כף החיים/אורח חיים/יג
(א) סעיף א: ארבע ציציות מעכבין זה את זה וכו' והיוצא בה לרשות הרבים בשבת חייב חטאת — דהוי משוי. ואין לומר דבטיל לגבי בגד, דחשיבי הם לגביה, שדעתו להשלים עליהם. כן כתב בית יוסף בשם התוס' והרמב"ם.
ולפי זה, אם נפסקו כל הד' ציציות ולא נשתייר בהם כדי עניבה, דוודאי יעשה אחרים תחתיהם, בטלים הם לגבי בגד ומותר לצאת בהם בשבת. ט"ז ס"ק א, וכן דעת העו"ת אות ב'. אמנם מדברי הלבוש סימן שא סעיף לח שכתב וזה לשונו: אם אין בה ציצית כלל מותר לצאת בה וכו' עד כאן לשונו, משמע דאם יש בה קצת, אפילו שאין בהם כדי עניבה, אסור לצאת בה. וכן כתב האליה רבה ס"ק א'. וכתב שם האליה רבה וזה לשונו: ונראה דאפילו להט"ז, היינו משום איסור שבת מותר, אבל מכל מקום משום ביטול מצות ציצית אסור, אם לא בגוונא דמותר משום כבוד הבריות כדלקמן, וכן משמע בלבוש שם, עד כאן לשונו. וכן כתב ר' זלמן אות א, שתילי זיתים אות ב', ועיין מה שכתב מאמר מרדכי אות א' ומשבצות זהב אות א'. ועוד עיין בפתחי עולם אות א' שכתב בשם ביאור הרמ"ב על דברי הט"ז הנזכר שהוא תמוה, כיון דעתיד לפסקן לא שייך דבטלי אגב בגד, עד כאן לשונו. ועל כן יש להחמיר כדברי הלבוש והאליה רבה.
(ב) סעיף ב: אם היתה מצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה לרשות הרבים וכו' — הרב רבנו פרץ ז"ל כתב בתשובה שאסור לצאת בטלית המצוייצת בליל שבת, כיון דלילה לאו זמן ציצית הוא. הר"ר דוד בן מיסיר ליאון בתשובה כתב יד, הביאו הכנסת הגדולה בהגהת בית יוסף. וכן כתב רבינו ישעיה האחרון בפסקיו כ"י פרק תולין, הביאו הברכי יוסף אות ב'. אמנם הבית יוסף סימן יח כתב דמותר לצאת אפילו בלילה דלאו זמן ציצית הוא, משום דציצית אינם משוי אלא מנוי הבגד ותכשיטיו. וכן כתב הכנסת הגדולה בשם הרדב"ז חלק א' סימן רמ"ד דהוא מן המתירין, דאף על גב דלילה לאו זמן ציצית הוא, מכל מקום מלבוש הוא לכל ישראל כיון שהיא מצוייצת כהלכתה. עד כאן לשונו, והביאו גם כן בשיורי כנסת הגדולה אות ד'. וכתב וזה לשונו: ואף על פי שרבינו המחבר בספר הקצר השמיט מה שכתב הרמב"ם: בין ביום בין בלילה, לא מפני שסובר דלילה אסור, אלא סתם כתב: מותר לצאת בו, ויש במשמעותיו בין ביום בין בלילה, וכן הסכמתי בתשובה וכן עמא דבר. עד כאן לשונו. וכן כתב ע"ת אות ג' ואות ד', מגן אברהם ס"ק א, ערוך השולחן אות ב, ר' זלמן אות ב, עיקרי הד"ט סימן ב' אות ט', שתילי זיתים אות ג', ועיין סימן י"ח אות א' שכתבנו עוד בזה. ואפילו באותן מינים דחיובא דציצית ליכא בהו רק מדרבנן, מותר לצאת בהם לרשות הרבים. עולת תמיד שם אות ג'.
(ג) שם: מותר לצאת לרשות הרבים וכו' — מי שיש לו מלבוש משי לכבוד שבת של ד' כנפות, ואינו מברך עליו כי אם על בגד צמר, כמו שכתב הב"ח סימן ט, מותר לצאת לרשות הרבים בזמן הזה, דחשיב ככרמלית בשבת מכמה טעמים. הרב שבות יעקב בשו"ת אורח חיים סימן ה' הביאו יד אהרן במהדורא בתרא בהגהת הטור אות ב' והברכי יוסף אות ד'. אשל אברהם בסימן יו"ד אות ב'. ועיין לקמן אות ז.
(ד) שם: בין טלית קטן וכו' — וכן כתב שיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות ה', ברכי יוסף אות ג', וכן עמא דבר.
(ה) הגה: רק שלא יהא מונח לו על כתפיו — דאז לא הוי דרך מלבוש אלא משאוי. ט"ז ס"ק ב ועיין משבצות זהב, וכן כתב עולת תמיד אות ה', אליה רבה אות ב', חס"ל אות ב'. וכתב שם החס"ל וזה לשונו: ורבים נכשלים בזה, שמניחים הטלית מקופל על גבי כתפיהם או על אזוריהם ועוברים על איסור תורה, ה' הטוב יכפר בעד כי לכל העם בשגגה. וצריך ללמד לעם דעת, שמי שצריך להוליך טליתו דרך רשות הרבים, או יתעטף בו כעטיפת ישמעאלים שאנו עושים בשעת הברכה באופן שייראה כמו שא"ל שלנו, או יניחנו על כתפיו מופשט על גופו רחבו לקומתו ויתן הבגד העליון הנקרא ביני"ש עליו באופן שלא ייראה החוצה, זהו דרך ישרה, עולת תמיד שם ואליה רבה שם, דהיוצא בטלית יכסה עצמו בטלית ראשו, עד כאן לשונו, וכמו כן גופו, כדרך לבישתו. וכתב העולת תמיד דיותר טוב לעשות כן, מאלו שקופלין את הטלית וחוגרין בו כעין חגורה, דהא הרבה פוסקים אוסרים שתי חגורות זו על גבי זו, עיין סימן ש"א עד כאן לשונו. וכתב אליה רבה שם בשם הט"ז סימן שא ס"ק טו, דברוב גופו סגי כשנושאו תחת גלימא, יעויין שם. ואשה היוצאה בטלית מצוייצת חייבת, אליה רבה שם.
(ו) שם בהגה: ומוקמינן לטלית אחזקתיה שהוא מצוייץ כהלכתו וכו' — עיין מגן אברהם ס"ק ה ועיין בדברינו לעיל סימן ח אות לד. ומכל מקום כתב בשם בית יוסף דהמחמיר לבדוק תבוא עליו ברכה, אליה רבה אות ג'.
(ז) סעיף ג: אם נודע לו בשבת וכו' דגדול כבוד וכו' — כתב המגן אברהם ס"ק ו וזה לשונו: דגדול כבוד וכו' שדוחה איסור דרבנן, וכרמלית נמי דרבנן, ובזמן הזה אין לנו רשות הרבים כמו שכתב סימן ש"ג סעיף י"ח, עד כאן לשונו. אמנם עיין למרן ז"ל סימן שמ"ה סעיף ז' שהביא סברה זו בשם יש אומרים, וכתב שם השיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות ג' וזה לשונו: ולעניין הלכה, רבינו המחבר ז"ל בספרו הקצר הביא ב' הסברות, ולפי הכלל המסור בידינו דהסברה העיקרית כותבה בסתם, נראה לי דסבירא ליה כהרמב"ם ז"ל דאף על פי שאין ס' רבוא בוקעין בה הוי רשות הרבים, גם משאת בנימין בסימן צ"ב כתב דמי יקל ראשו כנגד המחמירים, ואפילו המקילים לא סמכו לעשות מעשה, עד כאן לשונו. וכן כתב שם הברכי יוסף אות ב' דדעת מרן נראה כהרמב"ם, שהרי כתב סברת הרמב"ם בסתם והסברה האחרת כתבה בלשון יש אומרים, ומסורת בידינו דדעתו לפסוק כסברה שמביא בסתם יעויין שם. ומה שכתב המגן אברהם שם ס"ק ז דהשולחן ערוך פסק להקל בסימן ש"ג סעיף י"ח, וכן הרב יד אהרן שם בהגהת בית יוסף כתב דצריך עיון, דבסימן ש"ג סעיף י"ח כתב: השתא לית לנו רשות הרבים וכו' יעויין שם, הרב תוספת שבת סימן ש"ג אות י"ח השיג על דברי המגן אברהם הנ"ל, וכתב דדעת מרן ז"ל דגם בזמן הזה איכא רשות הרבים, ומה שכתב שם מרן בשולחן ערוך סימן ש"ג הם דברי יש אומרים וליה לא סבירא ליה, עד כאן דבריו. וכן כתב הברכי יוסף באות הנזכר, והביאו בספרו מחזיק ברכה שם בסימן שמ"ה אות ה' ובזה הסימן אות ג'. ומה שכתב הערוך השולחן שם בסימן שמ"ה אות ב' דמה שכתב מרן ז"ל בסימן ש"ג הוא סתם ולא כהברכי יוסף, והוכיח כן מסימן שכה סעיף ב שכתב דגוי אלם או לצורך מצוה או משום דרכי שלום מותר לתת לו, ומבואר בבית יוסף דלדידן דלית לן רשות הרבים הוא דשרי יעויין שם, נראה לעניות דעתי דזה דבסימן שכ"ה סעיף ב' נמי כתבה מרן ז"ל לפי סברת יש אומרים ואף על פי שכתבה בסתם, והוא על דרך מה שכתבו הפוסקים ז"ל דכל מקום שסותם מרן ז"ל להתיר ואחר כך כותב יש אוסרים, חושש לסברת האוסרים לכתחילה, כמו שכתב רבינו חיד"א במחזיק ברכה יורה דעה סימן נ"ה סוף אות ד' לדעת כנסת הגדולה ודעמיה. וכן צידד הש"ך בפסק הנהגת איסור והיתר שבסוף סימן רמ"ב בדעת מרן ז"ל, והביאו המחזיק ברכה שם ובספר זבחי צדק סימן ס"ט אות כ"ט, וכן משמע מדברי השולחן גבוה אורח חיים סימן ל"ב אות ל"ד, והבאתי דבריו בסה"ק קול יעקב סימן ל"ב אות ן', וכן משמע מדברי הנהר שלום על אורח חיים סימן ל"ב אות י"ח והביא דבריו בספר הנזכר אות רל"ה יעויין שם, וכן כתב מרן ז"ל בעצמו ביורה דעה סימן ס"ט סעיף ך' יעויין שם, ועוד עיין ביורה דעה סימן רפ"ו סעיף יו"ד, ועיין גם כן בזבחי צדק סימן ס"ט אות ר"ה. וכן בכל מקום שסותם מרן לאסור ואחר כך כותב: ויש מכשירין, היינו לסמוך על ההיתר בהפסד מרובה. אלא הנכון להחמיר אפילו בהפסד מרובה והכי נקטינן, כמו שכתב החיד"א במחזיק ברכה יורה דעה סימן ט' אות ב', וכן פסק רבינו הגדול בספר זבחי צדק סימן צ"ח אות נ"ח. וכן מצינו גבי יש אומרים ויש אומרים שכותב מרן ז"ל, שכתבו הפוסקים דדעתו לפסוק כסברא ב', כמו שכתב היד מלאכי ז"ל בכללי השולחן ערוך אות ט"ו ואות ך' וא"ז באורח חיים סימן תרי"ב אות א', וב"ד סימן ס"א, וברכי יוסף אורח חיים סימן נ"ח אות ו' וסימן ק"מ אות ב' וסימן תרפ"ז אות א' ויורה דעה סימן רכ"ט אות ה', ובמחזיק ברכה יורה דעה סימן פ"ד אות ב', ופתח הדביר סימן נ"ח אות ב', ועיין מחזיק ברכה יורה דעה סימן י"ב אות א' שכתב זה משם כמה פוסקים יעויין שם, וכתב אחר כך וזה לשונו: והכי מורין בכל מדרשא בכוליה מלכותא דארעא דישראל ומצרים הגדולה וגלילות טורקיא"ה, עד כאן לשונו ועיין שם. (ועיין להרב שערי עזרה הנדפס מחדש בתשובה סימן י"ב מה שכתב בזה כיעיש"ב ולהרב חיים סתהון בספר ארץ חיים הנדפס מחדש בקונטרס הכללים כלל כ' וכ"א יעויין שם).
ויש להביא ראיה עוד מדברי מרן ז"ל שפעמים מכריע כסברא ב', באורח חיים סימן י"א סעיף יו"ד וסעיף ט"ו ובסימן ס"ו סעיף ד' ובסימן ק"מ סעיף ג' שהביא יש אומרים ויש אומרים ובבית יוסף הכריע כסברא ב' והביאו הט"ז שם אות ד', וכן ביורה דעה סימן רע"ו סעיף ד' כתב יש אומרים ויש אומרים והניח "וכן נהגו" אצל סברא ב', משמע שדעתו ז"ל כסברא ב', ומצינו גם כן עוד למרן ז"ל באורח חיים סימן ל"ג סעיף ה' שכתב יש מתירין ויש אוסרים ואחר כך כתב: ובשעת הדחק יש לסמוך על דברי המתירין, וכן ביורה דעה סימן פ"ב סעיף ה' כתב וזה לשונו: יש מי שאוסר ויש מי שמתיר ויש לחוש לדברי האוסר עד כאן לשונו, ועיין עוד לקמן בדברינו לסימן נח אות כז. משמע מכל הנזכר לעיל, דכשמביא מרן ז"ל סברא בסתם ואחר כך יש חולקין, דדעתו לפסוק כסתם, וכשמביא יש אומרים ויש אומרים דעתו לפסוק כסברא ב', וכשהוא דעת החולקין או סברא א' להחמיר, חושש להם לכתחילה, וכשהוא להקל, סומך עליהם בשעת הדחק, ואם כן הכא נמי גבי רשות הרבים שהביא דעת המחמירים בסתם ואחר כך החולקים בשם יש אומרים, דעתו להקל בשעת הדחק. ולפיכך בסימן שכ"ה סעיף ב' כשמצא מתירין, בשעת הדחק פסק כמותן, ודו"ק.
(ח) שם: אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית וכו' דגדול כבוד הבריות — אבל אם הוא ברשות הרבים, אין נדחה מפני כבוד הבריות, והוא הדין בכלאים נמי חייב להגיד לו ואין נדחה מפני כבוד הבריות. שאגת אריה סימן נ"ח יעויין שם והביאו שערי תשובה אות ב', וכן כתב פתחי עולם אות ה' בשם אה"ח. אמנם הערוך השולחן אות ג' כתב וזה לשונו: אבל אם לא נודע לו וחבירו רואהו אפילו ברשות הרבים, אין צריך להודיעו ולהפרישו משוגג, כמו שכתב הרא"ש והטור ביורה דעה סימן שג ור"י גי"ט חלק ב ותרומת הדשן סימן רפ"ה גבי כלאים עיין שם, עד כאן לשונו. והביאו פקדת אלעזר ז"ל. אבל אם נודע לו ברשות הרבים שהטלית שעליו פסול מן התורה, צריך לפושטו, בין טלית קטן בין טלית גדול, ואפילו ישאר עומד ערום בשוק, שאין כבוד הבריות דוחה את לא תעשה שבתורה, שנאמר: "אין חכמה וכו' נגד ה'". ר' זלמן אות ד'.
(ט) הגה: ואפילו טלית קטן שתחת בגדיו אין צריך לפשוט — וכן אפילו טלית גדול שלנו, שאין לובשין אותו למלבוש וליכא ביזוי בהסרתו, אפילו הכי אין צריך להסירו, כיון דלא גזרו רבנן. בית יוסף, לבוש, מגן אברהם ס"ק ז, ר' זלמן אות ח, וכן כתב ברכי יוסף אות ה', וכתב: ודלא כהרב זקן אהרן סימן קל"ד שחילק בדבר, יעויין שם.
(י) שם בהגה: והוא הדין אם נפסק אחד מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית, דיוכל ללבשו בלא ברכה וכו' — עיין בשיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות ח' שכתב, שדקדק מתשובה זו שהביא בית יוסף, דדווקא כשבא לבית הכנסת וקודם לבישתו מצא הטלית פסול, מותר ללובשו בלא ברכה משום גדול כבוד הבריות, דאם לא יהיה מעוטף בטלית כאחרים – בושה היא לו, שיאמרו שאין לו טלית מצוייצת כהלכתה ואינו זהיר במצוות. אבל אם בשעת לבישתו היה כשר ונתעטף בו ואחר כך נפסקו לו הציציות, יכול להסירו מעליו, דאין כאן משום גדול כבוד הבריות, שכבר ראו שהיה לו ציצית מצוייצת כהלכתה ואחר כך נפסקו לו הציציות, יעויין שם. והביאו יד אהרן בהגהת בית יוסף, וכתב וזה לשונו: ונראה דמשמעות מור"ם ז"ל משמע כדבריו, שכתב: והוא הדין אם נפסק אחד מהציציות ומתבייש לישב בלא טלית דיוכל ללובשו בלא ברכה, ומדכתב דיוכל ללובשו, משמע שקודם לבישת הטלית נפסק, ומשום הכי כתב דיוכל ללובשו בלא ברכה וכו' עד כאן לשונו. אבל העו"ת אות ט' כתב, דמדברי מור"ם משמע דאפילו לבשו מקודם לכן ואחר כך נפסקו, יעויין שם, ועיין ברכי יוסף אות ז' מה שכתב על דברי היד אהרן הנ"ל, וסיים וזה לשונו: ומכל מקום, אף שיהיה כל לשון מור"ם בחד גוונא, ואיירי אם נפסק קודם לבישה וכמו שכתב היד אהרן, מסתמיות דבריו ומדהשווה זה לדינו של מרן בסתם, משמע דמור"ם לא ירד לחלק כחילוק הכנסת הגדולה, ולדידיה דא ודא חדא היא, בין נפסק קודם לבישה בין אחר שהיה לבוש, ומשום הכי לא דקדק בזה וכתב: והוא הדין אם נפסק וכו' ללובשו בלא ברכה, דאיירי בראהו קודם לבישה, דאידי ואידי חד שיעורא. וכן כתב האליה רבה, דמדברי מור"ם משמע דלא כהרב איירי עיין שם ודו"ק, עד כאן לשונו. וכן משמע מדברי הלבוש, דאין חילוק בין אם נפסק בבואו לבית הכנסת קודם שלבשו, או מצאו כך מופסק והוא מלובש בו בקהל ומתבייש לישב בבית הכנסת בלא טלית, יכול ללובשו ולישב בו משום כבוד הבריות, רק שלא לברך עליו, יעויין שם. ומכל מקום כתב השיורי כנסת הגדולה אות ט' דהכל תלוי ברצון האיש הלובש, אם הוא מתבייש יכול ללובשו בלא ברכה, ואם אינו מתבייש אין שם משום כבוד הבריות, יעויין שם. וכן כתב אליה רבה אות ד', וכן דעת שערי תשובה אות ח' עיין שם. ומכל מקום אם אירע לאדם כך, יחזר אחר טלית בשאלה אם אפשר בכל מאמצי כחו, כדי שלא יבא ללבוש בגד בת ד' כנפות בלא ציצית, ובפרט לדעת מרן ז"ל בבית יוסף דסבירא ליה דאין כל כך ביוש למי שיושב בפני הקהל בלא טלית כמו פושט טליתו בשבת. ואם אי אפשר לו בשאלה והוא מתבייש לישב בבית הכנסת בלא טלית, אז יעשה כמו שכתב מור"ם ז"ל, ואין חילוק בין אם מצאו כך קודם שלבשו בין אחר כך כנזכר לעיל וכמו שכתבו האחרונים.
ואם רואה בביתו קודם שהולך לבית הכנסת דהציצית פסולים, מסתפקנא אם רשאי לילך לבית הכנסת משום תפילה בציבור וללבוש הטלית משום כבוד הבריות, או דיתפלל בביתו בלא הטלית. ואי ליכא עשרה בבית הכנסת מבלעדו, עדיף לילך לבית הכנסת דזיכוי רבים עדיף, הגהות ר' עקיבא אייגר, והביאו פתחי עולם אות ח'. ונראה דהוא הדין אם יש עשרה בבית הכנסת אבל אינו יכול להתפלל בביתו ביישוב הדעת, דיכול לילך לבית הכנסת, אבל על כל פנים צריך להשתדל אולי אפשר בשאילה, כמו שכתבנו לעיל.
(יא) שם בהגה: ודווקא בשבת וכו' — ואם נודע לו מאתמול שהטלית שלו פסול, אסור ללובשו בשבת, דהוה ליה לתקוני מאתמול. מגן אברהם ס"ק ח. ר' זלמן אות ז'. פרי מגדים אשל אברהם אות ח'. חיי אדם כלל י"א אות ל"ה. חס"ל אות ד'. שתילי זיתים אות י"א. וכן אם נודע לו קודם שיצא לכרמלית שהטלית שלו פסול ואחר כך יצא בו, צריך לפשוט, ואפילו יש גנאי גדול. פרי מגדים שם, והביאו פתחי עולם אות ז'.
ואם נודע לו מאתמול שהטלית שלו פסול ושכח אתמול לעשות ציצית, יש לומר דשרי (כמו בסימן שנ"ה סעיף ג' בהג"ה), הגהות רבי עקיבא אייגר, והביאו פתחי עולם אות ח'.
(יב) שם בהגה: ודווקא בשבת וכו' — עיין ט"ז ס"ק ה' שכתב, דלא התיר הרמ"א אלא דווקא בשבת ומשום כבוד הבריות, יעויין שם, וכן כתב מאמר מרדכי אות ה'. אבל המגן אברהם ס"ק ח' כתב להתיר אפילו בחול אם אין ציצית נמצאים בעיר, ודינו כמו בשבת, יעויין שם. וכתב הפרי מגדים באשל אברהם אות ח', דאף על פי דהאליה רבה פקפק בזה, נראה כמגן אברהם. וכן פסק חיי אדם סימן י"א אות ל"ה, פתח הדביר אות א', שתילי זיתים אות י"א, חס"ל אות ג'. ונראה דאם הוא בחול בבוקר בהשכמה, ואין נמצא באותה שעה ציצית לקנות להניח בטליתו, והוא מוכרח להתפלל באותה שעה מאיזה סיבה, דינו כמו שאין ציצית נמצאים בעיר. ועיין מה שכתב הפרי מגדים בפתיחתו להלכות ציצית יעויין שם. ועוד עיין שם שנסתפק אם יושב בחול בבית הכנסת ונפסקו שני חוטין, כיון דיש פלוגתא אם עתה בעינן ב' חוטין או ד' חוטין, נאמר דלא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות יעויין שם. ובתשובה מאהבה דעתו להקל ולצרף דעת הרמב"ם דסבירא ליה מניין החוטין דרבנן ונדחה מפני כבוד הבריות, יעויין שם, והביאו פתחי עולם אות ח'.
(יג) פעם אחת נפסקו ציציתי בבית הכנסת ולא נשאר כי אם גדיל, ופתחתי קצת שיהא קצת פתיל, ומן התורה הוי ציצית, ואם מדרבנן אסור, יש כאן משום כבוד הבריות. ו"תעשה ולא מן העשוי" דומה להטיל ציצית על ציצית בסימן יו"ד סעיף ו, אבל כאן נעשה בהכשר. פרי מגדים במשבצות זהב אות ה', והביאו פתחי עולם שם. וצריך עיון, דלעיל סימן י"א כתב הוא ז"ל במשבצות זהב אות ג, והבאנו לשונו לעיל סימן יב אות יז, דאם נפסקו כל החוטין עד הגדיל, שהוא פסול מן התורה, וצריך להתיר כל הגדיל ולעשות ממנו קצת גדיל וקצת ענף משום "תעשה ולא מן העשוי" יעויין שם. ואם כן, איך כתב כאן דמן התורה הוי ציצית? ויש לומר דמה שכתב כאן דמן התורה הוי ציצית, כגון דלא נפסקו כל החוטין לגמרי אלא נשאר מעט משהו מן הענף, שזה כשר מן התורה כמו שכתב הלבוש סימן יב והביאו במשבצות זהב סימן י"ב אות ג' ובסימן י"א אות ג' הנזכר. ומה שכתב "ולא נשאר כי אם גדיל" הוא לאו דווקא, אלא נשאר מעט מזער, ולפיכך פתח עוד מן החוטין כדי שיהא נראה קצת פתיל לעין. או יש לומר, דמה שכתב בסימן י"א דאם אין נשאר מן הענף הוא פסול, הוא לפי סברת רש"י דמצריך כדי עניבה מן הענף, ומה שכתב כאן הוא לפי סברת ר"י, דסבירא ליה דדי כדי עניבה מן הגדיל, והטעם כמו שכתב הלבוש, כיון דיכול לעשות מזה השיעור גדיל וענף סגי אפילו מדרבנן, וכתב מרן ז"ל דמנהג העולם כרש"י והיכא דלא אפשר יש לסמוך על ר"י; והכא כיון שהיה בבית הכנסת, ואין לו פנאי להתיר כל הציצית ולעשות ממנו גדיל וענף, חשיב ליה שעת הדחק וסמך על ר"י דסבירא ליה שלא יש בזה "תעשה ולא מן העשוי", כיון שנעשה בהכשר ויש בו שיעור לעשות ממנו גדיל וענף. אלא דלרווחא דמילתא התיר קצת מן הגדיל, כדי שיהא נראה הענף לעין, כיון שיכול לעשות זה בנקל ואין צריך שיהוי, עשה על צד היותר טוב. ועיין אשל אברהם סימן י"ב אות ז'.
(יד) שם בהגה: ודווקא בשבת וכו' — בתשובת שאילת שמואל סימן א' נסתפק אם נפסקו ביום שני של יום טוב, דלפי הטעם של המרדכי דבשבת לא חייבתו התורה, אם כן ביום טוב של דבריהם, דמהתורה מותר לעשות ציצית, לא פטרתו התורה [ו]אסור לו לישב בטלית שאינה מצוייצת. אבל לפי הטעם דבשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות, מותר. והורה בשעת מעשה שיחליף טליתו עם אחר, דהאחר הוה ליה טלית שאולה. ואם אינו מוצא תקנה זו, המיקל לישב בטלית בלי מצוייץ לא הפסיד, עיין שם, והביאו פתחי עולם אות ח', מסגרת זהב על קיצור השולחן ערוך סימן ט' אות ט'.
(טו) שם: ודווקא בשבת וכו' — אם נפסק ציצית ברשות הרבים בטלית קטן, אין צריך לפושטו אפילו בחול, דהפשיטה הוי גנאי גדול. ובשבת אין צריך למהר לצאת מבית הכנסת, כמו שכתב ביורה דעה סימן שג, אבל בחול צריך למהר לילך לביתו לפושטו. והרואה בחבירו שנפסקו ציצית, לא יאמר לו עד שיבא לביתו. ומשמע שם בסימן שע"ב דיקראנו לבוא לביתו ושם יאמר לו שיפשיטנו. מגן אברהם ס"ק ח, חיי אדם כלל י"א אות ל"ה, ר' זלמן אות ד' ואות ט', שתילי זיתים אות י"א. ועיין במחצית השקל ובחיי אדם שם.
(טז) אם נפסק הענף בחול בבית הכנסת ונשאר הגדיל, אין צריך למהר לילך לביתו, כי יש לסמוך על ר"י שמכשיר לעיל בנשאר כדי עניבה מן הגדיל. ותיכף כשיבא לביתו יפשיטנו מעליו ויטיל בו ציצית. פתחי עולם אות ח' בשם סדר היום.