טור אבן העזר קטז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן קטז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

הנושא אשה בעבירה, כגון חייבי לאוין דתפסי בהו קידושין, כמו אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, או פצוע דכא שנשא ישראלית - אם הכיר בה, יש לה עיקר כתובה ותוספת כל תנאיה.

ומיהו מזונות אין לה אלא אחר מיתת הבעל, כגון שלא הספיק להוציאה עד שמת, אבל בחייו אין לה, לא מיבעיא בעודו לפנינו דהא בעמוד והוצא קאי ואי יהיב לה מזונות שמא תתעכב אצלו, אלא אפילו הלך למדינת הים ולותה ואכלה אינו חייב כלום. והרמב"ם כתב שאם לותה ואכלה חייב לשלם, ואני תמיה על דבריו דבהדיא מסיק בגמרא שהוא פטור בלותה ואכלה.

לא הכיר בה - אין לה מנה ומאתים, אבל תוספת יש לה, ואין לה שום תנאי מתנאי הכתובה ואפילו מזונות אחרי מותו, ואינו חייב בפרקונה ואפילו הכי אינו משלם פירות שאכל משלה, ואפילו אם הם עדיין בעין כגון שלקוטים ומונחים אצלו אינו צריך ליתנם לה.

נכסים שהכניסה לו - אם הם בעין, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל תטלם. ואם אינן בעין כגון שנשתמש בהם ובלה אותם, של נכסי מלוג צריך לשלם, ושל נכסי צאן ברזל אינו צריך לשלם.

והרמב"ם כתב דחייבי עשה, כיון שאיסורן קל אפילו אם הכיר בה דינם כחייבי לאוין שלא הכיר בה.

ודין אילונית כדין אלו, שאם הכיר בה יש לה הכל, ואם לא הכיר בה אין לה עיקר כתובה ותנאיה אבל יש לה תוספת ובלאותיה הקיימין בין של מלוג בין של צאן ברזל, ואפילו שאינן קיימין של מלוג חייב לשלם, אלא שבזה חלוקה מהם שחייב במזונות בהכיר בה אפילו בחייו.

והנשאת לשני ולא היו לה בנים וניסת עוד לשלישי ולא היו לה בנים, דינה כיוצא באלו.

והנושא באיסור דרבנן כגון שנייה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה אין לה מנה ומאתים, ולא מזונות לא בחייו ולא אחרי מותו, ואינו חייב לפדותה ואוכל פירותיה, אבל תוספת יש לה, ונכסים של נכסי מלוג מה שהן בעין תטלם ושאינן בעין אין מוציאין מידו, ושל צאן ברזל אפילו שאינן בעין חייב לשלם לה.

והרמב"ם כתב דאילונית וחייבי לאוין שהכיר בה וחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה ושנייה, דינן כשאר נשים, נכסי צאן ברזל חייב לשלם אפילו ליתנהו, ונכסי מילוג אי איתנהו שקלה ואי ליתנהו אינו חייב לשלם, ואילונית וחייבי לאוין שלא הכיר בה, נכסי צאן ברזל אי איתנהו שקלה ואי ליתנהו אינו חייב לשלם. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.

קטנה היוצאת במיאון, אין לה מנה מאתים אבל יש לה תוספת, וחייב לזונה ולפדותה כל זמן שהיא תחתיו, ואוכל פירותיה. אבל אם הלך למדינת הים ולותה ואכלה למזונותיה או לפדיונה ואחר כך מיאנה, אינו חייב לשלם אף על פי שאכל פירותיה, ואפילו הן בעין עדיין שלקטן ומונחים ברשותו אינו נותנן.

וקטנה היוצאת בגט, דינה כגדולה היוצאת בגט.

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הנושא אשה בעבירה כגון חייבי לאוין דתפסי בהו קידושין כמו אלמנה לכ"ג וכולי בסוף פרק אלמנה ניזונת (דף ק:) תנן אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין יש להם כתובה ובגמרא (קא:) אמר ר"י דאם הכיר בהן יש להם כתובה לא הכיר בהן אין להם כתובה ותניא כוותיה ורב הונא דהוה פליג עליה איתותב וכתבו הרי"ף והרא"ש הילכתא הכיר בהן יש להם כתובה בין מנה בין מאתים בין תוספת ויש להם פירות ומזונות ובלאות דכיון דאית להו כתובה אית להו נמי תנאי כתובה ומזונות דאית להו ה"מ לאחר מיתה דלא הספיק להוציאה עד שמת אבל בחיי הבעל כיון דבעמוד והוצא קאי לית לה מזונות דכי אמרינן אית להו אתיין לאיעכובי גבייהו דהכי אסיקנא בפרק יש מותרות (פה.) לא הכיר בהן אין להם כתובה מנה מאתים ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות אבל תוספת יש להן כשמואל ובלאות דאמרן דלית להו מסתבר לן דכיון דדינא דידהו כדין האילונית ודינא דאילונית דלא הכיר בה אי איתנהו לבלאות אידי ואידי אית להו בין נכסי מלוג בין נצ"ב ואי ליתנהו נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה נצ"ב דלאו ברשותה קיימי לית לה הני נמי כיוצא בה עכ"ל: ומ"ש רבי' אבל בחייו אין לה ל"מ בעודו לפנינו וכולי אלא אפי' הלך למ"ה ולותה ואכלה אינו חייב כלום בפרק יש מותרות (דף פה) בעא מינה רבי יוחנן מרבי אלעזר הכי ואהדר ליה דלית להו וכ"פ הרי"ף והרא"ש:

ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפכ"ד מה"א ומה שתמה על דבריו דבר פשוט הוא שיש לתמוה עליו וגם הר"ן כתב בפרק אלמנה ניזונת שלא נראו בעיניו דברי הרמב"ם בזה ויש לתמוה על הראב"ד שלא השיגו בזה וה"ה כתב ליישב דעת הרמב"ם ומ"מ כ' לענין הדין שכדברי הרי"ף נראה עיקר ומ"ש גבי לא הכיר בה שאע"פ שאין לה כתובה יש לה תוספת פירש"י משום דתוספת מתנה בעלמא הוא דיהיב לה בחיבת ביאה וז"ל הרמב"ם בפכ"ד ולמה אין להן עיקר ויש להם תוספת העיקר שהיא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר אבל תוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנתה לו הנאתה והרי היא עומדת לפניו אבל התורה אסרה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמים לה להאסר אלא אסורה היתה מקודם עכ"ל:

ומ"ש ואינו חייב בפרקונה כבר נתבאר שאין לה שום תנאי כתובה ופירש"י אהא דקתני גבי אילונית אין לה דין פירות והוא פרקונה שתקנו חכמים תחת פירות נ"מ שהוא אוכל אין לה ואם נשבית אינו חייב לפדותה דתנאי כתובה ככתובה וכיון דאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה:

ומ"ש ואפ"ה אין משלם פירות שאכל משלה ואפי' הם עדיין בעין כגון שלקוטים ומונחים אצלו וא"צ ליתנם לה כ"כ הרא"ש בס"פ אלמנה ניזונת אהא דתנן גבי ממאנת ואילונית אין לה פירות ונתבאר בגמ' שדין אלמנה לכ"ג ודין אילונית שוין זה נ"ל שהיה דעת רבינו שכתב כן אבל יש לתמוה עליו שלא כתב כן הרא"ש אלא בממאנת מפני מה שהוקשה לו בה אבל באילונית ובאלמנה לכ"ג מנין לנו שיהא הדין כן והרמב"ם כתב בפרק כ"ד כשכופין אותו ומפרישים ביניהם אין מוציאין מן הבעל פירו' שאכל וגם הרי"ף כתב אמתני' דקתני ולא פירות ירושלמי ולא פירות שאינה יכולה להוציא ממנה פירות שאכל:

ומ"ש גבי נכסיה שהכניסה לו כבר נתבאר בסמוך בדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל וכך מפורש בגמרא ס"פ אלמנה ניזונת (דף קא.) גבי אילונית אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה ואי דליתנהו נ"מ דברשותה קיימי אית לה נצ"ב דלאו ברשותה קיימי לית לה:

ומ"ש ואם אינם בעין כגון שנשתמש בהם ובלה אותם היינו לומר דבכה"ג הוא דחייב לשלם בנ"מ אבל אם נגנבו או אבדו אינו משלם כלל בנ"מ ולגבי נצ"ב הוי רבותא דאפי' בכה"ג אינו חייב לשלם וכ"ש כשנגנבו או אבדו אבל אין כן דעת הרמב"ם שכתב בפכ"ד היתה אילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה כל מה שנגנב או אבד או בלה או שנשאר מנצ"ב אין הבעל חייב לשלם שהרי היא נתנה לו רשות להיותן אצלו וכל מה שאבד או נגנב מנ"מ חייב לשלם היפך מכל הנשים מפני שאין שם אישות גמורה לא זכה בנ"מ ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם דחייבי עשה כיון שאיסורן קל אפי' אם הכיר בה דינם כחייבי לאוין שלא הכיר בה הוא בפכ"ד ובביאורי להרמב"ם כתבתי קצת סמך לדבריו ואין כאן מקום להאריך:

ודין אילונית כדין אלו שאם הכיר בה יש לה ואם לא הכיר בה אין לה עיקר כתובה ותנאיה וכולי משנה בס"פ אלמנה ניזונת (דף ק:) הממאנת והשניה והאילונית אין להם כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ואם מתחלה נשאת לשם אילונית יש לה כתובה ובגמרא (דף קא:) אין להן כתובה אמר שמואל ל"ש אלא מנה ומאתים אבל תוס' יש להן וגבי הא דתנן אין להן בלאות אמרו בגמ' אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה ואי דליתנהו נכסי מלוג דברשותה קיימא אית לה נצ"ב דלאו ברשותה קיימא לית לה:

ומ"ש אלא שבזה היא חלוקה מהם שחייב במזונות בהכיר בה אפי' בחייו כ"כ הר"ן להדיא בפ' אלמנה ניזונת במתני' היתומה והשניה והאיילונית כו' וז"ל ואם מתחלה נשאה לשם איילונית יש לה כתובה וה"ה למזונות פירות ובלאות שיש לה דין אשה גמורה עכ"ל עוד שם קודם לזה כתב ואיילונית נמי אפשר דבלותה ואכלה קאמר דאי לאחר שנמצאת איילונית פשיטא דלית לה ואי ביושבת תחתיו לאחר שהכיר בה אמאי לית לה הרי היא כמי שנשאה תחלה לשם איילונית שיש לה מזונות ע"כ:

ומ"ש רבינו והנישאת לשני וכו' ונישאת לג' וכו' דינה כיוצא באלו כ"כ הנ"י פ' הבא ע"י גבי הא דת"ר נישאת לראשון ולא היה לו בנים וכו' לג' לא תנשא ואם ניסת תצא בלא כתובה כתב שם וז"ל תצא בלא כתובה ומיהו גיטא בעיא אע"פ שלא הכיר בה וכו' ואם הכיר בה אפי' כתובה גביא דהא ידע ואחיל ופשיטא דלא גרעה מאיילונית ובאיילונית נמי אם הכיר בה יש לה כתובה עכ"ל וה"ה ודאי דלכל שאר דינים הנאמרים בסימן זה שדינם כאיילונית לפחות:

והנושא באיסור דרבנן כגון שניה בין הכיר בה בין לא הכיר בה אין לה מנה ומאתים ולא מזונות וכו' בפרק יש מותרות (דף פד) תנן שניות מד"ס אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונו' ולא בלאות וכופין אותו להוציא וכתבו הרי"ף והרא"ש בס"פ אלמנה ניזונת שניה ל"ש הכיר בה ול"ש לא הכיר בה אין לה כתובה מנה ומאתים אבל תוס' יש לה ולא בלאות של נכסי מלוג בדליתנהו אבל איתנהו אית לה ונצ"ב בין איתנהו בין ליתנהו אית לה כדרב כהנא דאמר קנסו רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידיה ומנ"ל דשנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה חד דינא הוא דאית לה חדא מדמפליג תנא באיילונית ולא מפליג בשניה מכלל דשניה ל"ש הכי ול"ש הכי אין לה כתובה ועוד דגרסינן פרק יש מותרות (דף פה.) ת"ר אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה פירות מזונות בלאות שניות מד"ס אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות וכבר קי"ל הא דקתני אלמנה לכ"ג יש לה כתובה בשהכיר בה אבל לא הכיר בה אין לה כתובה אבל תוספת יש לה מדאלמנה הוא דיש לה כתובה בשהכיר בה שניה נמי דפליג בדידה בשהכיר בה וקתני אין לה כתובה ואי הכיר בה אין לה כתובה כל שכן לא הכיר בה עכ"ל:

ומ"ש אין לה מזונות לא בחייו ולא אחר מותו נלמד מברייתא דבסמוך דגבי מאי דקתני אלמנה לכ"ג יש לה מזונות קתני דשניה אין לה מזונות וכבר נתבאר דאלמנה לכ"ג לית לה מזונות אלא לאחר מותו אבל לא בחייו וא"כ בההיא גוונא דקתני גבי אלמנה לכ"ג דיש לה מזונות דהיינו לאחר מיתה קתני בשניה דאין לה מזונות וכיון דלאחר מותו אין לה מזונות כ"ש בחייו דהא בעמוד והוצא קאי וכ"כ הרא"ש בס"פ אלמנה ניזונת וכתב הרמב"ם בפ' כ"ד ולמה לא חלקו בשניה בין הכיר בין לא הכיר אלא אמרו אין לה עיקר כתובה בכל מקום מפני שהיא מד"ס עשו בה חיזוק אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין והכיר בה או אחד מחייבי עשה בין הכיר בה ובין לא הכיר בה יש לה כתובה שחייבי לאוין שהכיר בה רצה ליזוק בנכסיו וחייבי עשה איסורן קל עכ"ל ומה שנתן טעם לשניה מפני שהם מד"ס וד"ס צריכין חיזוק היינו כרבי דאמר הכי בפרק יש מותרות ואע"ג דרשב"א פליג עליה התם ואמר טעמא אחרינא הא קי"ל הלכה כרבי מחבירו ודע דהתם בברייתא מסיים דבר אחר זו הוא מרגילה וזו היא מרגילתו ופירש"י זו הוא מרגילה אלמנה לכ"ג וכו' הוא מרגילה ומסיתה להנשא לו וזו שניה כיון דלאו איהי מיפסלה ולא זרעה מיפסל ולא מפסידה מידי בביאתו היא מרגילתו דאשה רוצה להנשא יותר מן האיש ואיכא בגמרא תרי לישני איכא דאמרי רשב"א קאמר לה ואיכא דאמרי רבי קאמר לה וחלוצה קשיא ליה והא חלוצה דרבנן ואית לה כתובה הדר אמר כיון דפסיל לה מדרבנן זו הוא מרגילה וזו היא מרגילתו ורבינו שכתב בתחלת הסימן חלוצה בהדי גרושה וקאמר דיש להם כתובה כלישנא דמתני' נראה שסובר דקי"ל כלישנא בתרא אבל הרמב"ם בפרק כ"ד לא כתב טעם זה דזו הוא מרגילה וכו' וכתב סתם דין חייבי לאוין ולא הזכיר דין חלוצה כלל נראה שהוא ז"ל סבור דחלוצה הואיל והיא מד"ס דינה כדין השניה והא דקתני לה במתני' בהדי גרושה וקתני דיש להן כתובה י"ל דאשגרת לישן הוא שכן דרך בכל מקום לשנות חלוצה בהדי גרושה ולא משום דדינם שוה לענין זה ב"ה א"נ מתני' דיהבה טעמא דזו היא מרגילתו לא קי"ל כוותיה: וטעמו משום דלישנא דרשב"א קאמר לה ורבי לא קאמר אלא טעמא דד"ס צריכין חיזוק בלבד וא"כ חלוצה שהיא מד"ס ע"כ דינה כדין השניה וכיון דספיקא דלישני הוא מספיקא לא מפקינן ממונא:

והרמב"ם כתב דאיילונית וחייבי לאוין שהכיר בה וכו' דינם כשאר נשים וכו' וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה לא הבנתי דברי רבינו בזה דאין שום חילוק בין דברי רבינו משה ב"מ לסברא ראשונה כלל שהרי בחייבי לאוין שהכיר בה לא חילק בינם לשאר נשים אלא במזונות בחייו ואיילונית כבר כתב כדין אלו שאם הכיר בה יש לה הכל ובשניה בין הכיר בין לא הכיר כ' דלענין נכסים שאינם בעין צ"ב חייב לשלם ומלוג פטור וזהו דין כל הנשים וחייבי לאוין ואיילונית שלא הכיר בהם כ' דלענין נכסים שאינם בעין מלוג צריך לשלם וצ"ב פטור ובשניה כתב דבין הכיר בין לא הכיר לענין נכסים שאינם בעין צ"ב חייב לשלם מלוג פטור וכך הם דברי הרמב"ם ממש ואע"פ שכשהעתיק רבינו דברי הרמב"ם גבי איילונית וחייבי לאוין שלא הכיר בהם השמיט דין נכסי מלוג שאינם בעין ממילא משמע דכיון דכתב דצ"ב אינו חייב א"כ במלוג חייב וכן מבואר בדברי הרמב"ם בהדיא ורבינו איפשר שקיצר במובן מ"מ קשיא היאך כתב שיש כאן חילוף סברות ואין לומר דקאי אמאי דכתב גבי חייבי לאוין שלא הכיר בהם דנ"מ שאינם בעין דצריך לשלם כגון שנשתמש בהם ובלה אותן דמשמע הא נגנבו או אבדו אינו חייב והרמב"ם סובר דאפי' נגנבו או אבדו חייב דא"כ לא היה לו לסתום דבריו לעיל אלא ה"ל לכתוב בהדיא דאם נגנבו או אבדו פטור ועוד דמה שהביא מדברי הרמב"ם אינו ענין לזה והיה ראוי להביא מ"ש בהדיא שאם נגנבו או אבדו חייב לשלם ולכן דברי רבינו בזה צ"ע:

קטנה היוצאת במיאון אין לה מנה ומאתים אבל יש לה תוס' וכו' בפרק אלמנה ניזונת (דף ק:) תנן הממאנת והשנייה והאיילונית אין להם כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ובגמרא (דף קא:) אמר שמואל לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוס' יש להם בפרק שני דייני גזירות (דף קז:) תניא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למ"ה לותה ואכלה ועמדה ומיאנה וכתב הרא"ש בפרק אלמנה ניזונת הא דקתני אין לה פירות מפרש אין לה פרקונה שהוא תחת פירות וגם אין משלם פירות שאכל אע"פ שלא נתחייב בפרקונה ובשניה ואילונית ניחא אבל בממאנת מאי אין לה פירות אין לומר תקנת פירות דהיינו פרקונה דבעודה יושבת תחתיו פשיטא דאם נשבית חייב לפדותה ואי מיאנה ואח"כ נשבית פשיטא דאינו חייב לפדותה ואם נשבית ומיאנה ועודה שבויה פשיטא דאין חייב לפדותה ובפירות שאכל נמי אין לפרש דאפי' קרן גופיה אם אכלו אין לה דאמרינן בגמרא אי דליתנהו אידי ואידי לית לה ואיצטריך לאשמעינן דאין לה פירות שליקט אפי' הן מונחים בעין בתוך ביתו ועוד יש לפרש תקנת פירות כגון שנשבית ולותה ופדתה את עצמה ואח"כ מיאנה דומיא דמזונות דמפרש בפרק שני דייני גזירות ע"כ כתב רבינו בסימן קנ"ה בממאנת נכסים שהכניסה לו אם הם בעין בין משל מלוג בין של נצ"ב נוטלתן ואם אינם בעין צריך לשלם:

וקטנה היוצאת בגט דינה כגדולה היוצאת בגט פלוגתא דרב ושמואל פרק אלמנה ניזונת (דף ק:) ופסקו הפוסקים הלכה כשמואל דאמר הכי:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הנושא אשה בעבירה כגון חייבי לאוין דתפסי בהו קידושין וכו' פי' דאי לא תפסי בהו קידושין אינה אשתו ואין שייך לקונסו ליתן לה כתובה דאפי' גט לא בעי מינייהו וכ"כ התוס' פ' יש מותרות (דף פ"ה) בד"ה ולר"ע:

ומ"ש כמו אלמנה לכ"ג כו' בפרק יש מותרות (דף פ"ה) פליגי בה רשב"א ורבי דלרשב"א כל היכא שהוא פסול או היא פסולה או זרעו פסול כיון דהיא אינה מרגילתו להסיתו שתינשא לו לפי שיודעת שתהיה בקטטה עמו כיון דנפסל אחד מהן ע"י נישואין הללו אלא הוא מרגילה שתינשא לו לפיכך קנסוהו שיתן לה כתובה והלכך אלמנה לכ"ג וכו' דהנושא נשים בעבירה פסול לעבודה עד שידור הנאה והיא פסולה דנעשית חללה וממזרת וכו' נמי זרעו פסול לבא בקהל ופצוע דכא לישראלית נעשית חללה בביאתו יש לה כתובה ולרבי כל שהיא איסורא דאורייתא לא עשאו חיזוק וכל שאיסורו מדברי סופרים עשאו חיזוק להפסידה כתובה וחלוצה שהיא מדברי סופרים ואית לה כתובה היינו טעמא כיון דפסיל לה מתרומה דרבנן הוא מרגילה ומסיק התם דאיכא בינייהו בין רשב"א לרבי מילי טובא והרמב"ם רפכ"ד דאישות כתב כרבי משום דקי"ל הלכה כרבי מחבירו ומשום הכי כתב הרמב"ם דחייבי עשה יש להן כתובה שהרי מן התורה הן ואין צריכין חיזוק כמ"ש רבינו בסמוך משמו דאילו לר' שמעון בן אלעזר חייבי עשה אין להן כתובה כיון דהיא מרגילתו כמפורש לשם בסוגיא ומשמע מלשון רבינו שאמר והרמב"ם כתב דחייבי עשה וכו' דלסברא הראשונה חייבי עשה אין להן כתובה כרשב"א וכל זה מיירי בהכיר בה דאם לא הכיר בה לא שייך לומר דהוא מרגילה וכ"כ הרי"ף והרא"ש בסוף פרק אלמנה ניזונית:

ומ"ש ומיהו מזונות אין לה אלא אחר מיתת הבעל וכו' ה"א פ' יש מותרות (דף פ"ה) כלישנא קמא אבל בלישנא בתרא איכא לפרש דאם לותה ואכלה חייב לשלם וזה היה דעת הרמב"ם כמו שכתב ה' המגיד אלא דקשי' ליה חדא כיון דאיכא לישנא קמא דאינו חייב לשלם אין לחייב לבעל בלא ראייה ברורה ועוד דהא משמע דלישני לא פליגי במידי וכמה יש בתלמודא כיוצא בזה עכ"ל ולפעד"נ דטעמיה דהרמב"ם משום דבתר הני לישני מייתי תלמודא ברייתא דתני בה בסתמא אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה יש לה כתובה פירות מזונות ובלאות וכו' שניות מד"ס אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות כיון דהך דשנייה אין לה מזונות בע"כ בין לאחר מיתה בין לותה ואכלה אין לה מזונות ודומיא דהכי אלמנה לכ"ג יש לה מזונות בין לאחר מיתה בין לותה ואכלה יש לה מזונות וכיוצא בזה כתבו התוס' ס"פ אלמנה ניזונית (דף ק') בד"ה ולא מזונות אלא דהתוס' פי' שם כהרי"ף והרא"ש דמפרשים הך ברייתא דאלמנה לכ"ג יש לה מזוני דוקא לאחר מיתה אבל בחייו כלל לא אפילו לותה ואכלה אבל דעת הרמב"ם אינו כן אלא סתמא דברייתא משמע דאלמנה יש לה מזוני לגמרי קאמר אפילו לותה ואכלה דומיא דשנייה דאין לה מזוני לגמרי קאמר אפילו לאחר מיתה ומש"ה מפרש הרמב"ם כלישנא בתרא דס"ל דאלמנה לכ"ג יש לה מזוני לגמרי אפי' לותה ואכלה כי היכי דאתיא כהך ברייתא ופליג אלישנא קמא והא דלא אקשינן מהך ברייתא ללישנא קמא היינו משום דאיכא למידחי כי תניא ההיא לאחר מיתה כדדחי התם כי אקשינן עלה מאידך ברייתא מיהו ודאי כיון דרוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם בזה וכך הוא דעת התוספות הכי נקטינן:

לא הכיר בה וכולי מימרא דרב יהודה ס"פ אלמנה ניזונת:

ומ"ש ואינו חייב בפרקונה כו' לא איצטריך ליה למיכתביה דהא כבר כתב דאין לה שום תנאי מתנאי כתובה דתנאי כתובה ככתובה וכיון דאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה אלא איצטריך דאעפ"י שאינו חייב בפרקונה אפ"ה אינו משלם פירות שאכל משלה אבל הכיר בה ודאי חייב בפירקונה וזהו שכתב לעיל הכיר בה יש לה עיקר כתובה ותוספת וכל תנאיה דמשמע אף פרקונה חייב בה וכדתניא בהך ברייתא בפ' יש מותרות אלמנה לכ"ג וכו' יש להן כתובה ופירות ובלאות ופירות היינו פרקונה דאית לה תחת פירות נ"מ שלה אלא מיהו אין לה לגמרי דין פירות שיהא חייב לפדותה אפי' אם לא יהא בפירות כדי פרקונה כשאר נשים כשרות אלא יש להן פירו' ממש קאמר שאותן פירות שאכל הבעל משלהן אותן פירות יחזיר ויתן הבעל כשנשבית ואם לא מלו לא פריק לה מדידיה ועל זה כ' רבינו לעיל בסימן ע"ח באלמנה לכ"ג דאינו חייב לפדותה ורצה לומר דאינו חייב לפדותה משלו אי לא מלו לא אבל ודאי יש לה פירות כיון שהכיר בה אלא דכשלא הכיר בה אינו חייב בפרקונה כלל ואף הפירות שאכל אינו חייב להחזיר והכי משמע להדיא בתוס' פ' נערה שנתפתתה (דף נ"ב) בד"ה ממזרת ונתינה וכ"כ הר"ן להדיא בפרק אלמנה ניזונית אבל ברמב"ם בפ' כ"ד דאישות משמע להדיא דבחייבי לאוין שהכיר בה או חייבי עשה אפילו לא הכיר בה כשכופין אותו להוציא מוציאין מן הבעל כל פירות שאכל מכל נכסיה ע"כ משמע מדבריו דמפרש דאפי' לא נשבית מוציאין ממנו ודלא כמ"ש התוס' ורבינו דחה פירושו לכן לא הביא דבריו אלא כתב כדעת התוס' ובסמוך סעיף ו' יתבאר עוד:

ומ"ש רבינו ואפי' הם עדיין בעין כגון שלקוטים ומונחים אצלו אין צריך ליתנם לה נראה שלמדו רבינו מדין איילונית דבאיילונית דינה כממאנת דבתרוייהו אמרינן דאין לה פירות מטעם מחילה דבממאנת אמרו כיון דתיקנו רבנן נישואין לקטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר זיכו פירות נכסיה לבעלה ובאיילונית נמי מפרש בפרק איזהו נשך דמימחל קא מחלה להו כי היכי דתיפוק עלה שמה דאישות וכיון דבממאנת מוכח בגמרא דאין לה פירות אפי' הם עדיין בעין כגון שלקוטים ומונחים אצלו כמו שהוכיח הרא"ש א"כ ה"ה לאיילונית דאין כאן שום טעם לחלק ביניהם אם הויא מחילה ע"י נשואיה באיילונית נמי הויא מחילה ע"י נשואיה ולפי זה גם בחייבי לאוין כן הדין כדמוכח בגמרא דחייבי לאוין ואיילונית שוים בדיניהם כך נראה לפע"ד דעת רבינו ונתיישב מה שהיה קשה לב"י על זה ע"ש ועיין במ"ש בסמוך סעיף ח':

ונכסיה שהכניסה לו אם הן בעין וכולי בסוף פרק אלמנה ניזונית כתב הרי"ף והרא"ש דהא דאמר באלמנה לכ"ג וכו' דלית להו בלאות בדלא הכיר בה מסתברא דדינא דידהו כדין איילונית בדלא הכיר בה דאי איתנהו לבלאות אידי ואידי אית לה בין נ"מ ובין נצ"ב ואי ליתנהו נ"מ דברשותה קיימי אית לה נצ"ב דלאו ברשותה קיימי לית לה ולפי זה הא דכתב ואם אינן בעין כגון שנשתמש בהן ובלה אותם של נ"מ צריך לשלם ושל נצ"ב אין צריך לשלם דאם ר"ל דבלינהו מעט מעט דרך לבישה כמשמעות פשוטו של לשון קשה דהא אפי' באשה כשרה ובנ"מ נמי א"צ לשלם למאי דקיימא לן דגלימא דנ"מ פירא הוי ומיכסי בה עד דבלו וישארו לה השחקים לקרנא כדלעיל בסימן פ"ה וכ"כ הרא"ש גבי איילונית בלא הכיר בה היכא דליתנהו לנ"מ דצריך לשלם היינו כגון שבילן בבת אחת שמכרן ואכל הדמים ונראה ליישב לשון רבינו דר"ל דע"י שנשתמש בהם בלה אותה לגמרי כגון שנגנבו ונאבדו וכלה הקרן לגמרי והילכך ישלם ואע"פ דבנשים כשרות א"צ לשלם אפי' פשע הבעל בהם ונאבדו בפשיעה פטור מפני שהיא עמו במלאכתו ובפשיעה בבעלים פטור כמ"ש רבינו לעיל בסימן פ"ה בשם ר"י אפ"ה באיילונית או בחייבי לאוין בדלא הכיר בה דמקחו מקח טעות השתא כיון שאין בהם אישות גמורה לא זכה בנ"מ שלה כלל וברשות דאשה הן עומדין וכיון שנשתמש בהם וכלה הקרן לגמרי חייב לשלם ולפי זה ודאי אם לא נשתמש בהם ונגנבו או נאבדו א"צ לשלם כיון דאיהו לא כלה הקרן אלא מעצמו כלה דאינו חייב אלא כשכלה לגמרי ע"י שהשתמש בו וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב וז"ל היתה איילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה כל מה שאבד או נגנב או בלה או שנשחק מנצ"ב אין הבעל חייב לשלם שהרי היא נתנה לו רשות להיותן אצלו וכל מה שאבד או נגנב מנ"מ חייב לשלם היפך מכל הנשים מפני שאין שם אישות גמורה לא זכה בנ"מ עכ"ל מדלא אמר שנאבד או שנגנב אלא אמר שאבד משמע דמיירי באבדם הבעל בידים דנשתמש בהם ועל ידי תשמישו נגנבו או נאבדו ומ"ה חייב לשלם בנכסי מלוג אבל אם נגנבו או נאבדו ממילא פטור והכי משמע נמי ממ"ש הרמב"ם בטעם דין זה דכיון דאין שם אישות גמורה לא זכה בנכסי מלוג דהיינו לומר לא זכה בהן להשתמש בהם והרי דינו כשולח יד בדבר שאינו שלו דחייב לשלם אם נגנב או נאבד אח"כ וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות פרק יש מותרות ופרק אלמנה ניזונית והאריך ע"ש והכי משמע בסוגיא ס"פ אלמנה ניזונית דקאמר ש"מ מדרב כהנא עיילא ליה גלימא וכו' דלא איירי אלא בנפסדו ובלו ע"י שנשתמש בהן הבעל ומ"ה חייב לשלם בנ"מ בבלו לגמרי כנ"ל ודלא כב"י דהיה מפרש דלהרמב"ם אפי' נאבדו או נגנבו ממילא נמי חייב לשלם בנ"מ וחולק עליו רבינו דדוקא בנשתמש ובלה חייב לשלם אבל לא בנגנבו או נאבדו דלפע"ד אין כאן מחלוקת אלא כדפי':

והרמב"ם כתב דחייבי עשה וכו' וכתב ה"ה שכתב כך לפי שלא מצינו חלוק אלא בחייבי לאוין שאיסורן חמור אבל באלו שאיסורן קל בכל גווני יש להן כתובה ונראה דכי היכי דיש להן כתובה ותנאי כתובה כחייבי לאוין כשהכיר בה ה"ה נמי דיש לה פרקונה כחייבי לאוין כשהכיר בה ועל פי דעת רבינו שהיא כדעת התוספות כדפרי' בס"ד בסמוך סעיף ד' דאותן פירות ממש שאכל יש לה כשנשבית שצריך להחזירם אבל אם לא נשבית א"צ להחזירם אבל הרמב"ם ז"ל כתב להדיא דאינו כן וז"ל וכשכופין אותו להוציא מוציאין מן הבעל כל פירות שאכל מכל נכסיה עכ"ל אלמא דאפי' לא נשבית צריך להחזיר פירות שאכל וזהו פי' מה ששנינו בברייתא ריש פרק יש מותרות אלמנה לכ"ג יש לה פירות וכופין אותו להוציא שניות אין להן פירות וכופין אותו להוציא וכן מה ששנינו במשנה ס"פ אלמנה ניזונית ממאנת שנייה ואיילונית אין להם פירות כל זה מיירי בלא נשבית ויש להן פירות היינו הפירות שאכל צריך להחזיר ואין לה פירות היינו שאין צריך להחזיר הפירות שאכל ורבי' דחה דברי הרמב"ם בזה ולכך לא הביא סוף דבריו שכתב כאן כיון דלאו הילכתא היא אלא כמ"ש לעיל לחלק בחייבי לאוין לגבי דין פרקונה ופירות בין הכיר בה ללא הכיר בה וכפי' התוס':

ודין איילונית כדין אלו וכו' משנה וגמרא ס"פ אלמנה ניזונית ועל פי פירוש הרי"ף והרא"ש שהבאתי בסמוך ס"ה ומביאו ב"י כאן ומיהו לענין פרקונה אינה כדין אלו דבאיילונית אם לא מלו חייב לפדותה משלו: ומ"ש אבל תוס' יש לה הראב"ד תמה ע"ז איילונית שלא הכיר בה דמקחו מקח טעות למה יש לה תוס' אלא אשנייה קאי היכא דהכיר בה קאמר דיש לה תוס' אבל הרב המגיד כתב דבירושלמי אמרו דאף באיילונית יש לה תוס' וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וזה דעת הגאונים וכן הסכימו העיטור והרמב"ם והרשב"א עכ"ל:

והנושא באיסור דרבנן כגון שנייה וכו' ואיינו חייב לפדותה ואוכל פירותיה נראה דבשנייה נמי אפי' לקוטים הפירות והן בעין נוטלן הבעל וכמו שהוכיח הרא"ש גבי ממאנת כך הוא הדין גבי איילונית לגבי שנייה דהא בחד בבא תני להו לכולהו הממאנת והשנייה והאיילונית אין להן לא כתובה ולא פירות וכיון דבממאנת מוכח דהכי קאמר אין לה פירות אפי' הן בעין ה"נ באיילונית ובשנייה דאין לפרש לשון אין להם פירות כאן כך וכאן כך עיין באשיר"י ריש (דף קמ"ו) וע"ל סוף ס"ד:

ומ"ש ונכסים של נ"מ מה שהן בעין תטלם ומה שאינו בעין אין מוציאין מידו פי' אפי' בלן הבעל בבת אחת שמכרן ואפי' לא אכל הדמים אלא הם בידו אין מוציאין מידו משום דקנסוהו ומ"ה לא כתב כאן כגון שנשתמש בהן ובלה אותם כדכתב לעיל גבי חייבי לאוין וכ"כ הרא"ש (בדף קמ"ו) ריש ע"ב ועל זה כתב רבינו דהרמב"ם חולק דבשנייה נמי דינה כשאר נשים דנ"מ אי ליתנהו חייב לשלם דהיינו כשנשתמש בהם ובלו מעט מעט אבל אם בלן בבת אחת חייב לשלם כשאר נשים וכתב ה' המגיד והר"ן ס"פ אלמנה ניזונית טעם לדבריו ונתיישב מה שהקשה ב"י וראיתי כתוב דלדעת הרא"ש ורבי' דקנסוה לשנייה משום דהיא מרגילתו כיון דהיא כשרה וולדה כשר השתא לפי זה הוא הדין חייבי עשה אפי' מכרן לנ"מ ואכל הדמים נמי קנסוה ואין מוציאין מידו דקנסינן לה כיון דהיא מרגילתו דאף ע"ג דאית לה כתובה אפי' לא הכיר בה משום דאיסורו קל אבל לגבי נכסי מלוג דקנסוה בשנייה דרבנן כל שכן חייבי עשה דהוי דאורייתא דקנסינן לה ואין מוציאין מידו:

דרכי משה

(א) וכ' נ"י פרק יש מותרות מיהו אם זן אותה בשתיקה מעשה ידיה שלו ולא אמרינן שמחל לגמרי עכ"ל:

(ב) כך מצאתי הגירסא בספרים וכן כתב ב"י ובדברי הרמב"ם פ' כ"ד דאישות מבואר בהדיא שטעות הוא אלא יש לו להיות איפכא דחייבי עשה אע"פ שלא הכיר בה דינה כחייבי לאוין שהכיר בהן ולא הפסידה כלום וכן מבואר בדברי הרמב"ם שהביא רבינו בסמוך:

(ג) כתב הר"ן פרק אלמנה ניזונת דף תק"ל ע"ב דאם לותה ואכלה ואח"כ נמצאת אילונית חייב לשלם וע"ש: עוד כתב הא דאילונית יש לה תוספת היינו שהוא מוציאה אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דכי אקנייא לה אדעתא למיקם קמיה עכ"ל: