בטחון

עריכה

בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה (תהלים ל"ז, ג'). דוד המלך ע"ה בא להזכיר ולהזהיר על מדת הבטחון תחלה ואח"כ על המעשה הטוב להודיע שהבטחון הזה הוא שיבטח האדם בו לעשות מצותיו ויתן לו ההכנות שהוא צריך להם. ואילו אמר עשה טוב ובטח בה' היה אדם מבין מזה כי הבטחון שהזהיר עליו אינו אלא על השכר הניתן לו על המעשה הטוב ולא על הפקת צרכיו והזמנת הכנותיו שהם סבה אל המעשה הטוב ולכן אמר תחלה בטח בה' כלומר שיהיה לך עוזר וסומך ויפיק לך ההכנות באשר תוכל לעשות המעשה הטוב ולכך הקדים ציווי הבטחון לציווי המעשה הטוב שאם היינו מפרשים בטח בה' כי הבטחון הזה על שכר המעשה הטוב היה זה מכשול גדול בבטחוננו. וכבר הזהירו אותנו רז"ל (אבות פ"ק) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס כלומר שישמשו לפניו אולם יהיה בטחונם בו לקבל השכר מיד שאם כן אתם גורמים לנפשכם להזכיר לכם עונותיכם, ואין הפרש בין הבוטח בו שיגמלהו טובה על מצות שעשה ובין הבוטח בו שיתן לו שאלה על התפלה שהתפלל לפני בכוונה כי זה וזה גורם לעצמו להזכיר עונותיו וכמו שאמרו ז"ל (הרואה דף נ"ה) שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם ואלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו. ועיון תפלה הוא שמעיין בתפלתו ואומר בלבו שהמתפלל תפלתו בכוונה גדולה ראוי הוא שיפיק השם שאלתו, וכן הדין כשהוא תולה בטחונו בשי"ת שיקבע לו שכר על אותו המעשה הטוב שיש לו בזה חטא ועון. שכן ארץ ורעה אמונה יאמר אע"פ שאני מזהירך שתבטח בהש"י שיפיק לך ההכנות ואחר כך שתעשה המעשה הטוב איני אומר שתניח מלאכתך ועסקיך בענין פרנסתך לגמרי בשביל המעשה הטוב שאם כן במה תתפרנס ותחיה, ועל כן אמר שכן ארץ כלומר עם היות שאתה בוטח בשם יתעלה ועושה הטוב אל תתרשל בעסק הפרנסה והמחיה כי טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך. וכבר דרשו ז"ל (אבות פ"ג) אם אין קמח אין תורה, באו לומר כי מבלעדי הפרנסה וספוק צרכי בני אדם לא יוכלו לעבוד את השם יתעלה ולתת אל התורה חוקה:


וכבר ידעת כי המנורה שהיא רומזת אל החכמה היתה מונחת בדרום והשלחן ששם לחם הפנים ומשם באה הפרנסה והשובע לכל העולם היה בצפון ודרום וצפון שתי רוחות מכוונות זה כנגד זה ופניהם איש אל אחיו. וזה להורות שא"א שתתקיים החכמה בעולם גופני הזה רק על הפרנסה והספוק לכך אמר שכן ארץ כלומר שתתעסק בעניני הארץ במשא ומתן עם הבריות באשר תוכל להתפרנס, ורעה אמונה אע"פ שהתרתי לך שתתבטל מן המעשה הטוב לבקש טרפך ומחייתך אל תאמר א"כ ארויח כל מה שאוכל להרויח כדי שאתפרנס בין במשפט בין שלא במשפט לכך אמר ורעה אמונה כלו' שתשכון בארץ ותתחבר עם הבריות במשאך ומתנך (תתחבר) עם האמונה. ואל תחשוב לקבץ הון שלא במשפט שכך אמר הנביא (ירמיהו ט"ז) עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. ואמר שלמה (משלי י"ג, י"א) הון מהבל ימעט כלומר הון הבא מהבל וגזל ימעט ואמר ימעט כנגד מחשבת המקבץ כי הוא חושב שירבה וע"כ ימעט כי ידבק בו החסרון. ומלת ורעה מלשון ריע ועמית ויאמר מאחר שאתה מתחבר באמונה נמצא שאין אתה מתבטל מן המעשה הטוב אפי' שעה אחת שהרי אתה מקיים מצות האמונה שאתה כולל בה כל התורה כולה. וכמו שדרשו ז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' (חבקוק ב', ד') וצדיק באמונתו יחיה. וכבר הזכרתי למעלה מדת האמונה והוספתי תת כחה לך באות אל"ף. ומה שהתחיל הכתוב בבטחון וסיים באמונה הנה זה לבאר כי מדת האמונה נכללת במדת הבטחון שהרי ידוע כי כל הבוטח הוא מאמין שאין אדם בוטח אלא במי שמאמין בו שהיכולת בידו למלא את שאלתו, והמאמין יתכן שלא יהיה בוטח כי לפעמים ירא שמא יגרום החטא או שמא קבל שכר על מעשיו הטובים בנסים שעשה לו הקב"ה וממה שהוא מוצא את עצמו רשע וחוטא ופושע כנגד חסדי השי"ת אינו נושא לנפשו שיבטח בו שיצילהו מצרתו או שיתן לו שאלתו ועל כן ישתדל בנוהג שבעולם שינצל מצרתו או שישיג שאלתו. ולולא היראה שירא שמא יגרום החטא היה החסרון באמונתו אם היה משתדל להנצל אפי' על ידי נוהג שבעולם שכבר מצינו פסוק מלא (תהלים ל"ז, כ"ה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. וידוע כי אף הלל ורבי חנינא בן דוסא וכיוצא בהן שהיו מעטי ממון ביותר לא היו נעזבים לפי שלא קנו נכסים מעולם שאין לשון עזיבה נופל אלא על מי שהיה סמוך מתחלה ואח"כ נעזב אבל מי שלא היה סמוך מעולם אין זה נעזב, ואין העזיבה חנם אלא הכל במשפט על כן לא יתכן שיירא מי שבטוח בעצמו שלא חטא מעולם. אבל הירא מן החטא יתכן שיירא שלא תבא עליו צרה מצד אותו חטא שכן מצינו ביעקב ע"ה שהיה ירא שמא יגרום החטא והיה מיצר ומתיירא מעשו אחיו שנאמר (בראשית ל"ב, ח') ויירא יעקב מאד ויצר לו וכיון שהקב"ה הבטיחו ואמר לו (שם כח) והנה אנכי עמך למה היה מתיירא אלא שמא יגרום החטא וכן מצינו בדוד שאמר (תהלים כ"ז, י"ג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' ודרז"ל בפירקא קמא דברכות (דף ד) למה נקוד על לולא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מובטח אני בך שאתה עתיד ליתן שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו, וכיון שהיה קורא עצמו חסיד שנאמר (תהלים פ"ו) שמרה נפשי כי חסיד אני מה היה מסופק אם יהיה לו חלק עם הצדיקים אם לאו אלא שמא יגרום החטא, וכל מי שיש בו מדת הבטחון בידוע שיש בו מדת האמונה כי הבטחון כדמיון פרי האילן והאמונה כמו האילן וכמו שהפרי הוא אות על האילן או על העשב הגדל בו ואין האילן אות על פרי כי יש כמה אילנות שאינן עושין פירות כמו אילני סרק כך הבטחון אות על האמונה ואין האמונה אות על הבטחון, וכן תמצא במדות החכמה והחסידות כי מי שיש בו מדת חסידות היא אות על החכמה כי לא הגיע למעלת החסידות אלא בכח החכמה וכמו שאמרו ז"ל אין עם הארץ חסיד ומי שיש בו חכמה אינו אות על החסידות שאפשר שיהיה חכם ורשע כגון מנשה וחביריו:


ענין הבטחון בהשי"ת פירש הרב הקדוש ר' יונה זצ"ל כי הוא שידע האדם עם לבבו כי הכל בידי שמים ובידו לשנות הטבעים ולהחליף המזל ואין לו מעצור להושיע ברב או במעט. וגם כי צרה קרובה אליו ישועת השם קרובה לבא כי כל יכול ולא יבצר ממנו מזמה. גם כי יראה החרב על צוארו אין ראוי לו שתהיה ההצלה נמנעת מלבו ופסוק מלא הוא באיוב (איוב י"ג) הן יקטלני לו איחל. והוא שאמר חזקיה לישעיה הנביא ע"ה כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב מונחת לו על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שכן דרשו ז"ל בפרק חלק אמר ישעיה לחזקיה צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעוה"ז ולא תחיה לעוה"ב א"ל מאי טעמא א"ל משום דלא נסבת איתתא ולא הוי לך בנין א"ל חזאי ברוה"ק דנפקו מנאי בנין דלא מעלו א"ל בהדי כבשיה דרחמנא למה לך איבעי לך לעסוקי בפריה ורביה ומאי דניחא קמי דקוב"ה ליעביד א"ל השתא הב לי ברתך אפשר משום זכותא דידי ודידך נפקי זרעא מעלייא א"ל כבר נגזרה גזרה אמר לו בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא שאפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים ולמדוהו מן המקרא הזה הן יקטלני לו איחל, וזה שכתוב בטחו בו בכל עת כלו' בכל עת שהצרה קרובה ואין אדם יודע דרך להנצל ממנה יש לבטוח בו כי הרבה שערים למקום:


ומענין הבטחון שלא יתערב שום ספק בבטחונו ואף אם ימצאוהו רעות רבות וצרות יתאמץ בעבודת השי"ת ויבטח בו באמת כי שכרו כפול ומכופל וכי השי"ת יבחר לו הטוב וכי אין הבחירה ביד עצמו כי לפעמים הוא חושב שבחירתו טובה ותהי להפך, ולכך יש לכל אדם למסור כל ענייניו אל בחירתו העליונה כי הוא יבחר ולא אנו לפי שהוא יתברך אשר יצרו במעי אמו הוא היודע תועלתו ונזקו יותר ממנו, ועל זה היה דוד ע"ה מדבר בתפלה (תהלים קמ"ג, ח') הודיעני ה' דרך זו אלך, ואם אולי יראה שיבאו עליו מקרים יש לו לחשוב כי זה תוכחת השי"ת כי את אשר יאהב ה' יוכיח והכל לטוב לו להעביר את עונו ולקרבו אל הש"י ולהאדיר חלקו בעולם הגמול:


וענין הבטחון שיתלה בטחונו בשי"ת לבדו ושיזכור אותו בכל פרטי פעולותיו ושיתבונן כי אין המעשה ההוא מסור בידו אלא ברצונו ית' לפי שיש הרבה בני אדם שבוטחים בהשי"ת בכלל והם מאמינים אמונה שלימה כי הכל בידו יתברך אבל ענין הבטחון בפרטים לא ישית אל לבו ר"ל בכל פעולה שיעשה או בכל דרך שיפנה, ועז"א שלמה ע"ה (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו כלומר בכל דרך ופעולה שאתה עושה זכרהו והתבונן במחשבתך שאין לך כח ויכולת בפעולה ההיא ואין עשייתה מסורה לך כי אם ביד השי"ת. וזהו ענין נכבד מאד להביא בלבו הכוונה הזכה למען לא יזוז מן הלב זכרון יראת שמים אפי' רגע, כי כשהוא זוכר השי"ת ועיניו נושא אליו במעשה גדול כגון לצאת בים או בשיירא ואינו נוהג מנהג זה בעצמו במעשה הקטן אפילו כשהוצרך ללכת אל מקום קרוב או בעיר עצמה הנה הוא מקצר בחק העבודה שהיה לו לחשוב שאפשר להגיע לו נזק במקום קרוב אם לא שחלה עליו שמירתו יתב', ואם אולי לא יצליח באותו המעשה שהוא רוצה לעשות ולא יעלה בידו בין שיהיה גדול או קטן והוא בוטח בו תמיד ומדת הבטחון לא תזוז ממנו הלא שכר הבטחון שיהיה לו חוזר לתועלת גדול מאד מתועלת המעשה ההוא ואם יצליח בו ויעלה בידו הלא הוא זוכה בשניהם ושניהם כא' טובים. וזהו שכתוב בכל דרכיך דעהו בין שתהיה מלאכה של רשות בין שתהיה מלאכה של מצוה, והוא יישר ארחותיך כלומר מלבד שכר הבטחון אשר הוא גדול מעל שמים עוד תצליח במעשה ההוא אשר זכרת את השי"ת ויהיה עולה בידך. ומפני שהכתוב הזה בכל דרכיך דעהו הוא מיוסד על המדה הזאת היא מדת הבטחון ארז"ל בפרק הרואה (ברכות דף סג) דרש בר קפרא אי זו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה הוי אומר בכל דרכיך דעהו אמר רבא אפי' לדבר עבירה תדע דאמרי אינשי גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי. ויש לפרש עוד בכל דרכיך דעהו שיהיו כל מעשיך לשם שמים ולא תדרוש מן העולם תענוג והנאה וכבוד ועושר רק להשיג עבודת השי"ת, והוא יישר ארחותיך מלבד השכר הגדול שיגיע לך מן המדה הזאת יצליח המעשה כשתעשנו לש"ש וזה שהזהירו ז"ל (אבות פ"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ועוד יש לפרש בכל דרכיך דעהו לא תשכח בטרדתך במלאכתך זכרון מחשבת עול שמים ויראתו ורוממותו ית' והוא יישר ארחותיך ובזה תצלח מלאכתך בידך, וזהו שאז"ל מתוך שחסידים היו תורתם משתמרת ומלאכתם מתברכת:



ומענין הבטחון שלא יבטח באדם כלל, וידוע באמת כי אין ב"ו יכול להיטיב לו ולהצילו זולתי אם יגזור השי"ת כענין שנא' (ירמיהו י"ז, ה') ארור הגבר אשר יבטח באדם וכתיב (שם) ברוך הגבר אשר יבטח בה' וכתיב (ישעיהו ב', כ"ב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא ואין ב"ו יכול להצילו או להרע לו כענין שאמר דוד ע"ה (תהלים נ"ו, ה') באלהים בטחתי לא אירא וכו' וכתיב (שם כז) ה' אורי וישעי ממי אירא, ובהתקרב אליו הצרה בחשבו כי הוא מיד השי"ת יוכל להבין כי אין ההצלה וההכאה ביד המכה ולא יתן אל לבו פחד ההכאה שהרי כתוב (משלי כ"א, א') פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו. וכן אמר הכתוב בענין סנחריב (ישעיהו י', ט"ו) היתפאר הגרזן על החוצב בו, המשיל הנביא את האדם לגרזן כי כשם שהגרזן אין פעולתו מעצמו אלא מצד החוצב בו כן האדם בכל פעולותיו שהוא פועל ורוצה להטיב ולהרע אין (האדם) זה מצד עצמו אלא מצד השם יתעלה. וכן כתוב (שם) כהניף שבט את מרימיו כהרים מטה לא עץ יאמר כי אין האדם אלא כשבט המרימים אותו, וכן הזכיר הכתוב על המלך סנחריב עצמו (שם) הוי אשור שבט אפי, כי הוא השבט שהיה מתפאר בעצמו והיה מתפאר בריבוי חיילותיו וזהו שאמר את מרימיו כי חיילותיו של מלך הרי הם המרימים את המלך והמנשאים את רום מעלתו והוא המטה המרים את עצמו, לא עץ כלומר מטה הוא וענף לא יגיע לאילן כי אני אכריתנו בעודו באבו וכן היה כי המגפה באה עליהם טרם היות הבקר כמו שנא' (מלכים ב י"ט, ל"ה) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, וידוע כי אין כח ההכאה תלויה בשבט אלא במרים אותו, ומצינו שהתורה הזהירה שלא לירא מן האומות הוא שכתוב (דברים כ"א, י') כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם, וכתיב (שם כ) מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו לפי שגברה עליו יראת העם והוא חרד בראותו רוב מחניהם ויתכן שהוא מאמין באמת כי הכל ביד השם יתעלה אבל מפני שלא גדל נפשו במדרגת הבטחון מפני זה רך לבבו ונחת טבעו וצוה עליו לחזור בו, וזהו שכתוב (משלי כ"ט, כ"ה) חרדת אדם יתן מוקש יאמר החרדה שיחרד מן האדם הוא חטא לנפשו ונותנת לו מוקש ומגברת האויב עליו ומקרבת הצרה אליו כי ראוי לו לאדם שלא יירא מזרוע בשר ודם. (שם) ובוטח בה' ישוגב מן הצרה בשכר הבטחון אע"פ שהיתה הצרה ראויה לבא עליו, ואין הספק כי הירא מזרוע ב"ו לשפלות הנפש הוא והירא מן האדם הוא שוכח השי"ת, וזהו שהנביא מזהיר על מדת הבטחון כמ"ש (ישעיהו נ"א, י"ב) מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן, כלומר היום כאן ומחר בקבר, ותשכח ה' עושך ותפחד תמיד כלומר בראותך הצרה קרובה ומוכנת ונבצרה ממך מזמת הצלתה, ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כלומר היה לך לחשוב כי פעמים רבות מצאתך כזאת והשי"ת הציל אותך ברחמיו וע"כ אין לך לירא מן האדם המכה אלא מן השי"ת, וזהו שכתוב אחריו (שם) ואנכי ה' אלהיך רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו כלומר אני הוא הסוער הים והמשקיט המייתו אף כי חמת המציק, ומספר והולך פחיתות האדם (שם) מהר צועה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו כלו' זה דרכו כל ימי חייו בשני דברים אלה לאכול ולהפנות כדי שלא ימות לשחת שאם יחסר לחמו ימות ואם אינו נפנה ימות ג"כ ובשניהם הוא מהיר בטבע, ולכך הזכיר מהר צועה להפתח כלומר להפנות, ויש לך להכיר כי מה שהזכיר הנביא ענין זה לא עשה אלא כדי להמאיס בעיני הבריות הבטחון באדם. ואמר דוד ע"ה (תהלים קי"ח, ח') טוב לחסות בה' מבטוח באדם, ביאורו כי יש הפרש בין לשון חסיה ובין לשון בטחון ויאמר הכתוב כי טוב הוא שיחסה אדם בצלו של הקב"ה מבלעדי הבטחה יותר ממה שיבטח באדם כי התועלת ודאית בחסייתו של הקב"ה ותועלת האדם מסופקת אפילו אחר הבטחתו כי הוא בעל מקרים ושמא לא יוכל להשלים מה שהבטיח, ולכך לא אמר לבטוח בה' מבטוח באדם כי זה לא היה צריך לומר, וא"כ ענין הבטחון בשי"ת הוא אשר לבו חזק בבטחונו כאילו הבטיחו בה' יתברך והוא לשון גדול יותר מחסיה:



ומענין הבטחון בשי"ת כי אם יש לו לאדם עושר ונכסים שלוה וכבוד אין לו לתלות זה למעשים טובים שעשה כי ראוי הוא אף אם הוא צדיק גמור שיחשוב על עצמו כי הוא רשע וחוטא אבל יתלה זה לחסדי השי"ת עליו, ואם יש לו צרות ומקרים יחד ובאו גדודים עליו אין לו לתלותו במקרה ולממשלת הכוכבים והמזלות ושיאמר כך נגזר במשפטי המערכה כי זה דרך כפירה, אלא שיתלה זה לכמה עונות וחטאות אשר עשה, כי אם יתלה הדבר במקרה הלא השי"ת יוסיף לו מאותו מקרה וזהו שכתוב (ויקרא כ"ו, כ"ז-כ"ח) והלכתם עמי קרי והלכתי עמכם בחמת קרי כי יוסיף לו מן המקרה ההוא וישפכנו עליו בחמה:


ועוד מענין הבטחון שימסור אדם נפשו אל השי"ת ותהיה מחשבתו משוטטת תמיד בדבר זה אלו היו באים להרגו או שיעבור על התורה שהוא מוסר עצמו על המיתה ולא יעבור, ועז"א דוד ע"ה (תהלים כ"ה, א'-ב') אליך ה' נפשי אשא, וכתיב (שם) אלהי בך בטחתי אל אבושה, כי המוסר הנפש בענין זה הוא מענין הבטחון, ומלת אשא מלשון (בראשית מ"ג, כ"ג) וישא משאות, וכתיב בדברי הימים (א כח) ויאמר המלך דוד לארנן לא כי קנה אקנה בכסף מלא כי לא אשא אשר לך לה' והעלות עולה חנם, והכוונה לומר שיקריב נפשו במחשבתו מנחה להשי"ת שאלו היה בא לידי כך היה מוסר נפשו על קדוש ה' יתברך, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים מ"ד, כ"ג) כי עליך הורגנו כל היום ואין אדם יכול כי אם פעם אחת אבל כל שעה ושעה שהוא מחשב בדבר זה יש לו שכר עצום ועיקר רב ולכך אמר כל היום כי זה לענין השכר והגמול כאלו נהרג הרבה פעמים בכל יום, וכן אמרו במדרש תהלים (שם עט) אם הרגם ודרשוהו ושבו ושחרו אל אפי' הורג אותנו לו אנחנו מקוים ולו אנו דורשים ואליו אנחנו משחרים הוי ושבו ושחרו אל, ומכללי מסירת הנפש הוא שיחשוב בדעתו כי כל מעשה השי"ת לטובה וכמו שאז"ל כל דעבדין מן שמיא לטב ושיקבל כל הבא עליו מאהבה ושיתלה בטחונו בשמו ית' בכל עת ובכל שעה אם עשיר אם עני, כי אם איש עני הוא ובביתו אין לחם ואין שמלה יבטח בשם יתעלה שהוא פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון שיתן לו מזונותיו ומחייתו ולא יחסר לחם ושמלה כי האדון אשר יצר העליונים והשפלים והוא זן ומפרנס העליונים במזון הרוחני והשפלים במזון גופני ראוי לבטוח בו שיזון גם אותו ויזמין לו פרנסתו הוא שכתוב (ישעיהו כ"ו, ג'-ד') בטח בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים. יאמר ראוי לכם שתבטחו באדון זה שכל העולם כולו העליונים והשפלים ברא בשתי אותיות משמו מזה תוכלו להכיר את כבודו ואת גדלו וכח שמו השלם וכיון שכן חייבין אתם מדרך השכל לבטוח בו. ועוד יצטרך האדם שיתבונן כי האדון הזן ומפרנס כמה ראמים וכמה מיני חיות שבמדבר שאין להם שכל ודעה ואין ההשגחה בהם אלא בכלל לקיום המין אף כי יזון ויפרנס האדם שבראו לעבודתו ונפח בו נשמה אצולה מרוח קדשו וההשגחה בו פרטית. ואם איש עשיר הוא יש לו לבטוח בשם ית' שמסר העושר בידו והפקידו לו ובכל שעה ושעה שהוא נהנה מעשרו קבל זה מתנה מהשם יתעלה וחסד מאתו שהרי יודע לו שאין לו מאומה בעשרו ואף אם עלה למלכות דוד ושלמה אין העושר ההוא אלא מאתו יתברך כי כן אמר (חגי ב', ח') לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות, וכתיב (דברי הימים א כ"ט, י"ב) והעושר והכבוד מלפניך. וכבר ידעת כי דוד המלך ע"ה אשר הכין לעבודת בהמ"ק מאה אלף ככר זהב ואלף אלפים ככרי כסף הוא בעצמו הודה שלא היה לו כלום בעשרו וקרא את עצמו עני והוא אמרו (שם כב) והנה בעניי הכינותי לבית ה' ככרים זהב מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחשת ולברזל אין משקל. והודה ואמר מי אני ומי עמי נעצר פח להתנדב כזאת (שם כט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך:


כל מי שבוטח בשי"ת מדת החסד המפרנסת את העולם מקיפתו מכל צד שנאמר (תהלים ל"ב, י') והבוטח בה' חסד יסובבנו. והוא הממציא לו סבות שיתפרנס בהם כי אין הסבות נבצרות ממנו ית' כמו שידוע הענין באליהו שבאה לו פרנסתו ע"י העורבים. והנביאים חמשים חמשים במערה ע"י עובדיהו. וכן (שם לד) כתוב יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ביאור הכ' כי הוא יתעלה מפרנס ונותן טרף לכל הדברים החלושים כענין העובר בבטן האשה והאפרוח בתוך הביצה שאין שם מקום מפולש שיעבור המזון לשם ומפרנס העוף באויר והדגים בים והנמלה הפחותה והחלושה שברמשים, והוא המונע הטרף מן האריה התקיף בכל החיות. וזהו שכתוב כפירים רשו ורעבו אבל דורשי ה' לא יחסרו כל טוב וכן כתוב (משלי י', ג') לא ירעיב ה' נפש צדיק. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים כ"ה) השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך. וכתיב (שם) לא יתן לעולם מוט לצדיק. ודרז"ל בענין הבטחון כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, ומן הטעם הזה היה המן יורד לישראל דבר יום ביומו לא לחדש אחד ולא לשנים כדי שימצאו עצמן חסרי מזון וישאו עיניהם תמיד לאביהם שבשמים וכדי שתתתזק מדת הבטחון בלבם ולא היה אפשר באחד מהם להותיר ממנו עד מחרתו, וכבר ידעת באותן שהותירו ממנו שהיו קטני אמנה שהזכיר בהן הכתוב (שמות ט"ז, כ') וירם תולעים ויבאש. בזכות הבטחון נגאלו ישראל ממצרים שכן אמרו במדרש תהלים (תהלים כ"ב) אליך זעקו ונמלטו, וכל כך למה בך בטחו ולא בשו הכל בזכות הבטחון. ומפני שמדת הבטחון עיקר גדול מעיקרי התורה לכך מצינו שהתורה מיוסדת עליה ונקראת בטחון על שם מדת בטחון הוא שכתוב (משלי כ"א, כ"ב) עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה: