יערות דבש/דרוש טו
דרוש טו
עריכהתוכחת מוסר מה שדרש הגאון זצ"ל י"א טבת תק"ז לפ"ק בק"ק מיץ יע"א.
ישעיה הנביא אמר (ישעיה נה, ו) דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב וכו' ואל אלהינו כי ירבה לסלוח ודרשו במדרש והובא בילקוט (ישעיה רמז תפ"א) זהו עשירית איפה שוותר הקב"ה משלו.
ולהבין נראה כי רבים חשבו כשהאדם בתכלית הצרה ומצוקה עד שלבו בל עמו ודעתו בלתי מיושבת עליו שפטור מתפלה כי מה יתפלל הלא עיקר תפלה עבודה בלב וזה אי אפשר לו וסמכו עצמם אמקרא (איוב לו, יט) היערוך שועך לא בצר אבל באמת לא זאת עצה היעוצה ואדרבה כשאדם צועק לה' מתוך צרה ה' שומע בקולו ביותר כמאמר דוד (תהלים קיח, ה) מן המיצר קראתי ואמר (שם ס"ו ב) ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי ודרשו (ברכות ה) שיסורין של אהבה הן שאין בהן בטול תפלה וטעם הדבר כי אז קרוב ה' לו כי קרוב ה' לנשברי לב א"כ יותר מקובלת תפלתו אבל עדיין קשה הא עיקר תפלה כוונת לבב וזה שאין דעתו מיושבת תפלה זו מה פעלה אבל הענין דע כי האדם היותו מורכב מחומר ורוחני אף כל עבודה להשם צריכה להיות בשניהם כמו שאמרו (שם נד) בשני לבבכם היינו יצר טוב ויצר הרע שהיא הנפש כינוי ליצר טוב וגשם כינוי ליצר הרע וכן בתפלה ולכך אמרו (יבמות דף קה:) המתפלל צריך שיתן לבו למעלה שהוא משכן הנפש והרוח שתהיה כוונתו לה' ועיניו שהם תאוות הגשם כדכתיב (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם למטה לבטל התאוה בשומו ללב עפר המבטל תאוות ומעפר בא ולעפר ישוב.
ויש להבין במה שנאמר לעיל במדרש זהו עשירית איפה שויתר הקב"ה משלו והוא כי נודע מ"ש המפרשים בקרבנות קין והבל ששעה ה' לקרבן הבל ולא לקין הוא כי הקרבן הוא תמורת אדם וצריך ג"כ להיות מורכב מרוח חיים וגשם לכך תוכשר בהמה אשר נפש רוח חיים בקרבה ולכך שעה ה' להבל היותו מצאן אבל קין שהביא צמחים שהוא רק חומר וגשם מבלי חלק רוחני א"כ אין זה תמורת אדם היותו מורכב מרוחני ג"כ ויש כאן מהשאלות א"כ קרבן מנחה עשירית איפה איך תוכשר לקרבן הלא זה כמו קרבן קין אבל התשובה היא כי חלק רוחני לה' דכתיב (תהלים קטו, טז) השמים שמים לה' ואב ואם נותנים הגשם וה' נותן הרוח וא"כ עני זה שאין לו להקריב וה' לרוב חמלתו חומל עליו ומוחל על חלק שלו שהוא חלק רוחני ודי שמביא חלק גשמי שהוא קמח ומלח דומם וצומח וחלק רוחני ה' מוותר לו ולכך בעני יוכשר עשירית איפה לקרבן כי אין לו יותר.
וזהו מאמר המדרש ואל אלהינו כי ירבה לסלוח כי מרבה מחילה למאוד ואמר זה עשירית איפה שאין בו חלק רוחני כלל ואין נאות כלל לקרבן מ"מ ברוב חמלתו מרבה מחילה ומוותר שלו וזהו אמרו זהו עשירית איפה שוויתר משלו ומחל על חלק גבוה ובזה תובן תשובת שאלה הנ"ל ג"כ כיון דכונת הלב לשמים הוא חלק רוחני אשר בקרבו וזהו חלק ה' הקב"ה ברוב רחמיו בראותו כי הוא במצוקה ואי אפשר לכוון דעתו מוחל על חלקו כמו בעשירית איפה ודי שיתפלל מתוך צרה אשר בודאי תאות וכחות הגוף לרוע בטלים לרוב צערו וחלק הגשם מתפלל ואף אם אין כוונתו שלימה ה' יסלח לו.
וזהו מאמר ישעיה הנ"ל דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב והיינו מתוך צרה וצוקה שהלב נשבר שאז קרוב ה' לנשברי לב אז תתפללו להשם וקראו להשם כי אז קרוב אליכם ולא תמתינו עד עת הרוחה שאז אין קרוב לכם כעת הזאת ולבל תאמר מה תועיל התפלה כי אי אפשר להתפלל בכוונה כראוי ע"ז אמר זוהיא טענת יצר הרע לבטל מתפלה ואמר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו כי אם ישוב אל ה' בתפלה וקאמר הטעם ואל אלהינו כי ירבה לסלוח כי מוותר משלו לעני מי שאין ידו מגעת על חלק רוחני אפס להרבות סליחה ואף הוא כמוהו כי לא יקפיד ה' על תפלה בלי כוונה בעת צרה ולב נשבר כי ירבה לסלוח.
אי לזה הטעם קמתי היום י"א טבת לעורר ולומר תוכחת מוסר אף כי העם עודנו בחולשה מיום הצום שהיה אתמול כי זהו כוונתי להיותם עדיין בלב נשבר ונדכה לצרות שקרו עמנו בעו"ה יום גבר אויב וצר על עיר יפה נוף משוש כל הארץ ואין ספק שהקב"ה משתתף עמנו ביום צרה כזו אשר בצרתינו לו צר ובכל תענית צבור הקב"ה משתתף עם ישראל ולכן חשבתי לעורר היום ולומר קראו לה' אשר קרוב לנו.
והנה עיקר דרשתי במ"ש יעזוב רשע דרכו וכו' כי לא מחשבותי וכו' כי באמת חשבתי כי ממש חובה לדרוש בתוכחת מוסר בימי גשמים כי בימות החמה יש זמנים רשומים המעוררים אדם לתשובה ימי ספירת עומר יודעים המוני עם שימים אלו ימי דין וכן ימים אשר בעו"ה אויבינו השיבנו בין המצרים ומכ"ש מ' יום שעלה משה למרום ואצ"ל אלול וירח איתנים בימים אלו החי יתן אל לבו לשוב אל ה' אבל בחורף אין זמן רשום לשום אות ולהזכיר לאדם יראת ה' באמת אין זמן נבחר לעבודת ה' ויראתו מימי גשמים כי החום מכריע אדם לרוב עסקו והתחברות ריעות וכדומה אבל בחורף שלילות ארוכים וכאשר תגיע שעה יו"ד בלילה הנה נפרדים איש מרעהו וכל אחד בביתו ובני ביתו ישנים וראוי לכל אדם לשוב אל לבו הגיע עת שאוכל לחשוב מעשי ויוכל ללמוד כמה שעות בתורה ומעשים טובים ויראת ה' ובכל זה יכול לישן כראוי וכן באשמורת הבוקר משעה ה' עד שעה ז' יוכל אדם לעשות מה שלבו חפץ ביראת ה' ולא יקרה לו ביטול משום דבר אוי ווי המבלים זמן לילות ארוכים הללו בשינה בטילה ויושבים חבורות בדברי שחוק וליצנות בעו"ה ואמרו בגמרא (ע"ז ח) כיון שראה אדם שימים מתמעטים והולכים היה מיצר ואומר אוי לי כי עולם חשך בעדי מעונשי כיון שהגיע תקופת טבת והתחילו ימים להתארך שמח וקבע ח' ימים יו"ט לשמים ואח"כ נקבע לעכו"ם והיינו כי אמרו (עירובין סח) לא נברא לילה אלא לגירסא ואיכא דאמרי לשינתא ופירשו שם להיות שבימי חמה שהלילות קצרים לשינתא כי מתי יישן ויניח מעצבו ובחורף לגירסא וזהו כי ביום יצא אדם לפעלו ומבטל ממלאכת שמים וזהו הכל לסיבת חטא אדם הראשון שנגזר עליו העמל ובזעת אפיך וכו' אבל קודם החטא שלא היה הצורך לעמל והארץ תוציא פריה בלי טורח כנודע לא היה לו סיבה לבטלו ביום מגירסא ואין צריך לילות הארוכים לכך כשראה שהיום מתקצר והלילה הולך וגדל והבין כמאמר חז"ל דאיברא לגירסא ואמר אוי לי עולם חשך בעדי כי לולי שחטאתי היה אף היום מוכשר ולא צורך לבריאת הלילה לגירסא אמנם בחטאי שצריך האדם לעמל ויגיעה א"כ החשיך הקב"ה עולם כדי שיוכלו ללמוד בלילה לכן עיקר עבודת ה' תלוי ממש בלילה דהיינו עבודה שהיא בלב לכוון מחשבתו ודעתו שלימה לה' ועיקר הלילה בחורף לכן ראוי לעורר בתשובה כראוי.
והנה ר"ת הקשה איך חשב אדם דעולם יחשך תמיד וכי לא ידע מהלך חמה בגלגולה וידיעת כדורי ארץ שזה גורם אריכות וקצרות ימים ולא השיג דבר רק ע"י חטא נשתבשה דעתו וזהו דוחק ח"ו דכ"כ נטרפה דעתו ובפרט כל המחברים כתבו דאדם הראשון קידש החדש וא"כ ידע סדר קידוש החודש ומהלך לבנה מכל שכן דידע מהלך חמה כדכתיב (תהלים קד, יט) שמש ידע מבואו וכו' ומי ידע דין קידוש החודש והלכותיו ולא ידע מסלול חמה וטיב מהלכתה האמיתי ואמצעי ולכאורה היא שאלה גדולה.
אבל באמת לא קשה מידי והוא דנודע לפי חכמי כדור ארצי היושבים תחת קו השוה תמיד להם יום ולילה שוים כל ימי שנה קיץ וחורף אבל היושבים רחוק ממנו לצד צפון בחורף נתקצרו הימים היות חמה משכנה במזלות הדרומיות עד שכפי היותה רחוקה מקו השוה וקרוב לקוטב צפוני יותר הימים קצרים ולילות ארוכים והיושבים סמוך לקוטב צפוני ממש כל החורף אין להם יום רק שעה אחת והקרובים עוד כמו מדינות גרינלאנד כל חדשי שנה לילה חוץ סיון תמוז אב שכולו יום והיושבים תחת קוטב צפוני ששה חדשים כולה לילה דהיינו ימי חורף וחדשי קיץ כולו יום וכן ההיפך היושבים לצדדים נהפך הוא מה שהוא ליושבי צד צפון בחורף היותו חמה במזלות דרומיות יש להם בקיץ כי אז החמה במזלות צפוניות כנודע באופן שאין לך יום וחדש בשנה שלא תהיה מדינה בכדור ארצי שבו ממש כולו יום ומדינה שהיא ממש כולה לילה לפי מושבם לצד קוטב צפוני ודרומי וע"ז נאמר (בראשית ח, כב) וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו שתמיד הם בעולם פעם אחת זה בכה וזה בכה.
ובזה יובן הנ"ל כי אדם הראשון קודם חטא ישב בגן עדן שהוא לפי דעת רוב המחברים וביחוד האר"י ז"ל תחת קו השוה וא"כ היה לו כל ימות השנה יום ולילה שוה וכאשר נטרד מגן עדן אילו הניחו ה' לדור תחת קו השוה לא היה לו ימים קצרים כלל אבל נגרש לארץ ישראל וארצות הסמוכות כמבואר במדרש (ילק"ש פרשת בראשית רמז ל"ד) ואז נתקצר היום מתשרי ואילך הלוך וחסר ושפט אדם כי זהו לעונש על חטאו כי זהו כעין מיתה שנגזרה עליו ולכך נגרש למדינה זו לסבול לילות ארוכים וא"כ חשש ופחד לנפשו כי לעולם יסבול צער החשך ההוא כי אם תגיע תקופת טבת שאז בארץ ישראל הימים מוסיפים ולילות מתקצרים יגרשהו ה' למדינה סמוך לקוטב צפוני ושם בחשך ישכון כל ימי חורף ואם תגיע תקופת תמוז ששם אור החמה במושבה יגרשהו ה' למדינה סמוך לקוטב דרומי וישב בחשך כל הימים וזהו אומרו אוי לי שעולם חשך בעדי וזוהיא מיתה שגזר עליו ה' ושרוי בצער אבל בהגיע אור תקופת טבת שמתארכים הימים והניח ה' לישב שם בלי טרד ממעונתו שמח כי יתנהג בדרכו של עולם כמהלך החמה פעם יום ארוך פעם יום קצר ולכך קבע חג לה' להודות לו זהו מה שנראה בכוונת הדברים לפי פשוטן.
אבל יש עוד בזה תוספת דעת וחכמה מה שכבר אמרתי בדרוש הקדום והואיל דצריכים ליה בהאי עניינא ולתרץ בזה עוד מדרש אחר באתי לפרש בביאור יותר כעת בשנבין מקודם דברי המדרש בראשית (פרשה כ"ב ד') ויהי מקץ הימים וכו' למ"ד בניסן נברא העולם נולד הבל בפסח ועשה עד עצרת למ"ד בתשרי נולד בחג ועשה עד חנוכה ולדברי הכל לא היה להבל בעולם רק חמשים יום ותמה היפ"ת וכל המפרשים למ"ד בתשרי נברא העולם שעשה הבל קיום עד חנוכה הרי חי קרוב לנ"ד יום ואפילו נימא שבחג עצמו נולד וכ"ש דאם היה בראש חדש תשרי וכו' ע"ש ביפ"ת שמניח בצ"ע וכתב שיש כאן טעות סופר אבל הדברים מובנים בשנבין גמרא דר"ה (דף כז תוספות ד"ה במאן) מ"ש תוספות מר"ת על הפייט הקלירי שיסד במוסף יום א' דפסח בפייט הטל עתותי קיץ וחורף בניסן נבראו וא"כ ס"ל כר' יהושע דבניסן נברא העולם ובפיוט' מוסף ר"ה יסד דאדם הראשון נברא בראש השנה ונידון בו כמ"ש אופד מאז לשפט היום וכו' ויתר מקומות רבים ותירץ בדוחק ע"ש ונראה דגם יש לדקדק למה מונין התקופה מניסן וגם ניסן ראשון לחדשים ולבריאת אדם מתשרי כדאמרינן לשנים כר' אליעזר מתשרי ממ"נ אם תשרי ראשון לשנים יהיה גם ראשון לחדשים.
אבל יובן כי מה שאומרים הבריאה בניסן או בתשרי הכונה תליית המאורות חמה ולבנה אם היתה תלייתן מכוונת נגד מזל טלה ומאז התחילו להלך משם למזלות צפוניות שור וכו' והוא התחלת הקיץ או שנתלו מכוון נגד מזל מאזנים ומשם התחילו להלך נגד מזלות דרומיות שהוא התחלת חדשי חורף וזהו פשוט והנה הא שיש מן מהלך מזל טלה עד מזל מאזנים קפ"ג יום במהלך החמה הוא לפי מתינות מהלך החמה שאינה הולכת ביום רק מעלה אחת וכל מזל ל' מעלות וששה מזלות ק"פ מעלות ואילו הלכו במהירות לא היה צריך זמן כ"כ.
ומבואר ברבה בראשית (בראשית י, ד) על ויכולו שמים אין ויכולו אלא לשון כליה עד שלא חטא אדם הראשון היו המזלות מהלכין דרך קצרה במהירות משחטא היו מהלכין דרך ארוכה ובמתינות וכו' ע"ש וא"כ כשתלה ה' המאורות במזל טלה בתחילת ליל ד' תלאן ה' יתברך כי כך ראוי לתלותן במזל טלה היותו ראשון לכל מזלות כמ"ש כל חכמי תולדות רק אז קודם החטא הלכו במהירות למאוד ולכך מתחילת ליל דלי"ת שנתלו בליל ד' נגד מזל טלה מיהרו להלך ממזל למזל עד שביום ו' בבקר כבר היתה החמה במזל מאזנים ואז היתה תקופה ומולד תשרי כי עמדו חמה ולבנה נגד מזל מאזנים כי בזמן מועט כזה מהרו להלך מן טלה עד מאזנים ובו ביום נברא אדם ולכך במזל ניסן שהוא טלה נתלו המאורות שהוא ראשון לחדשים אבל אדם שנברא ביום ו' היה בתשרי כי אז היו המאורות במזל מאזנים שהוא תשרי וכן יסד הקלירי עתותי קיץ וחורף בניסן נבראו כי העתים וזמנים מתחלפים תלוים במהלך המאורות בהילוך המזלות והיה במזל טלה התחלתם ולכך אמר בניסן נבראו אבל בריאת אדם היתה בתשרי ולכך במוסף ראש השנה שדיבר מענין בריאת אדם הראשון דיבר הכל מתשרי כי בריאתו היתה בתשרי וכבר הלכו אלו מאורות מניסן לתשרי וא"ש ודוק כי זה דבר גדול למאוד לא שערוהו כל חכמי קדם.
ובזו תבין המדרש הנ"ל כי כבר אמרו המפרשים כי לכך אמר המדרש כי נולד הבל בפסח או בחג כי הבל נולד אח"כ ובלידת קין ותאומתו צריך להמתין אדם שבועיים כלדת נקבה כי שמרו אף קודם מתן תורה שמירות כאלו כנודע (רמב"ן בראשית ל"א ל"ב) דרך נשים לי לכך נולדו הבל ותאומתו אח"כ בכלות י"ד ימים שהם פסח או חג והנה אם מתחלת ליל ד' עד יום ו' בבוקר ב' שעות ביום הלכה חמה מתחלת טלה עד מאזנים א"כ הלכה בס"ב שעות ששה מעלות וא"כ הלכה קרוב ליו"ד שעות מזל אחד א"כ ביום ו' בבוקר שעה ב' ביום שהיתה החמה במזל תשרי ומאורות לא נשתנו מהלכן המהיר עד בכלות יום הששי כדכתיב (בראשית א, לא) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ויכולו לשון כליה ששינו מהלכן להלוך במתינות א"כ עוד יום גדול יו"ד שעות שהלכו במהירות כמקדם א"כ הלכו כל מזל שלם ובעת ערב כבר היתה החמה במזל חשוון שהוא עקרב וא"כ ט"ו ימים אח"כ שנולד הבל כבר היה ט"ו חשוון והיה אז חג בט"ו חשוון כי חמה היתה במזל עקרב וזהו היה אפיקוראות של ירבעם בן נבט שעשה בחשוון חג (מל"א י"ב לב) והבן.
וא"כ דבט"ו בחשון נולד הבל א"כ עד כ"ד כסליו עד בכלל מ' יום ומקץ ימים דהיינו ימי חנוכה שהוא ח' יום והיינו מ"ח יום וביום שלאחריו נהרג היינו מ"ט יום ולכך אמרו שלא עשה הבל קיום בעולם יותר מחמשים יום ואפשר שלזה נתכוין רש"י כאשר הביא בעל מתנת כהונה (שם ד"ה חמישים) שלא דקדק המדרש בחשבון והיינו כי כמ"ש הוא רק מ"ט יום ושם נאמר חמשים וזהו דרך המנין כמ"ש (רא"ש פרק ערבי פסחים ס' מ') על תספרו חמשים יום שסכום מנין הקרוב למספר גדול אף שחסר אחד וכן בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ודוק כי הוא אמת לאמיתה של תורה.
.
ומעתה גם זה יובן כי אדם ראה כי מתחלה היה מהלך החמה במהירות ואח"כ בחטאו נשתנה והלכו במתינות וזהו גורם שהיו הימים קצרים כי אילו מהרו ללכת כמקדם לא היו הלילות ארוכים כי בששה ימים תעבור ממזלות דרומיות למזלות צפוניות רק חטאו גרם שהלכו במתינות וגרמו קצירת הימים וזה אומרו עולם חשך בעדי ועווני הטה אלה שחשך היום ודאג לנפשו אף שיגיע יום תקופת טבת אולי בחטאו עשה קב"ה שתלך עוד במתינות יותר כיון דכבר נשתנה מהלכה אולי יהיה עוד שינוי לגריעותא שתלך במתון ביותר וא"כ יהיה קצירת הימים משוך זמן רב למאוד ולכך כשראה תקופת טבת שימים חוזרים להאריך והשמש משמרת נתיבתה מבלי תלך עוד יותר במתון מכאשר נגזר עליו בעת חטאו אז שמח ועשה חג לה'.
והנה החג הזה היה מתחלה להשם ואח"כ נהפך לעכו"ם כי כל ענין אדם הראשון היה מטוב ורע עץ הדעת פעם טוב ופעם רע ועיקר החג הוא בסוף ימים שמונה שקבע אחרי תקופה כמבואר בירושלמי וזהו עיקר קלנדריי"א ואם תקופת תשרי היה כ"א לתשרי א"כ היה תקופת טבת כ"ב לטבת כנודע כי יש ביניהם צ"א יום וז' וחצי שעות וח' ימים החג וא"כ סוף החג היה יו"ד בטבת וישראל בבית ראשון הלכו בעקבות עכו"ם ועשו יום ההוא ג"כ חג לעכו"ם ככל העכו"ם ולכך בעו"ה ביום ההוא בא מלך בבל לצור על עיר הקודש ומצא מקום לחול ולכך נאמר (יחזקאל כד, ב) בעצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים כי היום הזה גורם כמ"ש שהוא סיבת המצור וגם ביום ההוא יש מענין עץ הדעת טוב ורע להתהפך כי בזמן הבית הוא לששון ולשמחה ובזמן החורבן בעו"ה אבל ומספד וצום.
ודע לפי מ"ש בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) דבבית ראשון נבקעה העיר בט' לתמוז ופריך הירושלמי מה אני מקיים מקל שקד שהוא כ"א יום ומשני בראשון חרב הבית בא' לאב ופירשו המפרשים על מ"ש (תענית כט) אילו היה שם קבע בעשירי כי בערב הציתו אש ועיקר השריפה אשר שרף ה' בעו"ה היה ביום שלאחריו א"כ איך היה מקל שקד ותירץ כי גם בקיעת העיר היתה לעת ערב ועיקר הכבישה וכניסת הגייסות ולגיונים היה ביום שלאחריו וא"כ היה ביו"ד לתמוז עיקרו ובזה תראה כי בכל תקופה מן ד' תקופות השנה יש יו"ד בו פעם לטוב פעם לרע כעץ הדעת כאשר אמרתי כמה פעמים ראה יו"ד טבת לרע בעו"ה וג' חדשים לאחריו שהוא יו"ד ניסן לטובה כי הוא שבת הגדול כי נס גדול בו ביום מקחו בעשור ונבקע הירדן ג' חדשים לאחריו יו"ד תמוז בעו"ה לרוע כי נבקעה העיר בו כנ"ל כי עיקר פורענות ביו"ד תמוז וג' חדשים לאחריו ביו"ד תשרי יום מחילה וסליחה וצום הנבחר.
בכן יש להתעורר בזמנים הללו ולראות כי ימים אלו ימים הפכיים ולזאת ראוי להפך עצמינו מרע לטוב ולשוב אל ה' ולהיות שמור מלהט חרב המתהפכת והנה תשובה תפלה צדקה הם עיקרים למבוא דרך עץ חיים אבל בראשם היא תורה כי התורה סובבת על גביהם ובלתי תורה אין דבר כי היא המורה הכל איך יעשה אדם כל דבריו הן בתשובה הן בתפלה והן בצדקה כפי הראוי ולא יחטא.
ולכן באמת יש כאן ארבעה דברים תורה תשובה תפלה צדקה הן הן המביאים את אדם לדרכי חיים והן כנגד ד' תקופות השנה טבת כנגד תורה כמש"ל כי לא איברא לילה היינו לילות ארוכים אלא לגירסא וגם יכול אדם לקנות שלימות כנודע בלילה כאשר ישכבו אנשים יתבודד כנודע ואין מטריד ומחריד ויחזור על משנתו או עונו הלא כביר ימצאו ידיו ווי לאותם אנשים המבלים לילות ארוכים כאלה בהבלי עולם שיחה בטילה ושינה וכדומה מה נענה ליום פקודה אשר יבואו לילות ארוכים דניימו על משכבם בקבר ולא יהיה לנו פתחון פה כי כלינו זמן בהבלי עולם בלילות אשר היו ראוים לקנות שלימות והיום לעשותן ומחר לקבל שכרן והלילה מעותד לתשובה ולכך אמר הקרא (ישעיה כא, יב) אתא בוקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שהוא תשובה ניסן כנגד צדקה כאומרם (ירושלמי ב"ב פ"א ה"ו) בזכות צדקה נגאלו ישראל ולכך אמרו שצריך ליתן קמחא דפיסחא לעניים כי גאולת מצרים היתה בצדקה תמוז נגד תפלה כי אז מ' יום שהתפלל משה כדכתיב (דברים ט, יח) ואתנפל לפני ה' וכו' תשרי ידוע כי הן ימי תשובה אמנם ד' דברים אלו הן כנגד ד' כתות שאינן רואות פני שכינה חשמ"ל (סוטה מב) חנפים כנגד תפלה הלא יחניף איש לרעהו להרבות לו תארים וישק עפרות זהב לו ויחוה קידה היותו מחלה פני נדיב ומצפה לתשלום גמול כי אולי ייטב לו או ירע לו בהמנעו מלעשות ואיך לא יתפלל לה' באמת ותמים ויתארו בתארים האמיתיים וכאשר יתפלל לה' בכוונה וישים אל לבו כי לה' נתכנו עלילות להרע ולהטיב שוב לא יחניף לאיש ולא ישא פני אדם כי מה' לבדו הכל ובמה נחשב אדם אשר נשמה באפו ולכך אסרו (ברכות יד) ליתן אפילו שלום לאדם קודם תפלה ואין לך דבר שמבטל חנופה רק תפלה בכונה ושימו לנגד עיניכם כי אין ביד אדם להרע ולהטיב אם ה' לא צוה וכנגד מדות השקרנים היא התשובה כי עיקר התשובה היא מדת אמת להודות על פשעיו ומבלי לשקר בו בכל דבר ובזה ינצל מכל חטא כי אם יפתהו יצרו שיגנוב הלא זכור יזכור אם ישאלו אם גנב הלא לא יכול להודות כי באמת גנב ואם יכחיש שיקר וכן כולם כלל של דבר מדת האמת היא עיקרית לבעל תשובה וזהו חותם כל דבריו כמאמרם (שבת נה) חותם של הקב"ה אמת וע"ז נתייסדו כל המצות לשומרן ולכך נקראת התורה אמת ועיקר כת לצנים היינו יושבים ומבטלים מהתורה ומבלים זמן בהבלי עולם כמ"ש (אבות פ"ג ג) כל המדבר דברים בטלים בכלל מושב לצים ולכך תורה נגד לצים והוא פשוט כי הוא דבר והיפוכו טבע מספרי לשון הרע להרע לחבירו וזהו דרכם כסל למו אומרים כאן והורגים באספמיא וכל מחשבתם לרוע כנורע ולכך תקנו להיטיב לזולתו ולראות להשתדל בטובת חבירו ולכך צדקה נגד מדת לשון הרע.
ולזאת אחיי ובניי דעו כי עיקר דרשתי היום תמכתי לד' מדות הנ"ל כי מוחזקני בכם שאתם תודה לאל יראי ה' ואין צריך להוכיח לכם על עבירות זדונות ושגגות וידיכם מנוקות מכל פשעים זכי חולקכון קמיה מלכא קדישא אבל במדות הללו כשל יכשלון כל איש גדול וקטן שם הוא בעו"ה אין אחד נמלט מזה אוי לי על שברי אשר בעו"ה אין אחד נקי מדברים אלו והם דברים חמורים כי ענשם קשה כנודע ולכן אמרתי להאריך בזה ולהזכיר דברים אלו ואולי ירחם ה' להסיר מאתנו לב אבן להשליך מאתנו רוע המדות המגונות האלה אשרי אדם ימלט מהן.
והנה מדת החנופה יבינו רבים שהוא אם יאמר לחבירו כמה יפה אתה והוצק חן בשפתותיך וכדומה מתארים והוא רק להחניפו לקבל גמול או לבל ירע לו וכדומה ובאמת גם זה עון חמור הוא אבל עיקר החנופה בראותו כי חבירו עובר עבירה קלה או חמורה והוא שותק ואין מוחה זהו תכלית המרי מהחנופה ע"ז תאבל הארץ ומלואה כי חנף תחנוף ארץ וכאשר דרשתי כמה פעמים כי החנופה לראות בחבירו דבר עבירה ושותק הוא ממש בכופר בגמול ועונש כי הלא עין כל רואים שותפים במשא ומתן ויורשים בתפיסת הבית שלא חלקו אם ישליך אחד צרור כסף לים הלא יצעק עליו חבירו בכל כחו ואם לא ישמעו לו יקבל עליו בב"ד ויצעק בשלך אתה רשאי ולא בשלי כי שלך שלי ושלי שלך כי שותפים אנחנו בדבר הזה ואילו יראו עובר עבירה אשר אנו בכלל שותפים וחטאת הקהל ההוא ונדון עלמא בתר רובא ובעונו יגיע לנו רעה וא"כ איך יהיה כמחריש ושותק ולא ירד עמו עד לחייו כמאמר חז"ל (ערכין דף טז:) עד הכאה והוא הכל מתגבורת החנופה.
ובעו"ה כ"כ החנופה הגיעה עד שרבים בראותם חבריהם עושים עבירה לא זו ששותקים אף זו שמתנצלים בעדם לומר יפה עושים ובעו"ה נלאו כל רודפי אמת להעמיד הדת והישר על תילה ומי שבידו להוכיח ואינו מוכיח רבים חללים הפיל.
ויש להבין במה שאמר אברהם (בראשית יח, כה) חלילה לך להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע השופט כל הארץ לא יעשה משפט דקשה הא אברהם לא התפלל על חיות הצדיקים שבעיר רק כל בקשתו היה להחיות כל העיר אפילו הרשעים וא"כ מה זו תפלה להמית צדיק עם רשע הקב"ה ישיב לו הצדיקים יחיו והרשעים ימותו ולא יהיה מקרה אחד לעובר ולשאינו עובר וכפל אברהם הדבר השופט כל הארץ לא יעשה משפט והדבר תמוה לכאורה דכי יחייב המשפט להחיות רשעים בשביל צדיקים הלא המשפט הוא איש בעונו ימות.
ובמדרש (ב"ר פמ"ט ט) אמרו אמר אברהם אתה תופס החבל בתרין ראשין אם דין לית רחמים אם רחמים לית דין והדבר תמוה לכאורה אנה ראה בזה בסדום דתופס רחמים ודין כאחד הלא ה' אמר לו להשחית סדום והוא דין ולא רחמים והפסוק הלזה נקבע בכל תפלות לאמרו בימים נוראים כמעט בכל סליחות ולא ידעתי מה סנגוריא יש לנו בו שאנו בעו"ה חוטאים ומתייראים מיום הדין.
אבל יובן במ"ש בגמרא (סנהדרין קיא) כשעלה משה למרום וכו' אמר הקדוש ברוך הוא ארך אפים אמר משה למאן אמר הקב"ה לרשעים ולצדיקים אמר משה לצדיקים ניחא אבל רשעים יאבדו אמר לו ה' חייך דתצטרך לו במרגלים (לפנינו שם ליתא אבל נדרש ממשמעותו) אמר משה ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ולא כאשר אני אומר וכו' עכ"ל ויש להבין לצדיקים מה צורך לארך אף הלא הם צדיקים וגם למה יהיה נצרך לזה משה במרגלים ולא מקודם בעון עגל שביקש ג"כ משה מלפני ה' והזכיר מדותיו שהוא ארך אפים וג"כ הוצרך לאמר שאף לרשעים ארך אף אבל הענין כבר נודע אם צדיקים רואים לרשעים עוברי עבירה ואינם מוחים אף המה בכלל עונש כמו הרשעים וזה שהקב"ה מאריך אף לצדיקים דהמה בעצמם צדיקים רק בזה חטאו לנפש שלא מיחו בעוברי עבירה ע"ז מאריך להם אף לשוב והיה דעת משה שלאלו יאריך אף הואיל ולא פעלו עולה בעצם אבל לעושי רע ינקום לבער חטאים מן הארץ ובעגל כבר נודע כי בעיקר העובדים היו שלשת אלפים איש והם נהרגו בחרב בני לוי ויתר שטעו אחריהם מתו במגפה ובהדרוקין כמבואר בגמרא דיומא (דף סו:) ולא היה עיקר החטא והמרי רק בעבור שלא מיחו כמו שעשה חור וזה היה אז חטאת הקהל.
ולכך שפיר התפלל משה אף לשיטתו ארך אפים כי כאן היה כל הצורך מאריך אף לצדיקים שלא מיחו כי החוטאים בנפשותם ספו תמו באמת אבל במרגלים אשר כל העדה סרו לדברי המרגלים וילונו אז הוצרך משה להתפלל לה' שאף לרשעים באמת יאריך אף ולכך אמר כאשר דברת.
והנה גוף הטעם שמאריך אף לרשעים הוא כי שורת הדין שיש להעניש לצדיק כמו לרשע כי הרשע טען אילו היה מוחה לי הייתי שומע בקולו והייתי סר מרע לעשות טוב וא"כ הקב"ה לא יעות משפט ח"ו וא"כ מה יעשה להעניש לצדיק ג"כ זהו נגד מדותיו הרחמים ארך אפים שמאריך אף וכך היא המדה טובה מלפניו יתברך שמו ואם יניח לצדיק יצעק הרשע וכי כך הדין היה לו למחות וח"ו שיצא משפט מעוקל ולכך מאריך אף לרשעים ג"כ וא"כ אין להם לצעוק ואם מ"מ אינם שבים אין להם פתחון פה עוד וזוהיא טענת אברהם אבינו שבא מכח ממ"נ להציל כל אנשי סדום בעבור הצדיקים ואמר ממ"נ אם גם הצדיקים ימותו הואיל ולא מיחו זהו נגד מדותיו רחמנות ארך אפים לצדיקים וזה חלילה לך להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע כי כן המדה מלפניך להאריך להם אף כי חפץ חסד אתה וח"ו מתבטל מידת הרחמים ואם באמת תאריך להם רק רשעים יאבדו גם זה בכלל חלילה השופט כל הארץ לא יעשה משפט כי במשפט רשעים יצעקו אילו מיחו היינו סרים למשמעתם מבלי לעשות רע וא"כ במשפט עונשם שוה וא"כ מה תעשה וזהו מאמר המדרש אין לתפוס החבל בב' ראשין כי אם רחמים לצדיקים כמדתך הרחמים לית דין ברשעים כי המה יצעקו מה נשתנו ואם דין ברשעים אי אפשר לעשות להם לצדיקים רחמים כי לא יעות המשפט ח"ו ולכך לא סגי בלאו הכי שתאריך אף לרשעים כמדתך ויצאו כולם וכן השיב ה' לא אשחית וכו' ולכך אנו אומרים אותו בימים נוראים לעורר מידת הרחמים להאריך אף לרשעים ויגדל כח ה' כאשר דברת הביטו וראו כמה עונש מגיע מחנופה מבלי למחות בעושי רעה עד שנענש לפי הדין כעושי רעה לגמרי.
והנה ביותר יש להשגיח על בני אדם המשחיתים פאת זקנם בתער ותודה לאל בקהילתנו לא היה שכיח שיעשו כן אפילו נערים וקל שבקלים אבל שמעתי שכעת חוזרים הקלים קצת לעשות במחשך מעשיהם אצל אומנים נכרים הנני מזהיר אתכם לבל ישמע ולבל יפקד עוד כן כי איך אראה הרמת יד בתורת משה כ"כ פומבי כאילו עולם הפקר ח"ו והרואה כן וחונף ושותק ענשו חמור כי כאן לא שייך ארך אף לצדיקים כמש"ל כי זה בכלל י"ג מדות מי"ג תקוני דיקנא קדישא והם שלחו ידם בו ואין קטיגור נעשה סניגור אוי שוטים איך תאבדו עולמות בשביל שטות כזאת ודבר זה הוא חוק מן ה' לתת כן לישראל בלי ישלחו יד בו ולא נאמר בתורה טעם והוא ברית כמו שיש ברית קודש במילה כן הזקן ברית סמוך ללשון ברית הלשון וכן הזקן אות ברית לישראל חתומים בתקונא דדיקנא קדישא וחותם קודש קדשים וכל מי שיש לו זקן הוא בצלם אלהים אבל מי שאין לו אינו בצלם אלהים רק הוא בצלם אדם בליעל הס"ם כמאמר התקונים (זוהר ח"ב ק"ג) האי אל אחר אסתרס ולא עבד פירי.
ולכך שימו נא על לב אם יאמרו לאחד אתה אינך בצלם אלהים הלא יריב עמך ויהיה לו לבושת לקלון וזה שוטה וסר לבב השחתתו פאת זקנו איבד צלם אלהים אמנם הכל עושים כדי להידמות לרשעים לזנות ולנאוף ולגנוב ולכך למעלה משפה שקורין גרעני"ן בל"א יש לו ומגדלו ולמטה משחית הפיאה הואיל ולמעלה מנהג הנכרים כך אינו חש וע"ז צווח דוד (תהלים נ, טו) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי דהיינו הזקן הוא חוקי לבלי לגלח ואתם תספרו בתער השכירה וכן פירוש האר"י ז"ל על תהלתי יספרו (ישעיה מג, כא) מלשון גילוח הזקן וכן פירוש כאן שיספרו חוק ה' וישאו בריתו שזקן הוא ברית כנ"ל עלי פיך כי למעלה מהשפה ישאר הברית ויגדלו השפה ופאה כנ"ל ולמה אתה עושה להתדמות לרשעים ולעשות כל תועבות אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך וכו' וקאמר אלה עשית והחרשתי יש לו עוד גאוה ורמות רוח לומר כי עדיין לא סר צלם אלהים מאתו וזהו אומרו דמית היות אהיה כמוך כי צלמך צלם אלהים בינו בוערים בעם וכו' כי זהו תכלית המרי והעזות.
ולכן חדלו נא הרע וראו מבלי להחניף לאדם וזהו דרכם כסל למו ברוך השם שנתפרסם ברבים קלונו של זה וידעו העם מה ענינו אוי ווי לכך להתכבד אדם בקלונו של חבירו ומכ"ש בקלון הזה שאדם עושה עבירה והלא בנפשו דיבר כי בחטאו גם לו יגיע עונש ולשמחה מה זו עושה וכי תשמח היד כאשר תכשל הרגל וישבר וישמט מדוכתיה וכן הדבר באיש לחבירו כי הכל כאיש וגוף אחד נחשבו לא ינקה ה' כל עושה אלה ובפרט להמסייעים לעבירה.
ודוד המלך אמר (תהלים ג, א) מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו וכו' ואמרו בגמרא (ברכות דף ז:) מזמור לדוד קינה מיבעיה ליה ותירץ הגמרא סבור הייתי שמא עבד או ממזר יהיה כמ"ש הנני מקים עליך רעה וכו' אבל סתם ברא חס על אבא עכ"ל וכבר דרשתי בזה בפנים אחרות כמה פעמים וכעת אפרשהו בענין אחר כי מלבד שצריך ישוב במאמרו שברא חס על אבא כי הוא ראה גם ראה כי בנו אבשלום רדפו עד חרמה ואילו נפל בידו היה שופך דמו ארצה אף גם מה זה שדאג שיהיה ממזר ועבד דלא יחוסו עליו בממ"נ אם מה' היתה הסיבה כדי לקבל עונש על עבירה א"כ יש לו לקבלו בשמחה כראוי לדוד ולחכם לבב וטוב אלף מיתות בעולם הזה מרגע אחד גיהנום בעולם הבא ומה שיש העיקר לתמוה בקושית הגמרא מזמור לדוד קינה מבעיה ליה הלא זה ראוי לחכם לבב וישר במדות לשמוח כי תפגעהו רעה ומקרה לא טוב וזוהיא מדת השלימות וזהו תכלית כל ספר איוב אם תרצה לעמוד על שרשי ויכוח איוב עם חבירו הא לך כפמ"ש מדברי הרמב"ם במורה בעניני השגחה והוא כי עיקר הדברים וקוטר כל מאמריהם בנויים על דברים אלו שאומר ומי שישים דברים אלו בלבו יבין כוונת כל דבריהם באופנים מתחלפים וזהו שרשן.
כי איוב היה מתחלה תם וישר וחשב כי הצלחת אדם שיהיה לו כל דבר הוא לבל יכשל בגזל וכדומה ויהיה בידו להטיב לזולתו ובפרט לכושלים ואומללים ולא תטרידהו שום טרדה כדי שיוכל לעסוק בעבודת ה' וכאשר קרה לו שהלך ברוחו וקיים כל זה כמאמרו (איוב כט, יב) כי אמלט עני משוע ויתום ולא עוזר לו וכו' ולב אלמנה ארנין ובכל זאת הגיע לתכלית היסורין ונמנע ממנו כל טוב הן בבריאות גופו וקיום קנינו ובניו חשב כי אין הקב"ה משגיח באדם אף כי בבריאתו ויצירתו היה משגיח בפרטיות בחכמה רבה כאשר האריך בזה ואמר (שם י' י') הלא כחלב תתיכני וכו' כאשר האריך בעניני ספר יצירה היה הכל בחכמה וכונה מיוחדת לא נופל במקרה ומ"מ אחרי צאתו מרחם אמו הסיר ה' השגחה מבני אדם וימסרם לפגעי ומקרי הזמן ומשטרי שמים וכדומה ואין כאן השגחה וזהו אומרו (שם ט' כ"ד) ארץ נתנה ביד רשע וכו' אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה (שם פסוק כ"ב) וכהנה דברים רבים בכל מאמרו ושינה ושילש בהם ואמרו חז"ל (ב"ב טז) ביקש איוב להפוך קערה על פיה והיינו כפירה בהשגחה פרטית מה' על בני אדם אמנם חביריו לא כן חשבו ואליפז התימני חשב כי ה' לא יעוות משפט והאריך בזה רק באמת חטא איוב אף כי לא ידע ואשם כי הנסתרות לה' גלוים וזה אומרו (איוב טו, טו) ושמים לא זכו בעיניו (שם ד' יח) ובמלאכיו ישים תהלה וכו' וכל שורש דבריו על כך סובבים ובנוים ובלדד השוחי בחר בדרך אחרת ואמר שהוא להטיב באחריתו או בזה או בבא עכ"פ יאהב אותו ויוכיחו להטיב באחריתו וזהו מאמרו (שם ח' ח) והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד וכהנה רבים דברים המורים ע"ז וצופר הנעמתי אמר כי אין לחקור טעם כי לא כמחשבותינו מחשבת הבורא וכל טעם שאנו אומרים לריק ותוהו יחשבו כי מי בא בסוד אלוה וזה מאמרו (שם י"א ז) החקר אלוה תמצא ומי בא בסודו ולכך אין לבקש טעמים רק להאמין כי הוא משגיח וכרצונו עשה כי אי אפשר להשיג סודו ודעתו וידיעתו ובזה החזיק ג"כ אליהו בן ברכאל הבוזי אלא שהוסיף בראיה וסיפר מחסד ה' ואין לתמוה על מקרה אדם הן לטוב והן לרע כי גבהו דרכי אל ועמקו מחשבותיו למאוד ואין לדמותן למחשבתנו ושכלנו.
והמשל כמו אם נגיד לבעלי חיים שיש להם קצת השכלה כי נעשה תחבולות לעבור בים אוקיינוס מקצה לקצה רחוק אלף פרסה או שנעשה כלי שעות מן התנועה שתנוע לשעות ורגעים משמיע קול וקול שיר כנגיני מוזיקי מעצמו בלי נוגע בו אדם שנים רבות הלא יהיה בעין בעל חיים לתמהון ולא יאמין כלל אפשרותו אבל לבעלי אדם בעלי מדע ותחבולות בקל להאמינו ומוסיפים יום יום תחבולות חדשות ולא שערום חכמי קדם והמשל עלינו ימשול כמו שאין בהמות מבינות מה שגלוי ופשוט לנו מכ"ש שאין לנו לחקור ולבקש תבונה במחקרי אלוה אשר אין ערך לנו עמו כערכנו עם בהמות וזהו מאמרו (איוב לה, יא) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו כי מהם נקח בינה מבלי להתרעם על ה' במעשהו להיות ידיעתו רחוקה מידיעתינו וזהו תכלית מאמרו.
ואיוב כאשר זכה לרוח הקדש ודיבר ה' עמו הבין כי כל שלימות האדם אינו כמו שדימה רבוי הקניינים וכדומה דברים המקרים רק השיג כי עיקר שלימות להכיר הבורא ולזכות לרוח הקדש וזהו יושג ע"י סיגופים ושברון כוחות הגוף ופיסוק התאות וזה תכלית השלימות והצלחה אמיתית והשגחה פרטית מה' אשרי אדם יגיע לזה וניחם על אשר חשב עצמו לגבר שנאבדו כל הצלחותיו ותקותיו כחרס הנשבר וקלל יום הולדו כי ראה כי הבל כל הנאבד ממנו קנינים המדומה ומעטים הם היסורין בערך שהשיג חקר אלוה במקצת והשיג רוח הקדש וזה אומרו (שם מ"ב ה') לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך ע"כ אמאס כי לא השיג עד עתה ואמאס בהבלי עולם ועניני גשם וגוף וזהו אומרו (שם פסוק ו') ונחמתי על עפר ואפר כי ניחם על צערו על יסורי גוף וכליון בשרו ואיבריו כמאמרו כי במה נחשב מעפר בא לעפר ישוב ולגדולה מזה מתוקן שמחזה שדי יחזה זהו תמצית כל ספר הזה לפי דעת הרמב"ם במורה ספר הקדוש הזה למשל נאמר שילמדו ממנו כל ישרי לב ולא נופל מהם דוד המלך ומה זו שאלה קינה מבעיה ליה.
אבל יובן במ"ש בגמרא (סוטה דף י:) שבעה פעמים בני שאמר דוד אסקיה מז' מדורי גיהנום ויש להבין מה תועלת יש באמירה זו בני עד שיהיה מועיל להעלותו מגיהנום ומה סגולת הדבר בני להציל נפשו מיד שאול אבל כבר שאלו אם הקב"ה מייסר לאדם ע"י רשע דרך משל נגזר על בית המקדש שיחרב ועל נבוכדנאצר שיחריבו א"כ למה נענש בשביל כך הלא רצון ה' עשה וכך יפה לו לעשותו כי כך נגזרה הגזירה אמנם התשובה כי רצון נבוכדנצר היה בלא"ה לנקום בישראל ולעשות בהם כאשר זמם רק לולי החטא היה ה' מונעו ולא הניחו לעשותו אמנם בחטא ישראל הניח לו ה' מקום לעשות כרצונו והוא עשה בבחירתו ולא אנוס על פי דיבור ועשה כלבבו להרע לנקום נקם ולכך ענוש יענש בחושב רעה לעשותו וזהו הטעם בכל דברים אך זהו אם מטבעו לעשות הרע אבל ודאי אם מטבעו אינו לעשות רק נעשה בגזירת המקום לענוש בו החוטא קושיא הנ"ל במקומה עומדת למה יהיה נענש הלא בא בשליחות של מקום ואין ברוחו רמיה ולולי גזירת ה' לא היה עולה בלבו כלל לעשות רע.
וכבר אמרו (שבת דף קמט:) כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין וכו' כי גם ענוש לצדיק לא טוב ומכ"ש כשחבירו נענש מחמתו והוא גורם לכך ע"י חטא פשיטא שגם הוא נענש וכבר התפללו חכמים קדמונים כר' נחוניא בן הקנה בתפלתו במסכת ברכות (דף כח:) שלא יהיו אחרים נענשים על ידו וכדי שלא יקרה לו עון בכך.
וזוהיא שאלת הגמרא מזמור לדוד קינה מבעיה ליה דהא חבירו נענש על ידו כי עון גדול שרודף אביו ורבו ומלך בישראל וא"כ אף הוא יהיה נענש ואין לשמוח כלל במה שחבירו נענש על ידו לשמחה זו מה עושה שזימר ותירץ הגמרא באמת גזירה זו לרודפני אמר דוד משמים היא הנני מקים עליך רעה וסבור הייתי עבד או ממזר שדרכם מבלי לחוס ולהדר פני גדול וא"כ ודאי יענשו כהנ"ל בנבוכדנצר כי לבבם רע והגזירה היתה רק להניחם לעשות כמחשבתם הרעה ומרה תהא אחריתם וא"כ ודאי שהייתי מקונן בתאניה ואניה כי רדף אויב נפשי ואף אני אהיה נלקה בעבורם אבל עכשיו שבני רודף אחרי ואין זה מדרך העולם ומעולם לולי גזירת המקום לא היה עולה בלבו לרודפני ולהיות לי לשטנה ואין זה אלא גזירה מן השמים וא"כ אין לו משפט עונש כי רצון ה' עשה והרי זה כמעט אנוס ע"פ הדיבור ולכך זימר בברחו מפני אבשלום בנו כי לא יקרה לו עונש ולכך במיתת אבשלום ונגש לדין למעלה להורידו לגיהנום ירכתי שאול התנצל דוד בעבורו וצעק בני אבשלום הלא בני הוא ואיך יעלה בלבו לעשות לי רעה וכי כך היא המדה והטבע מבן לאב וכבר אמרו (סנהדרין עא) בן סורר ומורה לא היה ולא נברא אין זה אלא גזירת המקום היה בכך ואין לו לעונשו ולכך באמירת בני התנצל בעדו והואיל כי יפה טען ניצול ממדורת אש.
והנה היה לדוד מופת על זה כי הוא לא ענה מלבו הרע רק משמים נוססה בקרבו לרדוף אחר אביו והוא כי נודע מ"ש בזוהר (ח"א קפ"ה) וישליכו אותו אל הבור למען הציל אותו מידם ושאל הזוהר הלא בבור היו נחשים ועקרבים וא"כ מה זו הצלה ותירץ כי בזה אפשר לעשות לו נס אבל להמלט מיד אדם הקם להרגו קשה הנס כי אדם בעל בחירה ואין הקב"ה מבטל הבחירה בקל ולכך קשה לעשות נס להציל מיד אדם ולכך אמר ה' לשמואל (שמו"א ט"ז ב) עגלת בקר תקח מידך כי קשה לעשות לו נס למלטו מיד שאול היותו בעל בחירה ולפ"ז לא אבשלום בעצמו בתכונתו הרעה הזו ירדפו רק הקב"ה מנע העזר מדוד כנ"ל בנבוכדנצר א"כ היה קשה לדוד להתפלל להמלט ממנו כהנ"ל כי קשה לעשות נס להמלט מיד אדם בעל בחירה אמנם כאשר אבשלום לא היה בזה בעל בחירה כאשר כתבתי כי לא ענה מלבו רק משמים נוססה בקרבו א"כ תחול התפלה שיסיר ה' כעסו מאתו וישיב לב אבשלום כמקדם ולא ירע לדוד כי לבבו בעצמותו לא היה לרוע עם אביו דוד.
וזהו מאמר דוד מה רבו צרי ומה הצרות ומפרש שאין הצרות ענין רדיפה כי זהו סובל בטוב ומקבלם באהבה אבל הצרות שרבים קמים עלי ואומרים לי דהיינו לנפשי אין לו לאבשלום חלק לעולם הבא בעשות רעה זאת לרדוף אביו מלך ישראל וזהו שאומרים לנפשי אין ישועתה לו דייקא לו היינו אבשלום באלהים סלה וא"כ רב צרותי בזה דיהיה חבירי נענש על ידי ואין מכניסין אותי במחיצות למעלה אבל אמר דוד כי שקר הוא שקר אומרים כי אתה מגן בעדי וכו' ומרים ראשי שלא אהיה נתפס בשביל כך כי אין לו משפט מות ועונש גדול כהנ"ל היותו בני ומביא ע"ז מופת וראיה כי קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה עד כי אני שכבתי וכו' ולא אירא מרבבות עם אשר שתו עלי ואם היה בבחירה לא היתה תפלתי נשמעת ואין זה אלא משמים נלחמו בי וה' הסיתו בי ולכך אין לו עונש גדול וזהו שהיה מזמר והולך והביא ראיה כי שמע ה' בקולו לבל תהיה יד אויביו מבקשי רעתו רבה ומצליחה ואין הקב"ה עושה נס בקל לבטל בחירת האדם כהנ"ל.
כמה מילי מעליא איכא למילף מהך ראשון כי מה מאוד יקבל איש על עצמו בשמחה ובלב טוב בראותו כי הצלחתו עומדת לנגדו ובכל אשר יפנה ירשיע בשביל זה לא יסיר תומתו ויקבל מאהבה עד אשר ישיר בקול זמר לה' שנית שיצטער למאוד אם חבירו נענש על ידו ח"ו וכמו ששמירת גופו עליו לבל ילכדו בעון כן שמירת חבירו עליו כי הכל גוף אחד ועצם מעצמו ובשר מבשרו ואם בשר חבירו יכאב נפשו עליו תאבל ושלישית שישים כל מגמתו בשלימות התורה ומדע לדעת ה' וימאס בכל עניני עולם הזה וצערו ומכאובו כי אהבת התורה תגדל עליו כ"כ עד אשר יהיו שאר דברים עליו כלא כמאמר איוב (מ"ב, ו) ונחמתי על עפר ואפר וכבר גזרו חז"ל (ערכין דף טז:) כמה שיעור תוכחה עד הכאה.
והנה עוד חנופה יש שאדם מחניף לעצמו ומצדיק עצמו בדין ואינו רואה חוב לנפשו ועל כל פשעיו תכסה אהבתו המדומה ובאמת שונא לנפשו בזה עד מאד כי מה יועיל באומר לנפשו חף אני מפשע ואני מושלם במעלות וירא אלהים למאוד וה' יודע כי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה ומכה טריה נעדר מכל חכמות ומה יענה אנוש כזה לומר חדאי נפשי כי כבר מצאה ידי הלא בעו"ה אין רגע בלי פגע עונות ואם יעסוק בחכמה כל ימיו לא ימצא כטיפת מים מחכמת ראשונים וא"כ למה זה ירום לבבו וישכח בכל חסרונות אשר יש לו באמת להכיר יותר מזולתו אך זהו שנופל בסוג ומין השני שהחלנו ויעדנו לדבר בו והוא כת שקרנים אשר בסוג שקר נכלל ג"כ גאוה והן תאומים זה מול זה כי ע"י שקר נולד גאוה כי משקר בעצמו ואומר כמה פעמים לפני אנשים כי הוא חכם וצדיק וסופר וכהנה מהמעלות ותוארים עד בדברו כן פעמים ושלש יהיה זה אצלו מאומת וקבוע בדעתו כאילו לא בדה מלבו בשפת שקר וכאילו דובר מישרים כי כל מה שאדם דש בו להגידו אח"כ נקבע בדעתו מבלי לזכור כי ממנו יצאו הדברים בדוים וא"כ אח"כ ירום לבבו בחשבו למי היקר וכבוד יותר ממני ואל מי תדמיוני ואשוה ובאמת לא כן הוא הוא אמר ולא כן הוא כי אינו צדיק מלוכלך בעונות נעדר ממדע רק מחמת שקרנות נולד לו רמות רוח וכן להיפך כל שקר נולד מגבוה לבב ורמות רוח כי יבוש כאשר ישאלו לו למה עשית כך ולמען יתגדל יכזב לא יודה בעשותו הנבלה וכן בכל דבריו למען ירום ישקר בכל דבריו עד שהרגל נעשה טבע וישקר בכל דבריו אף במה שאינו נוגע בכבודו ולתועלת לו כלל לכן ב' מדות המגונות ורעות בעו"ה הן היו בעוכריו לכל דבר והן התחלות לכל מדות רעות כאשר כתבתי לעיל אם יתפוש אדם מידת אמת ינצל מכל חטא ופשע.
ואמר במדרש (ב"ר נ' ט) מלאכי השרת בשביל שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו את המקום נדחו ממחיצתן שנים רבות ויש להבין מה גיאות יש בכך הלא בהדיא אמרו וישלחנו ה' לשחתה אבל תבין במ"ש בגמרא (ברכות דף ד:) גדול הנאמר במיכאל ממה שנאמר בגבריאל דבמיכאל כתיב ויעף אלי אחד מן השרפים ובגבריאל כתיב והאיש גבריאל מועף ביעף יש להבין מה נ"מ אם נאמר ביה טיסה אחת או יותר.
אבל יובן כי ידוע כי מלאך אחד אינו עושה ב' שליחויות היינו במלאכים בלתי נשגבים אבל מלאכים גבוהים עושים שליחויות הרבה כאחד ולכך מיכאל שעשה בזה שלקח רצפה ושם בפי הנביא ב' שליחויות א' שיסרו על דבר שפתים אך למותר באומרו על עם קדוש עם טמא שפתים והוא דין ועונש ושליחות אחד של רחמים שאמר לו (ישעיה ו, ז) סר עונך וחטאתך תכופר ונתן נבואת ה' בפיו כמ"ש המפרשים וא"כ לולי שהיה מלאך נשגב במעלתו לא היה אפשר לעשות בשליחות אחת והיה צריך לעשותו פעמיים זו אחר זו ולכך היה צריך לשתי טיסות לכל שליחות טיסה מיוחדת אבל מיכאל לרוב מעלתו עשה הכל בטיסה אחת ולכך לא נאמר רק ויעף וכו' בעיפה אחת אמנם גבריאל בבואו לדניאל ג"כ פעל שתי שליחויות אחת גלותו גלות ישראל (דניאל ט, כד) שבעים שבעים נחתך על עמך ואחת מפלת עכו"ם וטובת ישראל וזה היו שני דברים מתחלפים ולכך לא עשה שליחותו בטיסה אחת רק לכל שליחות טיסה מיוחדת ולכך נאמר מועף ביעף ולא היתה מעלתו כ"כ לפעול שתי שליחויות בפעם אחת וצריך לכל אחת עיפה וטיסה מיוחדת.
והנה המלאכים הנ"ל היו אחד להפוך את סדום ושני להציל לוט כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות אמנם הם באו ואמרו כי משחיתים אנחנו כאילו על שניהם שליחות הפיכת סדום והצלת לוט כדכתיב (בראשית יט, טו) ויאיצו המלאכים בלוט וזהו לתוקף מעלתם שהם נשגבים וכדאים לעשות שתי שליחויות כאחד כמו מיכאל וזו לא היה (א"ה.
צ"ע מתוספות ב"מ פ"ו ד"ה ההוא) ובעבור כן נדחו ממחיצתן כי דובר שקרים לא יכון הרי כמה הקב"ה מדקדק על מדות גאוה ושקר ואיך יעוז איש קרוץ מחומר נבהל לתמורת הזמן רוח עברה בו ואיננו איך יתגאה לומר אעלה על במתי עב אדמה לעליון ברוב גבהותו עד שלא ירגיש בשום תועבה ואיסור אפס תהיה לו לתפארת ווי ווי גאוה ושקר מה רבים חללים הפילו ומה עצמו כל הרוגיה אשרי הגבר ימלט מהם ולא יבוש ויעול בכסופא קמי מלכא קדישא והנה בגדר גאוה הוא ג"כ מבלי להחזיק טובה לעצמו אף דפועל דבר טוב כי מה הוא בערך הטובה שפעל הקב"ה עמו רועו לא יחסר ובפרט כי לולי עזרת ה' אי אפשר לשום גבר לעשות דבר טוב כי מי יקדימני ואשלם לו אמר ה' ודרשו במדרש (ויק"ר פכ"ז ב') עשית מזוזה אני נתתי לך בית עשית ציצית אני נתתי לך בגד וכן הכל באופן שאם לדין יש תשובה שאין להחזיק טובה בעשותו דבר טוב כי כך חובתו והכל מה' אין כאן מצעדי גבר.
ואמרו בגמרא דסנהדרין (דף צג:) מפני מה לא (נחמיה ה, יט) נקרא ספר נחמיה בשמו משום דהחזיק טובה לעצמו שנאמר זכרה לי אלהי לטובה ופריך הגמרא דוד נמי אמר הכי (תהלים קו, ד) זכרני ה' ברצון עמך ופקדני בישועתך ומשני הגמרא דוד רחמי קבעי וכו' ויש להבין הלא דברי נחמיה גם כן היו לבקש רחמים מה' שיזכור לו לטובה וכי ח"ו הלך בטרוניא רק כל מגמתו לבקש רחמים שיזכרו ה' לטובה אבל לפי הנ"ל יובן כי אם לדין יש תשובה שאין מגיע לאדם שום תשלום גמול ושכר על עשותו טוב כי הכל מה' ומי יקדימני ואשלם לו אמר ה' כנ"ל אמנם לפנים משורת הדין ה' ברוב רחמיו וחסדיו מתחסד עם בני אדם כאילו לא קדמו לסייע לו ובבחירתו מעצמו עשה הטוב והישר ונאמן הוא ברוך שמו לשלם שכר פעולתו אבל הכל מצד חסד ולא מצד הדין ולכך נחמיה אמר זכרה לי אלהי לטובה וזהו אינו כי אלהים מדת הדין וא"כ הודה נחמיה כאילו מגיע לו מפאת הדין זכירה לטובה על כושר פעולתו וזה אינו ולכך נענש אמנם דוד אמר זכרני ה' ברצון עמך שהוא שם הוי"ה ברוך הוא בעל הרחמים וחמלה שהתפלל שיזכרהו ברצון כי חפץ חסד לתת לאיש כמפעלו כאילו פעל מעצמו ולא סייע הקב"ה ויפה דיבר וזה תירוץ הגמרא דוד רחמי הוא דקבעי וכוונו להנ"ל שתלה בקשתו במדת הרחמים ולא כן נחמיה שתלה הזכרון במדת הדין כאילו מגיע לו תשלום שכר בדין ומשפט ראו בניי ואחיי כמה יש לאדם לדקדק במעשיו ודבריו ולזכור כי אפילו הטובות שבו לא יגיע לו שכר בדין כי אם ברוב חמלה וחנינה מה' הרחמן על כל מעשיו וא"כ מה יעוז אנוש בזכרו כי הרבה לפשוע ובמקום מצוה אחת מגיע לו אלף עבירות אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה מי יכול לעמוד מה יהיה לו פתחון פה בעמדו לפניו לדין ומה יתגאה איש אשר אינו בטוח לשעה אחת ורגע אחד שלא ינטל ממנו כל הדרו ויהי כגבר אין ווי ווי הי תורה הי מצות דמגנו עלן ויש לנו לדקדק בקיום מצות עשה ביותר כי היא חיינו ואורך ימינו וגם העיקר המביא אדם לידי מעשה טוב ויראת ה' היא ענוה כי גסות ומידה המגונה שקר כמ"ש הם שאור שבעיסה להביא לאדם לכל התועבות אבל התופס במידת ענוה ינצל מכל חטא ממש לכך העידה תורה על משה שהיה עניו מכל אדם.
ראו צדקת דוד במ"ש (תהלים קו, ד) זכרני ה' ברצון עמך וכו' בשנבין דברי גמרא (ברכות י) דחזקיהו לא אזל לגביה ישעיה היותו מלך וישעיה לא אזל לגבי חזקיהו היותו נביא וה' הטיל פשר דבר שחלה חזקיהו ואזל ישעיה לבקרו ואמר ליה כי מת אתה כו' משום דלא נסיב איתתא וא"ל משום דחזי ברוח הקדש דהוי ליה בנין דלא מעלי והשיב לו ישעיה בהדי כבשי דרחמנא למה לך מה דאפוקדת אבעי לך למעבד וכו' עכ"ל יש להבין מה זו שנתגאה ישעיה מבלי לילך לאיש צדיק כמוהו בשלמא חזקיהו מיאן לילך כבר אמרו (כתובות יז) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול אבל ישעיה למה לא מחל על כבודו דהרב מותר למחול על כבודו וגם קשה מה שאמר לו ישעיה בהדי כבשי דרחמנא למה לך הא לא היה אצלו מן הכבשי דחזי ברוח הקדש דהם בנין דלא מעלי ואין כאן דבר סתום ולו נגלו תעלומות ובזה מצא חקר אלוה דיהיו יוצאים ממנו בנין דלא מעלי.
.
אבל הדברים יובנו בכך דהקשו איך ס"ד לישעיה מבלי לילך לחזקיהו הא קיי"ל (הוריות יג) מלך קודם לכהן גדול וכהן גדול קודם לנביא ומכ"ש דמלך קודם לנביא ועיין בברייתא סוף הוריות ותירצו היינו מלך על כל ישראל אבל חזקיהו שלא מלך רק על ב' שבטים הנשארים הלכך לא תארהו ישעיה בתואר מלך כראוי אם לא ימלוך על כל ישראל ביחד ולכך חשב שהוא קודם לו במעלה ובזה יובן טעם הנביא ישעיה שלא רצה למחול כבודו לילך לחזקיהו כי ע"י כך ביקש להראות לו כי חטא לנפשו במה שלא לקח אשה כי ודאי ח"ו על חזקיהו שביטל עשה דפריה ורביה דהא קיי"ל (יבמות דף סג:) כבן עזאי האומר נפשי חשקה בתורה פטור מפריה ורביה ואין לך מי שנפשו חשקה בתורה יותר ממלך חזקיהו שדרשו עליו בחלק (סנהדרין דף צד:) וחובל עול מפני שמן שאין לך תנוקות בכל גבול ישראל שלא היו יודעים בתורה וא"כ ודאי דאין עליו משפט כעובר על מצות עשה אבל מ"מ אף דפטור לא קיים מצות עשה דהא לא נשא אשה והרי זה דומה למי שאין לו טלית בת ד' כנפות למ"ד שחובת מנא שאין חייב בציצית ולא מיקרי עובר על מצות עשה אבל מ"מ לא קיים מצות עשה זו דהא אינו מקיים ציצית.
וכן הדבר בזה דאף דפטור מחמת חשק התורה מ"מ לא קיים פריה ורביה והרי ביטל מצות עשה וגבי ציצית אמרינן בגמרא (מנחות מא) דקטינא דלביש סדינא למען יהא פטור מציצית והוכיחו לו מלאכי השרת ואמרו קטינא קטינא סדינא בקייטא וכו' שאל ענשיתו והשיבו אין בעידן ריתחא ענשיתו פירוש על עשה כה"ג דפטור ממנו דסדין בציצית פטור רק מ"מ לא קיים מצות ציצית יבעידן ריתחא נענש עליו וא"כ אף בחזקיהו בביטול פריה ורביה כן ואמרינן בגמרא (ראש השנה דף ח:) מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין מקמיה דליפוש חרון אף ויפוש ריתחא.
וא"כ בזה בטח מלך חזקיהו כי חשב בפועל אינו עובר על מצות עשה כי נפשו חשקה בתורה כבן עזאי ובעידן ריתחא לא יענש היותו מלך נכנס תחלה לדין טרם דליפוש חרון אף ויפוש ריתחא אמנם ישעיה הנביא ברצונו להוכיח דלא יבטל מפריה ורביה ויהיה נשמר מאף וחימה של הקב"ה ולמען לא יבטח היותו מלך נכנס תחלה לדין ולא יהיה בעידן ריתחא מיאן לילך אצלו והיינו כי הוא חשוב ממנו מפני שלא מלך רק על ב' שבטים ולית ליה תואר מלך ונביא קודם כנ"ל ובזה שהראהו דאין לו תואר מלך וא"כ אינו נכנס תחלה לדין א"כ אין לו לבטל מפריה ורביה דלא יענש בעידן ריתחא לכך בכונה לא הלך אצלו דמזה יוודע לו היותו לאו בתואר המלך ויהיה בכלל עונש פריה ורביה כנ"ל וא"ש.
והנה כשבא ישעיה אצלו מחמת חוליו כי חזקיהו הלך לשיטתו דהוא מלך וא"כ אין לו פחד מעידן ריתחא אז הוכיח לו ישעיה בשם ה' כי יענש היותו מבטל מפריה ורביה ואמר חזקיהו כי חזי ברוח הקדש דיהיו לו בנין רשעים אבל תדע כי ודאי לנביאים וכן מלאכי מעלה נגלה היותו איש צדיק ורשע כמ"ש התוספות (נדה טז ע"ב ד"ה הכל) אף דצדיק ורשע לא קאמר אבל בנבואה קאמר אבל שישוב בתשובה אי אפשר להשיג כי זהו נגד שורת הדין רק הקב"ה לרוב רחמנותו וחמלתו חותר חתירה מתחת כסא כבודו לבעלי תשובה וזהו בדרך נסתר ושביל ונתיב מוצנע לאו כל עין רואה לבל יקטרגו מלאכי השרת ולכך חותר חתירה מתחת כסא כבוד בסתר ונעלם לבל ירגישו בו מלאכי השרת וזהו שערים שהיו במקדש כל שערים היו משמשים כניסה ויציאה (תמיד דף ל:) והם שערים מכוונים למעלה מקום ביאת צדיקים ומלאכי השרת וכמו שנאמר זה השער לה' צדיקים יבואו בו אבל שער שבדרום היה סגור ה' אלהי ישראל בא בו והיינו ששער זה מיוחד לבעלי תשובה אשר הקב"ה חותר חתירה להכניסם בו ולכך זה השער יהיה סגור ה' אלהי ישראל בא בו כי הוא המכניס והמביא בעלי תשובה דרך זה השער מה שלא יודע לשום בריה וזהו הפותח שער לדופקי בתשובה כי יש להם שער מיוחד לכך ולכך במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות דף לד:) כי שביל ההוא לבעלי תשובה נעלם מעין כל בריה ואין צדיקים מגיעים לשם ולכך אין להשיג זה בנבואה אם ישוב הרשע בתשובתו מרשעתו או לא כי זהו שביל מיוחד לא תגיע שם השגת שום נביא.
ולכך נאמר במדרש בישמעאל (ב"ר נ"ג יד) וישמע אלהים את קול הנער קטרגו מלאכי השרת ואמר הקב"ה אני רואה מה שאתם אינכם רואים והיינו כי כבר אמרו כי ישמעאל חזר בתשובה בימי אברהם אביו וזה לא ידעו מלאכי השרת וידעו מרשעתו אבל לא השיגו מתשובתו כי זו היא החתירה תחת כסא הכבוד ולכך אמרו שימות בצמא אבל הקב"ה ראה כי ישמעאל יחזור בתשובה ולכך החיה הקב"ה אותו וכן הדבר במלך חזקיהו כי ראה ברוח הקדש שיהיה מנשה רשע אבל תשובתו לא הבין ולא ידע ולכך פירש מאשה לבל יהיה פריה ורביה אבל ישעיה אמר לו בהדי כבשי דרחמנא למה לך כי זהו שמנשה ישוב בתשובה הוא מן הנעלמות ונסתרות לבל תוכל להשיגו ברוח הקדש אבל באמת עשה תשובה שלימה (סנהדרין ק"ג) עד שאמרו כי הוא בגן עדן ראש לכל בעלי תשובה כמבואר בכל בו בחדרי גן עדן ע"ש ולכך מה דפקדת הוה לך למעבד פן יחזור בתשובה כאשר באמת היה ולכך נסב באמת אשה ודו"ק.
הביטו נא וראו כמה עמקו מחשבות הבורא וכמה יש לאדם להנצל מעבירה ולהודות לה' שהרבה רחמיו לקבלו בתשובה עד שאפילו מלאכי השרת לא ידעו ממקום קבלתו וה' ברוב רחמיו פותח לו פתח מיוחד והוא אחד מניסים שעשה הקב"ה עם בריותיו וכמאמר דוד (תהלים קיח, כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה מוסב על בעלי תשובה שכולם מאסו אותו אפילו מלאכי השרת והיה לראש שנשגבה מעלתו יותר מצדיקים וקאמר (שם פסוק כ"ג) מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו דהיא אחת מפלאות ה' שמפליא לעשות עם בני אדם.
וזהו מאמר ישעיה (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וכו' שלא תאמר הא ראינו צדיק אובד בצדקו ורשע מאריך ברעתו וזהו לאות על סילוק השגחה מבני אדם כמ"ש לעיל בטענת איוב וע"ז משיב כמש"ל בטענת צופר ואליהוא בן ברכאל כי אין לשער ידיעתנו עם ידיעתו ולא כמחשבתו מחשבותינו כו' ולא דרכינו דרכיו וכו' וגם כי מדרך השכל אין התשובה מועילה להחוטא ולכך הרשע אמר כבר חטאתי ומה לעשות עוד אבל הקרא אומר הרשע יעזוב דרכו דרך רשעים כי התשובה מועילה בדרך ניסי וזה אומרו לא מחשבותי כמחשבותיו וכו' כי הקדוש ברוך הוא לרוב רחמיו חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח חוץ לשורת הדין וחוץ לגדר עולם להטיב בעלי תשובה בתשובה עד שאפילו מלאכי השרת לא השיגו אותו כלל.
ובאמת אילו בני אדם אינם כפויי טובה לא היה עולה בלבם לעשות דבר רע כמש"ל הוא אשר נתן לו בגד איך יגמול למולו להמרות דבריו מבלי לעשות ציצית כראוי וכן בכל דברים אם אין אדם כפוי טובה לא יעבור בקל מצות ה' כי איך יעשה תחבולות רשע ה' חונן בחמלתו הרבה ליתן לו דעה ובינה ואיך יגמול שבדיעה שחנן לו יחשוב מחשבת רשע ה' נתן לו לשון מדברת ואמירה נעימה איך יגמול לדבר דברים אשר לא כדת ליצנות לשון הרע שקר חנופה נבול פה מסירה וכדומה ולכן הנזהר מבלי להיות כפוי טובה לא במהרה יחטא וזהו כוונת המדרש (שמו"ר פ"א ח) אשר לא ידע את יוסף היום לא ידע את יוסף ולמחר לא ידע את ה' והיינו כמ"ש כיון דהיה כפוי טובה כ"כ ועשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף מה שהיה מחיה ממש כל מצרים ולולי הוא כבר ספו תמו בזלעפות רעב וקיבץ כל כסף העולה למצרים והוא כפוי טובה לעשות עצמו כלא ידע וא"כ המדה הרעה הזו תגרום שסופו יכפור בה' ולא יכיר כי ממנו כל החסדים היותו כפוי טובה וישכח עושהו ויאמר לי יאורי ואני עשיתי וא"ש דלבסוף אמר מי ה' אשר אשמע בקולו וכן אורחות כל הולכי עקלקלות שסופם לכפור בה'.
ובאמת מידה זו להיות כפוי טובה מסתעפת ג"כ משורש גאוה כי מי שלבו רם ודעתו גבוהה בוש מלומר שיקבל טובה מזולתו ובלבו אומר אין לי צורך לשום אדם וחכמתי וכחי ועוצם ידי יעשו לי הכל ולכך הוא כפוי טובה אין לך מדה מגונה שאין מעורב בה גסות רוח בניי חדלו מזה אל יאמר אדם הואיל ואני פרנס ומנהיג ורב ומורה לי נאה להתגאות ח"ו יותר כשהוא מושל על עם ה' יותר נאות להיות שפל רוח.
צא ולמד במה שאמרו (יבמות דף עו:) ויהי כראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלישתי וכו' פריך הגמרא ולא הוי ידע ליה וכו' אלא הכי קפריך אי מפרץ קאתי מלכא הוי אי מזרח קאתי שאלני אי מותר לבוא בקהל ע"ש אבל יש להבין למה דוקא מלכא הוי אי מפרץ ולא מזרח נראה דאמרו בגמרא דיומא (דף כב:) דלכך לא נמשכה מלכות שאול להיותו בלתי דופי שמא תזוח דעתו עליו אבל דוד שבא מקופה של שרצים היינו מואב הוכשר למלך לבל תזח דעתו ומזה הטעם נבחר שבט יהודה למלכות היותם באים מן תמר כמבואר במדרש (רו"ר ח' א) בפסוק רגזו ואל תחטאו שאמר דוד כשהיו אומרים לו שבא ממשפחת בזויה מואב והשיב דוד וכי לא כל שבט יהודה באים מתמר ולכך נבחר יהודה למלכות אך יש להבין מה זה חשש פגם בלידת יהודה מן תמר הלא אז היתה מצות יבום נוהגת באבי המת קודם שניתנה תורה ונתחדשה הלכה שיהיה דוקא האח מיבם ועיין במדרש ורמב"ן לתורה (בראשית ל"ח ח ד"ה ויבם אותה) ומהר"י אברבנאל שכולם הסכימו שיהודה קיים מצות יבום בנשואי תמר וא"כ מה זה לידה בפגם אדרבה מצוה רבה היתה שנולד ע"י מצות יבום בנשואי תמר.
ונראה לפמ"ש בגמרא דיבמות (דף כ:) גזרה ביאה שניה אטו ביאה ראשונה (צ"ל גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה) דעיקר מצות יבום רק בביאה ראשונה אבל אח"כ אין שום מצוה מובחרת דכבר קיים מצות יבום ונהנה לתאותו וחמדתו מן איסור ע"ש בתוספות (דף כ ד"ה יבא) דהקשו הא אין מתעברים מביאה הראשונה ע"ש אבל בתמר דמיעכה באצבע ודאי דעיקר מצות יבום בביאה ראשונה להקים זרע למת ולא יותר והנה כבר הסכימו הטבעיים דאי אפשר לאשה להתעבר תאומים מביאה אחת רק משתי ביאות וכ"כ רש"י (בראשית כ"ה כו ד"ה ואחרי) גבי יעקב ועשו דמשל לשפופרת נכנס ראשון יצא אחרון וע"כ דסבירא ליה משתי ביאות נתעברה דאי מטיפה אחת לא שייך נכנס ראשון וזהו פשוט וא"כ תמר שהולידה תאומים נראה להדיא דב' ביאות הוי וא"כ ביאה ראשונה ודאי דלית ביה שמץ פקפוק וכולה קודש אבל ביאה שניה בזו יש חשש לפקפק דכבר נתקיימה המצות יבום בביאה ראשונה ולפ"ז הנולד מביאה ראשונה אין בו פקפוק וחשש פגם ולו נאות המלוכה דאין בו דופי אבל הנולד מביאה שניה בזה יש חשש פגם והוא בכלל יש בו דופי ואין ראוי למלוכה ולכך זרח דיצא ראשון וע"כ דנכנס אחרון כמ"ש רש"י לעיל ביעקב וא"כ יש בהריונו דופי ואינו ראוי למלוכה משא"כ פרץ דיצא אחרון וזה שאלת שאול אי מפרץ אי מזרח קאתי וע"ז השיב לו שפיר דואג אתה שואל על משפחה בזויה כנ"ל הלא פסול לבוא בקהל וא"ש.
הביטו נא וראו כמה הקפידה תורה על גסות רוח אף שראוי למלך מבלי למחול על כבודו מ"מ הקפיד לבל ירום לבבו ומינהו מקופה של שרצים ומכ"ש שיש לאדם שפל אנשים שישים ללבו מבלי יתגאה בעו"ה כשאדם ממשפחה רמה מתגאה למאוד וכבר אמרו בגמרא מנחות (דף נג) אי בר אבוהן יאי בר אוריין יאי כי העיקר במעשה אדם.
ואמרו במדרש כששאל לדואג בן מי זה העלם א"ל זהו בן ממי שמכריע העולם בצדקתו ויש להבין דואג שאויב לדוד עד מאוד מה ביקש בזה ששיבח את ישי אבי דוד לשאול אבל יובן בשנבין דברי גמרא (יבמות דף עו:) דפריך על הא דשאל בן מי זה העלם ולא הוי ידע ליה והכתיב ויהי אצלו לנושא כליו אלא מאבוהו קשאיל והא כתיב והאיש בימי שאול וכו' זה ישי אבי דוד שנכנס באוכלסין ויצא באוכלסין וכו' ויש להבין בממ"נ מה קושיא יש כאן אמת דידע לישי וידע לדוד אבל לא ידע שדוד הוא בנו של ישי ואם אמרינן דקושית הגמרא דכתיב והנה ראיתי בן לישי בית הלחמי וכו' הרי דידע דדוד בן ישי א"כ בקיצור הוי ליה להקשות מהך קרא דידע לאביו של דוד דכתיב ראיתי בן לישי ולמה ליה דרש הנ"ל דיצא ונכנס באוכלסין.
אמנם נראה לפי מה דאמרינן בקדושין פרק יו"ד יוחסין (דף ע"ו) דהנושא אשה כהנת צריך לבדוק וכו' ואין בודקין ממי שהוא נכתב באסטרטיא של מלך כי היו הכל מיוחסים כדי שתהיה זכות אבותם מסייעתם וא"כ קושית הגמרא כך דזה ודאי דס"ל להגמרא הא דאמרינן אאבוהי קשאיל אין הכוונה מי הוא אביו דזה פשוט ידע דהא כתיב ראיתי בן לישי וכו' כנ"ל רק קושית הגמרא דלמא אאבוהי קשאל לידע אם הוא מן משפחה מיוחסת או לא וע"ז פריך הגמרא הא נמי ידע ליה דהוא מן המיוחסין שבישראל דאמר מר וכו' זה ישי שנכנס באוכלסין וע"כ היה מיוחס דאל"כ איך אפשר לכנס הא אין יוצאים למלחמה רק מיוחסים שבדור ולכך משני הגמרא דשאל אי מפרץ קאתי וכו' וא"ש ובזה יובן המדרש הנ"ל דדואג ביקש להעמיד דעתו דדוד מפסול קהל ממואב כמבואר בגמרא ודלא יקשה א"כ איך ישי נכנס ויצא באוכלוסין קאמר דבריו הנ"ל דהנה כל טעם דבעי מיוחס כדי שזכות אבותיו יסייעהו וזהו באדם בינוני אבל בצדיק מופלג אשר כמוהו לא היה ממש כמו ישי שמת בעטיו של נחש (ב"ב יז) ודאי שאין צריך לזכות אבותיו וזכותו מכריעה יותר מכולם וכבר פירשו המפרשים דהא דאמרינן בגמרא (תענית דף כה:) דרבי עקיבא התפלל ונענה ור"א התפלל ולא נענה ויצא בת קול לא שזה גדול מזה רק זה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו ופירשו המפרשים חס ושלום שר"א לא היה מעביר על מדותיו אבל הכוונה שר"ע היה בן גרים והיה ראוי לו טבע אבותיו במדות מגונות והוא לא עשה כן והיה צדיק גדול וזהו מעביר על מדותיו ולכך נענה אבל ר"א כך הראוי כי היה בן צדיק גזע משה רבינו ומה יש להתפלא אם מדותיו מובחרות וטובות הרי דמי שהוא בן מקופה של שרצים והוא צדיק יותר אהוב וחביב לפני מקום מבן של קדושים וא"כ ישי שהוא כ"כ צדיק אין צריך לזכות אבותיו וראוי לו לילך למלחמה כי ודאי שחפץ ה' בידו יצליח על אויביו יתגבר אף יצריח וזהו מאמרו של דואג כי ישי הוא צדיק גמור מופלא בצדיקים וא"כ אף שאינו מיוחס כדאי לילך למלחמה כנ"ל ומ"מ אין כאן ראיה על זרע בועז מרות שהם כשרים לקהל ה'.
ובזו יובנו דברי רש"י בחומש פרשת מטות (ל"א ו ד"ה אותם) אותם ואת פנחס מלמד שפנחס שקול כנגד י"ב אלפים איש ולמה שלח פנחס עמהם וכו' ויש להבין למה לא אמר שאלה זו מקודם טרם שאמר פנחס שקול כנגד כולם ולפי הנ"ל ניחא די"ל דלכך שלח פנחס דידוע דשבטים היו מבזים אותו בן פוטי זה וכו' ולכך יחסו הכתוב כנודע ולכך להראות לכל שהוא מיוחס שלחו המקום לראש צבא לצבוא על מדין וא"כ ע"כ מיוחס דלולי זאת לא היה יוצא למלחמה ולק"מ אבל עכשיו דאמרינן דפנחס היה שקול כנגד כולם א"כ דכ"כ רב זכותיה אין כאן ראיה על יחוסו רק לרוב זכות עצמו ראוי לילך למלחמה כנ"ל בישי א"כ שפיר שאל רש"י למה שלח פנחס עמהם וא"ש.
צאו ולמדו כמה יש לאדם מבלי להתגאות ביחוסי אבותיו ועיקר לראות ביחוס עצמו להיות שפל ברך ורואה לזכות נשמתו ולתת נחת רוח ליוצרו כי במה יתגאה אדם ויותר שאדם שפל אנשים ונכנע עד מאוד עד העפר יותר הקב"ה חפץ בטובתו וירוממהו בקהל עם ובין נגידים ישים כסאו והקב"ה סר לתפלתו ואין גבהות ושפלות לפני המקום.
וזהו אמר דוד במזמור מה רבו צרי הנ"ל כי לדוד היו שני מיני אויבים מתחלה דואג וסייעתו הם היו קודם שחטא בבת שבע ודברו עליו שאין ראוי לבוא בקהל אף כי למלך בישראל ואח"כ אחיתופל וסייעתו שכבר נגמרה ההלכה שמותר לבוא בקהל אומרים עליו שבא על בת שבע אשת איש ואין לו חלק לעולם הבא ואיך ימלוך בקרב ישראל ועל שני מיני אויבים אמר דוד מה רבו צרי פירוש שיש לו שני מיני אויבים ובענינים מתחלפים כי רבים קמו עלי שהם אומרים שגבוהים ממני והם ממשפחה מיוחסת עד שנאה להם המלוכה ולא כן דוד שהוא ממשפחה בלתי ראויה לקהל ה' ואיך ימלוך עליהם איש נכרי וזהו קמים עלי שהם בעיניהם גבוהים יותר מדוד ומין השני שהוא אחיתופל וסייעתו שאומרים שאין לו חלק לעולם הבא וזהו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה.
אמנם דוד השיב על שניהם ואמר ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי להראות שאני נאה למלך ולי יאתה משפט המלוכה ואמר על כת ראשונה בטענתה היותי ממשפחה בזויה ע"ז אמר אדרבה זוהיא מעלה היותי מעביר על מדותי כמו ר"ע הנ"ל ובזה הקב"ה ישמע תפלתי ביותר להיות שאיני הולך בעקבות משפחת בית אמי אומות המואביות כמו הנ"ל בר"ע שהתפלל ונענה וזהו אומרו קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה והיינו שתיכף נענה בתפלתו והוא כמו ר"ע וזהו כבודי שאף שהוא מזרע מואב ומ"מ לבבו שלם עם ה' ה' ישמע בקולי וה' כבודי ומרים ראשי.
ועל טענה שניה שאין לו חלק לעולם הבא כבר אמרו חז"ל (שבת נ"ו) וה' עמו אפשר חטא בא בידו וה' עמו ובאמת זה גופא צריך ראיה שהשכינה היתה עמו יען זה היה נס מפורסם שנעשה לאות וראי' מוחלטת שחפץ ה' בו וכי הוא חביב לפני המקום והוא כי כל חצות לילה היתה רוח צפונית מנשבת בעצמו להקיץ לדוד לעבוד מלאכתו מלאכת השמים וש"מ כי נרצה פעלו מאוד לפני המקום וזהו אומרו של דוד אני שכבתי ואישנה הקיצותי מעצמי כי הכנור מעיר אותי עד שאני ניעור ולכך קאמר הקיצותי סתם כי מעצמי ניעור וזהו לראיה כי ה' יסמכני וה' נצב לימיני ולכך היתה הקצת דוד ע"י כינור כבודו של דוד כנ"ל ולכך קאמר עורה כבודי עורה הנבל וכינור כי זהו כבודו התעוררות ע"י נבל וכינור ולכך לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי כי השם יסמכני וה' לי לא אירא.
אמנם להבין מה ענין כנור שרוח צפונית מנשבת ונוגעת הכנור הוא בשנבין מ"ש (ברכות ד) למה אמר משה כחצות שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא ויש להבין מהיכי תיתי יטעו ומה טעותם בזה הלא כל איש נבוב ילבב לדעת רגע חצות הלילה מענין חצות יום ע"י כלי שעות וכלי מים וכדומה ומה יועיל באומרו כחצות אולי יטעו כשיעור מרובה אבל הענין כבר אמרו (יבמות ע"ב) אין לך חצות לילה שאין רוח צפונית מנשבת בו בעת רצון מה' הוא שנאמר ויהי בחצות הלילה וה' הכה כל בכור הרי בחצות הוא עת רצון לה' ולכך באותו עת ורגע פקד עמו לגאלם ולייסר למצרים והנה לפ"ז דעת רצון הוא למעלה וכמ"ש בזוהר ג"כ (ח"ג ס"ח) דחצות לילה אתעורר רעותא למעלה ויש לדקדק כי חצות לילה בכדור ארצי סובב בסבוב הכדור באופן שאין לך מדינה ומדינה שלא ישתנה בו עת חצות ומה שהוא חצות בצרפת אינו חצות בספרד וא"כ למעלה דעת רצון הוא לגבי הקב"ה וכדאמרינן (זוהר ח"א ע"ז) הקב"ה נחית לשעשע עם צדיקים שבגן עדן אין ספק שאין כל חצות לכל מדינות דא"כ כל מעת לעת זימנא הוא למעלה שיהיה עת רצון וברור ופשוט שרגע אחד מן כ"ד שעות הוא לבדו עת רצון למעלה וע"כ דחצות שהוא בארץ ישראל הוא רצון למעלה כי למעלה הכל נדון לפי ארץ ישראל היא הארץ אשר תמיד השגחת ה' בה ועץ חיים למעלה וזה השער לה' להשפיע בו כלל האמצעי והכל נדון לפי ארץ ישראל וכל התורה ומצות הכל בארץ ישראל הם עיקר ושם ה' יקרא על ארץ ישראל.
וא"כ ה' שאמר בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים כי אז עת רצון מילתא כוון על רגע חצות של ארץ ישראל אבל אם יאמר סתם בחצות יטעו אצטגניני פרעה ויחשבו דמחצות של ארץ מצרים דיבר ובאמת במצרים לא היה אז חצות כי יש הבדל בין מצרים לארץ ישראל ברוחב מעלה כנודע למפות הארץ וא"כ יאמרו משה בדאי ולכך אמר כחצות שבמצרים אינו חצות ממש רק רגע סמוך לחצות אמנם מלבד זה היה טעות לאצטגניני פרעה כי הם כל מגמותם לצפון וזה היה כל כשופם כנודע כי מצפון תפתח הרעה וכל סטרא בישא שוכן בצפון כנודע וגם עבודתם היה לטלה שהוא ראש למזל הצפוני ולכך עבדו לטלה כנ"ל ולכך מצפון תפתח הרעה (ירמיה א, יד).
ויש להבין בחצות לילה שמנשבת רוח צפונית איך יתכן שיהיה הוא לעת רצון ולעשות ישועה בקרב ארץ ובישא לא הוי טבא ובכתבי האר"י ז"ל האריך בזה ג"כ והארכתי בזה במקום אחר ואין כאן מקומו אבל באמת י"ל כן כי כך מדותיו להוציא יקר מזולל דהיינו לערב דין ברחמים כי ברחמים א"א לנקום ברשעים כי רחמיו על כל מעשיו כתיב ולכך מערב דין ברחמים ורשעים נדונים וצדיקים מתרפאים לכך בחצות הלילה שרוח צפונית מנשבת היה דין במצרים וה' הכה כל בכור ורחמים לישראל דזהו עת רצון מילתא שנושבת רוח צפונית לייסר רשעים ולהטיב לצדיקים וכן בצדיקים דוקא ע"י יסורים זוכים לשלימות כנ"ל באיוב והם יסורים של אהבה וזהו מרוח צפונית שיש בה מהדין לייסר לצדיקים אבל אחריתן טובה ועת רצון להטיב באחריתם ואולי לכך נקראת צפונית כי כבר כתבנו לעיל דעת צופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל כי זה שלפעמים צדיק אובד בצדקו ורשע מאריך ברעתו הוא מסודות ה' וכבשי דרחמנא ולכך נקרא צפון טמון לא ישיגו כל שכל על בוריו כי מי ימצא חקר אלוה וזה הטעות של אצטגניני פרעה כי יודעים כי בחצות לילה רוח צפונית וזהו עיקר עבודתם לטלה שהוא ראש לצפון וע"ז היתה סובבת כל אמונתם ולכך ראש לצלמי משכיתם נקרא בעל צפון כי הוא ראש לצפון ויטעו לומר שמשה בדאי הוא כי צפון הוא מאלהיהם ולכך לא פעל ה' כי אם עבודה זרה שלהם ולכך אמר כחצות שאין כאן רוח צפונית והבן ודע כי במ"ש רוח צפונית מריעה בתחלה ומטיבה לבסוף וכן היה בדוד שהיה סובל יסורים אבל אחריתו וכסאו כשמש נגד ה' וכבר אמרתי מ"ש דוד (תהלים מט, ה) בכינור חידתי כי החידה הוא הכינור כי נודע בכינור כאשר ידחק בנימא ישמע קול ויותר אשר דופק באצבעו בנימא ודוחקו יותר משמיע קול וכן הדבר בבן אדם יותר שסובל דוחק וצער ויגון יותר ריחו נודף ומאיר נשמתו ככינור המשמיע קול ערב ונגוני ביותר דוחקו ודופקו ולכך אמר בכינור חידתי וזוהיא רוח צפונית שהיתה מנשבת בכינור של דוד כי כך רוח צפונית ג"כ מוחת ומרפאה וזהו היה כבודו של דוד שסבל מרעין וקבלן מאהבה ורבים צחקו עליו ולכך אמר דוד (תהלים ד, ג) בני איש עד מה כבודי לכלימה ולכך אמר (שם נב ט) עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעידה שחר.
שמעו וראו כי זהו הכבוד לאדם שמקבל יסורים מאהבה ונכנע לפגיעת הזמן ובזה יתפאר האדם שהיא תפארת לעושיה אבל לא יתגאה האדם ברוב הונו ועוצם הצלחתו בעולם ומה יתגאה איש בדבר שאינו שלו ותכלית הסכנה לירד כל יום לבאר שחת ח"ו ומה יתגאה איש בהולך על פחים ויוקשים אשר כל שעה מוכן לנפול לבאר עמוק ח"ו וכן הדבר באיש המצליח בעסקי העולם הרי מוכן לו פח אשרי האיש הנמלט מפח ההוא ובורר לו דרך ישרה ויכונו רגליו מבלי ימוט וא"כ מה זו גיאות רוח זימה מה שירים ראש על איש עני ואביון נגוע ומוכה מאלהים ויסך אלוה בעדו וזה האיש יושב בטח לא יירא מפח יקוש ומשוט רשע כמעט בטוח לו שלא יראה שחת היות מיני גיהנום שולטת בחייו וא"כ לו התפארת והצלחה נצחית ולא לאיש המצליח בקנינים ודרכו נסתרה מה'.
וכבר אמרו כי אם רשע רודף אדם מחמת רשעתו ולא ברצון ה' ודאי שסופו לקבל כהנ"ל ואם הנרדף רואה במפלת רודף זהו סימן ישועה כי חפץ ה' להטיב לו אבל אם הקב"ה מעניש לרשע הרודף מחמת רשעו אבל רצון ה' הוא לרדוף להנרדף הלזה אזי אין הנרדף רואה במפלת הרודף לבל יאמר כי לכך נענש הואיל שרדפו כי באמת גוף הרדיפה היתה בדין רק נענש על רוע לבבו כנ"ל בנבוכדנאצר וכאשר הארכתי לעיל בזה אך קשה הא אמרינן (ברכותז) אל תתגרה ברשע ששעה משחקת לו שרואה בשונאיו שנאמר כל צורריו יפיח אבל הענין זהו דוקא אם הרשע בעצמו רודפו אזי יכול לו להתגבר על שונאיו אבל שיהיו שונאיו נכנעים מעם ה' זה לא יזכה לראות בחייו במפלת שונאיו.
וזהו מאמר דוד קומה ה' הושיעני למה כי הכית את כל אויבי לחי והיינו מכות גלויות שאראה במפלת שונאי וזהו לי לסימן ישועה כדכתיב (תהלים קיח, ז) ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי רק שמא הוא סימן לרשע שרואה בשונאיו וע"ז אמר שיני רשעים שברת אתה הכית ושברת תוקפן ולא אני עשיתי כן א"כ זהו לי לישועה וכבר נודע מ"ש במדרש (וכן בגמרא מו"ק ט"ז ע"ב) דדוד על אשר שר על מפלת שאול דאמר לו הקב"ה על ידך נטרד ונענש ואתה אומר שירה וא"כ אילו היה אבשלום נענש באמת לא היו ישראל יכולים לומר שירה על הצלחה ונצחון נגדו אבל עכשיו דאינו נענש כמ"ש לעיל א"כ בישועה ונצחון יכולים ישראל לומר שירה וזהו אומרו לה' הישועה על עמך ברכתך סלה שתמיד יכולים לומר ברכה ותהלה לה' על הטוב ומטיב.
והנה אמרו מידת החנופה וגאוה היא כת מספרי לשון הרע ואין צריך להאריך בזה כי כבר נודע ברבים גדול עונם אשר המה מכת נחש ויותר גרוע כי אמרו (ערכין דף טו:) כי נחש ממית בשליחות של מקום כדמפרשינן הישוך נחש בלי לחש מן המקום וממית בלי הנאה רק לשליחות של מקום ולכך אמרו (יומא דף כב:) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם כי ת"ח ראוי לנקום ולנטור מה שהוא לכבוד המקום ותורתו לנקום בעושי רעה ולחויה בחוויה דרבנן דלית ביה אסותא אבל באופן שלא יהיה לו משום כך שום דבר נגיעה לכבודו בשום אופן כנחש שנושך מבלי הנאה כלל כאומרם (ערכין שם) כלום הנאה יש לך אבל אם נוקם ונוטר בשביל כבודו והנאתו אין זה תלמיד חכם ולכך אמרו שצריך לנקום ולנטור כנחש.
ובעו"ה נהפך הוא כל ענין קנאתם ושנאתם לכבודם ולהנאתם וכבוד שמים במקומו עומד ח"ו אם יעמוד אחד ויתריס נגד רב ופרנסי קהל ויזלזל בכבודם או יעבור על תקנת קהל בעניני מסים שיקח ערך מזויף וכדומה ירדפוהו עד חרמה ואם יפגום בכבוד התורה והרמת יד בתורת משה ישימו יד לפה ואפילו הטובים יאמרו ימח שמו רשע הוא וכדומה אבל בשביל כך לא יאמרו לרדוף אותו וליקח ממנו העירנות וכדומה ביושים ובזיונות לאדם כזה וזהו אורך גלות שלנו שאינם מקנאים קנאת ה' צבאות ובעו"ה אם בימי חכמי תלמוד אמרו (בב"ב קס"ה איתא הכל באבק לה"ר) רובם באבק לשון הרע אנן מה נענין אבתריה מאותו אבק נעשה אבן גדול אבן נגף.
ובאמת אמרו בגמרא (שבת דף נו:) כשירד מפיבושת לקראת דוד ואמר לו אתה וציבא תחלקו השדה אמר לו לא עליך אני כועס שבאת בשלום אלא על מי שהביאך בשלום והדברים תמוהים אבל יובן וכדומה שראיתי כן בספר תולדות יצחק כי אמרו (ד"ר ח' י ועיין ירושלמי פאה פ"א ה"א) בדורו של שאול היו צדיקים אלא שהיו בעלי לשון הרע ולא הצליחו במלחמה אבל בדורו של אחאב היו בעלי עבירה ועבודה זרה רק לא היו בעלי לשון הרע ולכך הלכו במלחמה ונצחו וא"כ א"ש דאמר לו מפיבושת לא עליך אני כועס כי אתה באת בשלום וא"כ הוכחת דע"כ לא קבלת לה"ר דאל"כ לא היית מצליח במלחמה דזהו עונש לה"ר להיות נופל בחרב מלחמה אמנם על מי אני כועס על מי שהביאך בשלום דהוא יודע כי באמת קבלת לה"ר וא"כ לא היה לו להצליח כעונש בעל לה"ר ראו כמה גדול עון לה"ר אפילו בעלי עבירות כדורו של אחאב לא היה דבר שהיה להרשיע המלחמה כי אם לשון הרע והטעם כי בהסתת הנחש היה נעשה להט חרב המתהפכת לרוע ולטוב ולכך בשומרם עקב רב מבלי לעשות ואינם בעלי לשון הרע ואז חרב נהפכת עליהם לטובה לעשות באויביהם נקמה ואם תפשו מעשה נחש אזי החרב נהפכת לרעה לעשות בהם כלייה ולכך נצחון המלחמה תלוי בלשון הרע וכל השומר פיו מלשון הרע כובש החרב המתהפכת ולכך נאמר (תהלים קמט, ו) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה כו' וכבר אמרו כל דיבור שיוצא מפי אדם עושה רושם ובעו"ה אדם מפטפט כל היום בדברים ואינו מרגיש שבכל דבר עושה רושם עד שאמרו חז"ל (סנהדרין קב ע"ב וכן במו"ק י"ח) ברית כרותה לשפתים ואיך לא ישמור אדם מבטא שפתיו על כל דבר פשע.
אמרו במדרש (ויק"ר פל"ב ה וכן במדרש שה"ש ד' ה) בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו שמם ולשונם ושלא נתערבו בבנות ארץ ולא היו בעלי דילטורין להבין ד' דברים הללו יובן במ"ש (ב"ר פ"ד ז) ביוסף שהביא דיבתם רעה שנושאים עיניהם בבנות הארץ וקוראים לבני אמהות עבדים ואוכלים אבר מן החי ותמוה דבשלמא שנותנים עין בבנות הארץ הוא באמת דיעות רבות שהשבטים לקחו מבנות כנען כדכתיב (בראשית מו, י) שאול בן הכנענית וכן לבני אמהות עבדים דס"ל היותם מן שפחה וולדה כמוה אבל ח"ו שיאכלו אבר מן החי שאסור לבני נח ואזהרתן זהו מיתתן וכבר דברו בו המפרשים דברים רבים אבל מה שנראה הוא כי שבטים ביקשו לנסות את יוסף אם ירכל ברכילות אותם אצל אביהם ואמרו כשאכלו בשר שחוטה שאוכלים בשר אבר מן החי כדי לראות אם יוסף יאמין עליהם והם אצלו בחזקת עברינים ואם ילשין אותם לאביהם ויוסף גם זה חשב לרעה היותם מוציאים דבר איסור כזה מפיהם וברית כרותה לשפתים וזהו מאמר הקרא (בראשית ל"ז ב ב) ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם דיבתם רעה כי במבטא שפתם דברו רע ופעלו בזה און.
וזהו מ"ש במדרש (ב"ר פ' פ"ד ז) אתה מביא דיבה רעה על אחיך חייך שאני מגרה הדוב אשת פוטיפרע והיינו דיש להבין במה שבאה עליו בעלילה איך בא לשכב עמה דאיך תתכן חוצפה כזו וגם איך שייך דתתפוש בבגדו לומר שכבה עמי אבל הענין כי יוסף כאשר הפצירה בו יום יום לדחות אותה אמר לה כעת אין זמן גורם כי בני ביתו יראו וירגישו בנו אבל המתיני עד שלא יהיה אדם בבית אז אמלא חפצך ובאמת כוונת יוסף היה לדחותה בדברים ויהי היום ובאמת איש לא היה בבית ויוסף בא החדרה תפשה בו לשכב עמה כי כך היתה הבטחה שלו ולכך העיזה פניה אח"כ בא אלי לשכב עמי כי הלא כה היה מאמרו כנ"ל ואפשר כי זה אמרו חז"ל (סוטה ל"ו.
ובשבת מ"ט ע"ב) יוסף לעשות צרכיו נכנס כי ברית כרותה על שפתים הואיל ואמר שיעשה צרכיו כאשר אין איש בבית וזהו מדה כנגד מדה וז"ש אתה מביא דיבה רעה משום ברית כרותה לשפתים אף אני מגרה בך הדוב דגם שם היה ברית כרותה לשפתים.
ובזה יובן דבשביל חטא שבטים ויוסף ירדו למצרים ולכך נגאלו בזכות ד' דבטלו ד' סיבות שהיו גורמין בנזקין להוריד ישראל מצרימה ואחד היה על שתלו עיניהם בבנות ארץ תקנו ישראל שלא נתערבו בבנות ארץ ועל מה שהיו קורין לבני שפחות עבדים והיה להם לקראם בשמם דן נפתלי וכו' ולא עבדים תקנו שלא שינו שמם במצרים כדאמרינן דן על דן נפק ועל מה שהיו אומרים באכלם בשר שחוטה שאוכלים בשר אבר מן החי א"כ היה שינוי בלשונם ודיבתם רעה שאומרים על בשר כשר אבר מן החי ולכך תקנו ישראל במצרים שלא שינו לשונם ועל חטא יוסף שהלשין בעד אחיהם תקנו ישראל שלא היה בהם דילטורין ראו כמה שפת שקר ולשון תרמית מגיע וכמה נזק גורם לו ולצאצאיו אחריו עד סוף כל הדורות אשרי איש שומר לשונו מכל רע ובאמת כבר אמרו חז"ל (ערכין דף טו:) דאין תקנה להנצל מלשון הרע אלא בהתמדת התורה ושקידת בית הכנסת ובית המדרש והיינו בימי קדמונים שלא היו משיחים בבית הכנסת ובית המדרש כי אם דבר תורה ודבר מצוה אבל עכשיו בעו"ה כל רכילות ומלשינות הוא בין עמודי דגרסא ובית הכנסת שם מספרים ספורי לשון הרע וקטטות מריבות שמה ימצא הכל.
וכבר שאלו בגמרא (חולין דף ו:) על מ"ש בחזקיהו וכתת נחש נחשת למה כל המלכים הצדיקים שקדמוהו לא כתתוהו אבל הענין כי ענין תלית נחש על הנס כי היה בהם מדברים לשון הרע ולכך באו נחשים כנודע כי זהו עונש לשון הרע ישכנו נחש ולרפאות לבעלי לשון הרע צוה השם לתלות על נס נחש להורות כי קודם החטא היה הנחש בגרם המעלה כדכתיב (בראשית ג, א) והנחש היה ערום מכל חית וגו' וע"י חטא לשון תרמית ירד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא על גחונן תלך ממנו ילמדו כל בעלי לשון הרע מה שסופם יהיה ויתנו מחסום לפיהם ישב בדד וידום ולכך כל הרואה אותו יחיה ולכך לא כיתתו מפני שלא חשו להזיקו נגד תועלתו לבטל בעלי לשון הרע שהוא קוץ מכאוב יותר מכל לבטל הצלחת מלחמה וכדומה כנ"ל ולכך נמנעו מלכים לבטלו ולכתותו וכן פירש"י (במדבר כא, ט) בנחש הנחשת לשון נופל על לשון רמז לנו כי היה לבטל בעלי לשון הרע אמנם בימי חזקיהו שכבר דרשו חז"ל (סנהדרין דף צד:) וחובל עול מפני שמן שלא היה תינוק ותינוקת שלא היה בקי בחדרי תורה וא"כ אין כאן חשש ללשון הרע כנ"ל כי תקנתו של לשון הרע בתורה כנ"ל ולכך כתת נחש הנחושת.
ולכך ראו כמה גודל פגם לשון הרע ועד היכן מגיע ואמת כאשר הגיע האש התבערה וקרבו לישב שם אנשים ונשים נערים ובתולות לא יפסיקו מלדבר דברים בטלים הבלי הבלים אין בו ממש ותועלת לנפש ורוח וגויה אוי למרבה שיחה עם הנשים והלואי שיכתבו על לוח וכותלי ביתם בכל צד בכתב אשורית משנה דמסכת אבות אל תרבה שיחה עם אשה וכל המרבה גורם רעה לעצמו וסופו יורש גיהנום וזהו יותר טוב ממה שכותבים מזרח ומצד זה רוח חיים וכהנה יתר דברים בטלים הלואי שיהיה זה תמיד נגד עיניהם אוי לשוא אתם מברכים כל יום ברוך שלא עשני אשה כי מה יועיל גבר אם ילבש שמלת אשה לדבר שטות ושיחות נשים הבזאת יתהלל טוב ממנו הנפל.
והנה אחרון מכתות הנ"ל הכביד שהוא ליצנות כי באמת עיקר כת ליצים הם המבלים זמן בהבלי עולם ובתוהו זה מושב ליצים והיא תכלית עבירה וכן אמרו במדרש (שוח"ט א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים כו' וכי מאחר שלא הלך פשיטא שלא ישב אלא מצוה גוררת מצוה אם לא הלך סופו שלא ישב ועבירה גוררת עבירה אם הלך סופו לישב וכו' והזהר מליצנות שעון גדול הוא שנאמר (משלי ט, יב) אם לצת לבדך תשא עכ"ל יש להבין מה ענין להך דהזהר בליצנות וכו' להך דקודם מצוה גוררת וכו' אבל הענין כך דלהך קושיא מאחר שלא הלך וכו' יש כאן ב' תירוצים חדא דמצוה גוררת מצוה ואם לא הלך סופו שלא לישב ואין צריך עוד לומר דעבירה גוררת עבירה דאפשר דעבירה קלה אינו גוררת עבירה חמורה רק שכר מצוה יש דקלה גוררת חמורה ולכך נאמר אשר לא הלך דעי"כ סופו שלא לישב וכן י"ל לכך נאמר אשר לא הלך דעבירה קלה גוררת עבירה חמורה אבל אצ"ל דמצוה קלה גוררת מצוה חמורה רק דלכך נאמר אשר לא הלך לדיוקא דאם הלך סופו לישב ואם כן מנ"ל למדרש לדרוש תרתי עבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה אבל לתרץ זה נאמר דודאי תירוץ עבירה גוררת עבירה לחוד אינו מספיק דידוע דרשעים יותר פושעים ועונם חמור מכת חוטאים שהם בגדר שוגג וא"כ איך נאמר לדיוקא אם הלך בעצת רשעים סופו לעמוד בדרך חטאים פשיטא אם עשה החמורות פשיטא דיעשה הקלות ועבירה גוררת עבירה פירוש מקל לחמור ולא להיפך וע"כ דפירש על מצוה גוררת מצוה ושפיר אמרינן דאם הרחיק עצמו מלהתחבר לכת פושעים במרד סופו להתרחק אפילו מכת חוטאים בשוגג וא"ש אך קשה מנ"ל למדרש עבירה גוררת עבירה ולכך אמר המדרש הזהר מליצנות שעון גדול הוא דכתיב אם לצת לבדך תשא והוא יותר חמור מכת החוטאים וא"כ איך שייך מצוה גוררת מצוה אם לא התחבר לכת חוטאים שלא יתחבר לכת ליצנים פשיטא אין זה גוררת דאם הוא זהיר אפילו מהתחברות של כת שוגגים איך יתחבר לכת מזידים שעונם חמור כמו ליצנים וע"כ צ"ל דגם על עבירה גוררת עבירה מוסב הקרא ושפיר נאמר אם הלך בעצת ודרך שוגגים סופך לבוא במושב ליצים שעונם ועונשם חמור כי עבירה גוררת עבירה ותרתי שמעינן מהך קרא דאשרי מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה וא"ש.
ולכך ראו כמה גדולה עבירת ליצנות עד שבשאר עבירות רבים נתפסו עמו בעונשו ומשאו הקשה לאחד נוח לשנים אבל בלשון הרע העון על עצמו לבד דכתיב אם לצת לבדך תשא והנה בעו"ה ענין צרעת הזאת פרחה בכל מחנה עברים לישב יום יומיים בטל במושב ליצים ושיחה בטילה והאיש אשר יודע להתל בבני אדם לתלות לו דופי ולגלות מומו בלשון חכמה להרע ולהתלוצץ בו ואפילו בתלמיד חכם לעשות עצמו מוכיח ולהרים קולו כמוני או שאר מוכיחים ותלמידי חכמים וכהנה בכל דברים האיש הזה חכם יקרא ומובלע בין אנשים ובאמת יפה אמרו עליו היותו מובלע בין אנשים כבלע קרח יבלע חיים שאולה אוי המבלים זמן בהבלי עולם.
מעידני עלי שלא יחשב בכל ימי חיי הבלי שום זמן מהזמנים כ"כ ליקר וחפצי בו כמו שעה שתים אלו שאני דורש לכם דברי תוכחת מוסר דזהו חלקי וחפצי וישעי מכל הימים אשר אני חי על האדמה כי במה יתרצה עבד נבזה וחדל אישים כמוני אשר מריתי דבריו ויקום בי כחשי אם לא בעשות כזה להשיב רבים מעון ואולי אבנה גם אנכי וירצה ה' פעלי וכן גם אתם השליכו רוע שאור המכאוב וסילון הממאיר לבלות תכלית ויקר הנבראים שהוא הזמן בתוהו והבל לא כן חלק יעקב יש לנו תורת אמת ומשפטים צדיקים להתמיד בהם החכם בחכמתו ואיש כפי מדעו כן ימצא ודדי בינה ירוהו כל עת ומה זה לילך בטל ולהתלוצץ הלא כל שעתא ורגע יחשוב כאילו הוא אחרון.
והנה כל ד' מדות הללו חשמ"ל כבר אמרו חז"ל (חולין דף קט:) כל מה דאסר לן רחמנא שרי לן כנגדו וכן הדבר דמותר להחניף לרבו למען ילמד עמו תורה ולהחניף לאב ואם למען יהיה להם לנחת ותענוג ושקר כבר אמרו ג"כ חז"ל (יבמות דף סה:) דברים דמותר לשנות בהם וכן מפני דרכי שלום לשון הרע כבר אמרו (ירושלמי פאה פ"א ה"א) מותר לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקת וכן ליצנות כבר אמרו (מגילה דף כה:) כל ליצנות אסורה בר מליצנות דעכו"ם אמנם במדת גאוה לא מצינו מקום דמותר בו כי כבר אמרו (סוטה ה) לא מיניה ולא מקצתיה אבל יש גאוה דמותרת ונאה להתגאה לאדם בה והוא דרך משל.
מלך שולח בנו למרחוק ומתנכר לבל יכירו בו היותו לבן מלך רק כאיש כפרי וחקלאי אבל המלך דואג אולי בן המלך ג"כ ברוב ימיו בהילוכו ודיבורו כחקלאי ישכח היותו באמת בן מלך וינהג כמנהג כפריים להשתכר להתגאל בדברי שטות בכן צוה עליו המלך לזכור כל יום בפעם אחת היותו בן מלך כדי שיזכור מנהג הראוי לו ולמולדתו ומולדת בית אביו.
וכן הדבר נשמתינו ממקור עליון ממחצב נפלא ויקר עד למאוד רק היא מתנכרת ותרד מכבודה לעולם הזה כאיש חקלאי וכקל שבגשמיים ואם בן אדם ישכח היותו בן מלך מלכים ברוך הוא וחושב כפי אשר מתנכר באמת כן הוא יתנהג במנהג גשמי בכל דבריו וכחקלאי אבל חובה עליו לזכור בכל עת כי בן מלך גדול ונורא אנחנו ולא יאות לנו לנהוג כמנהג פחותים הראויים לכפריים וזוהיא תכלית מחלתינו שאנו שוכחים שורש נשמתינו ממקור נורא ונשגב ובזה אנו ענוים ביותר אין אנו חסים על כבודינו וכבוד נשמתינו ומתגוללים בטיט בראש כל חוצות כאחד מכפריים המשתכרים כן אנו מתגוללים בטיט והבל הגשמי ויותר טוב שנתגאה לנהוג סלסול בעצמינו ולומר אנחנו בן מלך מלכים ברוך הוא ולא נאות לנו לפי כבודינו להתנהג כמעשה שאר העכו"ם ממשפחות האדמה וראוי לנו להתנהג כפי שרשנו וכראוי להיות גדולים במעשה בתכלית ההבדלה וריחוק מן יתר בני אדם למען יכירו וידעו כי לא כצורם צורנו גאוה כזו מותרת דזוהיא גאוה הנרצית מה' שיזכור כל היום בכבודו ובמעלתו להתנהג עצמו בו כפי הנאה להתנאות לערכו ערך גבוה עליו וכבר אמרתי פעמים אם יזכור אדם מעלת ישראל היותו נשגב ממלאכי השרת איך יתכן לו לעסוק בהבלי עולם ולילך בתר תאוה הלא יבוש מעצמו ויאמר אנכי כי נשגב ממלאך ואני מגואל במעשי ומלאכי השרת הם כולם אהובים וברורים זכאים.
וכבר אמרו בגמרא (שבת דף פח:) כשעלה משה למרום לקבל התורה אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו אמר הקב"ה לקבל התורה בא אמרו חמדה גנוזה יש לך מן תתקע"ד דורות ואתה מבקשה ליתנה לישראל מה אנוש כי תזכרנו כו' אמר הקב"ה למשה השב להם תשובה והשיב כתיב בתורה אשר הוצאתיך ממצרים כלום למצרים ירדתם עבודה זרה יש בכם עכ"ל והגמרא תמוהה להבין איך נעלם מהם דברי משה כי מה שייכי להם קיום התורה הגשמית ומה היא השאלה מתחלה והתשובה מה לילוד אשה בינינו וכי לא ידעו שבא לקבל תורה ומה דייקו אם היא חמדה גנוזה או לא.
אבל הענין נראה כי באמת עבודת ה' שלנו לקבל התורה בכללים ופרטים היותינו בגדר הגשם והבחירה אל עבודת מלאכי מעלה אינו שייך כמאמר משה ע"ה בקיום התורה שלנו רק עבודתם לשליחות המקום כדכתיב (תהלים קג, כ) ברכו ה' כל מלאכיו וכו' עושי רצונו וא"כ מלאכי השרת ידעו כי התורה שייכת לבני אדם אבל הם יהיו שלוחים לכך ליתנם לבני אדם כי זהו חלק עבודתם בשמים ממעל להיותם שלוחים למקום וזהו עבודתם ולכך בראותם שמשה עלה וחשבו שהוא יהיה שליח להוליך התורה מקב"ה לישראל טענו כי משה נוגע בשלהם ולהם שייכת השליחות ולמשה קיום התורה היותו בני אדם בעל בחירה ובזה יקנה שלימות אבל הם יקנו שלימותם בשליחותם וע"ז השיב הקב"ה לקבל תורה בא לא הוא השליח רק הוא מקבלו בעצמו ומידי לידו ניתנה לשמור ולעשות כי הוא עיקר המקבלו כמאמר הגמרא (נדרים לה) לא ניתנה תורה אלא למשה ואין כאן שליחות כלל.
וע"ז חזרו לטעון כי כבר אמרו מלך שנותן מתנה פחותה למען תהיה נחשבת ליקר ומעלה ניתנה על ידיו בעצמו וא"כ אע"פ שהדבר הניתן בעצמותו אין כ"כ מעלה מ"מ לרוב מעלתו שהגיע לו מיד המלך בעצמו ליקרת הנותן דבר קטן לדבר גדול יחשב כי המלך חפץ ביקרו אבל אם נותן דבר יקר ונחמד אין המלך מקפיד ליתנו מידו ממש כי הדבר בעצמותו חשוב ונשגב והוא הדבר שטענו מלאכי השרת אילו התורה בעצמותה אינה יקרה ונחמדה ראוי לך ליתנה בעצמן ולא ע"י שליח להגדיל יקר התורה אבל להיותה חמדה גנוזה כל חפציה וכל דבריה יקרים וא"כ אין צריך לפאר הזה להיותה נתונה מידך ממש ובלא"ה היא בעצמה כלי חמדה ולמה אתה ניתנה לבשר ודם מה אנוש וכו' אין זה כבודך כי אם תנה הודך בשמים להמלאכים עושי רצונך והם יהיו שלוחים להביאם לבני אדם לצוות עליהם בשמך לקיים התורה.
ואמר ה' למשה להשיבם ואמר משה אמת הטענה זה היה מהטענה אם אתם חשובים מבני אדם א"כ לא נאות למלך מלכי המלכים לתת תיכף לידם כי אם ראוי שתהיו אתם אמצעי בינותינו אבל באמת ישראל יקרים מכם והביא ראיה לזה כי כבר נודע מ"ש בזוהר (ח"א קיז) כי במצרים לא היתה הגאולה ע"י מלאך ושליח כי אם על ידי הקב"ה בעצמו כי כך היתה הטומאה במצרים וסטרא דמסאבא אילו היה בא שם מלאך היה נשתקע בטומאה ח"ו והיה מוגשם בגשם העכורי ולכך לא שלח שם מלאך ועם כל זאת ישבו ישראל שם ימים רבים ויצאו במעלתם לא נטמאו ולא נתגאלו בתועבותם והרי זה אות ומופת כי נשגבה מעלתם ממלאכי השרת.
וזו טענת משה כלום למצרים ירדתם הלא לא היה אפשר לכם וכן כל המצות אילו היו שייך בכם כבר עברתם עליהם אילו היה בכם יצר הרע והייתם בעלי בחירה כאשר קרה לבני אלהים שנפלו קודם המבול ולא עם ה' קדושים כובשים חומר המכאוב ובוחרים בטוב וא"כ נבחרו ישראל מן מלאכי השרת ולכן ראוי לנו לקבל תורה מיד הקב"ה וחביבין ישראל שלא הוצרכו לשליח כלל מזה תראו כמה גדולה מעלת ישראל ומה יקרה חביבותם בעיני הבורא וכן ראוי לאדם לבל יתנהג בדרכים הללו וללכת בו כאשר יזכור כמה חביב בעיני מלך עליון וכי תהיה חביבותו בשביל שישב כל היום במושב לצים וכדומה הלא זה ראש דברי קראוהו אל ה' בהיותו קרוב כי קרוב ה' לישראל מאד וזהו מאמר הגמרא (פסחים נו) בשעה שמת יעקב בקש לגלות הקץ נסתלקה ממנו השכינה אמר שמא ח"ו יש בכם פסול פתחו ואמרו שמע ישראל וכו' מיד אמר בשכמל"ו כו' וקאמר הגמרא אנן איך נעבד נאמרה לא אמרה משה כו' התקינו שיאמרו בלחש ומביא בגמרא משל לבת מלך כו' כך נאמרה יש לנו גנאי לא נאמרה יש לנו צער כו' ויש להבין למה אמר יעקב ולא משה ולמה יש לנו צער בהעלמו וגנאי באמרנו אבל הענין כי אמרו (חולין דף צא:) חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת כי מה"ש מזכירין השם אחר ג' תיבות וישראל אחר ב' תיבות ישראל אומרים בכל יום ומה"ש פעם אחת בשבת ואמרי ליה פעם אחת בחדש אמרי ליה פ"א בשנה ואמרי ליה פ"א ביובל ומה הענין הך ואמרי ליה.
אבל הענין כפי קרבתם להקב"ה כן ענין הזכרת השם ואמירת השירה וישראל דבקים בה' וקרובים למאד לה' אומרים אחר ב' תיבות ובכל יום וכן אמרו בגמרא (חולין שם) אופנים אומרים ג"כ אחר ב' תיבות ברוך כבוד ה' ממקומו היותם דבוקים במרכבת ה' וקרובים לה' אבל מלאכי השרת שאינם קרובים אחר ג' תיבות ומה"ש היותם רחוקים אומרים שירה פ"א בשבת והיותם רחוקים יותר פ"א בחודש וכן כולם מדרגות מדרגות כפי יותר ריחוקם יתמעט ויתרחק זמן שירתם וכל האמרי ליה בגמרא המה באמת כפי מרחקם ומדרגותם מן כבוד ה'.
וכבר נודע בפוסקים (בשו"ע או"ח סימן כ"הסעיף ה'בהגה ועוד בסימן ר"ו ס"ו) כי המזכיר השם לבטלה ח"ו חייב לומר בשכמל"ו ולכך יעקב שראה שנסתלקה ממנו השכינה וא"כ רחוקים מהשכינה והשבטים לא ידעו זאת וחשבו שיש כאן השריית השכינה כפעם בפעם ואמרו שמע כו' והזכירו השם אחר ב' תיבות והרגיש יעקב בזה וחשש אולי לא הזכירו השם כדין להיות כאן הסתלקות השכינה ולכך פתח ואמר בשכמל"ו כדין המזכיר שם שמים שלא כדת אבל בימי משה שהיתה השריית השכינה וכבוד ה' במחנה יפה הזכירו אחר ב' תיבות ולא חששו לומר בשכמל"ו ואנן בגולה מסופקים אי נסתלקה שכינה או שוכנת אתנו בגולה כדכתיב (ויקרא טז, טז) השוכן אתם בתוך טומאתם וכביכול הוא אסור בזיקים כנודע ולכך אנו מסופקים אי לומר בשכמל"ו או לא ולכך היטיבו אשר אמרו כמשל בת מלך כו' נאמרה יש לנו גנאי כי מורה הסתלקות השכינה מאתנו וה' סר מעלינו לא נאמרה יש לנו צער אולי באמת נסתלקה השכינה והזכרנו השם שלא כדת ולכך תקנו לומר בחשאי לבל יהי לבוז בפומבי.
מכל זה נלמד כמה קרוב אלינו ה' ולכך אמרתי קראו אל ה' בהיותו קרוב וכי יעלה על דעתכם אם נלך כל היום בבטלה ושיחה של שטות ואצ"ל בדברים המתועבים לשון הרע נבול פה ושיחת נשים וכדומה ליצנות גנות חבירו מתכבד בקלונו ולאח"כ נבוא לבית הכנסת להתפלל שיהיה ה' קרוב אלינו בקראנו אליו הלא בלי ספק סר צלו מאתנו ושב מאחרינו בעו"ה ולעומת זה אם עסקנו כל היום בדברי חפץ ה' הן בתורה ויראה הן במשא ומתן באמונה הכל לשם שמים ושמירת הדיבור לבל יהיה לבטלה ודאי שירצה ה' מעשינו וטרם נקרא הוא יעננו כי קרוב ה' לנו למאד.
בבקשה מכם שובו אל ה' טרם יבואו ימי רעה ובאמת יום אתמול יום צרה כזה הוא בכלל ימי רעה ולכך בדרך רמז נאמר בפסוק (יחזקאל כד, ב) בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה ופירוש הרד"ק שם היום היינו יום בשבוע ועצם היום יום החדש יו"ד לחדש טבת ויש להבין מה ביקש זה לכתוב יום בשבוע הלא אין נפקא מינה בו ואנו מתענים תמיד יום החדש ואין קפידא אם מכוון בימי השבוע כאשר היה אז וכמ"ש הרד"ק בעצמו דלא מצינו בשום מקום הזכרת יום השבוע רק הכל בימי חדש אבל להיות כי היה בעו"ה בעשור לחודש עשירי כדכתיב א"כ ט' חדשים אילו היו כולם מלאים הם ר"ע ויו"ד ימים מחדש טבת ר"פ צא מהם חמשה ימים שהיו בהם חדשים חסרים הוא רע"ה בעו"ה ביום רעה קרה לנו שצר צר ואויב על ירושלים אך בט' חדשים מן ניסן עד טבת לפעמים חשוון מלא וא"כ אינם חסרים רק ד' ימים ואינו מכוון מנין רע"ה רק רע"ו אבל באמת כפי חשבון מולדות היה אז חשוון חסר וקרה מנין רע"ה וזהו לדעת אם חשוון חסר אבל מפני שחל עשירי בטבת באותו זמן בימי שבוע מזה ניכר אם היה חסר או מלא ולכך צווהו לשום ג"כ מזכרת לימי שבוע כי בו יובחן מנין המדוקדק בימי רע"ה קרה רעה וצרה לישראל בעו"ה ולכך יש לנו לירא מימי רעה ולשוב אל ה' בכל נפשנו כי באמת כבר אמרתי ישראל קדושים עד מאד וכפלח הרמון רקתך וכולם צדיקים.
וזהו הענין בכוונת הדבר במה שהתחלתי לומר על הגמרא פירוש אחר אבל זהו הוא יותר קרוב לאמת שכוונת הגמרא היא כך במה שאמרו (סנהדרין קיא) כי הקב"ה אמר ארך אפים אף לרשעים ומשה אמר לצדיקים ורשעים יאבדו וא"ל הקב"ה חייך דתצטרכת ליה בימי מרגלים (שם ליתא רק משמעות פשט הסוגיא כך הוא) אמר משה ועתה יגדל כו' כאשר דברת וכבר דייקתי לעיל מה שייך בצדיקים ארך אפים גם למה אצטריך ליה במרגלים ולא בעגל ויתר חטאי ישראל ועוד יש לדקדק למה היה משה כ"כ אכזרי על רשעים הלא טוב לנו להתפלל עבורם ומכ"ש משה שהיה איש חמלה היותו שלם בכל מיני מעלות שיתארו לאדם השלם אבל הענין כך כי כל ישראל בכלל נקראים צדיקים כמש"ל פושעי ישראל מלאים מצות כרימון הלא עינינו רואות בחורבן עיר כלילת יופי פראג אשר ממש חובה להזכירה בכל דרוש ודרוש מבלי להתעלם על שוממות כרכא דכולה ביה חכמים וסופרים בני ישראל היקרים יצאו נדודים ודחוים מארצם ולא יפקד מהם איש בשום אופן תודה לאל ועמדו ממש בנסיון על קידוש השם ולכן כל ישראל בתואר צדיקים אבל האינם מאמינים הם בתואר רשעים זרע מרעים בנים משחיתים.
ולכן כששמע משה כי ה' אמר שמאריך אף לרשעים היטב חרה לו עד למות שה' יאריך אף לאינם מאמינים לכך אמר לו ה' כי הוא יצטרך לו ולכך לא צריך ליה בעגל כי שם לא היה אריכות אף לרשעים כלל כי אם לישראל אבל במרגלים שלרוב בקשת משה לא נגזר על דור מדבר תיכף מיתה כי אם שהאריך אפו מ' שנה יום לשנה ויהיו במדבר מ' שנה וכבר שלם עון אמורי וכנענים יושבי ארץ תיכף במתן תורה דכתיב (בראשית טו, טז) כי לא שלם עון האמורי עד הנה ומבואר כי אז שלם עון אמוריים ובשביל ישראל שהיו במדבר מ' שנה גם להם נארך עונם מ' שנים שהיו יושבים שקט ושאנן ואין מחריד הרי שהאריך לרשעים אפו מ' שנה והיינו בשביל צדיקים כדי להאריך להם אף האריך לרשעים ג"כ וזהו חייך שתצטרך לו כי לולי שהאריך אף לרשעים לא היה אפשר להאריך צדיקים ישראל מ' שנה במדבר לכך אמר כאשר דברת.
ולזה צדיקי עליון היטיבו דרככם וקראו אל ה' כאשר קרוב לנו ונחדל הרע כי קרוב לנו הדבר מאד לעשותו כדבר ששרשו טוב בקל יכול לחזור לשרשו ולהסיר המקרים וכל הקוצים וכן אנחנו שרשנו טוב ומקור טהור וקדוש עלינו לעזוב דרך רשע ולעבוד ה' בכל לבב והוא יחדש לנו אמר כאשר דברת ישע ובא לציון גואל אמן ואמן