פתיחת התפריט הראשי

<< · סמ"ג · עשה · רלג · >>


מצות עשה רלג - לחטא טומאת מת בהזאת מי נידה

הארכתי בלשון המשנה כדי לפרשה [בספרי פרשה חקת] אין ממלאין לקידוש אלא מן המעיינות הנובעין והנהרות המושכים מהן, שנאמר מים חיים. ונתינת אפר הפרה על המים שנתמלאו הוא הנקרא קידוש ואותן המים שנתן עליהן האפר נקראין מי חטאת ומי נדה כלו׳ מי הזאה בתרגומו מי אדיותא. ותניא בפ״ק דתמורה [דף י״ב] הקדים אפר למים פסול דבעינן מים חיים אל כלי וזה שכתוב ונתן עליו מים חיים שיערב האפר במים ור״ש מכשיר. ושנינו בפ״ה [דמ״ח כל הסוגיא] הכל כשרין לקדש חוץ מחש״ו ובכל הכלים מקדשין אפי׳ בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה משמע כ״ש בשאר הכלים ומה שאמרנו [למעלה] שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים זהו עד שתעשה אפר אבל אין מקדשין לא בדופנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת חבית ולא בדופניו מפני שאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין ממי חטאת אלא בכלי׳ ושנינו בסוף מסכת פרה [דף נ״ג] אין מזין אלא ביום משתנץ החמה וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר.

שנינו בפ״ו דפרה נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחבית של קידוש מן הקילוח היורד מההר פסולין. עלי קנים ועלי גפנים ועלי אגוזים כשרין זה הכלל כל דבר שמקבל טומאה פסול שאינו מקבל טומאה כשר. ודרשינן במסכת זבחים [דף כ״ח] מנא ה״מ אמר קרא אך מעיין ובור מקוה מים יהי׳ טהור הוייתן דמים המטהרין על ידי דבר טהרה תהא. שנינו בפרק ח׳ [דף נ׳] כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי ר״מ ר׳ יהודא אומר הים הגדול בלבד כמקוה לא נא׳ ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה. [שם] מי קרמיון ומי פוגה פסולין מפני שהן מי בצעים. מי ירדן מי ירמוך פסולים מפני שהן מי תערובת פירוש בכל אלה מעורב טיט ועפר וחוצץ בין מים לכלי ואין כאן מים חיים אל כלי. שנינו בפ״ז [דף מ״ט] הממלא בידו אחת ועושה מלאכה בידו אחרת או הממלא לו ולאחר או שמילא לשנים כאחד שניהם פסולין וכיוצא בזה. שנינו למעלה [בפ״ד] שהמלאכה פוסלת במים עד שיטילו במים את האפר. עוד שנינו בפ׳ ז׳ מי שהיו מימיו על כתיפו והורה הוראה לאחרי׳ או דן דין או שהראה לאחרים את הדרך או שהרג נחש ועקרב או נטל אוכלין מן השוק להצניען הרי אותן מים פסולים מפני שנתעסק בדבר אחר קודם שיתן את האפר על המים.

המקדיש צריך שיכוון ויתן את האפר בידו על המים שנ׳ ולקחו לטמא עד שיהא מתכוון לקידוש למילוי ולהזאה לפיכך שנינו בפרק ו׳ [דף מ״ט] המקדש ונפל קידוש על ידו או על הצד ואחר כך נפל לשוקת פסול. וכן המזה צריך להתכוון ולהזות על הטמא לטהרו ואם הזה שלא בכוונה הזאתו פסולה אבל זה שמזין עליו אין צריך כוונה אלא מזין על האדם לדעתו ושלא מדעתו. נתכוון המזה להזות לפניו והזה לאחריו לאחריו והזה לפניו הזייתו פסולה כמו ששנינו במסכת פרה פרק י״ב.

שנינו בפרק ט׳ [דף נ׳] מי חטאת ששתתה מהן בהמה או חיה פסולי׳ וכל העופות פוסלין במי חטאת חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצ׳ ואין הריר יוצא מפיה ומתערב במים וכל השרצים אין פוסלין חוץ מן החולדה מפני שהיא מלקלקת בלשונה ונמצאת הליחה יוצאת מפיה במים. עוד שנינו שם [דף נ״א] מי חטאת ואפר חטאת לא יעברום ממקום למקום בנהר ובספינה ולא ישיטם על פני המים ולא יעמוד בצד הנהר מכאן ויזרקם בצד השני אבל עובר אדם עד צוארו במים ובידו אפר פרה או מים מקודשין וכן אדם וכלים הריקנים שהן טהורין לחטאת ומים שנתמלאו לחטאת ועדיין לא נתקדשו מעבירין אותן בנהר ובספינה. אבל מעבירין מים מקודשין בספינה בים הגדול ושטין בהן על פני המים לפי שלא גזרו על מים המקודשין ועל האפר אלא בנהר כעין מעשה שהי׳ שפעם אחת הוליכו כלי שהיה בו מי חטאת בספינה בירדן ונמצא כזית מן המת בקרקע הספינה ונטמאו המים באותה שעה גזרו ב״ד הגדול גזרה זו ומביא את הדברים בפ׳ האשה שהלכה [דף קט״ז] ובפרק חומר בקדש [דף כ״ג] ובפרק במה אשה [דף ס׳]. שנינו בפרק י״א [דף נ״ב] ומביאה בחולין [דף ט׳] צלוחית שיש בה מי חטאת שהניחה מגולה ומצאה מכוסה פסולה שמא אדם שאינו טהור לחטאת נגע בהן שהרי בודאי אדם כסה אותה הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה אם יכולה חולדה לשתות מהם או שירד בה טל בלילה פסולה ואם לאו כשרה מפני שיש בה ספק ספיקא ספק אדם גילה אותה ספק בהמה או שרצים גילו אותה ואם תמצא לומר אדם גילה אותה שמא טהור הי׳ לחטאת.

עוד שנינו שם [דף נ״ב] מצות אזוב לטהר טמאי מתים לוקח איש טהור ג׳ וקלחים של אזוב ואוגדן אגודה אחת וקלח שיש בו ג׳ בדין מפסגן ואוגדן פסגו ולא אגדו אגדו ולא פסגו לא אגדו ולא פסגו כשר רבי יוסי אומר מצות אזוב שלשה קלחים ובהן שלשה גבעולין שיריו שנים וגרדומיו כל שהו פי׳ גרדומיו קורא באזוב ובציצית כשנפל ונשר עד שלא נשתייר כי אם כל שהוא ובציצית שישתייר כשיעור שביארנו שם. [בהלכות ציצית לעיל] שנינו בפ׳ י״ב [דף צ״ב] האזוב הקצר מספקו בחוט ובכוש ואוגדו שם וטובל במים את הגבעולין ואוחז באזוב ומזה נסתפק לו אם מן החוט הזה או מן הכוש או מן הגבעול הזיותו פסולה. בפר׳ י״א [דף צ״ב] שנינו כל אזוב שיש לו שם לווי פסול כגון אזוב יון אזוב כותלית אזוב רומי אזוב מדברי פסול ואין כשר אלא הנקרא אזוב סתם ואזוב שהזה בו כשר לטהר בו את המצורע.

[בתוספות בפ׳ החולץ דף מ״ו בד״ה דאין] פי׳ רבינו יעקב כי כל המקבל הזאה היה טובל תחילה, לקבל הזאה בטהרה. כדאמרינן בכריתות [דף ט] מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת הזאת דמים והוא ששנינו במס׳ פרה [ס״פ י״ב דף צ״ג] אין טובלין האזוב בלילה ומזה ביום, אבל האדם עצמו טובל בלילה ומזה ביום. ולאחר ההזאה טובל מפני שנטמא בהזאה, והוא ששני׳ בספרי [בפרשת חקת וקצת נשמט מן הדפוסים] וכבס בגדיו ורחץ במים, הקדים טבילה להזאה לא יצא. [שם] טמא מת שהזה עליו בשלישי ובשביעי, טובל אחר ההזאה ביום השביעי ומעריב שמשה והרי הוא טהור לערב. מסקינן ביומא [ד״ח] דרבי מאיר ורבי יוסי ור׳ חנינא סגן הכהנים סוברין טבילה בזמנה מצוה ולא מקשינן הזאה לטבילה, לבד רבי מאיר שסובר מקשינן. וכן פייט רבי אליהו הזקן באזהרות טבילה בזמנה מצוה. [וכן בתו׳ שם בד״ה דכולי עלמא] אמנם מורי רבי׳ יהודא כתב דהאידנא ק״ל כרבי יוסי בר׳ יהודא דאמרה בפרק המפלת [דף ל׳ וגם בתוספ׳ שם הסוגיא בד״ה וש״מ] דלא אמרינן טבילה בזמנה מצוה, תדע שהרי נשים שלנו אינן טובלות אחר שבעה ימי נידות.

בפר׳ י״ב [דף צ״ב] שנינו מזין הזאה אחת על כמה בני אדם ועל כמה כלים כאחד ואפילו הן מאה. נתכוון להזות על דבר המקבל טומאה או על אדם והזה מאותה טבילה על דבר שאינו מקבל טומאה או על הבהמה, אם נשאר מים באזוב אינו צריך לחזור ולהטביל אלא מזה מן השאר על האדם או על הכלים הטמאין, שהרי תחילת טבילתו בכשרות היתה. אבל אם תחילת טבילתו היתה להזות על דבר שאינו מקבל טומאה, צריך להטביל את האזוב פעם שנייה. וכן מפרש בתוס׳ [שם פי״א ור״ש מביאה בפירושו] דתניא טבל האזוב לשם דבר שאינו ראוי להזות, והזה על דבר שהוא ראוי להזות, הואיל ותחילת טבילתו פסול, כך הזייתו פסולה כולה. ורש״י פי׳ ביומא [דף י״ד] להפך נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם יש באזוב ישנה כלו׳ ראויים השירים להזות על זה שצריך הזאה דלא נתכוון לו וחוזר ושונה ואין צריך לחזור ולהטביל אבל להפך לא ישנה דהזאת בהמה אין שם הזאה עליה והוו להו כמים שנעשית בהן מלאכה.

כל הטמאין מקבלין הזאה, כיצד? זבין וזבות ונדות ויולדות שנטמאו במת, מזין עליהן שלישי ושביעי והרי הן טהורין מטומאת מת, ואע״פ שהן טמאין בטומאה אחרת. שנאמר "והזה הטהור על הטמא", הא למדת שהזאה מועלת לו אע״פ שהוא טמא. וכן אומר בפ׳ דם חטאת [דף צ״ג] שהרי נדה מזין עליה והיא טהורה. אדם שנטמא במת והוזה עליו, כיון שנגע כל שהו מימי נדה בכל מקום מעור בשר של טמא, עלתה לו הזאתו, אפילו נפלה לו מן ההזאה על ראש אצבעו או על שפתו. אבל אם נגע בלשונו אינה כלום לרבנן דר׳ אע״פ שהלשון כאיברים שבגלוי לעניין טומאה כדאיתא במסכת קידושין [דף כ״ה] אינה כאיברים שבגלוי לעניין הזאה וטבילה. וכן כלי שנטמא במת והוזה עליו, כיון שהגיע לגופו של כלי כל שהו ממי נדה, עלתה לו הזאה.

[בפרק אין דורשין דף י״ח] הטהור לקודש, בין אדם בין כלים, אינו טהור למי חטאת עד שיטבול לשם חטאת. וכן כל האוכלים והמשקים, אע״פ שהן טהורין, הרי הן לענין חטאת כאוכלין ומשקין הטמאים. וכן כלי הראוי למשכב או למושב, אע״פ שהוא טהור לגבי הקודש, הרי הוא לגבי חטאת כמדרס הזב עד שיטבלוהו לשם חטאת. [שם] ור׳ יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת הקודש כל ימיו והיה מטפחתו כמו מדרס לחטאת. כל ולד הטמאות, אע״פ שאינו מטמא אדם ולא כלים לקודש, הרי הוא מטמא כלים לחטאת. לפיכך שנינו במסכת פרה בפ׳ ח׳ [דף צ׳] המקדש מי חטאת לא ינעול את הסנדל, שמא יפלו משקין כל שהו על הסנדל ונמצא הסנדל טמא. שכל המשקין, אפילו טהורים, טמאין הן לגבי מי חטאת, ויתטמא זה המקדש בנגיעתו בסנדל, ונמצאו מי החטאת טמאים. והר״ז המקדש אומר לסנדל מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני, פי׳ שאילו משקין טהורים נופלים על האדם, לא טמאוהו עד שיהו שלשה לוגין ויפלו על ראשו ועל רובו כדאיתא בשבת [דף י״ג], כך פי׳ בערוך פי׳ משנה זו [בעיר ר״ס].

שנינו בפר׳ עשירי [דף נ״א] קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. פי׳ שנאמר "והניח מחוץ למחנה במקום טהור" ואין זה מקום טהור ולא על גבי שרץ בלבד אלא אפילו הניחו על גבי אוכל שני נטמא. וגם מטעם זה שנינו בפרק י״א [דף נ״ב] שמי חטאת אין מצילין בצמיד פתילן. עוד שנינו בפרק י״א כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים, מטמא מי חטאת, ואת אפר חטאת, ואת המזה מי חטאת – במגע ובמשא. וכן מטמא את האזוב המושכר, ואת המים שנתמלאו ועדיין לא נתקדשו, ואת הכלי הריקן הטהור לחטאת – נטמא כל אחד ואחד מאילו במגע ולא במשא. שנינו בפ׳ י״ב [דף נ״ג] הטהור לחטאת שנטמאו ידיו, נטמא כל גופו ומטמא את חבירו, וחבירו את חבירו, אפילו הן מאה.

וכן עניין זה בתוס׳ דפרה [פי״א ר״ש מביא בפי׳ פי״ב] הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה, אם אין שם כשיעור הזאה, על זה נאמר "והנוגע במי נדה יטמא עד הערב" ואין טעונין תכבוסת בגדים. ואם היה בהן כדי הזאה, מטמאין במגע ובמשא, והנוגע בהן או הנושאן שלא לצורך מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו, עד שיפריש ממנה שנאמר "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו". ותניא בספרי [פרשת חקת] וגם בפ״ק דנדה [דף ט׳] שאינו מדבר במזה ממש, שהרי אם טיהר את הטמא ק״ו שיהא טהור הוא. ועוד אומר רבי׳ יצחק [וכן בתוס׳ שם בד״ה מאי] כי "והזה הטהור" משמע שאינו מקבל טומאה על ידי הזאה. אלא בא ליתן שיעור לנוגע ולנושא שלא לצורך כשיעור הזאה, שיהא טעון תכבוסת בגדים. [בפי״ב דפרה דף נ״ג] וכמה יהא בכלי ויהא בו שיעור הזאה? כדי שיטבול ראשי גבולים ויזה. וכן פירש רבינו משה [רפט״ו דהלכות פרה אדומה] שמה ששנינו בתחילת מסכת כלים [דף ד׳] שאין נוגע צריך שיעור, זהו לקבל טומאה לעצמו, אבל לטמא אחרים צריך שיעור. שנינו פרק אחרון דמס׳ פרה [דף צ״ב] שמי חטאת שעשו מצותן אין מטמאין, שאם הזה על הטמא ומי ההזאה שתתו לארץ, אותן מים הנוגע בהן והנושאן טהו