לבוש אורח חיים יא

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש התכלת על אורח חיים · סימן יא | >>

סימן יא בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דיני חוטי הציצית
ובו חמישה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטו

סעיף אעריכה

חוטין של ציצית יהיו טוויין לשמן, שנאמר: "גדילים תעשה לך", ופירש[1] "לך" – לשם חובך, דאי לא כן "לך" למה לי? דאי ללמד שלך ולא גזול, האי מ"ועשו להם" נפקא, משלהם ולא גזולין, כמו שיתבאר בסמוך בעזר ה'. והוא שיאמר בתחלת הטווייה שהוא טווה לשם ציצית, או שיאמר לאשה טוי לי ציצית לטלית. ואם לא היו טוויין לשמן, פסולין.

סעיף בעריכה

וגם השזירה, שיש אומרים דילפינן "תכלת" "תכלת" ממשכן, מה התם שזורין דכתיב שם בפירוש "משזר", אף כאן שזורין – צריכין גם כן שיהו שזורין לשמן, דילפינן לבן מתכלת שיהו שזורין, דשוין הן. ויש אומרים שהשזירה אינה מעכבת, דלאו גזרה שוה גמורה היא, שאינה מופנה. אבל המנהג בכל ישראל לעשותן שזורין.

סעיף געריכה

מיהו אם נתפרדה שזירתן ונעשין כמו ט"ז חוטין, כשרין, והוא שישתייר מן השזור כדי עניבה, כמו שיתבאר עוד בעזר ה'. ויש מחמירין אפילו לנפצם לשמן, מפני שהוא צורך טוייה, ואין נוהגין כן. וצריך שיטוה אותן איש או אשה מישראל לשם ציצית, דכתיב בתחלת הפרשה סתם "גדילים תעשה לך", והנשים הן בכלל בכל התורה (ועיין לקמן סימן יד סעיף א). אבל אם טוואן כותי – פסולין, שאינן גבי עשיה לשמה, שהרי אינן מקיימי מצוות. ואם טוואן כותי וישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשמן, להרמב"ם פסולין ולהרשב"א כשירין. ונוהגין שמסייע הישראל מעט עם הכותי, כמו שיתבאר לקמן סימן לב סעיף ט ובעטרת זהב סימן רעא בעזר ה'.

סעיף דעריכה

מניין החוטין צריכין להיות לעולם שמונה שהם ארבע כפולין ולא פחות, וילפינן לה מדכתיב "גדילים תעשה לך" וגו' לשון רבים ולא כתיב "גדיל", ואמרינן "גדיל" שנים, "גדילים" ד'. פירוש, אי הוה כתיב "גדיל תעשה לך" הוה משמע שני חוטין, שאין יכולין לעשות גדיל פחות משני חוטין; והשתא דכתיב "גדילים", משמע שני גדילים, והם ד' חוטין.

ובזמן שהיה תכלת, יש אומרים שהיו עושין ב' חוטין מתכלת וב' חוטין מלבן, כמו שיתבאר בסמוך. ומסתברא כיון שצוותה התורה לעשות תכלת ולעשות לבן, יהיו שניהם שוין. ויש אומרים שלא היו צריכין אלא פתיל אחד של תכלת, מדכתיב "פתיל" משמע אחד, ואחד מן הד' היה חציו צבוע וחציו השני לבן, שהרי לא צוותה התורה לצובען, וסתם צמר או שאר מיני מטוה הוא לבן (ועיין לעיל סימן ט סוף סעיף ה), והרי פתיל אחד צוותה לצבוע תכלת, ונשארו ז' חוטי לבן.

ועכשיו שאין לנו תכלת עושין כל השמונה מלבן, דקיימא לן הלכה למשה מסיני דתכלת ולבן אין מעכבין זה את זה לא התכלת את הלבן ולא הלבן את התכלת (ועיין לקמן סימן יב סעיף א). מיהו אף על גב שאין מעכבין זה את זה, שניהם אינן אלא מצות עשה אחת, שכן אמרו חז"ל: "והיה לכם לציצית", מלמד ששניהם מצוה אחת. ונראה לי דהכי פירושו: מדכתיב "והיה לכם" לשון יחיד, ולא כתיב "והיו" לשון רבים, שמע מינה דמצוה אחת הן. אלא שאף על פי כן קבלנו הלכה למשה מסיני שאין מעכבין זה את זה (ועיין לקמן סימן יג סעיף א).

ואין לפרש הא דאין מעכבין זה את זה,. היינו לומר שאם אין לו ב' המינין אלא אחד מהם, יקח אותו המין שיש לו לבדו כמו שהיה לוקח אותו אם היה המין השני עמו, וכדאמרינן גבי תפילין שאין מעכבין זו את זו ואיזו שיש לו מברך עליה לבדו, הכי נמי נאמר הכא גבי ציצית, שאם אין לו תכלת לא יקח אלא שני חוטי לבן למר, או ז' למר, ויברך עליה; דשאני התם דשתי מצות הן, ואי אפשר לקיים שתיהם באחת (ועיין לקמן סימן כו סעיף א), אבל הכא חדא מצוה היא ואיפשר לקיים מניין מצות גדילים בחד מינא. דהא דכתיב "גדילים" שפירושו ח' חוטין כמו שכתבתי איפשר בחד מינא, דהא לא כתיב בפסוק זה אלא "גדילים" סתם, ומשמע לעולם לא יפחות משני גדילים, דהיינו ד' חוטין שהם שמונה בכפלם, בין אם הם חד מינא או ב' מינים.

אלא שביותר מח' פליגי בה רבנן ז"ל, יש אומרים שלא מיעט הכתוב אלא הפחות, אבל יותר יעשה כמו שירצה, ויש אומרים דדווקא אמרה תורה שני גדילים לא פחות ולא יותר, ואם עשה יותר הוי משום בל תוסיף אפילו אם הם שני מינים. וכן נוהגין שלא לעשות יותר מח', ואם הוסיף פסולה.

ולכתחילה יזהר שיחתוך ראשי החוטין לעשותם שמונה קודם שיתחבם בבגד כמו שיתבאר טעמא סעיף יג לפנינו בעזר ה', ואחר כך יתחבם בכנף ויכפלם, שאם לא יכפלם, היאך יתלו בבגד? אבל אסמכוה גם כן שצריכין להיות כפולים מדקראן הכתוב "פתיל", משמע שצריך לכופלו כעין פתילה שהיא כפולה, ויהיו אז ארכן בכפלן לפחות בי"ב אצבעות בגודל שהוא שיעור אורך הציצית, דהיינו ג' טפחים שנתנו חז"ל משום נוי ציצית, שיהו ארכן שלשה טפחים לנוי אחר שכפלן והם ששה טפחים קודם שכפלן. ושיעור זה צריך להיות לאחר שנקשרו, מלבד מה שימעט על ידי הקשירה ומלבד מה שמונח על קרן הבגד קודם שיתחיל הגדיל. לפיכך לכתחילה צריך ליקח ג' או ד' אצבעות יותר מו' טפחים, ובשביל הקשירה ומה שיהא מונח על קרן הבגד.

ואם ירצה להוסיף בארכן יוסיף כמו שירצה, שאין להם שיעור באורך למעלה, רק שלא יקצר, משום נוי. ואם הם ארוכים מאד יכול לקצרן לעשותם בשיעורם, אפילו אחר שנקשרו, ואין בזה משום "תעשה ולא מן העשוי", שהרי לא היו עשויין בפסול, שגם כשהיו ארוכין כשרים היו. ואחד מן השמנה חוטין יהיה ארוך יותר, כדי שיכרוך בו הגדיל, כמו שיתבאר בעזר ה'.

סעיף העריכה

אין עושין הציצית מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי השתי שהאורג משייר בסוף הבגד, אלא מן הגיזה צמר. וטעמא בכולהו הוא משום ביזוי המצוה, כלומר שאם עושה אותן מאילו שהם פחותי הצמר, אף על פי שטוואן לשמה נראה כאילו אין המצוה ראויה לעשות מן המובחר שבצמר.

סעיף ועריכה

ואם עשאן מצמר גזול – פסול, דכתיב: "ועשו להם ציצית", משלהם ולא מגזול. ויש אומרים, דווקא כשגזל חוטין אחר שנטוו, אבל אם גזל צמר וטוואה לשם ציצית – כשרה, דקנייה ביאוש ושינוי מעשה. מכל מקום לכתחילה אסור לעשותן, משום "שונא גזל בעולה". ויש אומרים אפילו בדיעבד פסולה, דהוי ליה שינוי החוזר לברייתו ואין זה שינוי גמור הקונה (ועיין לקמן סימן כה סעיף יב וסימן תנד סעיף ד וסימן תקפו סעיף ב וסימן תרמט).

סעיף זעריכה

השואל חוטין מחבירו ועשה מהן ציצית, כשרה אפילו לכתחילה, שאין זו שאלה החוזרת בעינייהו, שלא שאלן אלא להחזיר לו חוטין אחרים, והוה ליה כהלואה ואילו כדידיה דמיין ושלו הם.

סעיף חעריכה

המשתחוה לבהמה, צמרה פסול לציצית, דמספקא לן אי הוה כמשתחווה למחובר לקרקע שאינו נאסר להדיוט והוא הדין לגבוה, או אי אמרינן אף על גב דלהדיוט שרי, דהא כמחובר לקרקע הוא, מכל מקום לעשות בה דבר מצוה לגבוה אימאיסה. ואף על גב שנשתנה, אין כאן שינוי גדול ואזלינן לחומרא. אבל המשתחווה לפשתן נטוע, כשר לציצית, שהרי נשתנה הרבה ממה שהיה בעודו נטוע ולא נמאסה לגבוה כל כך כמו הצמר מן הבהמה (ועיין להלן סימן תרמט סעיף ג).

סעיף טעריכה

אמרה התורה: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" וגו', וכן "ונתנו על ציצית הכנף", וכן "על ד' כנפות כסותך". וקים להן לחז״ל שבלשון הקדש לא נקרא כנף אלא מה שיש למעלה ממלא קשר גודל עד כדי שלש אצבעות בגודל, ומה שיש בתוך מלא קשר גודל הוא נקרא תחת הבגד, ומה שיש למעלה משלש אצבעות בגודל הוא הנקרא בגד. ולשון הפסוקים משמע שיתנו הציצית על הכנף עצמו, לפיכך יעשה נקב לתלות שם הציצית באותו החלק שיש ממלא קשר גודל ולמעלה עד כדי שלש אצבעות בגודל, שזהו נקרא "על כנפי בגדיהם" בתחלתו או באמצעיתו או בסופו, ובלבד שלא יתנם למטה מקשר גודל, דהוה ליה "תחת כנפי בגדיהם", ולא למעלה מג' אצבעות בגודל, דהוו להו "על בגדיהם" ממש ולא "על כנפי בגדיהם" (ועיין לקמן סימן שח סעיף יג). ומדה זו צריכה שתהיה ביושר משולי הבגד לאורכו, ולא מן הקרן זוית באלכסון, שאז הוי באורך הבגד פחות מכשיעור קשר גודל. לפיכך ימדדנו ביושר לאורך הטלית, ויעשה שם נקב בתוך השיעור הנזכר, ויתחב שם חוטי הציצית.

סעיף יעריכה

ואם בשעת עשיית הציצית עשאן שהיו רחוק מן הקרן כמלא קשר גודל, ואחר כך נתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור מן הקרן, כשר, שלא הקפידה התורה בהרחקה זו אלא בשעת עשייה, דכתיב: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", משמע בשעת עשייה יעשם על הכנף, ואחר כך אין קפידא. לפיכך אם עבר ועשאן מתחלה תוך מלא קשר גודל, אז הוא פסול, שהרי עשאן תחת הכנף ולא על הכנף. אבל אם מתחילה עשאן על הכנף כדינם ואחר כך ניתקו החוטין, אמרינן שם כנף במקומו נשאר אלא שניתקו החוטין מתחת הכנף וכשר. מכל מקום לכתחילה קודם שיתלה הציצית, טוב לעשות אמרא סביב הנקב שתוחב בו הציצית כדי שלא ינתקו החוטין מבפנים סביב הנקב (ועיין לקמן סימן טו סעיף ו), וגם יעשה אימרא למטה בשפת הבגד, שלא ינתקו למטה עד שיהא פחות ממלא קשר גודל לציצית.

וברוחב הבגד יש אומרים שאין לו שיעור, רוצה לומר שיכול לעשותן אפילו תוך מלא קשר גודל סמוך לשפה, ובלבד שלא יתנו על החוטין שעושין האורגין בשפת הבגד שקורין ליי"סט, שזה אינו נחשב מן הבגד וכאלו אינו דמי, שתחלת עשייתו אין עושין אותו אלא על דעת שיקרענו מן הבגד; אבל במה שנחשב מן הבגד יכול לעשותו אפילו תוך מלא קשר גודל. אבל חוץ לג' אצבעות תוך הרוחב לא יעשה, דמג' אצבעות ואילך לא נקרא כנף אפילו תוך הרוחב. ויש אומרים שכמו שצריך להרחיק מלא קשר גודל באורך כן צריך להרחיק מלא קשר גודל ברוחב, וכן הלכה.

סעיף יאעריכה

ואם יש גדיל בבגד שקורין ליי"סט בין מן הצדדין בין למטה בשפת הבגד, אם הגדיל הוא רחב יותר ממלא קשר גודל עד כדי ג' אצבעות, לא יטיל הציצית תוך הגדיל, ואם הטילם שם – פסול, ד"על כנפי בגדיהם" כתיב וזה אינו נחשב מן הבגד, כמו שאמרנו. ומכל מקום אם אינו רחב הרבה, יש אומרים שהוא עולה לשיעור מלא קשר גודל להרחקת ג' אצבעות, כיון שהנקב תוך עיקר הבגד, ויש אומרים שהוא עולה לחומרא ולא לקולא, דהיינו שהוא עולה להרחקת שלש אצבעות ואינו עולה לשיעור מלא קשר גודל. לפיכך ימדוד שיעור קשר גודל בלא הגדיל, שאז בודאי לא יהיה תחת הכנף; והרחקת שלשה אצבעות בגודל ימדוד עם הגדיל, ויצא ידי כל הספיקות.

סעיף יבעריכה

ויתחבם בכנף באופן שיהיו ארבע חוטין מצד א' וד' חוטין מצד א' וכן בכל כנף, ואם הוסיף חוטין פסול.

סעיף יגעריכה

ויזהר לחתוך ראשי החוטין לעשותם ח' קודם שיכרוך, שאם כרך אפילו חוליא אחת וקשר אפילו קשר אחד ואחר כך חתכם – פסול, דהוי ליה "תעשה" ולא מן העשוי בפסול; שהרי כיון דקיימא לן שצריכין להיות חוטין נפרדין, כדמשמע לשון "ציצית", וצריכין להיות ח', כדילפינן מלשון "גדילים", ומיד שקשר אפילו חוליא א' וקשר א' הרי הם עשויין מן התורה, כמו שיתבאר בעזר ה', ואם כן הויין להו עשויים בפסול (ועיין לעיל סימן א סעיף ו ובסימן י"א סעיף ד).

סעיף ידעריכה

מדאיצטריך הכתוב להתיר כלאים בציצית, כדאמרינן מסמיכות הפסוקים שסמך "גדילים תעשה לך" וגו' לפסוק "לא תלבש שעטנז" וגו', שמע מינה דציצית צריכין קשירה מדאורייתא, דבלא קשירה לא הוי כאן כלאים, אפילו אם עשה חוטין של צמר בבגד של פשתן או איפכא, ולמאי הלכתא התירה רחמנא? אלא שמע מינה שצריכין קשירה. וקשר זה צריך להיות קשר של קיימא, דהיינו ב' קשרים זה על גב זה, שאם לא כן לא הוי גם כן כלאים, דקיימא לן התוכף תכיפה אחת אינה חיבור לעניין כלאים. לפיכך יקח כל הד' חוטין שבצד זה והד' חוטין שבצד זה, ויקשור אותן ב' פעמים זה על גב זה, וכן עושין כל הקשרים; שאם לא יקשור אלא פעם אחד, לא הוי קשר של קיימא. מיהו מן התורה סגי בקשר אחד של קיימא, דבחד לבדו הוי כלאים. וקשר זה, יש אומרים שהוא התחתון הסמוך לענף, המקיים את כל הגדיל עמו, ויש אומרים שהוא העליון הסמוך לבגד, שבו תלוי עיקר הקיום שלא יפול. אבל אנו נוהגין לקשר כל הקשר שבין כל כריכא וכריכא בקשר של קיימא; אף על פי שאין צריכין מן התורה לעשות אלא קשר א', מכל מקום עושין כן, לחזק כל הכריכות למניין ה', כנגד ה' חומשי תורה, כמו שיתבאר.

ואחר שקשר קשר העליון, יכרוך חוט הארוך סביב השבעה. ובזמן שהיה תכלת, היו מדקדקין מדרבנן בכריכה לעשות שבעה חוליות, וחשבוהו לנוי ציצית, כאשר הם מפורשים בגמרא כנגד שבעה רקיעים, כי תכלת דומה לרקיע כו'. ועתה שאין לנו תכלת אין צריך לדקדק בחוליות כל כך. מיהו שמעתי גם עכשיו נוהגין לקשר בתחלה שני קשרים זה על גב זה, ואחר כך לכרוך החוט הארוך שבעה פעמים סביב השבעה חוטין, וחוזרין וקושרין שני קשרים זה על גב זה, ואחר כך כורכין אותו שמונה פעמים וקושרין, ואחר כך כורכין י"א פעמים וקושרין, ואחר כך י"ג פעמים וקושרין, ויהיו בין הכל ל"ט כריכות, והם כמניין אותיות שניות של שם בן ד' וכמניין ה׳ אחד, וסימנן ט"ל אורות טליך. וחמשה קשרים כנגד חמשה חומשי תורה.

ומה שחולקין הכריכות על אלו החלקים, יראה לי הכוונה, השבעה כריכות כנגד שבעה אוירים שבין השמונה רקיעים, דהיינו ז' רקיעי כוכבי לכת ורקיע השמיני, שבו כל הכוכבים והמזלות. והשמונה כריכות כנגד הרקיעים עצמן, או כנגד השמונה אוירים כשכוללין הרקיע הט' עמהם, ולפי שאין בו כוכבים, רומזים אותו בפני עצמו. והי"א כריכות כנגד י"א כוכבים שברקיע שהוזכרו בכתוב, והם המזלות. ואף על פי שהמזלות הם י"ב, מכל מקום כיון שלא הווזכרו בכתוב אלא י"א, עושין י"א כריכות. ועוד י"א דטלה וגדי כמעט צורה אחת יש להם, והרי הם י"א. והי"ג כריכות, כנגד י"ב גבולי האלכסונים שבכל רקיע ורקיע עם המרכז שביניהם, והרי הם י"ג נקודות ראשי קצות האלכסונות והמרכז. ומכל מקום יזהר שיעשה כל הכריכות עם הקשר שלהן שוות, דהיינו כל אחת עם הקשר כרוחב גודל, ולא יעשה אחת רחבה מחברתה משום נוי ציצית. ומה שמתחילין במעוט ומסיימין במרובה, מפני שמעלין בקודש ואין מורידין.

ובשולחן ערוך כתב הכריכות מ׳, ז' וט' וי"א וי"ג. וגם זו היא כוונתן, הז' כנגד ז' כוכבי לכת, והט' לכלול כולן, הז' כוכבי לכת עם הגלגל הח' שבו וכל הכוכבים והי"ב מזלות והגלגל התשיעי החלק שאין בו כוכב כלל. והטעם שעושין אותה כנגד הרקיעים, לפי שבזמן שהיה תכלת עשו כל החוליות על סדר הרקיעים, כמו שהוזכר בגמרא, ועיקר טעמא הוא משום שתכלת דומה לים והים דומה לרקיע וכו', ולכך היו מדמין סידורם לסידור הרקיעים כדי לזוכרו לטובה. לפיכך גם בזמנינו זה, אף על פי שאין לנו תכלת, עושין זכר לסידור הרקיעים. אבל כל זה הכריכות והקשרים אינם חובה רק כולם רשות ונוי מצוה הם. ואפילו הקשרים אם לא עשה ה' כשרה בדיעבד, אלא שאין לעבור על דברי חכמים, ויעשה הקשרים כמו שכתבתי. אבל הכריכות יכול אפילו לכתחילה לעשות כמו שירצה, כל אחד לפי כוונתו.

ויש מדקדקין עוד לעשות הכריכה עם הקשרים ארבע אצבעות, דהיינו טפח, והענף שני טפחים; אבל גם זה אינו חובה, ואם רוצה יכול לכרוך אפילו רוב החוטין, ואם רוצה די לו בחוליא אחת ובלבד שיקשור מתחת, שאם לא כן לא יתקיים הגדיל. וגם יכוין בהם איזה כוונה, כדי שלא יהא במצוה כמתעסק. מיהו דווקא לכרוך רובה או לפחות חוליא אחת צריך, אבל לכרוך כולו או שלא לכרוך כלל – פסולה, דלעולם גדיל וענף בעינן, דהא כתב "גדילים" דהיינו גדיל, וכתיב "ציצית" דהיינו חוטין נפרדין, דכתיב "ויקחני בציצית ראשי"; הא כיצד? אלא שמע מינה שצריך שניהם. והגדיל צריך שיהיה למעלה [סמו]ך לכנף הבגד, והציצית תלויין למטה, אבל איפכא לא, שאם כן לא הוי מפורדין למטה, ואנן מפורדין למטה בעינן דומיא דשערות הראש. ועוד נראה לי דמהכא ילפינן לה, מדכתיב "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך", שמע מינה שיהיה הגדיל על הכנף, דהיינו סמוך לו, ואם כן יהיו הציצית המפורדין ממילא למטה. ואף על גב דהכי נמי כתיב "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", מכל מקום יש לחלק דגבי גדיל כתיב מלת "תעשו" אחר מלת "גדילים" סמוך ל"על ארבע כנפות" וגומר, ומשמעו הגדיל תעשו על ארבע כנפות וגומר, רוצה לומר סמוך. אבל הכא כתיב מלת "ועשו" קודם מלת "ציצית", משמעו ועשו להם רוצה לומר משלהם יעשו ציצית, ולא קאי "ועשו" על מלות דעל כנפי בגדיהם דכתיב בתריה. ויש דורשין אותו ממלת "פתיל", שפירשו חוט מפורד, וממלת "גדילים", דמשמע גדיל, ומתרצין: בתחלה סמוך לכנף גדיל, ואחר כך יצא פתיל מתוכו ויתלה למטה, דהכי משמע "ונתנו על ציצית הכנף פתיל" וגומר. ונראה שדורשין גם כן "גדילים" כמו שפירשתי בלישנא קמא גבי "ונתנו" מפרשין הכי על הציצית, רוצה לומר סמוך לציצית שהיא הגדיל הסמוך לכנף יתנו פתיל, כלומר יצא פתיל מתוכן למטה.

כבר אמרנו דלכתחילה יהא זהיר לחתוך ראשי החוטין לעשותן שמונה קודם שיתחבם בכנף, גזירה שמא יקשור ויכרוך קודם פסיקה ואז הם הציצית פסולין משום "תעשה ולא מן העשוי", כמו שכתבתי. אבל אם שכח ותחבם בכנף קודם שפסקן כשרה, מכל מקום יזהר שלא לקשור הקשר קודם שיפסקם. אבל אם קשר ואחר כך פסק ראשי החוטין – פסולה, דהוי ליה "תעשה" כלומר: "גדילים תעשה לך" בכשר ולא מן העשוי בפסול, רוצה לומר שנעשה הגדיל או הקשר בעוד שעדיין לא היו כאן חוטין נפרדין שהם ציצית או פתיל. מיהו יש אומרים שאפילו אם קשר פעם אחת, וקודם שקשר פעם שנית כדי שיהא קשר של קיימא – פסקן, ואחר כך קשר שנית, כשרה, כיון שאין הקשר נקרא קשר אלא כשהוא של קיימא כדפרישית לעיל, לא הוה "תעשה ולא מן העשוי". אבל אם קשר שני פעמים זה על גב זה ואחר כך פסקן, אף על פי שעדיין לא כרך כלום נראה לי שהוא פסול, דכיון דקיימא לן דקשר של ציצית דאורייתא, ואיכא למאן דאמר שהקשר הזה שהוא סמוך לכנף הוא דאורייתא, אם כן אם יקשרנו כהלכתו קודם שפסק החוטין הוי ליה "תעשה ולא מן העשוי". כללא דמילתא, כל מה שצריך לעשות מן התורה ועשאו קודם שפסק החוטין, הוי ליה בכלל "תעשה ולא מן העשוי", חוץ מתחיבתו בכנף, שאף על פי שעשאו קודם פסיקת החוטין כשרה, שאין התחיבה בכלל "תעשה ולא מן העשוי", כי זאת העשייה אינה אלא מן התחיבה ואילך כשמתחיל עשיית הגדיל, דכתיב: "גדילים תעשה" וגו', ומיניה דרשינן "תעשה ולא מן העשוי", והתחיבה היא בכלל "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" וגו' כמו שיתבאר לקמן סימן יד סעיף א בעזר השם.

יש אומרים שצריכין לעשות קשר למטה בכל חוט וחוט, כדי שיעמוד בשזירתו ולא יחלק, ועוד כדי להפרידה זה מזה, שיראו חוטין נפרדין. ואין נוהגין כן באילו הארצות, ואיפשר משום שהשזירה שלנו שזירה יפה היא וחזקה ואין צריך לזה, גם החוטין נשארין מופרדין מעצמן כשהשזירה היא חזקה. ועיין לעיל סימן יא סעיף ב וג'.

סעיף טועריכה

יש אומרים שצריך לתלות החוטין באורך הטלית ולא ברוחבו, דבעינן שיהא הציצית נוטפת על הכנף, כלומר תלוי על הקרן, ואי הוה ברחבו לא הוי נוטף, שהרי כלפי קרקע היה תלוי. אבל אין קפידא כל כך לפוסלו בכך. מכל מקום על כל פנים יזהר מאוד שלא יהא הציצית תלוי באלכסון של קרן זויות, מפני שנראה שהציצית אחד עולה לכאן ולכאן, כלומר ומשמש בשני הצדדין, וכאילו צריכין לעשות ח' ציצית בכל צד, ב' ציצית, והוא רוצה לצאת בזה לב' הצדדין, וזה פסול.

נוהגין לתת שום דבר בנקב הטלית שמכניסין בהם הציצית, אפילו הוא דבר שאין בו חיוב ציצית כגון עור לית בכך כלום, שאינו עשוי אלא לחזקם ולא בתורת כנף.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ צ"ל "ופירשו" או "ופירוש". ויקיעורך.