לבוש אורח חיים לב

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש התכלת על אורח חיים • סימן לב | >>

סימן לב בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

סדר כתיבת התפילין

ובו חמישים ושנים סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • נ • נא • נב

סעיף א

מצות תפילין היא שיכתוב הד' פרשיות כמו שהם מסודרות בתורה. בתחילה "קדש לי כל בכור" עד "למועדו" וגו', ואחר כך "והיה כי יביאך" עד "כי בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים", ואחר כך פרשת "שמע" עד "ובשעריך", ואחר כך פרשת "והיה אם שמוע" עד "על הארץ". ואם שינה סדרן, פסולין.

סעיף ב

ויכתוב של יד תחילה, משום שמניחין אותה תחילה. ויכתוב בשל יד כל הד' פרשיות על קלף אחד, ובשל ראש כל פרשה לבדה על קלף מיוחד, כמו שיתבאר לפנינו בע"ה. ויכתוב בכתב מיושר ומאושר, שיהא כתב נאה, מדכתיב: "זה אלי ואנוהו", התנאה לפניו במצות.

סעיף ג

הלכה למשה מסיני הוא שיכתבם בדיו ולא בדבר אחר. וסתם דיו הוא שחור, והיא כשירה בין שיש בה מי עפצין ובין שאין בה מי עפצין. ומצוה מן המובחר הוא שיכתוב בדיו עשויה מעשן עצים או שמנים שרויין במי עפצין, כמו שיתבאר עוד בע״ה בעטרת זהב סימן רע״א. ואם כתב אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב, הרי אלו פסולין. ולא יזרוק עפרות זהב על האותיות, שכתב העליון נקרא כתב ומבטל כתב התחתון (ועיין בסימן זה סעיף כ״ז). ואם זרק, יניח לייבשו ואחר כך יעביר הזהב וישאר הכתב התחתון וכשר. אבל אם זרק עפרות זהב על אות אחת מאותיות האזכרות, אין לו תקנה, לפי שאסור להעביר הזהב ממנו, דהוי כמוחק את השם, וצריכים גניזה. ויכתוב כתיבה תמה, דכתיב "וכתבתם", ודרשינן "כתב תם", כלומר כתב שיהא שלם בכל הלכותיו, כמו שיתבאר בע״ה בסימן זה. ויכתוב כתיבה גסה, שלא יהא נמחק מהר.

סעיף ד

וצריך שלא תדבק שום אות בחברתה, אלא כל אות יהא מוקף גויל מכל ד׳ רוחותיו, ושיהא מתוייג כראוי, כמו שיתבאר בע"ה. ולא יחסר אפילו קוצו של יו״ד, שכל קוץ וקוץ יש בו תילי תילים של הלכות.

סעיף ה

וצריך שיכתוב בימינו, אף אם הוא שולט בשתי ידיו, מדכתיב "וכתבתם", שיהא בשלימות, ואין אדם יכול ליפות הכתב בשלימות אם לא בימינו. ועוד, דכתיב "וקשרתם וכתבתם", שתהא הכתיבה כמו הקשירה; והקשירה היא על כרחך בימין, שהרי קושר על שמאל, ודרשינן: מה קשירה בימין, אף כתיבה בימין. ואם הוא אטר, יד שמאל דידיה היא לו כימין, דהא בה יכול לייפות הכתב ביותר.

ואם יש לו תפילין כתובין בשמאל, לא יברך עליהן אם איפשר לו למצוא אחרים הכתובים בימין; ואם אין לו אחרים, יברך על אילו, שאין זה היקש גמור אלא אסמכתא בעלמא, ואינו פוסל את התפילין אם אין לו אחרים.

סעיף ו

תפילין אין צריכין שרטוט בין כל שיטה ושיטה (מפני שהן מחופין ואין קורין בהן). מכל מקום משום "זה אלי ואנוהו", נוהגין לשרטט כל הארבע רוחות, למעלה ולמטה ומן הצדדין, אף על פי שיודע לכתוב בלא שרטוט. ואם אינו יודע ליישר השיטה בלא שירטוט, יכול לשרטט בין כל שיטה ושיטה כדי ליישר ולהתנאות הכתב.

לא ישרטט בעופרת, מפני שמקום השירטוט נשאר צבוע והוי צבע יתירה בתפילין ופסול, ואפילו הוא שחור, דהוה ליה כתב יתר.

סעיף ז

הלכה למשה מסיני, שאין כותבין תפילין אלא על הקלף, ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל. וכותבין על הקלף במקום בשר, ואם שינה פסול. ואיזהו נקרא קלף ואיזהו נקרא דוכסוסטוס? דרך העבדנים האומנים הוא שחולקין את העור בשעת העיבוד לשנים, כאילו היתה כפולה, והחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס. ולפי זה, הא דאמרינן: כותבין על הקלף במקום בשר, רוצה לומר במקום היותר קרוב לבשר, דהיינו במקום חבירו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס. וקלפים שלנו, שאין האומנים חולקין אותו, יש להם דין קלף, וכותבין עליהם לצד בשר, מפני שדרך האומנים לגרר העור מבפנים עד שגוררין וכלין כל הדוכסוסטוס ולא נשאר אלא הקלף לבדו. ואף על גב שגוררין גם כן קליפתו העליונה מבחוץ שבמקום שער, אינן גוררין אלא כדי שיעור מה שהיו צריכין לתקנו ולהחליקו, ואפילו אם היו חולקין את העור לשנים היו גם כן צריכין לגרר ממנו כך; ואם כן, לא נשאר רק הקלף, ויש לו דין קלף לכתוב לצד הבשר.

סעיף ח

וצריך הקלף להיות מעובד בסיד או בעפצין. ואם אינו מעובד, אינו נקרא "קלף", רק "עור". וצריך שיהיה מעובד לשם תפילין. וטוב להוציא כן בשפתיו בתחילת העיבוד שמעבדו לשם תפילין או לשם ספר תורה, שאפילו אם עבדו לשם ספר תורה מותר לכתוב עליו תפילין, לפי שקדושת ספר תורה חמורה. לפיכך אם עיבד הקלף לשם ספר תורה שהיא קדושה החמורה, כל שכן שהוכן לשם תפילין. ואין שייך כאן לומר: "מעלין בקודש ואין מורידין", שעדיין אין שום קדושה חלה בקלף, אף על פי שנעבד לספר תורה, עד שיכתוב עליו ספר תורה, דקיימא לן הזמנה לאו מילתא היא, אלא שאנו צריכין שהעיבוד יהיה לשם קדושה, והרי הוכן לקדושה. וכשכותבין עליו תפילין, חל עליו קדושת תפילין, שהרי הוכן לקדושה. ואין כאן הורדה בקדושה שבקלף, אלא אדרבה העלאה לקדושה בקלף היא, שהרי אינו עולה בהזמנה בעלמא, שאינה מילתא לבדה לקדושה ממש של תפילין. אבל אם עיבדו לשם מזוזה, פסול לתפילין, שאין קדושת מזוזה כקדושת תפילין, ואם כן לא הוכן הקלף לקדושה חמורה כמו תפילין, ואין ליקח אותו לתפילין שהיא קדושה חמורה ממזוזה, והוי ליה כאילו לא נעבד כלל לשם קדושה, והוי זלזול לקדושת תפילין ופסול.

כללא דמילתא, כשמעבדים את הקלף לשם ספר תורה, מותר לכתוב עליו בין מזוזה בין תפילין בין ספר תורה, שהרי הוכן אפילו לקדושה חמורה, כל שכן שהוכן לקדושה קלה, ואין שייך כאן הורדה בקדושה, כיון שעדיין אין שום קדושה בקלף עצמו כל זמן שלא נכתב עליו כלום, אלא הכנה בעלמא היא ולאו מילתא היא, וכל מה שכותבין עליו דבר של קדושה, מעלין אותו בקדושה לגביה הוא כמו שכתבנו. ואם עיבדו לשם תפילין, מותר לכתוב (ועיין להלן סימן ר״ס סעיף ו׳) עליו תפילין ומזוזה, ולא ספר תורה, שהיא חמורה משתיהן. ואם לא עיבדו אלא לשם מזוזה, אין כותבין עליו אלא מזוזה ולא תפילין, וכל שכן ספר תורה דלא.

סעיף ט

אם עיבדו עכו״ם, להרמב״ם פסול אפילו אמר לו הישראל לעבד לשמן, משום דעכו״ם אדעתיה דנפשיה עביד. ולהרא״ש כשר אם הישראל עומד על גביו ומסייעו מעט בעיבוד, דמסייע יש בו ממש ונכרי אדעתא דישראל המסייע קעביד. וכן נוהגין עכשיו להקל, דכיון שאין עבדנין ישראלים מצויים בכל מקום, הויא לה שעת הדחק ומקילין.

סעיף י

כשמסמנין את הנקבים במרצע כעין אותיות, אף על פי שנקל לעכו"ם לזייף, שיתן את הנקובין על שאינן נקובין וינקוב במרצע דרך הנקבים שעשה הישראל ויהיו דומין ממש, מכל מקום אין חוששין שמא יזייף, דמירתת העכו״ם פן יכיר הישראל בטביעת עינו שנתן בסימנין.

סעיף יא

עור שעיבדו שלא לשמו, אם יש תיקון לחזור ולעבדו לשמו, יתבאר בעטרת זהב סימן רע"א בע״ה.

סעיף יב

ויהיה הקלף מעור בהמה וחיה ועוף הטהורים, אפילו מנבילה וטריפה שלהם, אבל לא מעור בהמה וחיה ועוף הטמאים, דכתיב: "למען תהיה תורת ה׳ בפיך", ודרשינן: ממין המותר בפיך. לפיכך אף על פי שנבילה וטריפה [היא], היא ממין המותר בפיך. אבל עור דג, אפילו טהור, פסול, משום דנפיש זוהמיה ומאיס.

סעיף יג

ויהיה הקלף שלם, שלא תהא במקום הכתיבה נקב שאין הדיו עובר עליו, כדי שלא תהא האות נראית בו חלוק לשתים, דקיימא לן כל האותיות צריכין להיות גוף אחד (ועיין להלן סימן ל״ו סעיף ב׳). אבל אם הנקב קטן עד שכשמעביר עליו הקולמוס בדיו נסתם הנקב בהדיו ואין נראה האות נחלק לשתיים, אינו נקרא נקב וכותבין על גבו. ואם יש בו נקב גדול, ונזדמן שם מ״ם או ה״א, שיכול לכותבה סביב הנקב ויהיה הנקב ממלא חלל כל אותו האות, לא יכתבנו שם, שהרי לא יהיה האות מוקף גויל מבפנים; אלא ידלג הנקב ויכתוב משם ואילך. ודווקא לכתחילה, אבל אם לאחר שנכתב ניקב כל החלל בתוך הה״א או המ״ם, כשר, אפילו ניקב כל תוכו עד שהנקב ממלא כל החלל, אפילו הכי כשר, כיון שנכתב מתחילה כהלכתו אין הנקב פוסלו. אבל יש פוסלין גם בזה.

סעיף יד

הסופרים הזריזים עושין ג׳ מיני קלפים לתפילה של ראש. אחד דק מאד, ואחד עב ממנו, והג׳ עב משניהם. העב היותר כותבין בו פרשת "שמע" שהיא קטנה, והדק ממנו כותבין בו "והיה אם שמוע" שהיא יותר גדולה, והדק ממנו מאד כותבין בו פרשת "והיה כי יביאך" ופרשת "קדש" שהם ארוכות. ועושין כדי שיתמלאו כל הבתים בשוה, שהרי עושין הבתין שוין זה לזה, וזהו נוי תפילין, וכתוב: "זה אלי ואנוהו". והסופרים שלנו מתקנים זה, אף על פי שעושין הקלף בעובי אחת, עושין כל הקלפים של הפרשיות באורך א׳, ומניחין גליונות בסוף הפרשיות הקצרות.

סעיף טו

ניקב רגל הפנימי של ה״א, אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא, כשר. ויש אומרים: צריך שיהא נשאר כמלא אות קטנה, וכן הלכתא. ואם ניקב רגל הימני מן הה״א, לכולי עלמא אם נשתייר כמלא אות קטנה כשר, ואם לאו פסול, ואפילו תינוק ולא חכים ולא טיפש יוכל לקרותו – לא משגחינן ביה ופסלינן ליה, כיון שאין בו מלא אות קטנה. והטעם מבואר, שרגל הימיני לעולם צריך שיהא ניכר יותר, כדי שיהא נראה ניכר שהוא אותו האות. אבל בפנימי, שאינו אלא להיכר שהוא ה״א ולא דל״ת, דיו בנקודה קטנה שישאר. מכל מקום נוהגין להחמיר שגם שם צריך מלא אות קטנה.

סעיף טז

אם נפסק אחד מן האותיות הפשוטות, כגון וי״ו או זי״ן או נו״ן פשוטה וכיוצא בהם, שנפסק רגליהם ונשאר צורת האות קיים, אם תינוק דלא חכים ולא טיפש יוכל לקרותו, כשר. ואין צריך לכסות לו שאר אותיות, כי אף על פי שהוא מבין קצת, מתוך שהוא רואה האותיות שלפניו ושלאחריו הוא מכיר גם את זה האות, אף על פי כן סמכינן עליו וכשר. אבל אם לא נשאר צורת האות כתיקונו, אף על פי שהתינוק יודע לקרותו ואפילו כשמכסין לו שאר אותיות, אפילו הכי פסולה ולא סמכינן על התינוק, שהרי עינינו רואות שאין האות כהלכתו. והא דמכשרינן בנפסק האות בתינוק וכו', היינו דווקא שנכתב בתחילה כהלכתו ואחר כך נפסק, שהיה מתחילה גוף אחד והיה מוקף גויל מכל ד׳ רוחותיו; ואף על גב דעכשיו נפסק [ו]ליכא שם היקף גויל במקום שנפסק, לית לן בה. אבל אם בשעת הכתיבה נזדמן האות במקום נקב וכתב עליו, ונפסק האות בשעת הכתיבה על ידי הנקב, אף על פי שהתינוק יכול לקרות ואף על פי שיש בו שיעור אות קטנה [נראה דצ"ל: פסול]. וכן אם המשיך רגל הכ״ף פשוטה או נו״ן פשוטה וכיוצא בהן, עד שמגיע בסוף הקלף למטה בלי היקף גויל למטה מתחילתו, הרי לא היה לזה האות היקף קלף מד׳ רוחותיו מעולם ופסול.

סעיף יז

אם נפלה טיפת דיו מן הקולמוס בשעת כתיבת האות, קודם שנגמר האות, על מקום שהיה רוצה לכתוב האות, ולא היה האות ניכר, לא יגרור הדיו באופן שישאר האות, שזה הוי חק תוכות ופסול, שהתורה אמרה "וכתבתם" ולא "וחקקתם", וזה נקרא חקיקה, שחוקק החלל וישאר צורת האות ממילא, ולא נעשה שום מעשה כתיבה בגוף האות. והוא הדין אם טעה וכתב ד' במקום שהיה לו לכתוב שם ריש, או ב' במקום שהיה לו לכתוב כ׳, לא יגרור הת״נ [נראה דצ"ל: התג] לתקן האות שיהא נראה כרי״ש או ככ״ף, שזה הוי גם כן חק תוכות, שכשיגרור התג נעשה גוף הרי״ש או הכ״ף מעצמה ולא עשה מעשה כתיבה בגופה, ופסול. ואין תקנה לאותם תפילין.

ואם גמר כל האות ואחר כך נפל עליו טיפת דיו, או כתב ד׳ או כ׳ ואחר כך טעה ועשה בו תג שנראה כדל״ת או כבי״ת, יש אומרים שמותר לגררו ולתקנו, שהרי קיים מתחילה בזה האות מצות "וכתב" אלא שנתקלקל אחר כך, ולא נתבטל בזה הכתיבה, וכשמתקנו אינו נקרא חק תוכות, שכבר הוא כתוב כהלכתו. ויש פוסלין גם בזה, והכי נהוג, שזה גם כן נקרא חק תוכות, כיון שנפסד צורת האות וצריך לתקנו.

סעיף יח

מ״ם פתוחה שנדבק פתיחתו ונסתמה, אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה, משום דהוי כחק תוכות. מכל מקום כשרוצה לתקנה אין צריך לגררה כולה ולחזור ולכותבה, אלא יגרור כל החרטום ותשאר בצורת כף כפופה, ואחר כך יחזור ויכתוב מה שגרר. וטעמו, מפני שצורת המ"ם כך היא מקובלת, שתהא מחוברת משתי אותיות, מכ״ף כפופה [ו]וי״ו בצדה, נוגעת למעלה ובלתי נוגעת למטה. לפיכך כשכתב מתחילה הכ״ף כהלכתה, ואחר כך כתב בצדה הוי״ו ונדבקה למטה, לא נפסלה בזה צורת הכ״ף, וכשמגרר אחר כך הוי״ו נשאר אות הכ״ף בכשרותו, וכשיחזור ויכתוב הוי״ו בצידה בלתי נוגעת, הרי נכתב האות כהלכתה. אבל ברי״ש שכתב כעין דלי״ת, וכן כ״ף שעשה כעין בי״ת, יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי״ש או כ״ף; משום דבין הגג ובין הירך נעשה בפיסול. הילכך צריך לגרור שניהם ולחזור ולכותבם. מיהו נראה לי דהיינו דווקא כשהיה לו לכתוב רי״ש, וטעה וכתב תחילה הגג עם עוקצו והתג מאחוריו למעלה כעין ד', ואחר כך עשה הירך מלמטה, כמנהג קצת הסופרים שכותבין כן. אבל אם מתחילה כתב הגג והירך בבת אחת, עגול מאחוריו כצורת רי״ש, ואחר כך טעה ועשה בו תג מאחוריו ונעשה כעין דלי״ת, סגי ליה כשיחזור ויגרר הגג או הירך עם התג לבדו ויחזור ויכתבנו כמין רי״ש, ואין צריך יותר, שהרי אות הרי״ש נעשית מתחילה כתבניתו, ונפסד וחזר לכשרותו עם קצת חזרת כתיבה בגופו כהלכתו. נראה לי להלכה, והמחמיר תבא עליו ברכה.

ומה שאמרנו למעלה, שאנו נוהגין לפסול אפילו גמר כל האות ואחר כך נפל עליו טיפת דיו כולו, היינו דווקא בטיפת דיו, או ברי״ש שעשאה כעין דלי״ת וכיוצא בזה, שנפסד צורת האות ודומה לחק תוכות. אבל בדבק אות לאות, אף על גב דקיימא לן שצריך להיות מוקף גויל מכל ארבע רוחותיו, ואם נדבק אות לאות בין קודם שתגמר האות בין לאחר שתגמר פוסל, מכל מקום אם גררה והפרידה, כשר ולא מיקרי חק תוכות, כיון שהאות עצמה כתובה כתיקונה ולא הפסיד צורתה בדיבוק. ודווקא בדיבוק אות לאות מהני הפרדה, אבל אם נגע רגל הה״א או הקו״ף, לא סגי בהפרדה במקום שנגעו, שהרי נשתנה צורת גוף האות, שצריך שלא יגע והרי נגע. לפיכך צריך לגרר כל הרגל ויחזור ויכתבנו. אבל אין צריך לכתוב כל האות, שהרי הגג נכתב בהכשרו, כמו שכתבתי לעיל גבי מ״ם פתוחה.

ואם נגעו היודי״ן שבאל״ף, העליונה או התחתונה, בגוף האל״ף יותר ממה שצריכין להיות מדובקין, וכן יוד״י העי״ן והפ״א והצדי״ק והשי״ן ורגל התי״ו שנגעו בגוף האות יותר ממה שצריכין להיות מדובקין, אין תקנה להם בגרירה להפרידם, דהוי כחק תוכות, אלא יגרור כל היו״ד שנעשה בפסול ויחזור ויכתביה. אבל אין צריך לגרור כל האות, שהרי כולו נכתב כהלכתו חוץ מן היו״ד.

סעיף יט

כבר ידעת, שכל דבר של מצוה, וכל שכן של קדושה, צריך לעשותן לשמן, שכן מצינו קראי בכמה מצוות, כגון בציצית ובסוכה ורבים כמו אלה (ועיין לעיל סימן י״א סעיף א ובסימן תרל״ה ובסימן תרל״ו). לפיכך גם בתפילין, כשיתחיל הסופר לכתוב התפילין, יאמר בפיו: אני כותב אותם לשם קדושת תפילין. ומלבד זה, בכל פעם כשיגיע לכתוב אזכרה, צריך לחזור ולומר על כל שם ושם: אני כותב שם זה לשם קדושת השם. ויש אומרים דסגי כשמחשב כן בכל פעם כשכותב האזכרות, שכותב לשמן, הואיל והוציא בתחילת הכתיבה בפיו שכותב הכל לשם תפילין, הרי כלל הכל, גם השמות, ודי לו עכשיו כשיגיע לשם שיחשוב כן. לפיכך לכתחילה יש להחמיר להוציא כן בשפתיו, ובדיעבד יש להקל. ואם נפלה תרדימה בשעת הכתיבה ורוצה לנמנם, יפסוק מלכתבו, שלא יוכל לכתוב אז בכוונה.

סעיף כ

וצריך לדקדק בחסרות ויתרות, שאם חסר או ייתר אות אחד, התפילין פסולין, ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין, ונמצא עונש הסופר שגורם כל זה מרובה. לכך צריך להיות מאד ירא שמים וחרד לדבר השם המתעסק בכתיבת תפילין ותיקונן. ולא כמו שעושין עכשיו כמה סופרים, שמניחין נערים המתלמדים לכתוב תפילין, כדי שירגילום בכתב, ואחר כך רואה הסופר אם נכתבו כהלכתן בחסירותן ויתירתן וסגי ליה בהכי, ואחר כך מניחין אותן בבתים ומוכרין אותן, ומחשבין להם הסופרים אותן המעות בשכר הלמידה לנער, ומראים להם פני היתר לומר: הרי אנו בזה כגומלי חסדים עם הנערים העניים, ללמוד להם מלאכת הכתיבה בחנם, והיא מלאכת ה'. אבל אני אומר: יצא שכרם בהפסדם, ואדרבה לא טוב המה עושים בעמם, כי הנער נער ואין יודע בין ימינו לשמאלו, ואין לו שום כוונה בעולם, רק הם כמתעסקים בכתיבה ליפות הכתב, ולא לשם קדושה ושום כוונת מצוות בעולם. והרי עונש הסופר מרובה מאד, שמכשיל את הבריות שמניחין אותם התפילין הפסולין; ולא עוד, אלא כדי להשביח את מקחו יאמר הסופר לכל: אני כתבתים ובכוונה כתבתים. תיפח רוחם ונשמתם של העושין כן! ובוודאי עתידין ליתן את הדין ולקבל עונשם הרבה מאד, ועליהם נאמר: "ארור עושה מלאכת ה׳ רמיה" וגו׳. על כן יזהר כל סופר ויתרחק מזה וטוב לו.

עוד ראיתי להם לסופרים, ושמעתי כמה פעמים מפיהם, שנפלו בטעות ושיבוש אחר, ואיפשר דחד בורות גרמה להם כל זה. והוא, שאינם מבינים פירוש מה שאמרו חכמינו ז"ל שצריך לכותבן לשמן. וזה, שכמה פעמים שמעתי מפי הרבה סופרים, שיאמרו ללוקחים מהם תפילין: קנה לך תפילין ואכתוב לשמך. וכן עוד שמעתי מפי הרבה אנשים שוטים הקונים מהם, יעשו עצמם למדקדקים וחסידים של שטות ויאמרו להם: כתוב תפילין לשמי ואקח אותם ממך; דמשמע מתוך לשונם זה שהם מבינים "לשמן" דגבי תפילין כמו "לשמה" דגבי גט, רוצה לומר, דכמו דגבי גט פירוש ד"לשמה" שיכתבנו לשם הבעל והאשה, כך פירוש ד"לשמן" דגבי תפילין גם כן, שיכתוב לשם הבעל שרוצה להניחם. ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, שפירוש "לשמן" דתפילין, שיכתבם לשם קדושת תפילין. והוא גם כן הטעם של הסופרים שאין מקפידין ומניחין נערים לכותבן, והמה מנוערים. ולו חכמו ישכילו יבינו פירוש ד"לשמן" דתפילין, היו נזהרים ומרוחקין מן הטעיות והשיבושים הללו. על כן ודאי הוא מן הראוי למי שיש כח בידו, למנות כותבי תפילין מהוגנים, אנשי אמת שונאי בצע בעלי תורה יראי אלהים וחרידים על דברו, בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך, כמו שממנים שוחטים ובודקים, שלא יאמינו לכל הסופרים, שאין כוונתם אלא להרויח ממון על ידי כתיבה ותיקון יפה בעשיית התפילין. ואף כי גם זו כוונה טובה היתה לייפות המצוה בנוייה, אם היה להם כוונה קדושה גם כן אשר בזה אינם נזהרים, ודי בזה, ונחזור לדברינו.

סעיף כא

טוב לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה, שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד התפילין. וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם, לקרות כל מה שכתב עד כ[א]ן, דשמא כתב חסר או יותר או פסול אחר, ויכתוב זה השם במקום שאין ראוי לכותבו, ויבא על ידי [זה] לידי גניזה חנם.

סעיף כב

וכל פרשה ופרשה אחר שיכתבנה, יקראנה היטב בכוונת דקדוק פעמים ושלש, שלא יהיה שם איזה פסול. וקודם שיתננה לביתה יחזור ויקראנה, כדי שלא תתחלף לו פרשה בפרשה וישנה סדרן והלכתן.

סעיף כג

וכשיקראנה וימצא שייתר אות אחת, יש לו תקנה שיגרור אותו. אבל אם חיסר, אין לו תקנה, שאין מגיהין בתפילין; שאם כן, יהיו כתובין שלא כסדרן, שפסולים משום דכתיב: "והיו הדברים האלה" וגו׳, בהווייתן יהיו, כלומר, כסדר שנכתבו בתורה יהיו כתובים בכל מקום שיצטרך להם. ויש אומרים מטעם זה, שגם הפרשיות של יד יוקדמו לשל ראש, מפני שהוקדמו בפסוק: "והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך". אבל אינו אלא לאסמכתא ולא לעיכוב, ובדיעבד כשר. אבל בדברים שבפרשה עצמה כתיב: "והיו הדברים האלה" וגו׳, רוצה לומר כסדרן, ומשמע אפילו לעיכוב, ואפילו בדיעבד פסול.

ובייתר אות נמי לא אמרן שיש לו תקנה על ידי גרירה, אלא אם כן היתור הוא בסוף התיבה או בתחילת התיבה; אבל באמצע התיבה, אפילו יתור אין לו תקנה, שאם יגרור אותו יהיה נראה כשתי תיבות ופסולה. ומיהו גם באמצע התיבה לפעמים איפשר לתקנן, ולפעמים אין להם תיקון. כיצד? כגון בפרשה ראשונה, "חמֹר" "שאֹר" "זֹבח", שדינם להיות חסרים וכתבם מלאים, ולא תקנם מתחילה, אין להם תיקון אחר כך, שנמצאת התיבה נחלקת לשתים; ואם ימחוק רגל הרי״ש או אחורי הבי״ת וירחיק אותם למקום האות שנמחקה, פסולים, מפני שמחיקתו רגל הרי״ש והבי״ת ביטל צורתן, וכשחזר וכתבן נמצאו כתובין שלא כסדרן ופסולין. והוא הדין נמי ל"מאדך", "לטטפת", "מזזות" שב"שמע", ובפרשת "והיה אם שמוע" – "נֹתן", "הטֹבה", "אֹתם" חסר וי״ו, אלו וכיוצא בהם אין להם תיקון כלל אם כתבן מלא. אמנם מה שאפשר למחוק היתור ולהמשיך האות הסמוכה לה מבלי שיקלקל צורתו הראשון, זה ודאי מותר אפילו באמצע התיבה. כיצד? כגון שהיה התיקון תלוי בב׳ או בכ״ף או בד׳ או בר׳, שאיפשר להמשיכן מעט למלאות מקום הגרירה, לפי שאין צריך לגרור מהאות ההוא כלל אלא להאריכו מעט, ובאותה האריכות אין האות מתקלקל. וזה. כגון "לאבותיך", שדינו להיות חסר והוא כתבו מלא בוי״ו, מוחק הוי״ו וממשיך הבי״ת מעט. וכן "העבודה", שדינו להיות חסר והוא כתבו מלא בוי״ו, או "יביאך" שכותב מלא ביו״ד, וכן כל כיוצא בהם שדינם להיות חסר וכתבו מלא, יכול לתקנם לגוררם להאריך האות הסמוך להם, שהוא כגון הבי״ת.

אמנם יש להסתפק ב"מצות" הראשון, שדינו להיות חסר וכתבו מלא, ומחק אחר כך הוי״ו, אם מועיל אריכות הצדי״ק למטה אחר כך, או דילמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה, נחשב כב׳ תיבות, אף על פי שסמכן מלמטה. וכן "נֹתן", שמשפטו להיות חסר, וכן "הוציאך", אם כתבו מלא בי׳ בין צ׳ לא׳, בכל אלו יש להסתפק אם יש להן תיקון בהאריך האות שלפניו למטה. ומכל מקום, כל שנראית כב׳ תיבות, פסולה.

סעיף כד

מותר לכתוב על מקום הגרר ועל מקום המחק אפילו אזכרה (שהרי אין כאן שום כתב למטה). מחיקה שייך לומר כשהיא לח, וכשהיא יבש שייך לומר גרידה. לפיכך כשבא לגרוד, לא יגרוד בעודו לח, אלא ייבשנו יפה ואחר כך יגרדנה, כי אז יגרוד בקל ולא ישאר לו שום רושם.

סעיף כה

וצריך לדקדק בתיקון גוף האותיות, שיהיו כתובין כהלכתן. וכל אות שהוא כתוב שלא כתיקונה ואין צורתו עליו כמו שראוי להיות, כגון שנגעו יוד״י הא׳ בגוף הא׳, בין אותם שלמעלה בין אותם שלמטה במקום שאין לו ליגע, או שהיו רגל הה״א ורגל הק' נוגעים, או שהיתה אות אחת חלוקה לב׳ אותיות ואינה גולם אחד, כגון צ׳ שכתב נ׳ י׳, או ש׳ שכתבה ע׳ י׳, או ח׳ ב׳ זייני״ן ואינם נוגעים למעלה, שכל אלו פסולים משום דהוי כתיבה שבורה ולא תמה, ואנן כתיבה שלימה ותמה בעינן (ועיין בסימן זה סעיף ג׳); ואחר שכתב לפניו מעט, חזר ותקנה, הרי אלו היו שלא כסדרן ופסולין. אבל אותיות שנדבקו, מותר להפרידן אפילו אחר שכתב לפניו אפילו כל הפרשה, ואין זה שלא כסדרן; שכיון שהאות צורתה עליה, אלא שנדבקה לאות אחר, כשמפרידה מחברתה לא הוי ככותב. והוא הדין שאם לא הוי מקצת יודי״ן שעל האלפי״ן והעייני״ן והשיני״ן ורגלי התוי״ן נוגעין בגוף האות, ותינוק דלא חכים ולא טפש יודע לקרות אותם כו׳ ומכירם, שיכול לתקנם אף על פי שכתב לפניו כל הפרשיות; שכיון שצורת האות היתה ניכרת, לית ביה משום כתבן שלא כסדרן. ויש מי שאומר דהוא הדין אם חוטרא דח׳ למעלה אין נוגעין זה בזה, אך אין ניכרת להדיא פרידתם, אף על פי שהתינוק קורא אותם ב׳ זייני"ן מותר להדביקם.

סעיף כו

ואותיות שנדבקו, שאמרנו שמותר להפרידן, הדין שוה בכל התיבות, ואפילו אותיות של שם שנדבקו מותר להפרידם.

סעיף כז

אותיות ותיבות שנמחקו קצת, אם רישומן ניכר כל כך שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותם, מותר להעביר קולמוס עליהם להשחיר הכתב ולחדשהו, ואין זה שלא כסדרן, כי כתב העליון אינו כתב חדש, כיון שתינוק יוכל לקרות התחתון.

סעיף כח

יש ליזהר שלא יכניס ראש הלמ״ד באויר הה״א או החי״ת שבשורה שלמעלה הימנה, אפילו בלא נגיעה, משום שמשתנה צורת הה״א והחי״ת.

סעיף כט

סופר שיכול לכתוב האותיות ואינו יכול לקרות, אינו רשאי לכתוב תפילין, שבקל יכול לטעות ואינו מרגיש.

סעיף ל

ואם יכול לקרות, ואין כל הפרשיות שגורות לו בפיו, לא יכתבם בעל פה אפילו אותו מקצת ששגור לו, שמא יטעה.

סעיף לא

אלא יכתוב הכל מתוך הכתב. ואפילו כשיכתוב מתוך הכתב, לא יכתוב עד שיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבה. ואם הוא סופר בקי ומומחה, שכל הפרשיות כולן שגורות לו על פה, מותר לו לכותבן בעל פה שלא מן הכתב. מיהו גם הוא לא יכתוב שום תיבה עד שיוציאה בפיו קודם שיכתבנה, ואפילו מקרא לו אחר, לא יכתוב שום תיבה עד שיחזור ויוציאה בפיו קודם שיכתבנה, כדי שלא יטעה ויבא לידי גניזת התפלין בחנם.

סעיף לב

צריך להניח חלק למעלה כמלא גגה של למ״ד ומשהו, ולמטה כשיעור אורך כ״ף ונו״ן פשוטה ומשהו, כדי שאם יזדמנה לו למ״ד בשיט״ה העליונה וכ״ף ונו״ן פשוטה בשיטה תחתונה, שיוכל לכותבן וישאר אותו משהו כדי שיהיה מוקפין גויל מלמעלה ומלמטה; ואם לאו פסולין (ועיין בסימן זה סעיף ד'). ובהתחלתן וסופן אין צריך להניח, רק משהו משום הקפת גויל. מיהו נהגו הסופרים להניח יותר ממשהו גם בתחילה וסוף.

ובין תיבה לתיבה צריך להניח כמלא אות, ובין כל אות ואות צריך להניח כמלא חוט השערה, ובין כל פסוק ופסוק יניח חלק מעט, שיהא ניכר שהוא פסוק^[1] ובין כל שיטה ושיטה יניח כמלא שיטה, כמו שיתבאר הכל בהלכות ספר תורה ב"עטרת זהב" בע״ה.

סעיף לג

ויעשה השורות שוות, שלא יכתוב שום אות חוץ לשיטה, שזהו נוי לתפילין, שלא תהא שורה אחת יוצאה ואחת נכנסת, וכתיב: "זה אלי" וגו'. מיהו דווקא לכתחילה; אבל דיעבד, או שנזדמן לו תיבה ארוכה בסוף השיטה ולא הספיקה לו השיטה עד שיהא מוכרח לכתוב חוץ לשיטה, יזהר שלא יכתוב ג' אותיות חוץ לשיטה. מיהו גם בזה, אם כתבה לא פסל.

סעיף לד

במה דברים אמורים? בתיבה ארוכה שיש בה הרבה אותיות; אבל תיבה שאין בה אלא שתי אותיות, כגון "אל" "גם" "רק" וכיוצא בהם, לא יכתוב כלל חוץ לשיטה אפילו אות אחת ממנו.

סעיף לה

ובתיבה ארוכה נמי לא אמרן אלא בשאר תיבות, אבל תיבות השם צריכין שיהיו כולם לתוך השיטה ולא יצא מהם כלל חוץ לשיטה, אפילו אות אחת.

סעיף לו

הד׳ פרשיות הללו, אף על פי שבתורה ג' מהם הם פתוחות, והם: "קדש", "והיה כי יביאך", "שמע", והרביעית שהיא "והיה אם שמוע" דינה להיות סתומה, בתפילין נהגו במדינות אילו לעשותן כולן פתוחות, דהיינו שמניחין בסוף כל השלשה פרשיות הראשונות בשיטה אחרונה חלק ט' אותיות, דהיינו כדי ג' תיבות של שלש אותיות, ומתחילין הפרשה שאחריה בתחילת השיטה העליונה, שזהו צורת פתוחה לדברי כל הפוסקים. ואף על פי שלפי זה לא יהיה לפרשה "קדש" שום סימן פתוחה, שחלק שבסופה הוא סימן פתוחה לפרשה שלאחריה, דהיינו כשמתחלת הפרשה שאחריה בראש השיטה. אבל לפרשת "קדש", שאין כתב קודם לה שום דבר, אין כאן שום סימן לפתיחתה, מכל מקום סגי לה במה שמתחילין אותה בראש השיטה, שהוא פרשה פתוחה לכל הפוסקים כשיש בפרשה שקודם לה ט׳ אותיות חלק. וכאן שאין קודם לה כלום, די בזה. ולפי זה תהא לפרשת "והיה אם שמוע" גם כן צורת פתוחה, אף על פי שבתורה דינה להיות סתומה, מכל מקום הואיל ופרשת "שמע" אינה סמוכה לה בתורה, אין מקפידין בפתיחתה בתחילחה. אבל בסופה אין מניחין כלל חלק, רק מסיימין "על הארץ" בסוף השיטה התחתונה.

ולפי דינם שיש להם בתורה, בשלש הראשונות שדינם להיות פתוחות בתורה, גם בתפילין אם שינה, דהיינו שלא הניח חלק בסוף פרשה "קדש" בשיטה אחרונה, וכן בפרשת "כי יביאך" בשיטה אחרונה כדי ט' אותיות, פסולין. ואפילו בין פרשת "שמע" ל"והיה אם שמוע", אם לא הניח חלק בסוף השיטה התחתונה של פרשת "שמע" כדי ט' אותיות, והתחיל פרשת "והיה אם שמוע" בראש השיטה עליונה, פסולה, שצורה זו אינה לא צורת סתומה ולא צורת פתוחה לדברי כל הפוסקים; אם לא שהתחיל פרשת "והיה אם שמוע" מאמצע השיטה והניח לפניה חלק כדי ט' אותיות, שזהו צורת סתומה לדברי הרמב״ם. וכן נוהגין אפילו לכתחילה בכל ארצות הישמעאל, שנוהגין על פי הרמב״ם ז״ל בכל מנהגיהם. אבל אנו בארצות אלו אין נוהגין כן, רק כמו שכתבתי לכתחילה לעשות פתוחה, דהיינו להניח ט׳ אותיות בסוף פרשת "שמע", להתחיל פרשה "והיה אם שמוע" בראש השיטה העליונה. ומיהו גם במדינות אילו, אם שינה ב"והיה אם שמוע" ולא הניח חלק ט׳ אותיות בסוף פרשת "שמע" והתחיל פרשת "והיה אם ששוע" באמצע השיטה העליונה אחר שהניח ט׳ אותיות חלק באותה השיטה, אין לנו לפוסלן לכל הדיעות; דהא לדברי הרמב״ם צורת זו היא צורת סתומה ממש, וכן דינה להיות; ולדעת הרא״ש צורה זו גם כן היא צורת פתוחה, ולדידיה נאמר: הואיל ואינה סמוכה לפרשה "שמע" בתורה, אין קפידא לעשות פתוחה, אף על פי שדינה להיות סתומה, וכמו שעל כרחינו אנו צריכין לומר כן למנהגינו, כאשר כתבתי למעלה. ואדרבה, אי איישר חילי הייתי מנהיג אפילו לכתחילה לעשות כן גם באלו הארצות, כמו שעושין בארצות הישמעאל, שהרי צורה זו כשרה לכל הדיעות כמו שכתבתי, ותפילין שלנו הם פסולין לדעת הרמב״ם, וצ״ע.

סעיף לז

עור הבתים והרצועות צריך להיות מעור בהמה וחיה ועוף הטהורים. בעור הבתים שכתב עליהם שם שדי, טעמא הוא דמן המותר בפיך בעינן כמו שכתבתי למעלה גבי תפלין. ואפילו מן הנבילה והטריפה שלהן יכול לעשותן, דמן המותר בפיך הוא (ועיין בסימן זה סעיף י״ב ומ״ד ומ״ח, וסימן תקפ״ו סעיף א׳ וסימן ל״ג סעיף ג׳). ובעור של הרצועות, הלכה למשה מסיני הוא. וצריכין להיות מעובד לשמן כמו התפילין. ויש אומרים, דקלף דתפילין דלא סגי בלא עיבוד, ועור של רצועות גם כן לא סגי דלא מעבדא כדי שיהיו רכים לקשירה ולכריכה, לפיכך צריכין עיבוד לשמן. אבל עור הבתים, כל שהוא חזקה ביותר הוא מחוברת ומעולה, לפיכך סוברים שמן הדין לא היה צריך לעבדן, שכשאינו מעובדת היא חזקה יותר. וכיון שמן הדין לא היה צריך לעבדן, גם אם מעבד אותה אינה צריכה עיבוד לשמה. לפיכך היכא דאיפשר, ודאי חייב לעבדן לשמן; והיכא דלא איפשר, דלית מעובדת לשמה, מוטב לסמוך על היש אומרים לקחת אפילו עור מעובדת שלא לשמה מלהתבטל ממצות תפילין.

ויכול לעשות הבתים והרצועות מקלף, שגם הוא נקרא עור, ואנן הלכה למשה מסיני עור בעינן (ועיין בריש סעיף ח׳). וכן מותר לעשותן מעור של שליל, שגם הוא נקרא עור, אף על גב דלעניין טומאה חשוב כבשר, היינו משום דרכיך וראוי לאכילה והוי ליה אוכל המקבל טומאה; אבל מכל מקום שם עור עליו וכשר לתפילין. ויש אומרים דאדרבה, דיותר הוא הגון למצוה, כי לא נעבדה בו עבירה, שלא היה בו תשמיש של זכר ושל נקבה.

סעיף לח

ויעשה של יד בית אחד מעור אחד, ולשל ראש ארבע בתים מעור אחד. ויעשה כל הבתים שוין, שלא יהא אחד גדול מחבירו, כי זה נוי להם (ועיין בסעיף י״ד).

סעיף לט

והלכה למשה מסיני שיהיו מרובעים רבוע גמור, ארכן כרחבן, שיהיה להם אותו אלכסון שאמרו חז״ל: כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא. וצריך לרבע מקום מושבם. וגם הבתים בראש, כשיהיו כל הארבע בתים דבוקות יהיו מרובעות יחד. ואין צריך כל בית בפני עצמו להיות מרובע. ובשל יד, יהיה אותו הבית מרובע, וגם התיתורא והתפירה יהיו מרובעות. אבל בגובה הבתים אין להקפיד אם הוא יותר מארכן ורחבן. ואפילו עשאן מתחילה מרובעות ואחר כך נתקלקל ריבוען, יש אומרים שצריך לחזור ולרבען, אף על גב דקיימא לן גבי ציצית שאם ניתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר כשיעור מן הקרן כשר, היינו דווקא בציצית, דכתיב בהן "ועשו להם ציצית", משמע שלא הקפידה התורה אלא בשעת עשייה. אבל ריבוע התפילין הלכה למשה מסיני הוא, וכל שעתא בעינן שיהיו מרובעין.

סעיף מ

הלכה למשה מסיני שיהיו שחורות, בין הבתים בין הרצועות. והיינו דווקא לעיקר מצוותן; מיהו אם עשאן מצבע אחר, כשר. וחריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד התפר, דהיינו עד התיתורא; ואם לא הגיע, כשר, והוא שיהיה ניכר החריץ כדי שיהו ארבע ראשיה נראין לכל.

סעיף מא

אורך ורוחב הבתים, גם גובהן, אין להם שיעור, לא מן התורה ולא מן ההלכה, רק כל אחד יכול לעשותן כפי הנוי הנראה בעיניו.

סעיף מב

שי״ן של תפילין, הלכה למשה מסיני שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי״ן בולטת מקמטי העור, א׳ מימינו וא׳ משמאלו. אותה שהיא לימין המניח, של שלשה ראשים, ושל שמאל המניח של ד' ראשים. ואם היפך, אינם נפסלים בכך.

סעיף מג

חריץ של השיני״ן, דהיינו חודן של מטה, יגיע עד מקום התפר. וכן היודי״ן שבתוך השיני״ן צריכין ליגע למטה בשולי השי״ן. ולא ימשוך השי״ן הרבה למטה, אלא שגם שולי השי״ן יהיה נראה על התפר.

יש נותנין טעם לעשיית אילו השתי שיני״ן, שיהיו אחד של שלשה ראשים ואחד של ארבע ראשים, היינו מפני שיש לנו מסיני שני מיני כתב: האחד הוא הכתב שהיה על הלוחות, והשני הוא הכתב שהיה בספר תורה שכתב משה. הכתב שבלוחות היו אותיות באויר, והדפנות באבני הלוחות (שנאמר: "חרות על הלוחות"), ולשלשה ראשים יש ארבע דפנות; וזו היא השי״ן של ד' ראשים, שהכוונה שהקמטים הם הדפנות, והאויר שביניהם הם גוף השי״ן, כמו שהיתה בלוחות. [ולפי זה, צריך שיהיו השני יודי״ן שבשי״ן, שיגיעו עד שולי השי״ן בכתיבה נפרדת למטה, שלא יהיו נוגעים ממש בשולי השי״ן, כדי שתהא דומה לשי״ן שוקעת שבלוחות (מא)]. והשי״ן של ג׳ ראשין היא כנגד השי״ן שכותבין בספר תורה, שגוף השי״ן היא בולטת בדיו, וזו היא כוונת השי״ן של ג׳ ראשים כפשוטה, שהקמטין הם גוף השי״ן.

והטעם שכותבים דווקא אות השי״ן בתפילין, יש אומרים, לרמז בהם מניין הימים שאדם מניח בהן תפילין בשנה, שהם ג׳ מאות ימים חוץ מן השבתות שהם נ׳, וד' או ה׳ ימים יום טוב, שהרי שנת הלבנה אם הוא כסדרן הוא שנ״ד ימים, ומלאים שנ״ה. אף על פי שיש ימים טובים יותר, שהרי לפחות הם ז׳ מן התורה, דהיינו יום א׳ דראש השנה ויום כיפור ויום א׳ דסוכות ושמיני עצרת וא׳ וז׳ דפסח וא׳ דשבועות? מכל מקום לרוב יבואו שנים או ג' בשבת ויובלעו עם השבתות. ויש אומרים הטעם, מפני ששם ההויה בא״ת ב״ש הוא מצפץ והוא גימטריא שי״ן, ועל זה נאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם י״י נקרא עליך", ואמרו רז״ל שהוא שי״ן שבתפילין, כלומר שלא יהא נראה בחוץ, רק השיני״ן שהם גמטריא של שם ה'.

סעיף מד

תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני. ומהו תיתורא? שישים עור למטה לכסות פי הבתים, ונראה כעין דף של גשר הנקרא תיתורא.

מעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני. ומהו מעברתא? הוא שעור התיתורא יהא ארוך מצד אחד, שיעשה ממנו המעברתא. כיצד יעשנה? יחתכנה משני צדדים, שלא תהא רחבה כמו רוחב התיתורא, כדי שיהא ניכר ריבוע התיתורא. ובאותו מעברתא עוברת הרצועה, ועל שם כך נקרא מעברתא. גם בתפילין של יד יעשה תיתורא ומעברתא.

וכה יעשה אותם: יקח דפוס של עץ, שיהיה מרובע ריבוע גמור באלכסון, אורכו כמו רחבו, וחוקק בדפוס שלשה חריצין כדי רוחב הפרשיות, כדי שיגיע החריץ שבין בית לבית למקום התפר, כמו שכתבנו. ולוקח עור דק מבהמה או חיה טהורה, ומרככו ומרטיבו במים, ונותנו על הדפים, ומכניסו בחריצין עד שיתייבש ויתקשה. ובעודו לח יעשה כמין שי״ן בולטת מקמטי העור, אחת מימינו ואחת משמאלו. של שמאלו שהוא ימין של הקורא, פירוש: ימין העומד לנגדו, יעשה לה ד׳ ראשין, ושל ימינו יעשה לה ג׳ ראשים. וימשוך השיני״ן למטה עד שיגיע חריץ השי״ן ותחתיתו עד מקום התפר. ואחר שיתייבש ויתקשה העור יפה על הדפוס, יוציא הדפוס, וישארו כמין ד׳ בתים. ואחר כך יקח עור עב וחזק לעשות ממנה התיתורא, כדי שתהא התיתורא עב וחזק ותתקיים ביה מושב התפילין. ותופרן בריבוע. ויכפול אותו העור העב לשנים, ויחתוך בכפל העליון נקב מרובע כפי ריבוע הבתים ויכניס בו הבתים. והנשאר בעור הדק של הבתים מכל הד׳ רוחות, יפשוט אותה הנה והנה בין ב׳ הכפלין של העור העב. ויש לוקחין עוד חתיכות עור מרובעות כמדת עור העב הכפולה, ומניחין אותה גם כן בין הכפלים כדי לעשות התיתורא יותר עב וחזק, ואחר כך תופרין אותם יחד, והוא הנקרא תיתורא. ומאותה העור העב יעשה גם כן המעברתא.

ולתפילין של יד יעשה דפוס אחד משל עץ, ארכו כרוחב הפרשיות, ולוקח עור דק מבהמה או חיה טהורה מעובד לשמה ומרככו ומרטיבו במים ונותנו על הדפוס עד שיתייבש, ואחר כך מוציא הדפוס וישאר הבית עשוי. ועושה תיתורא ומעברתא כדרך שעשה בשל ראש. ואחר כך יגלול כל הפרשה מסופה לתחילתה, שאם יבוא לקרות מתוכה לא יצטרך לפותחה כולה קודם שיתחיל לקרות, וזהו נוי להן.

והלכה למשה מסיני הוא שיכרוך עליהן קלף קטן, ואם לא כרך לא מיפסיל בכך. ויש מקפידין לכורכן בקלף כשר, דכל שהוא למצות תורת ה׳ יהיה מן המותר בפיך, (ועיין בסמוך סעיף ל״ז ולקמן סימן ל״ג סעיף ג׳). והלכה למשה מסיני גם כן שיכרוך עליהם גם שער בהמה וחיה הטהורים, ונהגו שיהיה שער זה של עגל, כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא עוד, וגם שיהיה מצות תפילין כפרה על אותו מעשה אשר לא הוטהרנו ממנו. ואם לא מצא של עגל, כורך בשל פרה או של שור, שהוא מינו. ורוחץ השער היטב בתחילה, עד שיהא נקי, לומר: ננקה אותנו מן החטא. ואנו נוהגין עכשיו לכרוך השער על הפרשה, ואחר כך כורכין עליו קלף כשר, וחוזרין וכורכין עליו שער; ואין קפידא. וקצת מן השער הזה צריך שיראה חוץ לבתים, ויש בו סוד (ועיין ברקנטי סוף פרשת בא).

סעיף מה

וכשמכניס הפרשיות בבתים, יזהר שיכניס כל פרשה ופרשה באופן שיהיו זקופות בבית כמו שמעמידין ספר תורה בהיכל, דהיינו שיכניס גליון העליון, שזהו שורה העליונה תחילה, וגליון התחתון לצד פה הבתים, שבאופן זה, כשיהו מונחים על ראש המניחם יהיו מעומד[ו]ת בביתם.

סעיף מו

ויראה ויסתכל כשמכניסם להיכן ראש הקלף, דהיינו תחילת הפרשה פונה, והוא שיפנה ראש הפרשה לצד ימין הקורא, שאם יבא לפותחן ולקוראן, יהיו מונחין לפניו כהלכתן.

סעיף מז

ודווקא לכתחילה צריך בשל ראש לכתבן בד׳ קלפים ולהכניסם בד׳ בתים בעור אחד, דכתיב: "והיו לטוטפות בין עיניך", ואמר רבי עקיבא: "טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים, הרי ד׳", ואמרו רז"ל: יכול יכתבם על ד׳ עורות ויניחם בד׳ בתים גם כן בד׳ עורות מפורדין? תלמוד לומר: "ולזכרון בין עיניך", זכרון אחד אמרתי לך ולא שנים ושלשה זכרונות, מדלא כתיב "ולזכרונות בין עיניך". הא כיצד? כותבן על ארבע עורות ומניחן בד׳ בתים עשויין מעור אחד. והוא הדין אם כתב כל הארבע פרשיות בקלף אחד, אפילו לא הניח ריוח גדול בין הפרשיות, וחתך הקלף בין הפרשיות למעלה והניחם מדובקים למטה והכניסם כך לבתים, כשירה, ד"לזכרון בין עיניך" כתיב, אפילו זכרון אחד; ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית, שיהא היכר שהם ארבע.

אבל בשל יד אין צריך לכותבן אלא כל ארבע פרשיות בקלף אחד, וגוללן מסופן לתחילתן וכורך עליהם שער ונותן אותם בבית אחד, דכתיב: "והיו לאות על ידיך", אות אחד משמע. מיהו אם כתבם על ד׳ קלפים והניחן בבית א׳, יצא ואין צריך לדבקם, דהא מכל מקום אות אחד הוא, שהם בבית אחד. מיהו מצוה מן המובחר הוא גם כן לדבקם, דכשם שיהא אות אחד מבחוץ כן יהיה אות א׳ מבפנים. ובשמדבקם ידבקם בדבק כשר, מן המותר בפיך.

מי שאין לו תפילין של יד, ויש לו תפילין של ראש עשויין בד׳ בתים, אם הם חדשות, שלא הניח עדיין, יכול לטלות עור אחד על אחת מהן לעשותן בית אחד ומניחה על היד, שאין כאן מוריד בקודש, כיון שלא הונחה מעולם בראש, הזמנה לאו מילתא היא. אבל בישנות לא יעשה כן, משום מעלין בקודש ואין מורידין בקודש, כמו שיתבאר בסימן מ״ב בע״ה.

סעיף מח

אם ציפה הבתים בזהב, הלכה למשה מסיני שפסולה. וכן אם עשאן מעור בהמה טמאה, פסולה, שאינה מן המותר בפיך. ואחר שהכניס הפרשיות בתוך הבתים, יקח העור העב ויעשה ממנו התיתורא והמעברתא, כדפרישית. ואחר שעשה התיתורא מרובעת גמורה ארכה כרחבה, יתפור אותה.

סעיף מט

הלכה למשה מסיני שיהיו התפילין נתפרין בגידי בהמה וחיה מהורים. ויש אומרים דמצוה מן המובחר לתפור בגידין של שור, וטעמא, משום דמין עגל הוא, לכפר על מעשה העגל. ואם תפר בגידי בהמה טמאה, או בחוטי פשתן, או בשאר חוטים, פסולים.

סעיף נ

לפיכך לא יקנה אדם גידין מן העכו״ם לתפור בהן, דשמא מבהמה טמאה הן. ואף על גב דרובא טהורין, הוו להו כקבועין וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וספיקא דאורייתא לחומרא (ועיין להלן סימן תל״ט סעיף א׳). ואם אין לו גידין, יכול לתפור אותן בחוטין הנעשין מן הקלף, מפני שהן מינן, עד שיהיו לו גידין.

סעיף נא

והלכה למשה מסיני שיתפור אותן תפירה מרובעת. וכיצד יעשה שתהא התפירה מרובעת? תחילה מרבע עור התיתורא מלמעלה ומלמטה, ויתקן ממנו המעברתא משני הצדדין מכאן ומכאן, בעניין שיהיה ניכר ריבוע התיתורא. ובכפל העליון של התיתורא ינקוב נקב מרובע מקום הכנסת הבתים בריבוע גמור. וקודם שיכניס הבתים בארובה צריך שיתקן מקום התפירה שיהא בריבוע, והוא שיעשה ד׳ נקבים בד׳ זויות הארובה, וישער מנקב לנקב שיעור שוה כמנקב לחבירו, עד שיהיו הד׳ נקבים שבד׳ הזויות עומדים על קצב אחד. וכן אלכסונן צריך שיהיה בריבוע, והוא כשיקח מחוגה ויעשה עיגול על ד׳ הנקבים שבד׳ הזויות, אם ימצא שלא עבר היקף המחוגה חוץ לאחד מהם או לפנים ממנו, אז יכיר שאלכסונן בשוה. ואם מצא שעבר חוצה לו או לפנים ממנו, ידע ויכיר שאין אלכסונן שוה, ויחזור ויכוין עד שלא יעבור סיבוב המחוגה מא׳ מד׳ הנקבים לא לפנים ולא לחוץ. וכשימצא הד׳ נקבים עומדים בשיווי, אז יעשה הד׳ שרטוטין מכוונים מנקב לחבירו, ובאלו הד׳ שרטוטין יעשה התפירה, ואז תהיה מרובעת מכוון כהלכה. וכן יש לו לעשות בריבוע הארובה ובריבוע דתיתורא, לנסות הריבוע במחוגה בריבוע הזויות, כמו שכתבתי.

ואחר שהכניס הבתים בארובה, ישים קלף א׳ כשיעור רוחב הארובה, לכסות פיהם של פרשיות למטה. ויעשה שלש התפירות בכל צד, שיהיו בין הכל י״ב תפירות, ואם פיחת או הוסיף אינו פוסל. וחוט התפירה יהיה סובב משתי רוחות. וקבלו קדמונינו ז״ל שכל התפירות יהיו מחוט אחד, שלא יפסוק החוט; וטעמו, שזהו נוי לתפילין, שיתפרם בחוט אחד ולא בשני חוטין ויראו קשרים שדרך לעשות בראשה ובסופה. מיהו דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד אינו נפסל אפילו נפסקה התפירה פעם או שתים, אבל אם נפסקה בג׳ מקומות פסולה וצריך לחזור ולתופרם מחדש.

ויעביר התפירה בין כל בית ובית, כדי שיהא היכר היטב בין הפרדת כל בית ובית, ושתהא העור שבין הבתים מחוברת יפה עם התיתורא ולא תזוז מינה.

1. ולא נהגו כן. וגם הסוברים כן לא אמרו אלא לכתחילה ולא לעיכובא. ועל כל פנים לא יניח כמלוא תיבה קטנה, שהוא שיעור תיבת "ויז", ואם הניח כדי 3 תיבות קטנות פסול. כן קיבלתי מרבותיי הסופרים המומחים. ויקיעורך.