לבוש אורח חיים א

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

עשרה לבושי מלכות • לבוש התכלת על אורח חיים • סימן א | >>

סימן א בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דיני השכמת הבוקר

ובו תשעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט

סעיף א

להיות דבר ידוע ומפורסם ומורגל בפי כל חכמי האמת, כי תכלית כוונת השם יתברך בבריאת עולמו היה בעבור האדם, שלכך היה האדם אחרון בבריאה, כי סוף המעשה הוא תחלת המחשבה, ותכלית בריאת האדם הוא שיעבוד את בוראו, וזה דבר ידוע ומפורסם אינו מן הצורך להאריך בראיות. לכן מחוייב ומוטל על כל אדם לעשות כל מעשיו וכל מחשבותיו לעבוד את השם יתברך בכל מאמצי כחו. ואפילו על משכבו ידע וישכיל לפני מי הוא שוכב, כי מלא כל הארץ כבודו יתברך, ואין שום דבר נעלם ונסתר ממנו, ואפילו מחשבות האדם הוא בוחן לבות וכליות. לפיכך תיכף התעוררותו משנתו בכל בקר, יתגבר כארי לקום קל חיש מהרה לעבודתו, ויכבוש יצרו לקום בזריזות ובמהירות לעבודת בוראו יתברך. ושיתפלל לפניו, ולא יבוש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך. ובלבד בהצנע לכת, ר"ל שאינו צריך להעיז פניו נגד המלעיגים לבזות אותם בדברי עזות מפני הלעגתם. ויזהר שיקום קודם אור הבוקר, שיהא הוא מעיר את השחר, כמאמר דוד עליו השלום תהלים נז ט עורה וגו', אעירה השחר^[1], אני מעיר את השחר ואין השחר מעיר אותי [ברכות ד ע"א רש"י ד"ה עורה]. ויפיל תחינתו לפני בוראו יתברך:

סעיף ב

ואם יוכל לכוין השעות ולקום בשעות שמשתנות המשמרות, שהם בשליש הלילה, ולסוף שני שלישי הלילה, ולסוף הלילה, מה יופיו ומה טובו. מפני שבאלו הזמנים הקדוש ברוך הוא כביכול מתאונן על חורבן הבית וגלות ישראל בין האומות, כמו שנאמר [ירמיה כה, ל] ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו, הרי ג' שאגות לג' משמרות. ולכך התפלה שאדם מתפלל באותה שעה ומיצר ודואג בלבו על מה שכביכול השם יתברך מיצר עליו, דהיינו על החורבן ועל הגלות, ג"כ הוא תפלתו מקובלת לפניו יתברך, ועל זה נאמר איכה ב יט קומי רוני בלילה לראש אשמורות וגו':

סעיף ג

לפיכך ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש: הג"ה ועיין לקמן סימן תקנ"ד סעיף כ"ה:

סעיף ד

ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו, כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה, כענין שנאמר תהלים י יז תכין לבם תקשיב אזניך, (כשמכוין) [כשמכונים] לבם אז תקשיב אזניך: הג"ה עיין לקמן סימן ה':

סעיף ה

וטוב לאמר פרשת העקידה בראשית כב, כדי לזכור לפני השם יתברך זכות אבות. וגם להכניע יצרו, ולזכור שחייב אדם למסור נפשו בעבודת השם יתברך כמו שמסרו יצחק אבינו ע"ה. ופרשת המן שמות טז, כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו לאדם בהשגחה פרטית, שכן היה במן שהשגיח השם יתברך לתת לכל אחד עומר למספר גולגולת בני ביתו:

סעיף ו

ויאמר עשרת הדברות שמות כ, כדי שיזכור בכל יום תמיד מעמד הר סיני, ויתחזק אמונתו בתורה. ואף על גב דאמרינן בסוף פ"ק דברכות [יב ע"א] שבטלום מפני תרעומת המינין, ופירש רש"י שלא יאמרו המינין לעמי הארץ אין שאר התורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ברוך הוא ושמעו מפיו בסיני. היינו דוקא בציבור, אבל ביחיד דליכא משום תרעומת המינים טוב לאומרם, שע"י כך יזכור מעמד הר סיני, ויתחזק אמונתו בתורה: הג"ה ועיין לקמן סימן מ"ז סעיף ו': ופרשת הקרבנות, כגון פרשת עולה [ויקרא א, א - יז. ו, א - ו] ומנחה [שם ב, א - טז] ושלמים [שם ג, א - יז] וחטאת [שם ד, כז - לה] ואשם [שם ה, יז, יט]. מפני שכל זמן שאדם מתעסק בתורת הקרבן, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב אותו הקרבן, דכתיב ויקרא ז א "וזאת תורת האשם", "וזאת תורת החטאת" ויקרא ו יח, ודרשו בו מנחות קי א כל העוסק בתורת האשם ותורת חטאת כאילו הקריבם, מדכתיב וזאת, דהוי ליה למימר ותורת האשם ותורת החטאת, מאי וזאת, אלא הכי פירושו, הקריאה הזאת היא ג"כ תורת החטאת ותורת האשם וכו'. ורש"י [שם ד"ה מאי] פירש דמדכתיב תורת ולא כתיב חקת יליף לה. ואינו נראה, דשמא לא רצתה התורה לעשות מהם חקה, רק דת שיש להם טעם מגולה ודו"ק, נ"ל: הג"ה עוד טעם אחר, משום דאמרינן במדרש מגילה לא ב שאמר אברהם להקב"ה: בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא על ישראל? והשיבו: כבר תקנתי להם סדר הקרבנות, שכל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ואני מוחל להם על כל עוונותיהם, ע"כ. ועיין לקמן סימן נ' סעיף א': ומ"מ פרשת הקרבנות לא יאמר אלא ביום, שזמן הקרבתן לא היתה אלא ביום, וכיון שהקריאה היא במקום ההקרבה יאמר אותה ג"כ בזמן היתר ההקרבה: הג"ה עיין לקמן סימן מ"ז סעיף י"ג: ואין חילוק בין קרבנות קבועים כקרבן תמיד, לבין שאינם קבועים, שכולם אין זמנם אלא ביום:

סעיף ז

וכשיסיים פרשת העולה, יאמר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שיהא זה רצוי ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה. וכן יאמר אחר פרשת המנחה והשלמים והאשם, מפני שאלו אף אם אינו חייב בהן, בודאי יכול להביאם בנדבה. ואפילו אשם, אף על פי שיש אשמות שאין באין בנדבה, כגון אשם גזילות אשם מעילות וכיוצא בהם, מ"מ כיון שלפעמים יכול להביא אשם בנדבה, כגון (הנודב) [הנודר] להיות נזיר שמביא אשם, יכול לומר יהי רצון מלפניך וכו' אחר פרשת האשם, דשם אשם חד הוא, ויהיה כוונתו באומרו יהי רצון מלפניך וכו' על אשם נזיר. אבל אחר פרשת חטאת לא יאמר יהי רצון מלפניך וכו', מפני שאינו בא נדבה, ואם אינו חייב בו והוא מביאו הרי הוא הביא חולין בעזרה שאסור מן התורה. ואעפ"י שהקריאה היא כהקרבה, מ"מ יכול לקרותה ממה נפשך, שאם חטא חֵטא שחייב עליה חטאת, תכפר עליו הקריאה כמו ההקרבה, ואפילו בלא אמירת יהי רצון וכו', שאין אמירת יהי רצון אלא תחנה, ואם לא חטא, תהא קריאתו כקורא בתורה ויקבל עליה שכר כקורא בתורה. אבל באומרו יהי רצון מלפניך וכו', משמע כאילו הביאו דוקא, והרי הביא חולין בעזרה אם לא חטא:

סעיף ח

ויאמר עם הקרבנות פסוק ויקרא א יא ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'. שכך קבלו רבותינו ז"ל [ויק"ר ב, י] שבשעה שאדם קורא מקרא זה, הקדוש ברוך הוא זוכר עקידתו של יצחק שהיתה בזה המקום:

סעיף ט

ויש נוהגין עוד לומר קודם פרשת הקרבנות, פרשת הכיור שמות ל יז, שהיא העבודה הראשונה בכל יום. וגם משום שתקנו נטילת ידים בכל בקר כמו שיתבאר בעזה"י [סימן ד], תקנו לומר פרשת הכיור שרחצו ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם. ואח"כ פרשת תרומת הדשן ויקרא ז, ואח"כ פרשת התמיד במדבר כח, ואח"כ פרשת מזבח מקטר קטורת שמות לא, ופרשת סמני הקטורת ועשייתן [שם לד], ואח"כ פרשיות הקרבנות כדלעיל [ס"ו], כי כן הוא סדר העבודה בכל יום.

ונראה לי מי שרגיל לקרות אלו הפרשיות שאמרנו, וכן אותם שרגילין לומר תהלים בכל יום, חייבים לברך קודם לכן ברכת התורה, שהרי כל אלו פסוקי תורה הם, ואין לקרותם בלא ברכה, והיא כתובה לקמן סימן מ"ז. ואפילו למ"ד [שם ס"ד] פסוקים שאינו אומר דרך לימוד אלא דרך בקשה וריצוי אין צריך לברך עליהם, הרי אין באלו הפסוקים שום לשון ריצוי ובקשה רק קורא בתורה, והוא מכפר ומועיל כמו קרבן. גם פסוקי תהלים אינם כולם לשון תחנה ובקשה אלא שבח וקריאה בעלמא: הג"ה עיין לקמן סימן מ"ו סעיף ט': ועוד עיקר המנהג באמירת המזמורים של תהלים, הוא ממה שכתב בעל שערי אורה בתחלתו שהוא להבריח המקטרגים קודם התפילה, כדי שתעלה התפלה אח"כ בשלום בלי שום מקטרג. ושלכך קראם דוד מזמורים, על שם שהם מחתכים להם דרך לעלות התפלה, מלשון וכרת הזלזלים במזמרות ישעיה יח ה. וכן אמר דוד עליו השלום במקום אחר תהלים קיט נד זמירות היו לי חוקיך וגו', ולא לשם תחנה הם נאמרים, לפיכך ראוי לברך עליהם בתחלה (ועיין לקמן סימן תקפ"א [ס"א]).

ומטעם זה נ"ל ג"כ מנהג של טעות הוא אותם שאומרים תהלים אחר התפילה, שהרי עיקר אמירתם הוא כדי להבריח המקטרגים כדי שתעלה התפלה בשלום אח"כ, ומה יועיל להם ההברחה אחר שהתפללו, אם כבר ח"ו פגעו כמה מקטרגים בתפלתם, אין ההברחה מועלת כלום אח"כ, נ"ל. ואפילו אם אין הכוונה אלא לומר שירות ותשבחות של דוד, טוב לומר אותם קודם התפלה, שכן אמרו חז"ל ברכות לב א לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואח"כ יתפלל כמו שיתבאר עוד בעזה"י [סי' נד ס"ג].

ואם אינו יכול להשכים לקרות הפרשיות, מכל מקום התפלה אשר היא מועדת לכל חי אל יאחר, ויחשוב בלבו אילו היה בעבודת מלך בשר ודם וצוהו להשכים באור הבקר לעבודתו, היה זהיר וזריז לעמוד לעבודתו כאשר ציוהו, כל שכן וקל וחומר בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:

1. צ"ל "שחר".