה שפירשנו שנחלקו התנאים במה שנחלקו האמוראים, כזה הם רבים כי לא היו האמוראים בקיאים בברייתות ובפרט באגדות:

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ואבימלך הלך אליו מגרר, [מגורר], מלמד שנכנסו ליסטין בתוך ביתו והיו מקרקרין בו כל הלילה. [דבר אחר מגרר,] מגורר, שעלו בו צמחין.

ואחוזת מרעהו, ר' יהודה אומר: "אחוזת מרעהו" שמו; ר' נחמיה אמר: סיעת מרחמוהי. ופיכל שר צבאו, ר' יהודה אומר: פיכל שמו; ר' נחמיה אומר: פה שכל צבאותיו נושקין לו על פיו.