לבוש אורח חיים תרמט

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש החור על אורח חיים · סימן תרמט | >>

סימן תרמט בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דברים הפסולים בד' מינין
ובו ששה סעיפים:
אבגדהו

סעיף אעריכה

אין יוצאין בד׳ מינים הללו אלא אם כן הם שלו, דכתיב: "ולקחתם לכם" וגומר, משלכם, משמע שיהא שלו, רוצה לומר, של כל אחד ואחד כשיברך עליו. אבל שאולין פסולין, שאינן שלו, וכל שכן גנובים וגזולים שהם פסולים. ומטעם זה יש ליזהר בזמן הזה שלא יקצץ הישראל בעצמו אחד מן הד׳ מינים שבלולב לצורך לולבו, שסתם גוים גוזלים קרקע ישראל הם, ויש לחוש שמא קרקע זו בגזילה מישראל באת לידו של גוי, וקרקע אינה נגזלת ואינה קנוייה לגוי אפילו ביאוש. ואפילו הם גדולים בקרקע שלו, כגון שידוע שמיד גוים בא לידו או ליד אבותיו, חיישינן, ואין חילוק בזה בין ארץ ישראל או חוצה לארץ. לפיכך יניח לגוי לקוצצם ויקנה ממנו, דהוה ליה יאוש ושינוי רשות.

סעיף בעריכה

במה דברים אמורים? ביום הראשון שהוא דאורייתא, דכתיב בהדיא בקרא: "ולקחתם לכם ביום הראשון" וגומר; אבל מיום הראשון ואילך, שהם דרבנן כמו שיתבאר לפנינו, יוצאים בשאולים. אבל בגנובים וגזולים אין יוצאין כל ימי החג, בין לפני יאוש, בין לאחר יאוש שנתייאשו הבעלים ממנו, ואף על פי שקנאה ביאוש אין יוצאין בו, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ואסמכוה אקרא, דכתיב: "והבאתם גזול את הפסח", איתקש גזול לפיסח שהוא בעל מום; מה פיסח לית ליה תקנתא להקריבו על גבי המזבח, אף גזול לית ליה תקנתא להקריבו אפילו ביאוש. והוא הדין בשאר מצוות, שאין לגזול תקנה, דהא צריך לברך עליהם והוה ליה מנאץ, דכתיב: "ובוצע ברך נאץ ה׳". ודווקא כשלא קנהו עדיין בקניין אחר חוץ מן היאוש, דיאוש בכדי לא קנה. אבל אם גזל וקנאו בלא סיוע המצוה, כגון שגזל לולב ושיפהו אחר שנתייאשו הבעלים, דהוה ליה יאוש ושינוי מעשה, כשר, מיהו לא יברך עליו לכתחילה, ובדיעבד יצא (משום דאז אין כאן חשש "לכם" משלכם, דהא קנייה, וגם משום מצוה הבאה בעבירה אין כאן הואיל וקנאו בלא סיוע המצוה. ומיהו לא יברך עליו לכתחילה, דאף על גב דקנאו ביאוש ושינוי מעשה, הואיל ומגזל בא, אין זה מברך אלא מנאץ. ועיין לעיל סימן כ״ה סעיף י״ב ובסימן תצ״ד סעיף ד). ויש אומרים דלא נפסל גנוב וגזול אלא לגנב ולגזלן, דגבי דידיה הויא לה מצוה הבאה בעבירה טפי; אבל לאחרים שמכרו לו או שנתנו לו הגנב כשר, דהוה ליה יאוש ושינוי רשות. מיהו גם האחרים לא יברכו עליהם ביום הראשון שהוא דאורייתא, שאין זה "שלכם". ודווקא הכא, הואיל והוא עצמו נגזל, אלא שקנאו על ידי יאוש ושינוי רשות או מעשה; אבל לעיל, שאין המין עצמו נגזל, אלא שהקרקע שהוא גדל בה היא גזולה ביד הגוי, והאתרוג לא היה בעולם כשגזל הקרקע, לפיכך סגי בשקוצצה הגוי והוא קונה אותו ממנו, דהוה ליה יאוש וגידול ושינוי רשות שקנאה בהן, וכולי עלמא מודו שמברכין עליו אפילו ביום ראשון.

סעיף געריכה

ואם הד׳ מינים הללו או אחד מהן הוא של עיר הנידחת או של עבודת כוכבים ומזלות של ישראל, שהיא אסורה בהנאה ואינה בטילה לעולם, דכתותי מכתת שיעורה, לא יצא, דהוה כמו שאין בו שיעור, ולקמן יתבאר לפנינו בע״ה שכולם צריכים שיעור. וכן של שאר איסורי הנאה, כגון של ערלה וכיוצא בו, כגון המודר הנאה מלולב של חבירו או מלולבו של עצמו, אינו יוצא בו ביום א׳, שכיון שהוא אסור בהנאה הוה ליה כאילו אינו שלו, שהרי אין לו בו שום היתר הנאה, ואין זה "לכם". אבל בעבודת כוכבים ומזלות של עכו״ם, לכתחילה לא יטול, דממאיס לגבוה. ואם נטל יצא, ואע״ג דאפילו עבודת [כוכבים] של עכו״ם אסור לישראל ליהנות ממנו, מצות לאו ליהנות ניתנו. והוא שלא נתכוין לזכות בו, שאם נתכוין לזכות בו הוה ליה עבודת כוכבים של ישראל דפסולה. הילכך לא יצא בו אלא מיום א׳ ואילך, דלא בעינן לכם, אבל ביום ראשון לא יצא ממה נפשך, שאם נתכוין לזכות בו הוה ליה ע״א של ישראל שאסורה בהנאה ואין בו שיעור, ואם לא נתכוין לזכות בו הוה ליה שאול ואין יוצאין בשאול ביום ראשון, דבעינן לכם. והוא שלא נתבטל בידי עכו״ם קודם שבא לידי ישראל, אבל אם נתבטל ביד עכו״ם, אפילו מתכוין לזכות בו יצא בדיעבד, דהא נתבטל מעבודת כוכבים.

סעיף דעריכה

מיהו לכתחילה אסורה, שכבר נמאס לגבוה. ואיזה לולב של עכו"ם? כגון ששימשו בו לעכו"ם לכבד ולפנות קרקע וכהאי גוונא. אבל גנות של שמשי עכו"ם, כגון של כומרים, מותר ליטול מהם לולב או שאר מינים למצווה, שהם אינם שמורים שם אלא להנאת עצמן ולא לשם עכו"ם. ואפילו האילן נטוע לפני עכו"ם, כל זמן שאינן עובדין האילן, להנאת עצמן נטעוהו.

יש רוצים להכשיר אותם האתרוגים הבאים מן הפרדס שקורין גרטזי"א. ואני אומר שהם פסולים מן התורה, שהרי ידוע שהם מורכבים, שהורכב ענף מאילן אתרוג בתוך אילן מארנ"ץ או לימונ"א או איפכא, והרי נעברה בה עבירה דהרכבה. ואף על גב שהרכיבו עכו"ם, האיכא למאן דאמר בפרק ד' מיתות דאפילו בן נח מצווה על הרכבת אילן. וכיון דנעבד בו עבירה, אף על גב דמותר באכילה, אמאיס לגבוה, דומיא דבהמת כלאים, דאף על גב שמותר באכילה, אסורה לקרבן, מטעם דנעבד בה עבירה אמאיסה לגבוה, הכא נמי, נראה לי.

סעיף העריכה

וכל שאר הפסולים חוץ משאול, כמו שפסולים בראשון כך פסולים כל הז׳ ימים, אע״ג דמדרבנן הם, מ״מ כיון שתקנו ליטלם זכר למקדש כמו שיתבאר לקמן בע״ה, בעינן הדר כל הז׳, דכעין דאורייתא תיקון משום הידור מצוה (לאפוקי שאול, דאפילו מדאורייתא כשר מיום א׳ ואילך דלא בעינן "לכם" משלכם, ע״ל סימן תרצ״ח‏[1] סעיף א׳ ובסימן תרצ״ח סעיף י״ב), חוץ מחסר שמותר מיום א׳ ואילך, דהא דחסר פסול ביום א׳ לאו משום שאינו הדר פסלינן ליה, דהא אם חסר אפילו כל שהוא פסלינן ליה אע״פ שאין החסרון ניכר ועדיין הדר הוא, אלא משום דכתוב "ולקחתם", שפירושו שתהא הלקיחה תמה בלא שום חסרון כלל, פסלינן ליה מדלא כתיב "ולקחת", וכיון שאין פסולו אלא משום זה אינו פסול אלא ביום א׳ דווקא, דהא "ולקחתם" ביום ראשון הוא דכתיב. אבל מיום א׳ ואילך שאינו אלא מדרבנן, אין צריכין לקיחה תמה ואין חסרון פוסל בו. הלכך אם ניקב ואפילו נחסר ממנו הרבה, אם נשאר ממנו כשיעור אתרוג, כשר מיום א׳ ואילך.

ואפילו לכתחילה מותר לאכול ממנו בחול המועד, רק שישאר ממנו שיעור אתרוג כדי לצאת בו. במה דברים אמורים? שהתנה כן בפירוש קודם יום טוב, שמפרישו כולו ליום א׳, ומקצתו לשאר הימים. אבל אם לא התנה כן בפירוש אסור לאכול ממנו, דמוקצה הוא, דהא על כרחיה צריך להפרישו כולו ליום ראשון, שהרי חסר פסול ביום א׳, וכיון דאתקצאי למקצת החג אתקצאי לכל ימי החג. וכבר כתבנו למעלה שאין אנו בקיאין בלשון התנאי, לכך יש להחמיר.

ויש אומרים שגם שאר כל הפסולים מחמת מומין או מפני גזל וגניבה אינם פסולין אלא ביום ראשון בלבד ולא בשאר הימים.‏[2] חוץ מן הפסולים מחמת איסור, כגון של עכו״ם, או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה כגון ערלה, או מפני שאינם מינם, כגון הדס שוטה או צפצפה וכהאי גוונא, או שהם חסורי השיעור. אותם פסולים בין ביום א׳ בין בשאר הימים.

ונוהגין להחמיר לפסול כל הפסולים, חוץ משאול וחסר שמברכין עליו בשאר הימים. וניטל פטמתו או עוקצו דינו כחסר ומברכין עליה בשאר הימים. מיהו אם נקבוהו העכברים לא יטלנו אפילו בשאר הימים משום שהיא מיאוס, עד שיסיר ניקוב העכברים. אבל אם היה יבש או מנומר שפסול כל ז׳, אפילו אם חתך היבוש או הנימור, פסול כל ז׳, הואיל ובא מכח פסול ואידחי אידחי. במה דברים אמורים שפוסלין היבשות אפילו בשאר הימים? באתרוג או בערבה; אבל בלולב או בהדס נוהגין לברך אפילו יבשים ואפילו יש אחרים לחים. ואע״ג דחסר כשר בשאר הימים, אין לחלוק אתרוג לב׳ או לג׳ חלקים ולחלקו ולצאת בו אפילו בשעת הדחק; דדוקא בחסר ונשאר העיקר קיים כשר, אבל כה״ג חתיכות אתרוג מיקרי ולא אתרוג.

ויום טוב שני חשיב לדידן כמו יום א׳ לכל הפסולים, דספק הוא. ויש אומרים הואיל ובקיאינן בקביעות דירחא, ואנו יודעין בודאי שהב׳ הוא חול, אלא שמנהג אבותינו בידינו כו׳, נוטלין בב׳ כל פסולי דראשון; אלא שאין מברכין עליהם, שאם היו מברכין היינו מזלזלין בו, שהיינו עושין אותו ודאי חול, כיון שמברכין על דברים הפסולים ביום א׳.

סעיף ועריכה

ואם שעת הדחק, שלא נמצאו המינים הכשרים, נוטלין כל הפסולים מחמת מום אפילו ביום א׳ כדי שלא תשתכח תורת לולב, ואין מברכין עליהם. ולדעת הרא״ש גם מברכין עליהם. ודווקא בפסולים מחמת מום, אבל פסולים מחמת איסור כו׳ – אפילו ליטלם ליד לזכר בעלמא כדי שלא תשכח תורת לולב לא יטלם, כי היכי דלא ליתו למיטעי בהו ליטול אותם גם שלא בשעת הדחק. ולא דמי לפסולים מחמת מום, דהתם כיון שמומם ניכר לא חיישינן דילמא אתו למיטעי, שהרי יראו את המומין; אבל בפסולים מחמת איסור שאין הפסול ניכר בו, אתו למיטעי. ויש מתירין ליטול כל הפסולים בלא ברכה. אבל תפוחים ורימונים לא יטול בידו אפילו בשעת הדחק שאין אתרוג כשר נמצא, דלא ליתי למטעי לומר גם הן נקראים פרי עץ הדר ויוצאין בהן אפילו שלא בשעת הדחק.

מי שאין לו לולב יכול לברך על של חבירו, אפילו בלא ידיעתו, ואין זה שואל שלא מדעת שיהא נקרא גזלן, דניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה. ודווקא בשאר הימים שיוצאין בשאול, אבל ביום ראשון לא יברך אלא מדעתו שיקנהו לו במתנה על מנת להחזיר, כמו שיתבאר לקמן (ועיין לעיל סימן יד סעיף ד׳ ובסימן תרנח סעיף ד׳).

גוי שעשה לולב באיגודו מותר לברך עליו, שלא הקפידה התורה על העשייה אלא על הנטילה, ואיגודו אינו מעלה ואינו מוריד מי הוא האוגד.

הערותעריכה

  1. ^ נראה דהוא ט"ס וצ"ל תרנ"ח.
  2. ^ הג"ה: דבגנוב וגזול ליכא למיפסל משום "לכם" משלכם בשאר ימים, וגם לא משום מצוה הבאה בעבירה, הואיל ואינן אלא מדרבנן.