מ"ג בראשית ח כ


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויבן נח מזבח ליהוה ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּה֔וֹר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּבְנָא נֹחַ מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ וּנְסֵיב מִכֹּל בְּעִירָא דָּכְיָא וּמִכֹּל עוֹפָא דְּכֵי וְאַסֵּיק עֲלָוָון עַל מַדְבְּחָא׃
ירושלמי (יונתן):
וּבְנָא נחַ מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ הוּא מַדְבְּחָא דְבָנָא אָדָם בְּעִידָן דְאִיטְרַד מִן גִנְתָא דְעֵדֶן וְאַקְרִיב עֲלוֹי קָרְבָּנָא וְעִלוֹי אַקְרִיבוּ קַיִן וְהֶבֶל יַת קָרְבָּנֵיהוֹן וְכַד נַחְתוּ מוֹי דְטוֹבְעָנָא אִיתְצַד וּבַנְיֵיהּ נחַ וְנָסָב מִכָּל בְּעִירָא דַכְיָא וּמִן כָּל עוֹף דְכֵי וְאַסֵיק אַרְבַּע עַל הַהוּא מַדְבְּחָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מכל הבהמה הטהורה" - אמר לא צוה לי הקב"ה להכניס מאלו ז' ז' אלא כדי להקריב קרבן מהם (ב"ר פ' כ"ו ופ' ל"ד)

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה – אָמַר: לֹא צִוָּה לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַכְנִיס מֵאֵלּוּ שֶׁבַע שֶׁבַע, אֶלָּא כְּדֵי לְהַקְרִיב קָרְבָּן מֵהֶם (בראשית רבה לד,ט).

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

הבהמה הטהורה — עשר. ולא נדע מספר העוף הטהור, כי הוא יותר מהטמא. והנה המזבח בנהו באחד הרי אררט:

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ויבן נח מזבח לה'. כיון נח בקרבנותיו סדר הבנין ממטה למעלה, המזבח תחלה ומשם לרחמים, זהו שאמר לה', ומן הרחמים מתעלה ומתיחס הכל במעלה העליונה שהוא עלת העלות יתברך, וזהו שאמר ויעל עולות במזבח, עלת כתיב. וכן אמר הנביא (ישעיה ס) יעלו לרצון על מזבחי ובית תפארתי אפאר. וכן במנוח לא מצינו בו שעשה מזבח, והזכיר תחלה מעל המזבח ואח"כ השמימה, ומשם אל המעלה העליונה שהיא עלה, ואז חוזר השפע מעלה לרחמים ומן הרחמים למזבח הנקרא לב, וממנו לעליונים ולתחתונים. וזהו שאמר וירח ה' את ריח הניחח, כלומר המשיך המשכת השפע היורד מעלת העלות, ואז אמר אל לבו לא אוסיף כלומר לא אתן תוספת למדת הדין לקלל את האדמה בעבור האדם, והבן זה.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(כ – כב)    למה נתרצה כ"כ ע"י הקרבן. ומ"ש שלא יוסיף לקלל וכו' כי יצר לב האדם רע. הלא בעת גזרת המבול היה זה סבה שיבא המבול כמ"ש וירא ה' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע ויאמר אמחה את האדם. ולמה כפל ולא אוסיף להכות כל חי. הלא זה הוא הקללה. ומ"ש עוד כל ימי הארץ זרע וכו', הלא כן היה גם קודם המבול:

(כ) "ויבן נח". כמו שאדה"ר הקריב קרבן להודות לה' חסדו על בריאת העולם כן הקריב נח על קיום העולם ועל הצלתו, ובאשר לא התיר לו עדיין אכילת בשר, התבונן ממה שריבה ה' בטהורים שברשותו שיקח ז' זוגות שזה לקרבן, ויעל עולות במזבח. הפת"ח מורה הידוע, ודרשו חז"ל המזבח שבירושלים שעליו הקריב אדה"ר:


 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויבן נח מזבח. התבונן נח: מה טעם ריבה הקב"ה בטהורה יותר מן הטמאה? אלא שהוא רוצה להקריב מהן. מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה... ויעל עולות במזבח, על מזבח הגדול שבירושלים, ששם הקריב אדם הראשון, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר". עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, והכל כשרים להיקרב: בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימים ובעלי מומין, טהורים אבל לא טמאים, והכל קרבו עולות, ועולה שהקריבו ישראל טעונה הפשט וניתוח. וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן. מנא הני מילי? אמר ר' הונא, דאמר קרא: ויבן נח מזבח לה' וגומר. בהמה ועוף כמשמען. חיה הרי היא בכלל בהמה. זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומין, תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. בעלי מומין, לאפוקי מחוסר אבר דלא, דאמר ר' אלעזר: מנין למחוסר אבר שנאסר לבני נח? דכתיב: "ומכל החי" וכו' כדכתוב לעיל ברמז נ"ד. טהורה אבל לא טמאה, טהורה וטמאה בההיא שעתא מי הוי? אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאותן שעתידין ליטהר. מנא ידע? אמר רב חסדא: העבירום לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתו טהור. ר' אמר: הבאים מאליהן. הכל קרבו עולות, כמאן דאמר לא קרבו שלמים לבני נח. וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן, דתנו רבנן: "דבר אל בני ישראל", בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין הגוים מצווין, לפיכך כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה. ואסור לסייען, ואסור לעשות שליחותן, ואורויי להו שרי.

ר' יוסי אומר: המעלה בחוץ אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח. ר' שמעון אומר: אפילו לא העלה אלא על הסלע או על האבן חייב. אמר רב הונא: מאי טעמא דר' יוסי? דכתיב: ויבן נח מזבח לה'. אמר ר' יוחנן: מאי טעמא דר' שמעון? דכתיב: "ויקח מנוח את גדי העזים ויעלהו על הצור לה'". ואידך נמי, הכתיב: ויבן נח מזבח? ההוא גובהה בעלמא. ואידך נמי, הכתיב "ויקח מנוח"? הוראת שעה היתה. ואיתימא היינו טעמא דר' שמעון, כדכתיב: "מזבח פתח אהל מועד", ואין מזבח בבמה:

<< · מ"ג בראשית · ח · כ · >>