אור החיים על בראשית כו


(ב) שכון בארץ אשר וגו'. נתכוין לומר סתם לקבל עליו אמרי קדוש אל המקום אשר יאמר אליו הגם שיהיה הפך רצונו, וליטול שכר על הדבר, כי רצה הקדוש ברוך הוא לזכות ידידיו וכן הוא אומר (לעיל יב א) אל הארץ אשר אראך וסמוך הזכירה לו דכתיב (שם ה) ללכת ארצה כנען:


(ג) כי לך ולזרעך וגו'. ארץ פלשתים בכלל נתינת הארץ היא, ולזה גם כן הסכים רמב"ן, ואומרו לך הבטחה זו אולי שהיא על מה שהצליח הוא שם דכתיב (פסוק יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו'. עוד נתכוון לומר לו שיזכה הוא בה לזרע, ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלשתים בחזקה הראשונה לזה רצה ה' שיחזיק יצחק בה והוא החזיק בה בחזקה מעולה שחרש וזרע, ולזה דקדק ה' בדבריו לומר את כל הארצות האל:

עוד נתכוין להבטיחו כי אין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם זולת ליצחק לבד והוא אומרו לך. ודקדק לומר ולזרעך לשלול חלק מבניו כי דוקא אותו שנקרא זרעו דכתיב (כ"א י"ב) כי ביצחק יקרא לך זרע (נדרים לא) ולא כל יצחק:


(ה) שמע אברהם בקולי. לכל אשר נסיתיהו, וישמור משמרתי שמר עצמו לבל יבא לידו דבר שצויתיהו לשמור, וכמו כן שמר המצות לבל יעברוהו בהסח הדעת. וחקותי הם מצות שאין בהם טעם, וכמו כן תורתי שמר לבל תשכח ממנו על דרך אומרו (דברים, ד) ושמור נפשך וגו' פן תשכח את הדברים וגו':


(ו) וישב יצחק בגרר. לומר שקיים מאמר הבורא ברוך הוא ובטל מחשבתו שקדמה לו:


(ח) מצחק את רבקה. פי' מעשה חיבה הנעשית בין איש לאשתו ולדברי האומר (ב"ר פס"ד) מצחק משמש מטתו אולי שהיה באחד מהדרכים שמותר אפי' ביום כמו שתאמר לרפואה וכמו שכתב רמב"ם (הלכות דעות פ' ד') או כמעשה שהובא בש"ס (כתובות סה) דביתהו דאביי דגלית וכו' ואזל רבא וכו' כי הצדיקים יחושו לדומה דדומה דכיעור לבל יכשלו בו:


(יא) מות יומת. פי' מות בידי שמים יומת בידי אדם, ודקדק לומר הנוגע לומר אפילו בדרך שאינו נהרג על אשת איש דבני נח יהרג על זאת וכמו שכתבנו במעשה שרה בפרשת וירא (כ ד):


(יב) מאה שערים ויברכהו. פי' להיות דדבר הנמדד אין הברכה מצויה בו (בבא מציעא דף מב.) וכאן אמר שהגם שנמדד ונודע שיעור מאה שערים אף על פי כן ויברכהו ה'. עוד ירצה שלא נכנס בו עין הרע מהפלגת הריוח כי יצו ה' אתו את הברכה:


(טו) וכל הבארות וגו'. סמך הודעה זו לויקנאו וגו', לומר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, והודיע שקנאו ממנו, והוסיף להודיע שגם עם אברהם היה להם קנאה ושנאה וכל הבארות אשר וגו'. ואומרו סתמום וימלאום עפר ולא הספיק לומר מלאום עפר, אולי כי אחר מות אברהם סתמום דוקא עשו אבנים לפיהם ולא בטלום בהחלט, ואחר הקנאה שקנאו ביצחק ויוסיפו להרשיע בקנאתם וימלאום עפר והיו כלא היו, ולזה הוצרך יצחק לחפור אותם מחדש כאומרו בסמוך ויחפור את בארות וגו':


(טז) כי עצמת ממנו וגו'. פי' ואין גדולת המלכות ניכרת לפני גדולתו ואין לך בזיון המלך כזה:


(יז) ויחן בנחל גרר. כי לא רצה לעקור את דירתו מארץ פלשתים בהחלט לצד מצות המלך מלכו של עולם היא לאמר (פסוק ג) גור בארץ הזאת, והגם שנאמר שהמקום ההוא לא היה בכלל מה שאמר לו ה' שכון בארץ אף על פי כן אנוס היה מהמלך אדון הארץ. ואולי כי עשה ה' ככה לנסיון שהגם שאמר לו ה' לך ולזרעך אתן את כל הארצות אף על פי כן לא נתנוהו אפי' לשבת שם כאחד העם אם לא יהרהר אחר השכינה, וכמו כן עשה לאברהם:


(כד) אל תירא כי אתך וגו'. פי' להיות שראה השפלה ממלך פלשתים שגרשו מארצו ולא ידע אן יפנה חש כי ה' עזבו לזה אמר אל תירא לא עזבתיך אתך אני:


(כו) ואבימלך הלך אליו מגרר וכו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר מגרר והוא דבר ידוע. גם אין צורך בהודעה זו. ורז"ל הרגישו ודרשו (ב"ר פס"ד) מגורר וכו' וזה דרך דרש. עוד למה הוצרך לקחת עמו פיכל ואחוזת מרעהו, ואם לטכסיסי מלוכה לא היה צורך לכתוב להודיע דברים שאין לנו בזה צורך:

אכן כוונת הכתוב היא לתרץ מה שיקשה לנו למה הוצרך אבימלך לחזר אחר יצחק לכרות לו ברית ללא צורך כי כבר נשבע לו אברהם (כא כג) אם תשקור לי ולניני ולנכדי, ומה מיחוש היה לו לאבימלך בשבועת אברהם שהוצרך לשבועת יצחק, ורמב"ן ז"ל הרגיש ליישב ואמר שיראת אבימלך שיצחק יפר הבטחת אברהם לצד שהם הפרו ברית וגרשוהו מאתם ע"כ. ולא ראיתי שהתנה אבימלך לאברהם בשבועתו לשבת בארצו הוא ובניו ואין הפרת ברית במה ששלחו יצחק, ועדיין קושיא במקומה עומדת שלא היה צריך לברית יצחק. אשר על כן בא הכתוב ואמר מגרר פי' מטעם גרר יש מקום לחוש לביטול ברית אברהם והוצרכו לחזק ברית עם יצחק. והוא על דרך מה שאמרו בנדרים דף ס"ה וז"ל תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו. וכתבו הגהות מיימוניות בפ"ו מהלכות שבועות וז"ל ואמר ר"י ודוקא לכתחלה צריך בענין זה אבל לא דיעבד ולכתחלה לא אמרו אלא באדם העושה לו טובה כגון משה שנתן לו יתרו בתו וצדקיהו שהוציאו נבוכדנצר ממאסר וכו' אבל אדם אחר אפילו לכתחלה כדמוכח מפרק אלו נאמרין וכו' (סוטה לו) ע"כ. הנה מוכח כפי זה שיכול הנשבע על דעת חברו לעשות התרה אפילו לכתחלה אפילו שלא בפניו ואין צריך לומר דיעבד כל שלא קבל הנאה ממנו. ויש לך לדעת כי אברהם לא קבל הנאה מאבימלך כי מה שנתן לו מתנות הוא לצד כלימת שרה ומה שנתן לו לשבת בגרר לא קבל אברהם, וכמו שנראה מהכתובים כי פנה תיכף והלך לו מגרר וישב לו בבאר שבע מקום שגר שם יצחק אחר שלוחו מגרר. ושוב בא לידי מאמר אחד (ב"ר פנ"ד) וז"ל כחסד אשר עשיתי וגו' מה חסד עשה עמו שאמר לו הנה ארצי לפניך וגו' והוא לא קבל ע"כ. הרי שסוברים רז"ל שהחסד שעשה עמו שאמר לו הנה ארצי לפניך וגו' לא קבלו, והגם שאומר כחסד הם דברי עצמו ואינו כן, ולא כן היה ביצחק שהושיבו בארצו וישב שם ועשה והצליח בכל טוב, והוא אומרו ואבימלך הלך אליו והטעם מגרר פי' מדין הנמשך מאמצעות גרר, כי לאברהם לא היתה טובת גרר טובה שהוא לא קבל ושבועתו ישנה בהתרה וליצחק היתה הטבה ולזה תתקיים השבועה כשתהיה בשביל הטובה ואינו יכול להתיר שלא ברצונו של אבימלך:

ועוד אפי' אם תמצא לומר כי אבימלך כשהשביע אברהם היה דעתו הפך דעת ר"י שכתבו הגהות מיימוניות והיה סובר כרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות שבועות דכל שהשביע חבירו על דעתו הגם שלא קבל ממנו הנאה אין מתירין לו אלא בפניו אף על פי כן לא סמך בדעתו על השבועה כי מודה שאם דיעבד התיר שבועתו מותרת כיון שלא היתה טובת הנאה באמצע, ודין זה שוים בו כל המורים, לזה הלך ליצחק שהיתה לו טובת הנאה, ובזה כתבו הראב"ד והרשב"א והאחרונים שהגם שהתיר דיעבד אינו מותר. גם נתחכם לקחת אחוזת וגו' ופיכול לחזק השבועה כאשר אבאר:

ואחוזת מרעהו ופיכול וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לקחת עמו אחוזת מרעהו מה שלא עשה כן בימי אברהם:

אכן יתבאר הענין על פי מה שנסתפק ר"ת (ר"ן נדרים סה א) בהנשבע על דעת חבירו בשביל הטבה אם דיעבד התירוהו אם מותר או לא ולא הוכרע. ולסברא זו חש אבימלך גם לשבועה זו הגם שהוא בשביל טובה, ונתחכם לעשות חיזוק שלא תועיל לו ההתרה, והוא על דרך מה שאמרו בגיטין דף מ"ו מחלוקת ר' יהודה ורבנן ר"י סבר נדר שהודר ברבים אין לו התרה כיון דנדר בפני רבים שוב אינו יכול להתיר ורבנן סברי יכול להתיר. ואמרו בגמ' דף ל"ו אמר אמימר אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו התרה נדר שהודר על דעת רבים אין לו התרה ע"כ. וכתבו התוספות דאיכא פנים לומר שלא דחה אמימר דעת ר"י שאמר נדר שהודר בפני רבים אין לו התרה. וגם מדברי רב יוסף (פסחים קז) נמי מוכח דהלכה כר"י ובמסקנת דבריהם העלו דהלכה כרבנן והגאונים פסקו כר"י. וכפי זה נתחכם אבימלך להביא עמו רבים אחוזת וגו' ופיכול כדי שידור בפני רבים. והנה נחלקו אמוראים בגיטין (דף מו.) וז"ל ידעו בו רבים כמה רבים רב נחמן אמר ג' ר' יצחק אמר עשרה, והצצתי בדברי רז"ל שנחלקו בב"ר רבי יהודה ור' נחמיה וז"ל ר"י אומר אחוזת מרעהו שמו ר' נחמיה אומר סיעת מרחמוהי ע"כ. ואולי כי מחלוקתם תלויה במה שנחלקו האמוראים חד אמר שלשה וחד אמר עשרה ר"י שאמר אחוזת שמו סובר כמה רבים שלשה ולזה אמר אחוזת שמו ורבי נחמיה סובר עשרה לזה אמר סיעת וגו' שבזה היו עשרה לתכלית הכוונה כדי שיהיה על דעת רבים שאין לו התרה וכדעת ר"י:

ואפשר שנתחכם גם לדעת רבנן שאמרו שישנו בהתרה ולזה הביא פיכול, וכדברי אמימר שיודו רבנן בנדר על דעת רבים שאין לו התרה לזה הביא פיכול ואמר ר' נחמיה פי שכל צבאות וכו' ע"כ והשביעו אבימלך ליצחק על דעת כל צבאותיו:

וראיתי כי רבי יהודה ור' נחמיה שנחלקו בפירוש אחוזת וגומר נחלקו גם כן (ב"ר פס"ד) בפי' פיכול, ואפשר כי טעם אחד לב' המחלוקות ר"י שסובר אחוזת שמו וסובר כיון שטעם אבימלך הוא שיהיה הברית בפני רבים ורבים הם ג' לזה הניח הכתוב כפשוטו ג' המה רבים אבימלך ופיכול ואחוזת ור"נ שלא הספיק לו לקראות רבים ג' ופי' אחוזת סיעת מרחמוהי אם כן פיכול זה למה הביאו וכי הביאו למה הוצרך הכתוב להזכירו כי העשרה הנה הנם בסיעה שאין סיעה פחות מעשרה לזה פי' פי שכל וכו' ולמדה אחרת נתכוין שתהיה על דעת רבים כמו שכתבתי ולא יקשה בעיניך מה שפירשנו שנחלקו התנאים במה שנחלקו האמוראים, כזה הם רבים כי לא היו האמוראים בקיאים בברייתות ובפרט באגדות:


(כז) ויאמר אליהם יצחק. צריך לדעת איך יענה יצחק למלך ושריו מדוע באתם אלי כי אין זה מהמוסר. ועוד סוף מעשיו הוכיחו הפך זה כי כרת להם ברית. עוד אחר שאמר ואתם שנאתם אותי מה מקום להאריך לומר ותשלחוני וגו'. ואם הוכחה לשנאה הוא אומר ותשלחוני היה לו לומר כי שלחתם אותי וגו'. אכן כוונת יצחק היא למה שהשכיל כי אין מציאות שיצטרך אבימלך ליצחק בשום אופן זולת בענין פחדו על נחלתו לבל ישלחו יד בה לצד מתנת האדון ודבר זה כבר נשבע אברהם וכמו שהקשינו במקומו למה הלך אליו, ויצחק היה לבו שלם לבל יריע את הברית אשר כרת את אברהם אביו כי פסק הלכה כהרמב"ם שכל שנדר על דעת חברו צריך להתירו בפניו פירוש בידיעתו ואברהם כיון שלא התיר בפני אבימלך השבועה כראי מוצק (איוב, ל) שאין הבנים יכולין להתירה עוד, ומעתה אין צורך להם ממנו, ובבחינה זו אמר מדוע באתם, אלא ודאי שאין ביאה זו אלא לצורכי יצחק להטיב לבו ולהשיבו אל המקום, לזה אמר תיבת אלי פי' ואם הביאה היא לצורכי גם עליה אני דן כי זו רחוקה היא מהאמין כי אתם וגו', דקדק לומר ואתם לומר מלבד כל אנשי העיר גם המלך ושריו שנאתם אותי ושנאה זו אינה תלויה בדבר אלא לצד שקנאתם בי ולא יכולתם להניח אותי עמכם בעיר והוא אומרו ותשלחוני וגו' וזו שנאה מחמת קנאה והנה ידוע הוא כי כל שנאה שהיא תלויה בדבר בטל דבר וכו' אבל שנאה מחמת קנאה אינה בטילה עולמית זולת בהבטל הדבר שבאמצעותו היתה הקנאה, ומעתה לא ישתנה הדעת בכם להסיר שנאתכם ממני:


(כח) ויאמרו ראו ראינו וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ראו וגו' גם שאר הדקדוקים:

אכן נתכוונו להשיב לכל מה שיסבול דברי יצחק באומרו מדוע וגו', ואמרו לצד שכוונתך כבר נשבע לנו אביך ראו ראינו וגו' ב' ראיות הא' כי שבועת אברהם אין לסמוך עליה מטעמים שכתבנו למעלה, עוד ראינו כי באמצעותך תתקיים השבועה כראי מוצק. עוד ראינו כי שבועת אביך לא דקדקנו לפסקי דינים המפסידים הברית וכמו שכתבנו למעלה, גם אם כוונתך לומר על אשר לא הלכנו לישמעאל לכרות לנו ברית כי הוא מיורשי אביך והוא הגדול ראינו כי ה' עמך וזה לך האות כי הבטחות אברהם לך הם נתונים ואתה העיקר בהם, גם אם כוונתך לקבול על אשר הראנו לך שנאה במה ששלחנוך ראינו כי ה' עמך ובערך אדם כזה בכל מקום שהולך שמה שמור ומוצלח הוא ולא ישתנה לו המקום בערכו ואין כאן שנאה:

גם למה שתהיה ההקפדה על המתגלה מלבבנו כי לא נכון עמך ותאמר איך תבקשו ממני טובה, גם לזה באה תשובה באומרם ראו ראינו ראיה שכליית שזולת זה לא תתקיים השבועה בינינו בכל תוקף המשפט וכמו שדקדקו בדבריהם כאשר אבאר בסמוך:

ונאמר תהי נא וגו'. צריך לדעת אומרו ונאמר לשון עבר. התחילו לתת טעם לאשר שלחוהו, כי קודם והוא עמם בגרר לא תכון השבועה על דרך מה שאמרו ז"ל בנדרים דף כ"ז וז"ל נודרים להרגים וחרמים וב"ה אומרים אף בשבועה. וכתב מהרי"ק בסימן רל"ב וז"ל הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה וכו' (וחוזר) [וחושב] בלבו וכו', ולפי זה כל השבועה שתהיה תחת יד אנס יכול הנשבע לבטל בלבו, ויוסף לפרעה וצדקיהו לנבוכדנצר לא בטלו בלבם. ודין זה אפילו קיבל הנאה ממנו ובכל תוקפי חיזוקי השבועה כל שיד חזקה באמצע מבטל בלבו ואין כאן שבועה, לזה חששו אבימלך וכו' לכרות ברית עם יצחק בגרר תחת ממשלתו כי יכול יצחק לבטלה מלבו מדין נשבעין לאנסין לזה נתחכמו לכרות ברית במקום שהם בו עתה שלא היתה שליטת אבימלך עליו, וכן מוכח מדברי רמב"ן, והוא אומרו תהי נא פי' עתה תהיה האלה ולא במציאות הקודם, ובזה אין לחוש לביטול השבועה בלב. וטעם אומ' כי עצמת ממנו וגו'. הוא טעם מושאל ולא רצה לגלות לו הטעם, או לבל יפציר בהם בצדדי הטעם וכי יספיק בבריתו שם וכדומה, גם היו להם טעמים אחרים כאשר אבאר בדבריהם לזה אמרו לו טעם מוחלט:

בינותינו בינינו וביניך וגו'. טעם שהאריך לומר בינותינו וגו', נתכוון לחזק ברית אברהם ולהוסיף ברית מחדש עם יצחק, והכונה בזה לדעת ברית הראשונה של אברהם האם עומדת לנס, ויש בזה תוקף משבועה של יצחק כי כבר נפטר אברהם ואין מציאות להתרתה לבנים ולקיים כל דבר נשבע יצחק בתנאים אשר ירשום. ואולי כי חש אבימלך גם כן שיתן ה' מתנה מחדש ליצחק וינחילנה לעשו ועשו אינו זרעו של אברהם דכתיב (כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק, ואם יתן יצחק לעשו ארץ פלשתים לא יזכה אבימלך בדינו עם עשו מצד ברית אברהם כי יאמר זו מתנה חדשה נתן ה' ליצחק אחרי מות אברהם ויצחק נתנה לעשו ואין מידו מציל. לזה נתחכם להשביע יצחק ושבועת יצחק תחול גם על עשו כי זרעו יקרא הגם שאינו נקרא זרעו של אברהם. וטעם שלא הזכיר הדורות, כבר רמזו אותם באומרם בינותינו וגו' ופי' רז"ל (רש"י) שבינותינו וגו' ושם נאמר לי ולניני ולנכדי:

עוד ירמוז באומרו בינותינו וגו' פי' שיהיה הברית בפני רבים לא שיכרות ברית לאבימלך בינו ובינו אלא ביניהם יהיו כולם יחד, והכוונה בזה כדי שיהיה בפני רבים, ואמרו בינינו עוד לרמוז שתהיה הכונה על דעתם כדי שיהיה על דעת רבים:


(כט) אם תעשה עמנו. דקדקו לומר נוסח וסדר הברית אשר יכרות להם שהוא בשביל הטובה, והוא אומרו אם תעשה עמנו רעה כאשר וגו' פי' תהיה השבועה בעד הטובה שקבלת ממנו, ובזה יש טעם להפסקת הכתובים בסדר זה, שמן הראוי היה לו להפסיק בתיבת כאשר וגו' ותיבת אם תעשה עמנו רעה היו נסמכים בפסוק שלפניו שמסיים ברית עמך שם קנו מקומם להזכיר הברית. ולפי דברינו ידוייק על נכון כי יכוון לדקדק סדר השבועה שתהיה בשביל הטובה. ואומ' לא נגענוך וגו' להיות שאין הכרת החסד שעשו שהיה לטובת יצחק אלא אחר הכרת פרט זה, כי תמצא שמחוקי המלכים שיתנו יד ועזר לשוכני ארצם לקנות הון לב' סיבות, הא' לאם יצטרכו להם להלוות מהם יהיה להם בית והון לעזור להועיל לפי שעה, הב' כדי שתתרומם מלכותם כי תתנשא ברבות בה אנשים עשירים ובעלי שם כי הוא מטכסיסי המלכות, ולאחד מב' סבות יאמר האומר כי טובת אבימלך ליצחק להנאת עצמו נתכוון, לזה דקדק לומר כאשר לא נגענוך מימינו אפי' בנגיעה שהוא דבר שאינו מחסר ממון אלא כדבר שחוזר בעיניו, ובזה באמת כי לא עשינו עמך רק טוב פי' שלל טעמים הנוגעים להם והצדיק שהכוונה היא להטיב לו דוקא, ולצד שתאמר כי היתה הכוונה למעלת המלכות הנה שלחנוך אתה וממונך והוא אומרו ונשלחך בשלום פי' ובממונך, הראת לדעת כי אין כונתינו בהטיב עמך לטכסיסי המלוכה ומעתה לא היה מציאות להצדיק הטוב ההוא כי נתכוונו לטובתו אלא אחר ששלחוהו הוכרו הדברים כנים. ובזה נתנו תוספת טעם גם כן למה ששלחוהו כי הוא זה דבר המעמיד לטובת הנאה המקיימת השבועה וכל זה נכלל בכלל אומרו ראו ראינו:

וראיתי לרז"ל שאמרו (ב"ר פס"ד) וז"ל מלמד שלא עשו עמו טובה שלמה ע"כ, ולכאורה דבריהם רחוקים ביותר כי הם באו לרצותו ולהראותו חיבה יתירה ויאמרו אליו הפחתת הטוב, ולמה שכתבתי כי כונתם היא כדי שתהיה השבועה בשביל טובה יהיו דבריהם ז"ל מאירים כשמש. כי אמרו שהטובה שהטיבו עמו לא היתה מוחלטת להטיב אליו אלא לתכלית המקווה ממנו להם שהוא הברית אשר שואלים ממנו ונכון וכפטיש יפוצץ:

ואומרו אתה עתה ברוך ה' פי' שלא אירע לו רע מאמצעות ששלחוהו שהרי הוא מבורך כמו שהיה קודם, והכוונה בזה שלא נתבטל הטוב ההוא שבעדו אתה נשבע לנו:

ודע שהגם שכתב הריב"ש שאינו קרוי בשביל טובה אלא אם היתה הטובה בעת השבועה הוא הדין אם בשעת השבועה ברור שנשבע בעד טובה שכבר עשה לו, הרי זה דומה לזוקף עליו הטובה בחוב ובעד ויתור החוב נשבע:

עוד ירצה לתת טעם שאינם מחזירים אותו לארץ, כי הוא ברוך ה' אדרבה ביותר מעלה מקודם כי עד עתה היתה השפעתו מאמצעות העיר שהיא תחת ממשלת שרי מעלה מה שאין כן עתה שהוא מקום לעצמו השפעתו היה שלא על ידי אמצעי אלא ברוך ה':

עוד ירצה לשלול טענת סתירת ההטבה כי לא מהם היה המושג אליו הטוב אלא מה' והראיה הן היום במקום שהוא בו מבורך בכל מדה טובה, לזה אמרו אתה עתה ברוך ה' פי' עתה אחר שהטבנו לך באמצעות המוכן מצא מקור הברכות לחול עליך ברוב טוב, ובאופן זה השביעו בכל תוקף שאין מציאות להתיר אבל זולת זה היה יכול להתיר, והגם דאמרינן בפרק השולח דף מ"ו לסברת חכמים שחולקים על ר' יהודה שטעם שלא הכו ישראל הגבעונים הוא משום קדושת ה' ופרש"י שלא יאמרו הנכרים עברו בנ"י על שבועתם, הרי דהגם דישנה להתרה לצד דהוי חילול ה' בדבר לא יתיר, אין זה מעיקרהתורה אלא גדר. ועוד כבר כתבתי באורך בהלכות נדרים בפרט זה כי דווקא בשבועה שהיא מפורסמת כההוא של גבעונים וכמו שדייקתי שם מדברי רש"י:

ועוד לו יהיה שסוברים חכמים שאין לחלק בכל שבועת נכרים, הרי יש סברת ר' יהודה שאין מחלק בין נכרים לישראל שיודעים הנכרים שיש התרה לשבועה ואין כאן חילול ה', ולזה נתחכם אבימלך להשביעו שבועה שאין לה התרה גם לסברת ר' יהודה: