מ"ג בראשית ח כא
<< · מ"ג בראשית · ח · כא · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וירח יהוה את ריח הניחח ויאמר יהוה אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיָּ֣רַח יְהֹוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כׇּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וְקַבֵּיל יְיָ בְּרַעֲוָא יָת קוּרְבָּנֵיהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסֵיף לִמְלָט עוֹד יָת אַרְעָא בְּדִיל חוֹבֵי אֲנָשָׁא אֲרֵי יִצְרָא לִבָּא דַּאֲנָשָׁא בִּישׁ מִזְּעוּרֵיהּ וְלָא אוֹסֵיף עוֹד לְמִמְחֵי יָת כָּל דְּחַי כְּמָא דַּעֲבַדִית׃ |
אונקלוס (דפוס): | וְקַבֵּיל יְיָ בְּרַעֲוָא יַת קוּרְבָּנֵיהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסֵיף לִמְלַט [נ"א: לְמֵילָט] עוֹד יַת אַרְעָא בְּדִיל חוֹבֵי אֱנָשָׁא אֲרֵי יִצְרָא לִבָּא דֶּאֱנָשָׁא בִּישׁ מִזְּעוּרֵיהּ [נ"א: מִזְּעֵירֵיהּ] וְלָא אוֹסֵיף עוֹד לְמִמְחֵי יַת כָּל דְּחַי כְּמָא דַּעֲבָדִית׃ |
ירושלמי (יונתן): | וְקַבֵּל יְיָ בְּרַעֲוָא קוּרְבָנֵיהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסִיף לְמֵילִיט תּוּב יַת אַרְעָא בְּגִין חוֹבֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא אֲרוּם יִצְרָא דְלִבָּא דְאֵינָשָׁא בִּישׁ מִטַלְיוּתֵיהּ וְלָא אוֹסִיף תּוּב לְמִמְחֵי יַת כָּל דְחַי הֵיכְמָא דְעוֹבָדִית: |
רש"י
"לא אסף ולא אסף" - כפל הדבר לשבועה הוא שכתוב אשר נשבעתי מעבור מי נח ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו והיא שבועה וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (דף לז)
ומה שאמרו במסכת יומא (ריש פג.) "זורו רשעים מרחם" (תהלים נ"ח, ד'), שאפילו בבטן אמו נעשר זר, כדמוכח התם, לא דמי, דהכא רוצה לומר שיצר הרע נכנס בו, דהיינו יצרו הרע, ובבטן אמו אפשר לו לעשות מעשה רע ואין לו יצר הרע, רק שהוא פועל כך בטבעו לפי שהוא רשע מבטן. וכן בצדיק הוא אומר (ר' ירמיה א, ה) "בטרם תצא מבטן ידעתיך" ואינו רוצה לומר שהוא עושה דבר בכוונה וברצון, שהרי אמרו (קה"ר ד, יג) שיצר טוב לא נכנס באדם רק עד י"ג שנה, אלא על כרחך יצר טוב ויצר הרע נקרא המחשבה שהוא נכסף לרע, והמחשבה שהוא נכסף לטוב, והמחשבה שהוא נכסף לרע לא יכנס בו קודם שיצא לאויר העולם. ומה שהוא עושה בבטן אמו - אין זה יצר הרע, אלא שהוא נמשך כטבע הרשע אל הרשעות והצדיק אל הדבר הטוב, וזהו לא יקרא 'יצר טוב' ו'יצר הרע':
[כה] לא אוסיף לא אוסיף כפל הדבר לשבועה. וטעמא של דבר כי כפל הדבר הוא לחזק הדבר שיהיה כך, וזהו ענין השבועה, שהרי תרגום 'שבועה' - 'קיימא' (להלן כו, ג), ולפיכך כל כפל לשון - הוא שבועה. ובמסכת שבועות (דף לו.) אמרינן 'לאו לאו' שבועה הוא, דכתיב (ישעיהו נ"ד, ט') "אשר נשבעתי מעבור מי נח", ולא מצאנו שנשבע שלא להביא מבול אלא ממה שכתוב כפל לשון "ולא אוסיף ולא אוסיף", אם כן מוכח בהדיא שכפל לשון הוא שבועה. והקשה הרא"ם שלמה לא הביא ראיה ממה שכתוב (להלן ט, יא) "והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת וגומר", ולמה הוצרכו להביא ראיה מן "אשר נשבעתי מעבור מי נח", ויראה דחילוק יש בין ברית לסתם שבועה, כי כריתות ברית הוא בין שני אוהבים, ואם האוהב האחד מפיר הברית והאהבה - הברית בטל, ואם היו חוטאים בעלי הברית לא היה הברית מועיל, רק אם היה צדיק אחד בעולם לא היה מביא המבול, ולפיכך נשבע, כי דווקא הברית שהוא בין שני אוהבים אם האחד אינו עושה כמו האוהב ונעשה שונאו - הברית בטל, ויכול השני לעבור הברית, אבל השבועה היא על כל פנים, ולא תליא בשום אהבה, רק שכך נשבע שלא יביא מבול:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לֹא אֹסִף, וְלֹא אֹסִף – כָּפַל הַדָּבָר לִשְׁבוּעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נד,ט): "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבוֹר מֵי נֹחַ", וְלֹא מָצִינוּ בָּהּ שְׁבוּעָה אֶלָּא זוֹ שֶׁכָּפַל דְּבָרָיו, וְהִיא שְׁבוּעָה. וְכֵן דָּרְשׁוּ חֲכָמִים בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת (ל"ו ע"א).[2]
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
הניחח — מלשון מנוחה, והחי"ת כפול כהכפל פ"א "ונאפופיה" (הושע ב ד). והטעם, שהניח הריח מהזעף, או שיניח כח עליון:
אל לבו — כמו "עם לבו". ואחרי כן גלה סודו לנח, כי נביא היה:
וטעם לא אוסיף עוד לקלל — כאשר קללה על ידי אדם, כי כן כתוב, "ארורה האדמה" (בראשית ג יז):
יֵצר - היא התולדה אשר נוצרה לו:
ולא אוסיף עוד — על המבול. ומלת עוד, לעולם, או פעם שנית, וכן "ויבך על צואריו עוד" (בראשית מו כט):רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ויאמר ה' אל לבו" שלא גלה לנח ולבניו עד שקבלו מצותיו והקים ברית:
" כי יצר לב האדם רע" כי בהיות המזגים מכאן ואילך פחותים מאשר היו קודם המבול לא יאיר בהם הכח השכלי מנעוריה' כבראשונה באופן שיתקומם למתאוה המתגבר עליו מנעוריו:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
שהוא לאו לאו שבועה, ועדיין צריך טעם אל שינוי הלשון. והנה לזה נשית לב גם אל ענין אומרו למעלה, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויתכן כי המשילה תורה הדבר אל מלך חסד בשר ודם, שבהשתנות לבו ומחשבתו מעשות חסד, על חטאת המקבלים. כי למה שלבו חפץ חסד קשה עליו על מה שנשתנה לבו מלהטיב. כן הוא יתברך כל חפצו להטיב, וכאשר רבתה רעת האדם וינחם כי עשה את האדם, כי נשתנית מחשבתו מלהטיב לפי מעשיהם, נתעצב בשביל לבו, שהוא כנוי על מחשבתו שנשתנית לבלתי הטיב. ועתה כאשר קבל "ריח ניחוח", ונתפייס בזכות הקרבן, ותהיה עתה מחשבתו לבלתי הביא עוד מבול, אז "ויאמר" לשון חבה "אל לבו", כי אמר בלשון חבה בשביל לבו, הוא מחשבתו שנשתנה, ששמח וגמר אומר על בא אל הפועל מה שהוא חפצו תמיד שהוא להטיב, "לא אוסיף" כו' והיא השבועה כנודע:
ופשט הענין כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לא ז) על פסוק והנני משחיתם את הארץ, משל למלך שכעס על בנו והרג את אומנתו עמו. ויהיה הענין על שמרוב געגועין ושופע טובה שעשתה לו בעט בו, כן על רוב טובות והנאות שהיתה הארץ מוציאה להם בעטו, וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לד יח) שאחד לארבעים שנה היו זורעים, ועל דרך זה דברים רבים, על כן נתקללה האדמה עמם. אמר עתה "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי" הלא "יצר לב האדם רע מנעוריו", כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לד יב, ירושלמי ברכות פ"ג ה"ה) משננער מבטן אמו, שהוא מטרם יהנה מהאדמה, ואם כן למה תקולל גם היא בעבורו והיא לא חטאה, וגם בשביל הבעלי חיים כי גם הם לא חטאו, וזהו "לא אוסיף להכות את כל חי", גם שלא תקולל האדמה:
ואמר "כאשר עשיתי", יכוין מה שאמרו ז"ל (סוטה יא א) על פרעה שנתחכם להשליך היאורה, על כי נשבע ה' לבלתי הביא מבול לעולם, ואמר הקב"ה אני לא אביא, אך הם יבואו אל המבול. וזה יאמר "לא אוסיף להכות כאשר עשיתי" אני, רק שהם יעשו כי יבואו אל המים. ועדיין נלמד לאו לאו שבועה, עם שכל אחד ענין בפני עצמו, על אומרו סגנון אחד שני פעמים לא אוסיף לא אוסיף, ולא אמר ולא אכה את כל חי כו':
(כב) ואחר שחס על קלקול עולם השפל, חס גם על עולם הגלגלים, שאמרו רבותינו ז"ל (שם סוף פרשה לג) שכל שנים עשר חדשי המבול לא שימשו המזלות. ועל כן יאמר עתה "עוד כו' זרע וקציר" כו', הם ששה חלוקי ימות השנה שניין דא מן דא על פי סיבוב הגלגלים לפי צורך התבואות, וכן "יום ולילה" על ידי גלגל היומי שלמעלה, על כל גלגלי הכוכבים ומזלות, "לא" "ישבותו" כאשר שבתו בשעת המבול כנודע מאמרם ז"ל (שם):
"כי יצר לב" כו'. אמרו רבותינו ז"ל (סוכה נב א) שבעה שמות נקראים ליצר הרע, הקב"ה קראו רע שנאמר "כי יצר לב" כו'. משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא אם רעב שונאך כו'. ישעיהו קראו מכשול הרימו מכשול. יחזקאל קראו אבן והסירותי את לב האבן. יואל קראו צפוני ואת הצפוני ארחיק מעליכם ע"כ. ענינו שהיצר הרע מרמה לאט לאט עד מולכו עליו, והוא כי טרם ידע הנער בחור בטוב ומאוס ברע, כי לא יבחין בין טוב לרע - בין חטא לדבר אחר, מתחכם ללמדו לעשות רע בכל אשר יפנה ירשיע ויזיק, ואין זה רק שמכין אותו לכשיגדיל להחטיאו ברעות. וזהו "רע מנעוריו":
כשגדל עוד מעט ועדיין לא טעם טעם חטא, מתחיל רוח היצר הרע לפעמו, בתת לבו על המותרות במשתאות ואכול ושתו למעדנים, למען המשיכו לכמה מיני עבירות על ידי כן, כמאמרם ז"ל (שמות רבה מא יא) כל מקום שאתה מוצא ישיבה לאכול עושה רושם, וישבו לאכול וימכרו את יוסף כו', וכענין ויהיה כי הקיפו כו'. (איוב א ה) ועל זה קראו "ערל", כי הערלה היא מותר. וקראו משה כך, על כי כל תלונות דורו היו על מותרות, כענין שאלות בשר ואבטיחים ודגים ושומים ובצלים, והיתר עריות בוכים על עסקי משפחות כו', כי על כן אמר ומלתם את ערלת לבבכם כו':
ואחר הכנת המותרות, טמא יטמאנו בכל טומאות זמה וגזלות וכיוצא, כי הרבה יין עושה, ועל כן דוד קראו "טמא":
והנה עד כה היה כאורח בא, כמחלה פניו ישמע בקולו כהלך בבית העשיר, אחר כך נעשה בעל הבית משתרר עליו בעל כרחו, מראה פנים נגדו וכשונא, כי ידע כי לא יבוש כי ישתרר עליו, כענין שכתבנו על רשעים, שנדמה להם כחוט השערה, ומעיז פניו נגדו, ומצליח כי נעשה בעל הבית. על כן שלמה - אשר כל חכמתו לא שוה לו, כי הרי נעשה כבעל הבית על ידי הרבות סוסים, והרבות נשים וגם נכריות אלו על אלו עד שנשיו הטו את לבבו - קראו "שונא" כמחטיאו בעל כרחו ואינו יכול לו: ואחר שהוא בעל הבית יבזה בעיניו להחטיא אותו בלבד, כי אם גם ישתדל עד שהאיש ההוא יחטיא את הזולת, וזהו קראו "מכשול" להפיל את הזולת, על כן ישעיה קראו מכשול, שבימיו היו מחטיאי אדם בדבר:
וטרם הגיעו לכלל זה, עדיין היה אפשר לו ישמע לקול מוריו לשוב מרשעו, אך אחר שהגיע לגדר הנזכר, עוד יוסיף כי יקשה את לבו ויעשנו כ"אבן" קשה מלשמוע לקול מוריו ולמלמדו ולמוכיח בשער, על כן יחזקאל קראו "אבן", על כי בימיו הקשו עורף לבלתי שמוע אמרי מוסרו:
ואחר כך עוד יוסיף לחטא קשה מזה, והוא שעושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס, עושה עצמו כמקבל מוסר ועושה טוב, ובקרבו צפון רשעו, על כן יואל קראו "צפוני", כמאמרם ז"ל (סוכה נב א) למה נקרא "צפוני" שהוא צפון בלב:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ויאמר ה' וגו' לא אוסיף וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר לא אוסיף ולא אוסיף. ורש"י ז"ל פירש כפל הדבר לשבועה וכו' וכן דרשו במסכת שבועות (דף לו:) ע"כ. וקשה כי דברי רז"ל לא כך הם וזה לשונם אר"א לאו לאו שבועה וכו' אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זמני דכתיב ולא יכרת עוד כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה וגו' וכתיב (ט' ט"ו) ולא יהיה עוד המים למבול ע"כ. והם ב' כתובים הבאים בדברי ה' לנח בסמוך ולא הוכיח מפסוק זה כדברי רש"י. וטעם הש"ס שלא הוכיחו השבועה מכפל לא אוסיף ולא אוסיף האמורים בפסוק ראשון שאמר ה' אל לבו, יש טעם נכון בדבר כי לא נאמרו שניהם בפרט אחד שיהיה נחשב כפול כי לא אוסיף ראשונה היה על פרטי האדמה ולהיות שלקתה ב' או ג' פעמים לסיבת בני אדם, חטא אדם לקתה אדמה, חטא קין לקתה אדמה מבלי תת כחה, חטאו דור המבול לקתה האדמה, לזה בתחילת רצונו יתברך אמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם ואפילו לחלק אחד מהאדמה ולא פרט מפרטיה. ועוד רצה ה' בנחת רוח שהיתה אז לפניו ואמר ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה גם מבלי השחתת הארץ כלל, וכפי זה איה מקום הכפל לומר שהיא השבועה. לזה דרש רבא מב' פסוקים והם לא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד מבול ולא יהיה עוד המים למבול. ועיין כונת הכתוב ודרשתם ז"ל במקומו בע"ה. ומעתה עלו דברי רש"י בצריך עיון. ואולי שהיתה לו גירסא אחרת בש"ס וכמו שכתב הרא"ש שם בשבועות. ועיין מה שפירשתי בפסוק ולא יכרת וגו'. ונשאר לנו לתת טעם למה שינה הכתוב במאמריו פעם הקדים לקלל קודם אומרו תיבת עוד ופעם הקדים תיבת עוד לתיבת לקלל ולא השוה שיעור דבריו. הטעם הוא להיות כי הקללות שנתקללה האדמה ישנם לשעבר ולהבא שלא יצתה מהם מה שאין כן קללת כל חי המתים כבר מתו והיו כלא היו והחיים אין הכר בהם למה שעבר, לזה דייק ה' בדבריו ואמר לא אוסיף לקלל עוד האדמה יותר קללה על קללתה שהיא בה. וסמך תיבת עוד אחר שאמר לקלל לומר לא אוסיף קללה ביותר ממה שהיא. וזה יגיד כי עודנה בקללה ראשונה, אבל בהכאת כל בשר הקדים עוד להכאה כי אין בתוספת הכאה זו חלק מהראשונה ודו"ק:
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
וירח ה' את ריח הניחוח. אמר ר' חנינא: כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, דכתיב: וירח ה' את ריח. אמר רב: כל שדעתו מיושבת עליו ביינו יש בו מדעת של שבעים זקנים, יין ניתן בשבעים וסוד ניתן בשבעים, נכנס יין יצא סוד, וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של ע'. אמר ר' חנינא בר פפא: כל שאין יין נשפך בביתו כמים אינו בכלל ברכה, שנאמר: "וברך את לחמך ואת מימיך". מה לחם ניקח בכסף מעשר, אף הנך דנקחין בכסף מעשר, וקא קרי לה מים; אי לא נשפך בביתו כמים, אינה ברכה.
וירח ה'. הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, הריח ריחן של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש. משל לאוהבו של מלך שכבדו בדורון נאה, בדיסקוס נאה. עמד בן בנו וכיבדו, אמר: דמי דורון דידך לדורון דסבך. כך הריח ריח של שמד:
ויאמר ה' אל לבו. הרשעים הן ברשות ליבן: "אמר נבל בלבו", "ויאמר עשו בלבו", "ויאמר ירבעם בלבו", "ויאמר המן בלבו". אבל הצדיקים ליבן ברשותן: "וחנה היא מדברת על לבה", "ויאמר דוד אל לבו", "וישם דניאל על לבו". דומין לבוראן: ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף. לא אוסיף, ליסגי ליסגי, לא אוסיף לנח, לא אוסיף לדורות.
כי יצר לב האדם רע. עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה, עלוב הוא השאור שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע, שנאמר: "כי הוא ידע יצרנו". עלובה היא הנטיעה שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה, שנאמר: "וה' צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה".
שאל אנטונינוס את רבינו, א"ל: מאימתי יצר הרע ניתן באדם? א"ל: עד שלא יצא ממעי אמו. א"ל: לאו, שאילו כן היה חוטט את בני מעיה ויוצא. והודה לו רבי שהשווה לדעת המקרא: כי יצר לב האדם רע מנעוריו, [מנעריו] כתיב, בשעה שהוא נינער לעולם. ועוד שאלו: אימתי ניתנה נשמה באדם? משיצא ממעי אמו, או עד שלא יצא ממעי אמו? א"ל: משיצא ממעי אמו. אמר לו: לאו! משל אם תניח בשר ג' ימים בלא מלח, מיד הוא מסריח; והודה לו ר', שהשוה דעתו לדעת המקרא, שנאמר: "חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי", מאימתי ניתנה נשמה בי? משעה שפקדתני.
תנו רבנן: קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: כי יצר לב האדם רע. שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקב"ה קראו רע, משה קראו ערל, שנאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם". דוד קראו טמא, שנאמר: "לב טהור ברא לי אלקים", מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא, שנאמר: "אם רעב שונאך האכילהו לחם". ישעיה קראו מכשול, שנאמר: "הרימו מכשול מדרך עמי". יחזקאל קראו אבן, שנאמר: "והסירותי את לב האבן מבשרכם". יואל קראו צפוני, שנאמר: "ואת הצפוני ארחיק מעליכם":בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
<< · מ"ג בראשית · ח · כא · >>
- ^ לשון הגמרא במסכת שבועות: אמר רבי אלעזר: "לאו" שבועה, "הן" שבועה. בשלמא "לאו" שבועה, דכתיב (בראשית ט,טו): "ולא יהיה עוד המים למבול", וכתיב (ישעיהו נד,ט)" "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי". אלא "הן" שבועה מנא לן? סברא הוא: מד"לאו" שבועה, "הן" נמי שבועה. אמר רבא: והוא דאמר "לאו", "לאו" תרי זימני, והוא דאמר "הן", "הן" תרי זימני, דכתיב (בראשית ט,יא): "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול", "ולא יהיה עוד המים למבול". ומד"לאו" תרי זימני, "הן" נמי תרי זימני.
- ^ לשון הגמרא במסכת שבועות: אמר רבי אלעזר: "לאו" שבועה, "הן" שבועה. בשלמא "לאו" שבועה, דכתיב (בראשית ט,טו): "ולא יהיה עוד המים למבול", וכתיב (ישעיהו נד,ט)" "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי". אלא "הן" שבועה מנא לן? סברא הוא: מד"לאו" שבועה, "הן" נמי שבועה. אמר רבא: והוא דאמר "לאו", "לאו" תרי זימני, והוא דאמר "הן", "הן" תרי זימני, דכתיב (בראשית ט,יא): "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול", "ולא יהיה עוד המים למבול". ומד"לאו" תרי זימני, "הן" נמי תרי זימני.