רשב"ם על בראשית כו


פסוק כו

לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ואחוזת מרעהו" - כתרגומו: חבורת אוהביו, כמו: (שופטים טו ו): "ויתנה למרעהו".

והמ"ם כמו מ"ם של "מריע ותוקע", וכמ"ם של "אנכי מסב כלי מלחמה".

וכן: (משלי יב כו): "יתר מרעהו צדיק ודרך רשעים תתעם": הצדיק יתר ויכונן דרך ישר את מרעהו (כמו (במדבר יג ב): "ויתֻרו את ארץ כנען"), אבל דרך רשעים לעצמם ושכיניהם תתעם, "פייט' אשגרור" בלע"ז.

יתוּר - הוא את עצמו; יתֵר - הוא את אחרים, כמו ישוּב - ישִיב, יקוּם - יקִים; זה פועל וזה מפעיל.

(א). מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם: כדכתיב ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, לא הוצרך פסוק זה אלא להודיעך שכשם שאברהם אביו היה הולך בשביל הרעב למצרים, כך יצחק היה יורד למצרים דרך ארץ פלשתים, דרך קצרה, כדכתיב ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא ולכך אמר לו הקב"ה אל תרד מצרימה לפי שיודע הקב"ה שהיה יורד למצרים:

(ג). כי לך ולזרעך וגו': ובשביל שנתתי לו ולזרעו את הרץ הזאת ציויתי לו ללצאת מארצו וממולדתו כדכתיב שם אל הארץ אשר אראך:

(ה). עקב אשר שמע אברהם בקולי: על העקידה דכתיב עקב אשר שמעת בקולי:
וישמור משמרתי: כגון מילה דכתיב בה ואתה את בריתי תשמור:
מצותי: כגון מצות שמונה ימים דכתיב כאשר ציוה אותו אלהים:
חוקותי ותורותי: לפי עיקר פשוטו כל המצות הניכרות כגון גזל ועריות וחימוד ודינין והכנסת אורחים, כלם היו נוהגין קודם מתן תורה אלא שנתחדשו ונתפרשו לישראל וכרתו ברית לקיימן:

(ח). ויהי כי ארכו לו שם הימים: לא נזהר מעתה כל כך שלא להתנהג עם אשתו מנהג אישות מאחר שלא נתנו לב לגוזלה ממנוL
מצחק: תשמיש, כדכתיב בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי, ובמקום אחר הוא אומר בא אלי לשכב עמי:

(יב). בארץ ההיא: אע"פ שהארץ קשה:
בשנה ההיא: אע"פ שהיא שנת בצורת ורעבון:
מאה שערים: שדה ששיערוהו שיוציא כור אחד הוציא מאה כורין:

(יד). ועבודה רבה: עבודת שדות וכרמים, כי סתם עבודה עבודת קרקע היא:

(טו). סתמום פלשתים: שלא יחזיקו נביו בהם אחרי מותו, והוצרך לכתוב בשביל שכשנתרחק משם שב וחפרם דוגמת וחם הוא אבי כנען:

(יח). אשר קרא להן אביו: כדי שלא יוכל אדם לערער עליהן:

(כב). ולא רבו עליה לפי שנתרחק ממרעיתם דכתיב ויעתק משם:

(כג). ויעל משם באר שבע: כי היה מתיירא מהם, שכן מוכיח שאמר לו הקב"ה אל תירא כי אתך אנוכי, נמצא שהיה מתיירא:

(כה). ויכרו שם עבדי יצחק באר: ולא קרא לו יצחק שם עד לבסוף שאבימלך הלך אליו מגרר ונשבעו איש לאחיו ואז באו עבדיו והגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ואז קרא לו שבעה על שם השבועה שנשבעו הוא ואבימלך:

(כו). ואחזת מרעהו: כתרגומו, חבורת אהוביו, כמו ויתנה למרעהו, והמ"ם כמו מ"ם של מריע ותוקע, וכמ"ם של אנכי מסב כלי מלחמה, וכן יתר מרעהו צדיק ודרך רשעים תתעם, הצדיק יתר ויכונן דרך ישר את מרעהו כמו ויתורו את ארץ כנען, אבל דרך רשעים לעצמם ולשכניהם תתעם, פייט אשגריר בלעז, יתור הוא את עצמו, יתר הוא את אחרים, כמו ישוב ישיב יקום יקים, זה פועל וזה מפעיל:

(כח). תהי נא אלה אשר בינותינו ביני ובין אביך שתתקיים גם עתה בינינו ובינך שכן היה תנאי אם תשקור לי ולניני ולנכדי:

(כט). אתה עתה שאתה ברוך ה': דוגמת בא ברוך ה' שכתב בלבן, וכן עשה יצחק וילכו מאתו בשלום:

(לג). על כן שם העיר באר שבע: ואין זו אותו באר שבע של אברהם, כי שני באר שבע היו כדכתיב ויבא באר שבע אשר ליהודה:

(לד). ויהי עשו בן ארבעים שנה: ואז היה יצחק בן מאה, כי בן ששים היה בלדת רבקה אותם להודיענו בא מה שכתב אחריו ויהי כי זקן יצחק ויקח את את יהודית:

(לה). ותהיינה מורת רוח: לפי שעתיד לומר אם לוקח יעקב אשה מבנות כנען כאלה, לכך הוצרך לפרש תחילה:
מורת רוח: כמו מן עושה לזכר יאמר עושה דברו לנקבה, וכשהוא דבוק יאמר עושת, וכן יאמר מן מורה לשון ממרה מן ימרה את פיך יאמר מורה לנקבה וכשהוא דבוק יאמר מורת רוח קונטרריאנץ, אבל לב יודע מרת נפשו חטף קמץ לפי שהוא שם דבר, לשון מרורות אבל זה מלאפום הוא לשון פועל, ומגזרת כי מרה מריתי מחטופי למ"ד פעל: