רבינו בחיי על בראשית כו
<< · רבינו בחיי על בראשית · כו · >>
<< · רבינו בחיי על בראשית · כו · >>
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון. כתב הרמב"ן בזה אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם, ויש לתמוה עליו שהרי אמרו רז"ל עשרה רעבון באו לעולם, אחד בימי אדם הראשון שנאמר (בראשית ג) ארורה האדמה בעבורך, ואחד בימי למך שנאמר (שם) מן האדמה אשר אררה ה', אבל הנכון שיהיה באור הכתוב הראשון לזה לא ראשון לעולם, וכן פירש הרב הוא בעצמו כי היו זוכרים הרעב הראשון ומספרים עליו כי מפני הרעב ההוא הוצרך אברהם לצאת מן הארץ ולרדת למצרים, ויצחק בנו רצה ללכת בדרך אבותיו ולרדת למצרים עד שאמר לו הקב"ה אל תרד מצרימה.
וכתב הרב ז"ל כי הפרשה הזאת בענין יצחק עם אבימלך הכל רמז ודוגמא לגלות בבל, כי גלות אברהם למצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו לשם, ולכתו אל עיר גרר אל אבימלך לא היה גלות כי ברצונו הלך, דכתיב ויסע משם אברהם ארצה הנגב וגו' ויגר בגרר, אבל הליכתו של יצחק שם כענין שכתוב וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה ירמוז לגלות כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת, והנה גלותו היה ממקומו אל ארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אביו, וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותינו שהיו באור כשדים.
ודע כי הגלות הנזכר רמוז במעשה יצחק כאשר לא לקחו אשתו ולא היה להם רק הגלות והפחד, ומתחלה אמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת, ולאחר ימים חזר בו ואמר לו לך מעמנו ואחרי כן חזרו אליו בברית, וכן בגלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב, ובהיותם שם לא עבדום ולא ענו אותם אבל היו גדולי השרים במלכות, ואחרי כן אמרו (עזרא א ג) מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל, והזהירו עליהם שרי עבר הנהר, ואח"כ בטלו הבנין והיה בטל עד זמן ועדן, ואח"כ חזרו ונתנו רשות בבנין והזהירו ואמרו (עזרא ו') די להוון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי.
הגיד הכתוב כי כשהיה הרעב הזה הלך יצחק אל אבימלך, הוא היה אותו אבימלך שהיה בימי אביו שכרת עמו ברית והלך אליו אולי ייטיב לו בימי הבצורת ולא יצטרך לרדת למצרים, ואבימלך זה מפני בריתו של אברהם לא נגע בו ולא בביתו כלל, אבל אנשי המקום שאלו ממנו דרך שאלה בעבור אשתו, וזהו שכתוב וישאלו אנשי המקום לאשתו ואעפ"כ לא נגעו בה כי היו נזכרים ברית אברהם, וזהו שאמר לו כמעט שכב אחד העם את אשתך, כלומר אני לא נגעתי בה ונשמרתי ממנה אבל קרוב היה שיכשל בה אחד מאנשי הארץ והיית מביא עלינו אשם כאשר בא בזמן אביך, ע"כ.
גור בארץ הזאת. צוה אותו שלא יצא חוצה לארץ. וטעם הדבר לפי שנתקדש בהר המוריה והיה עולה תמימה ועל כן הזהירו שלא יצא מן הארץ הקדושה לעולם ושלא יטמא בארץ העכו"ם.
ומה שהוציא לשון הצווי בלשון גור אחר שאמר לו שכון, כדי לרמוז לו על גור אריה שהוא פחד יצחק, ואין לתמוה אם פחד יצחק ביום העקדה כיון שראה שם דמות אריה על גבי המזבח, ממה שדרשו רז"ל (בראשית כז) ויחרד יצחק חרדה וגו' שתי חרדות חרד אחת על גבי המזבח ואחת כאן.
עקב אשר שמע אברהם בקולי. מכאן הוכיחו רז"ל בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו לפי שהוא חי קע"ה שנה ושמע בקולו מנין עק"ב שנים אם כן בן שלש שנים הכירו.
וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. ע"ד הפשט יאמר זה על מצות שנצטוו בני נח, כי מצותי הם גזל ושפיכות דמים, וחקותי אבר מן החי וכלאים של בהמה והרכבת האילן, ותורותי דינין וע"ז, שאלו כולן נצטוו בהם בני נח והוא השומר והעושה רצון בוראו ומשמר אפילו דקדוקין וחומרות במצות שלהן, וכמו שאמרו רז"ל מסכת ע"ז דאברהם אבינו ד' מאה פרקי הוה, ומשמרתי שהזכיר תחלה יאמר על שניות לעריות של בני נח. אבל דעת רז"ל ששמר כל התורה כולה עד שלא נתנה וקיים תרי"ג מצות בשכל, וזהו שאמר מצותי חוקותי ותורותי כי לג' חלקים יתחלקו תרי"ג מצות, והם מצות קלות מקובלות הנקראות עדות, והמצות שהן גזרת המלך ואין לנו בהם טעם והם נקראים חקים, והמצות המושכלות הנקראות משפטים, וזהו לשון הכתוב (דברים ו) מה העדות והחקים והמשפטים, גם לשון הכתוב בכאן מצותי חקותי ותורתי כי המשפטים נקראים תורה, ועוד יכללו תורותי תורה שבכתב ושבעל פה.
וכן דרז"ל קיים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין וערובי תחומין, וכן אמרו בפסוק (בראשית מה) ויתן להם יוסף עגלות, שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה שהיה עוסק בתורה, ויהיה פירוש משמרתי שבות לשבת.
ולדעה זו של רז"ל יש לתמוה כיון שהאבות קיימו כל התורה כולה עד שלא נתנה היאך נשא יעקב שתי אחיות בחייהן, והקים מצבה, ועמרם נשא דודתו, ומשה רבינו ע"ה הקים י"ב מצבות, וכתב הרמב"ן ז"ל כי עקר עשיית המצות בארץ, והאבות שהיו מקיימי אותן עד שלא נתנה התורה בארץ היה אבל לא בחוצה לארץ, ויעקב בחוצה לארץ נשא שתי אחיות, וכן עמרם נשא דודתו חוצה לארץ, כי המצות משפט אלהי הארץ הם, והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע, ומה שהיה יוסף שומר שבת במצרים והיה חוצה לארץ לפי שהשבת שקולה ככל המצות והיא מעידה על חידוש העולם.
ויזרע יצחק בארץ ההוא. ארץ קשה היתה והשנה ההיא שנת בצורת היתה ואעפ"כ וימצא מאה שערים, והמקום הזה שזרע שם גרר היה ושם אירעו לו נסים גדולים ונסתרים בענין הזריעה במצאו מאה שערים בארץ יבשה וצמאון אשר אין שם מים עד שהיה בעיניהם חדוש גדול כשהיו אומרים מצאנו מים.
מאה שערים. דרשו רז"ל בסוף מס' כתובות בברכותיה של ארץ ישראל בית סאה עושה חמשת רבוא כורין, בישובה של צוען בית סאה עושה שבעים כורין, דתניא אמר ר"מ אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה שבעים כורין, ואין לך מעולה בכל הארצות יותר ממצרים שנאמר (בראשית יג) כגן ה' כארץ מצרים, ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים כצוען דהוו מרבי בה מלכי שנאמר (ישעיה ל ד) כי היו בצוען שריו, ואין לך טרשין בכל ארץ ישראל יותר מחברון דהוו קברי בה שכיבי ואפילו הכי מבונה חברון אחד על ז' בצוען שנאמר (במדבר יג) וחברון שבע שנים נבנתה וגו', ובאור הדבר כי ז' פעמים ע' כורין הם ת"צ כורין, והני מילי במקום שיש טרשין כחברון שאין בית סאה עושה אלא ת"צ כורין אבל במקום שאין טרשין כחברון יש להוסיף עד ת"ק, ומסיים בגמרא שמבונה אחד משבעה בצוען בלא ברכותיה אבל בברכותיה כתיב ויזרע יצחק וימצא ק' שערים, כלומר בברכותיה על אחד שבשאר השנים נתברך למאה, ק' פעמים ת"ק הרי חמשת רבוא.
וכל הבארות אשר חפרו. יגיד הכתוב כי מתוך הקנאה שנתקנאו בו פלשתים סתמו כל הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו כדי שלא יוכל יצחק להועיל עצמו בהן ולהשקות זריעותיו ומקנהו, ואח"כ נתגבר יצחק וחפר אותן וקרא להן כשמות אשר קרא להן אביו, ועשה כן לכבוד אביו. וממה שהתורה הודיעה זה נראה שנחשב לו לזכות ויש בזה התעוררות וק"ו שאל ישנה אדם מדרך אבותיו, שהרי יצחק אפילו שמות הבארות שקרא אותן אביו לא רצה לשנותן וזה ק"ו לדרכי האבות ומנהגותיהם ומוסר שלהם, ואולי מפני זה לא נשתנה שמו כמו שאר האבות וזו מדה, כנגד מדה, כן פירש הגאון ז"ל.
ויש שפי' כי הבארות הללו רמז לגרים שנתגיירו בימי אברהם כי הם קלים לקבלת האמונה כמו הבארות שהם קלים לקבלת המים ופתיחת הלב הסתום באמונה יכנה הכתוב חפירה, ולכך יאמר מצד הקנאה סתמום פלשתים כלומר סתמו את לבם והחזירום לסורם, וזהו וימלאום עפר, כי תחת שמלאם אברהם חכמה ודעת את ה' באמונת היחוד מלאום פלשתים אמונתם הרעה, כי יכנה הכתוב האמונה הרעה או העצה הרעה לעפר, וזהו שאמרו עפרא לפומיה, ואח"כ נתגבר עליהם יצחק והחזירן למוטב, הוא שכתוב וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות וגו', כי כן דרך המתגיירים, וכענין שכתוב (ישעיה סה) ולעבדיו יקרא שם אחר.
ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. פירש הרמב"ן ז"ל מה שהאריכה התורה בספור הבארות הללו אין התועלת מגעת אלינו כל כך מזה ולא לכבוד גדול ליצחק, אבל טעם הספור לפי שהם רמז על העתיד, כי באר מים חיים רמז לבית המקדש שכתוב (ירמיה יז) מקור מים חיים את ה', והבאר הראשון קרא שמו עשק רמז לבית ראשון שנתעשקו עמנו ועשו אתנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו, ויקרא שם השני שטנה שם קשה מן הראשון, רמז לבית שני שכתוב בו (עזרא ד) ובמלכו אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים, וכל ימיו היו לנו לשטן עד שהחריבוהו וגלינו ממנו גלות רעה.
ויש לך להתעורר בשם הבאר הזה כי שם נמצא השטן שהוא שרו של עשו המשטין עלינו תמיד, וקרא שם הבאר הג' שיבנה במהרה בימינו רחובות. והזכיר ויעתק משם ובאורו ויעתק שכלו מן הבית השני והשתכל בבנין הבית השלישי, זהו ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא את שמה רחובות, על שם שכתוב בבית שלישי העתיד (יחזקאל מא) ורחבה ונסבה למעלה למעלה, והוא יעשה בלא ריב ומצה והקב"ה ירחיב את גבולנו שנאמר (דברים יב) ואם ירחיב ה' את גבולך כאשר דבר לך שהוא מדבר לעתיד ע"כ.
ומה שהזכיר את ה' בבאר השלישי, ולא עשה כן בשתים הראשונות יתכן לומר טעם מפני שהראשונים היו בנין בשר ודם ע"י שלמה וכורש אבל השלישי יהיה מעשה ה' ובנין שמים ולא ישלוט בו חרבן לכך הזכיר בו הש"י.
ומצאתי מדרש סיוע לזה שכן דרשו רז"ל (שמואל ב ה) וילכד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד, מפני מה נקראת על שמו של בשר ודם אלא לפי שהיה גלוי וידוע לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שבשר ודם בונין אותה ובשר ודם מחריבים אותה לכך נקרא על שמו של בשר ודם, אבל לעתיד לבא היא נקראת על שמו יתברך שנאמר (ישעיה ס) והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו וגו' וקראו לך עיר ה' ציון קדוש ישראל.
ואבימלך הלך אליו מגרר. מגורר, שעלו בו צמחים כלומר פצעים וחבורות, כן דרשו בב"ר.
מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. הזכיר להם ג' ענינים, האחד מדוע באתם אלי מגרר לבאר שבע שאני בו עתה, השני ואתם שנאתם אותי להצלחתי ולרוב המקנה אשר לי, הג' ותשלחוני מאתכם כלומר מגרר שהייתי מתישב שם שאמרתם לי לך מעמנו.
השיבו על שלשתם, אתה אומר מדוע באתם אלי, ראו ראינו כי היה ה' עמך, כלומר ראה בזריעה ראנו בבארות בכל פעולותיך ראינו הצלחתך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך, התרגום מפרש מומתא דהות ביה אבהתנא תתקיים, אבל ר"י פירש המלות בענין אחר וז"ל תהי נא אלה בינותינו שלא נזיק זה לזה וזה הדבר יהיה נעלם בינינו ובינך שלא ידעו העולם שהמלך משביע לאיש אחד שלא יזיקנו ונפל פחדו עליו, ומה שאתה אומר ואתם שנאתם אותי, ח"ו אם תעשה עמנו רעה וגו'. ומה שאתה אומר ותשלחוני מאתכם, ונשלחך בשלום ואם כן מה תרעומות יש לך עלינו, א"ת שמא בארץ גרר היית מצליח ולא כן בשאר ארצות ובשאר מקומות אתה עתה ברוך ה', הלא אתה בבאר שבע ברוך ה' ובכל מקום ההצלחה תבא לקראתך.
ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת. דרשו רז"ל כל ארבעים שנה היה עשו צד נשי אנשים ומענה אותן וכיון שהגיע לארבעים שנה דמה עצמו לאביו אמר מה אבא נשא אשה בן ארבעים אף אני בן ארבעים, ועל אומתו הזכיר אסף (תהלים פ) יכרסמנה חזיר מיער, ודרשו רז"ל מה חזיר מראה טלפיו ואומר ראו שאני טהור, כך בני עשו גוזלין וחומסין ומראין עצמן כאלו הם עובדי הש"י, והיו נשי עשו חתיות והחתי משבעה עממין שנצטוו ישראל להחרימם שנאמר (דברים כ) כי החרם תחרימם החתי האמורי וגו', והגיד הכתוב כי עשו הרשע לקח נשיו מזרע הרשעים וזהו שכתוב (תהלים קכה) והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון, כלומר מתחברים הם לפועלי האון ואז שלום על ישראל שלא יתערב זרע פסול בזרעם, והנה עשו הלך אחר מינו, ואמרו רז"ל לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, ייתי הדין מחיק שמא ויסב להדין מחיקת שמא.
ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה. החפץ והדעת קרא בלשוננו רוח, מלשון רז"ל שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, והכתוב יאמר באלו כי כל אחת היתה מסרבת הרוח ליצחק ולרבקה, כלומר שהיתה מכעסת אותם ועושה כל מה שעושה כנגד דעתם.
ובמדרש מורת רוח מרימות רוח מסלקות רוח הקודש מיצחק ומרבקה, ובא הענין כי סלוק רוח הקודש מפני ב' דברים, האחד מפני הכעסות ומקרים הבאים על האדם ומתוך כך הוא עצב ואין רוח הקודש שורה מתוך עצבון אלא מתוך דבר שמחה, והשני מפני חברת הרע, וכענין שכתוב באברהם (בראשית יג) אחרי הפרד לוט מעמו, ואמרו רז"ל ז"ל שרבקה היתה בת כומרים ולא היתה מקפדת על טנופת ע"ז, ויצחק ע"י שהיה בן קדושים היה מקפיד על טנופת ע"ז לפיכך ליצחק תחילה.