טור אבן העזר פח

{{טור|אבן העזר|פז|פח|פט|}

טורעריכה

האשה שיוצאת מתחת ידי בעלה בין במיתתו בין בגירושין, נוטלת כל נכסיה בלא שבועה, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל. אף על פי שהאלמנה אינה נוטלת כתובתה אלא בשבועה, נכסיה נוטלת בלא שבועה.

ונכסי מלוג נוטלתן כמו שהן, אפילו בלו הרבה ואין ראויים לעשות בהן מעין מלאכה ראשונה.

ונכסי צאן ברזל, מדינא דגמרא כיון שהם באחריותו נוטלתן כמו ששמו אותן תחילה, ואם פחתו משלימין לה כל הפחת, וכך אם הותירו בחיי הבעל המותר ליורשים אלא שהיא נותנת דמים ונוטלתן. כגון אם הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפים, האחד נוטלתו בלא דמים והשני נותנת דמיו ונוטלתו.

וכל הולדות של שפחה ובהמה ונכסי מלוג, אף על פי שהן של הבעל, כשיוצאת נותנת דמיהן ונוטלתן. ומטעם זה כתב הרמ"ה שאינה[1] רשאי למוכרם אפילו בעודה תחתיו, ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל דודאי בעודה תחתיו עושה בהן כל מה שירצה, אלא אם שיירה נותנת דמים ונוטלתן.

ומ"מ אם הקדישו היורשים נכסי צאן ברזל שלה אחרי מות אביהם, או שהיה בגד ופירשו אותו על המת, נאסר ונותנין לה דמיו.[2]

אלא שנהגו שכל זמן שראויין לעשות בהן מעין מלאכתן ראשונה, שנוטלתן כמו שהם. אבל אם אין ראויין למלאכתם ראשונה, משלמין לה כל דמיהן. וכן כתב רב אלפס: אף על גב דמדינא דגמרא נכסי צאן ברזל שפחתו צריך לשלם כל הפחת אף על גב דראויין למלאכתם ראשונה, מכל מקום כיון דלא נהוג עלמא הכי, כל מאן דמקבל צאן ברזל אדעתא דמנהגא מקבל, הלכך לא מקבל אלא לפום מנהגא וכל זמן שראויין למלאכתן ראשונה אין צריך לשלם. עד כאן.

אבל בהותירו לא כתב[3] כלל. והרמב"ם הוסיף לומר אף בהותירו, שכתב: הורו הגאונים נכסי צאן ברזל אף על פי שפחיתותן על הבעל, אם הבלאות קיימין ועושין בהן כעין מלאכתן ראשונה נוטלתן כמו שהן, ואם אין ראויין למלאכתן ראשונה הוי כמו שנגנב או שאבד וחייב לשלם דמיהן כמו ששמו אותן בשעת נישואין, ומנהג פשוט הוא וכל הנושא אשה על מנהג זה הוא מקבל עליו אחריות הנדוניא, וכמו שאינו מקבל הפחת כך אינו מקבל השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה. עד כאן.

הכניסה לו קרקע וכשיוצאה יש בו פירות מחוברים, נוטלתו עם פירותיו אפילו הגיעו ליקצר. והרב רבינו יוסף הלוי פסק שהפירות לבעל, וכן כתב הרמ"ה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.

תלשן הבעל קודם הגירושין, זכה בהן אפילו לא הגיע זמנם ליקצר.

הוציא הוצאות על נכסי אשתו וגירשה ולא אכל ולא נהנה מהם כלום, רואין אם השבח שהשביח יותר על ההוצאה ישבע כמה הוציא ויטול, ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא כשיעור השבח בשבועה. במה דברים אמורים שלא אכל כלל, אבל אם אכל מהן רב או מעט אפילו גרוגרת אחת, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. והוא שאכלה דרך כבוד כדרך איש בביתו, אבל לא אכלה דרך כבוד כתב הרמב"ם צריך שיאכל בדינר, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דסגי בפרוטה.

נפלו לה נכסים במקום אחר והלך אחריהם והוציא הוצאות מרובות והביאן וגירשה, אפילו לקח מהן והוציא אין זה כאוכל מן השבח שנדון בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שהרי מהקרן לקח, אלא ישבע כמה הוציא ויטול עד כדי השבח, דהיינו ששמין אלו המעות כמה שוין כאן יותר ממה שהיו שוין במקום שהיו תחילה.

במה דברים אמורים במגרש מדעתו. אבל במורדת שתובעת גט ומקניטתו עד שמגרשה, בין אכל בין לא אכל אם השבח יותר על ההוצאה ישבע כמה הוציא ויטול ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא כשיעור השבח ובשבועה.

הוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ומיאנה בו, אם הוציא ולא אכל, או אפילו אכל מעט, שמין לו כשאר אריסי העיר, ואם חפץ יותר שיטול כשיעור ההוצאה הרשות בידו. ואם אכל הרבה והוציא מעט, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל.

וכתב הרמ"ה: דוקא קטנה ממאנת, אבל יוצאת בגט דינה כשאר מוציא הוצאות על נכסי אשתו.

וגבי אלמנה, אם נתברר שהוציא ולא אכל יגבו היתומים מה שנתברר שהוציא, ואם לא נתברר שהוציא או הוציא ולא נתברר כמה הוציא, לא יקחו היורשים כלום, דליתיה לבעל דלישתבע ולבעל הוא דתקון רבנן דליהמניה בשבועה ולא ליורשין.

וכל זה אינו אלא בנכסי מלוג. אבל בנכסי צאן ברזל כל שבח ששבחו בין מחמת הוצאה בין שלא מחמת הוצאה, הכל לבעל מדינא דגמרא.

בעל שהוריד אריס בנכסי מלוג של אשתו ומגרשה אחר שעבד אותה קודם שיטול חלקו, אם לא היה יודע שהשדה של האשה נוטל אריסותו משלם, ואם יודע שהוא של האשה, רואין אם הבעל אינו יודע בטיב השדה לעבדו אז היה השדה עומד להעמיד בה אריס ונוטל אריסותו משלם, ואם הבעל יודע בטיב השדה יכולה היא לומר לאריס אף אם לא ירדת בה היה הוא עובדה ולא אתן לך כלום ודינו כדין הבעל שהוציא ולא אכל, וגם הבעל לא יתן לו כלום כיון שידע שהיה של האשה ולא התנה אם כן אדעתא דהכי נכנס שיסתלק כשיסתלק הבעל.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האשה שיוצאת מתחת ידי בעלה בין במיתה בין בגירושין נוטלתן כל נכסים וכו' פשוט הוא:

ומ"ש ונ"מ נוטלת כמו שהן אפי' בלו הרבה וכו' משנה בפרק אלמנה לכ"ג (סו.) אלו הם עבדי מלוג אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה ואיכא למידק אמאי נקט רבינו אפי' בלו הרבה ואין ראוי לעשות בהן מעין מלאכתן ראשונה דמשמע טעמו דאכתי השחקים קיימים הא אם אין השחקים קיימים משלם אותם והא ודאי ליתא דהא תנן אם מתו מתו לה וצ"ל דכל שבלו ואין עושין מעין מלאכתן ראשונה חשיב כמתו בעבדים:

ומ"ש ונכסי צ"ב מדינא דגמרא כיון שהם באחריותן נוטלתן כמו ששמו אותם תחלה וכו' בפרק אלמנה (שם) תנן אלו הם עבדי צ"ב אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו וכתב הרי"ף דייקי רבוותא מדקתני במתניתין בעבדי צ"ב וה"ה בנצ"ב אם מתו מתו לו ולא קתני אם פחתו פחתו לו דוקא כעין מתו ממש דלא משמשי מעין מלאכתם דכמאן דליתנהו דמי הוא דחייב באחריותן ומשלם דמים אבל אי איתנהו אף ע"ג דבלו טובא ופחתו אי משמשי מעין מלאכתם נוטלתן האשה ואינו משלם דמים שדין עבדי צ"ב ודין נצ"ב חד הוא כדין אלו כך דין אלו ואנן לא חזינן האי דיוקא דהא מקשינן בגמרא למ"ד כל היכא דמחייב באחריותן אכלי בתרומה מהא דתנן כהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה וקא מפרקינן ותסברא נהי דמיחייבא באונסיה בכחישה וביתירות דמים מי מיחייב מדקא מפרקינן הכי גבי שכירות פרה מכלל דלגבי צ"ב מיחייב ואפי' בכחישה וביתירות דמים ולהכי אכלי בתרומה וש"מ דליתא להאי דיוקא דדקו קמאי ז"ל אלא מיהו אף ע"ג דדינא דגמרא הכי לא מחייבינן ליה לבעל השתא בכחישה וביתירות דמים דכיון דלא נהגו עלמא הכי כל מאן דמקבל לנצ"ב וכתב להו עליה אדעתא דמנהגא הוא דמקבל להו עליה הילכך לא מיחייב אלא לפום מנהגא עכ"ל והרא"ש ז"ל העתיק דבריו וכך כתב גם כן הרמב"ם בפכ"ב וע"פ הסכמתם בדינא דגמרא כתב רבינו מ"ש כאן שלא לחלק בנצ"ב בין עושין מעין מלאכתם לאין עושים ועוד יתבאר בסימן זה כיצד דנים בזמן הזה:

ומ"ש אלא שהיא נותנת דמים ונוטלתן כגון אם הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפים וכו' מימרא דרב יהודה בפרק אלמנה לכ"ג (דף סז.) מפרש טעמא משום שבח בית אביה ומבואר הוא שמ"ש רבינו האחד נוטלתו בלא דמים היינו לומר שנוטלתו בכתובתה שהיא אלף זוז וכך מפורש בגמרא ואיתא התם בגמרא (דף סו.) איתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן רבי יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה ורבי אמי אמר הדין עמו ופירש"י מכנסת שום לבעלה. נצ"ב ששמה לו בכתובתה והיו בהם כלים ודבר המסויים וכשגירשה ובאה ליטול כתובתה היא אומרת כלי אני נוטלת וכו' ואיפסיקא בגמ' הלכה כרב יהודה וכתב הריב"ש בסימן כ"ב ובסימן ק' שאם האשה אינה רוצה כליה אע"ג דאית לבעל מעות יכול לסלקה בכליה דכיון שהמטלטלין ההם מיוחדים לה ואין הבעל רשאי למכרם וגם נוטלתן בלא שבועה הרי הם כאילו הם משכון בידם ואפותיקי ובפ' השולח (מא.) מוכח שהעושה שדהו אפותיקי סתם לאחרי' אינו גובה משאר נכסים אא"כ שטפה נהר ולכן כיון שהיא הביאתם מבית אביה ומיוחדי' לה ומכלה אותם והוא אינו יכול למכרם נראה דיכול לומר לה טלי כליך אלא שאם פחתו או הוזלו פחתו לו כמו שקבל עליו וצריך לשלם לה הפחת במעות אם יש לו דהו"ל במותר כב"ח דעלמא וכן אם אינם עושים מעין מלאכתם הרי הם כאילו נגנבו כדברי הגאונים ואינה לוקחת הבלאות שהרי אין בהם משום שבח בית אביה מעתה וכן הוא אינו יכול לכופה ליטול הבלאות ההם כל שיש לו מעות בעין והרי הם כשאר מטלטלין שלו שאם אין לו מעות יוכל להגבותן לה בשומא דכל מילי מיטב הוא ואפי' סובין זהו מה שנ"ל לפי דין התלמוד אמנם אם יש מנהג אחר פשוט בעיר הולכין אחריו עכ"ל וכתב בסימן שכ"ח דהא דא"ר יהודה הדין עמה דוקא בשעדיין עושים מעין מלאכתן ואע"פ שבלו קצת אבל אם לא היו עושים מעין מלאכתן אין כאן משום שבח בית אביה וכתב עוד שם שזה הדין של רבי יהודה איתי' בכל נכסים שהביאה בנדוניא בין מטלטלין בין קרקע וה"ה לקרקע שהכניסה לו שום משלה אע"פ שלא היה מבית אביה כשהיא יוצאת נוטלתו משום שבח בית אביה כיון שקנאתו ממה שהכניסה לו מבית אביה וכן פירש זה הרמב"ן עכ"ל:

ומ"ש וכן הולדות של שפחה ובהמת נ"מ אף ע"פ שהן של הבעל כשהיא יוצאת נותנת דמיהן ונוטלתן בפרק האשה שנפלו (דף עט:) תניא ולד בהמת מלוג לבעל ולד שפחת מלוג לאשה חנניה בן אחי יאשיהו אמר עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג אמר שמואל הלכה כחנניה אמר ר"נ אף ע"ג דאמר שמואל הלכה כחנניה מודה חנניה שאם נתגרשה נותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אביה:

ומ"ש ומטעם זה כתב הרמ"ה שאינו רשאי למוכרה אפי' בעודה תחתיו ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל דודאי בעודה תחתיו עושה בהם כל מה שירצה וכו' יתבאר בסימן צ':

ומ"ש ומ"מ אם הקדישו היורשים נצ"ב שלה אחרי מות אביהם או שהיה בגד ופרשו אותו על המת נאסר ונותנים לה דמיו בפ' אלמנה לכ"ג (דף סו:) ההיא איתתא דעיילה לגברא איצטלא דמילתא בכתובה שכיב שקלוה יתמי פרסוה אמיתנא אמר רבא קנייה מיתנא כלומר ואסור בהנאה א"ל ינאי בריה דרב יוסף בריה דרבא והאמר רבא א"ר נחמן הלכה כרב יהודה דאמר המכנסת שום לבעלה כלומר נצ"ב ששמה לו בכתובתה והיו בהם כלים היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עמה א"ל מי לא מודה ר"י דמחוסר גוביינא כיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד:

ומ"ש אלא שנהגו שכל זמן שראויין לעשות בהם מעין מלאכתן ראשונה שנוטלתן כמות שהן וכו' ארישא קאי שכתב מדינא דגמרא כיון שהם באחריותו נוטלתן כמו ששמו אותם תחלה ואם פחתו משלימין לה כל הפחת:

ומ"ש בשם הרי"ף כבר כתבתי שהוא בפרק אלמנה לכ"ג:

ומ"ש והרמב"ם הוסיף כלומר אף בהותירו שכתב הורו הגאונים וכו' בפרק כ"ב וכתב ה"ה וידוע שאין מנהג ארצותינו כן אלא כדין התלמוד ונצ"ב הרי הן כחוב גמור על הבעל עכ"ל. ונ"ל שאותו מנהג שכתבו הרי"ף והר"מ לא נאמר אלא במקום שנוהגים לכתוב בכתובה הכניסה לו כלי פלוני בכך וכך וכלי פלוני בכך וכך וכמו שנוהגים עוד היום בני רומניא והמערב אבל כגון אנו שאין כותבין בכתובה שום כלי בפרטות אלא כוללים הכל וכותבין הכניסה לו בגדים ותכשיטין סך כך וכך פרחים אין מקום לאותו מנהג כלל וזה דבר ברור ואחר שנים שכתבתי זה קם חכם אחד ופסק כמנהג שכתבו הרי"ף והרמב"ם אף לנוהגים שלא לכתוב שום כלי בפרטות וחלקנו עליו והוא כתב לחזק דבריו ואני כתבתי לסתור כל דבריו והסכימו עמי כל חכמי העיר הזאת צפ"ת תוב"ב. והבאתי ראיה מתשובת הריב"ש בסימן כ"א ובסימן ק' כי שם האריך בזה לאשר לקיים דברי עם היותם ברורים בעצמם ופשוטים בטעמם ונימוקם עמם ואינם צריכים חיזוק :

הכניסה לו קרקע וכשיוצאה יש בו פירות מחוברים וכו' בפרק האשה שנפלו (דף קט.) תנן ר"ש אומר מקום שיפה כחו בכניסתה הורע כחו ביציאתה מקום שהורע כחו בכניסתה יפה כחו ביציאתה פירות המחוברים לקרקע בכניסתה שלו ביציאתה שלה התלושים מן הקרקע בכניסתה שלה וביציאתה שלו ובגמ' שם ר"ש היינו ת"ק מחוברים בשעת יציאה איכא בינייהו וכתב הרא"ש ר"ח והרי"ף פסקו הלכה כר"ש משום דמסתבר טעמיה שמשוה מידותיו בכניסה וביציאה והראב"ד הביא ראיה דהלכה כר"ש ובה"ג כתב דר"ש לא פליג את"ק אלא מאי דלא פירשו רבנן אתא איהו לפרושי וגריס מחוברים בשעת יציאה אתא לאשמעינן ומצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל דאפי' בפירות גמורים שהגיעו ליתלש בכניסתה שלו ביציאתה שלה ואע"ג דקי"ל כל העומד ליגדר כגדור דמי שאני הכא דאכילת פירות אינה אלא תקנת חכמים וכן תקנו פירות הנלקטין בעודה תחתיו שלו וכן מוכח בירוש' ובהכי מיתרצא נמי מה שהקשה הר"י הלוי ז"ל על פסק רב אלפס מההיא דיש נוחלין (קלו.) הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו מכר האב מכורין עד שימות ושמין את המחובר ללוקח אלמא בפירות מחוברים אזלינן בתר מאן דגדלי ברשותו ומחמת קושיא זו פסק הלכה כרבנן ולא קשיא מידי כדפרישית דאכילת פירות אינו אלא תקנת חכמים וגם לדידיה קשה לרבנן על הכניסה אלא ודאי חכמים השוו מדותיהם באכילת פירות שכל הנלקטים תחתיו הם שלו עכ"ל והרמב"ם בפרק כ"ג פסק ג"כ כר"ש:

ומ"ש רבינו תלשן הבעל קודם הגירושין זכה בהם אפי' לא הגיע זמנן ליקצר כן משמע מהא דכתבתי בסמוך בשם הרא"ש שכל הנלקטים תחתיו הם שלו:

הוציא הוצאות וכו' משנה בפרק הנזכר המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ובגמרא (דף פ) ישבע כמה הוציא ויטול א"ר אסי והוא שיש שבח כנגד הוצאה למאי הלכתא אמר רבא שאם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה וכמה קימעא א"ר אסי אפי' גרוגרת אחת והוא שאכלה דרך כבוד לא אכלה דרך כבוד מאי אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר בכאיסר וחד אמר בכדינר עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות וכתבו הרי"ף והרא"ש וכן הלכתא וכתב הרא"ש וכיון דלא יהיב שיעורא לחבילי זמורות מוקמינן לה אפחות שבממון והיינו ש"פ עכ"ל והרמב"ם כתב בפרק כ"ג מהלכות אישות אפי' אכל גרוגרת א' דרך כבוד או שאכל דינר א' אפילו שלא דרך כבוד ואפילו לא לקח בפירות ממה שהוציא אלא חבילה אחת של זמורות מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ע"כ. וטעמו משום דבפלוגתא באמוראי דחד אמר כאיסר וחד אמר כדינר פסק כמ"ד כדינר משום דכיון דיורד ברשות אית לן למפסק כמי שמיקל עליו ועוד שהנכסים הם בחזקתו קודם שגרשה וה"ל נתבע ועליה להביא ראיה דהלכה כמ"ד כאיסר ונראה מדבריו שהוא מפרש דרב יהודה דעבד עובדא בחבילי זמורות לאו בשיעור מיירי אלא לאשמועינן דאפילו לא אכל פירות ממש אלא שהאכיל חבילי זמורות לבהמתו חשיב כאכל פירות וכן משמע בגמרא דקאמר רב יהודה לטעמיה דאמר אכל ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה כלומר ובערלה וכלאים אין שם אכילת פירות ואפ"ה הויא חזקה משום דאכילת זמורות חשיבא אכילה. כתב המרדכי בפרק הנזכר על אחד שבנה בית על קרקע של נ"מ ודר בו שנה או יותר מאחר שלא חילקו רבותינו בין יציאה ניכרת לשאינה ניכרת אין בידינו לחלוק:

ומ"ש נפלו לה נכסים במקום אחר והלך אחריהם והוציא הוצאות מרובות והביאן וכו' שם ההיא אתתא דנפלו לה ת' זוז בי חוזאי אזיל גברא אפיק ת"ר אייתי ת' בהדי דקאתי איצטריך ליה חד זוזא ושקל מינייהו אתא לקמיה דרבי אמי אמר מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אמרו ליה רבנן לרבי אמי ה"מ היכא דקאכיל פירי הא קרנא קאכיל והוצאה היא א"כ ה"ל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול:

ומ"ש בד"א במגרש מדעתו אבל במורדת וכו' כ"כ שם הרי"ף והרא"ש וכך הם דברי הרמב"ם בפכ"ג מה"א אע"פ שהם סתומים קצת:

ומ"ש הוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה וכו' בפרק האשה שנפלו (שם) א"ר יעקב א"ר חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי מ"ט עבדו בה רבנן תקנתא כי היכי דלא נפסדינהו ופירש"י אשתו קטנה. יתומה שהשיאתה אמה ואחיה ויכולה למאן: כמוציא על נכסי אחר. ואם מיאנה בו שמין ליה שבח שהשביח ונוטל כשאר אריסי העיר: עבדו ליה רבנן. הך תקנתא דשמין לו כאריס: כי היכי דלא נפסדינהו. שלא יכסיף ויקלקל הקרקע וכתב הרא"ש מ"ט עבדו רבנן תקנתא וכו' הילכך אם הוציא ולא אכל או הוציא הרבה ואכל קימעא שמין לו כאריסי העיר אבל אם הוציא קימעא ואכל הרבה ברשות אכל ולא תקנו חכמים לגרע כחו וכן אם הוציא ולא אכל וניחא ליה למשקל הוצאות שיעור שבח שומעין לו דלא תקינו להיות כמוציא על נכסי אחר אלא ליפות כחו ולא לגרע כחו עכ"ל והר"ן כתב היה קרוב הדבר לומר דכי אמרי' כמוציא על נכסי אחר דמי היינו דאם היה שדה העשויה ליטע שמין לו כאריס ואם אינה עשויה ליטע ידו על התחתונה אבל מלשון רש"י נראה שהוא כיורד ברשות בכל השדות ואף הרי"ף כתב כמוציא על נכסי אחר ברשות דמי ואף הרמב"ם כתב בפכ"ג מה"א ששמו לו כאריס שהרי ברשות ירד וכתב הרשב"א איכא למימר דלהקל עלי תקנו ולא להחמיר עליו דאילו הוציא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין בעל בעלמא אבל הוציא הרבה ואכל קימעא מחשבינן לו כאריס דעלמא עכ"ל ומ"ש בשם הרמ"ה כ"כ תלמידי רבינו יונה בשמו ומ"ש וכל זה אינו אלא נ"מ וכו' כ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק האשה שנפלו והרמב"ם בפכ"ג מה"א ופשוט הוא דהא גבי נצ"ב תנן אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו:

בעל שהוריד אריס בנ"מ של אשתו ומגרשה וכו' בפרק האשה שנפלו (שם) איבעיא להו בעל שהוריד אריסין תחתיו מהו אדעתא דבעל נחית אסתליק ליה בעל איסתליקו להו או דילמא אדעתא דארעא נחית וארעא לאריסי קיימא. ופירש"י אסתלקו אינהו. ולא שקיל מידי כי דיניה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. וכתב הרא"ש אסתלק ליה בעל אסתלקו אינהו ואיתתא לא יהבה מידי וגם הבעל אינו חייב ליתן להם ואע"ג דהשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם שאני הכא שהאריסין יודעים שהקרקע של האשה הוא שע"מ כן נכנסו שאם יגרשנה יפסידו ואין להם עליו איבעי להו לאתנויי שאם יגרשנה שהוא יפרע להם ומדלא התנו אינהו דאפסידו אנפשייהו ואסיקנא א"ר הונא בריה דרב יהושע חזינא אי בעל אריס הוא אסתליק ליה בעל אסתליקו להו אינהו ואי בעל לאו אריס הוא ארעא לאריסי קיימא והרמב"ם כתב בפ"י מהלכות גזילה כלשון הזה בעל שהוריד אריסין בנכסי אשתו ואחר כך גירשה אם הבעל עצמו אריס נסתלק בעל נסתלקו שלא ירדו לה אלא ע"ד הבעל ושמין להם וידם על התחתונה ואם אין הבעל אריס ע"ד הקרקע ירדו ושמין להם כאריס עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האשה שיוצאת מתחת ידי בעלה וכו בר"פ אף על פי מטלטלים ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה והילכתא אפי' ליתנהו בעינייהו בלא שבועה וכאן כתב רבינו דהיכא דאיתנהו נכסיה בעינייהו דנוטלת בלא שבועה דכי היכי דבייחד לה מטלטלין בכתובתה לא חיישינן דילמא צררי אתפסוה דהני מטלטלי היינו צררי דאתפסה ומילתא דפסיקא היא דליכא פלוגתא בפירושא ה"ה כשנכסיה קיימין והם בעין בין נ"מ או נצ"ב שהכניסה לו כלי פלוני בסך כך וכך דנוטלתן בלא שבועה אבל בדליתנהו בעינייהו דפליגי בה רב אלפס ורש"י בפירושן לא כתבם רבי' כאן אלא בסוף סימן צ"ח:

ומ"ש ונכסי מלוג נוטלתן כמו שהן וכו' נראה דאף ע"ג דבאבדו לגמרי נמי אבדו לה ואין הבעל משלם כלום כדתנן פרק אלמנה לכ"ג עבדי מלוג אם מתו מתו לה נקט רבי' האי לישנא אפי' בלו הרבה ואין ראוין לעשות מהן מעין מלאכה ראשונה משום דאיידי דבנצ"ב כתב אחר כך דמדינא דגמרא צריך לשלם מה שפחתו אפי' עושין מעין מלאכתן הראשונה אלא דנהוג עלמא דאף בנצ"ב אין צריך לשלם אלא כשאין עושין מעין מלאכתן הראשונה אבל בעושין מעין מלאכתן הראשונה נוטלתן כמו שהן ואין צריך לשלם ודינן כאילו היו נ"מ שנוטלתן כמות שהן ואין חילוק לפי המנהג בין נ"מ לנצ"ב אלא בשאין עושין מעין מלאכתן דבנ"מ א"צ לשלם ובנצ"ב צריך לשלם אבל בעושין מעין מלאכתן הראשונים דין נ"מ ונצ"ב שוה דאין משלם לכך נקט רבי' בתחלה גבי נ"מ אפי' בלו הרבה ואין ראוין לעשות בהן מלאכתן הראשונה וכו' וק"ל: כתב ב"י וכן פסק בש"ע בד"א במקום שנוהגים לכתוב בכתובה הכניסה לו כלי פלוני בסך כך וכך אבל במקום שכוללין הכל שכותבין הכניסה לו בגדים ותכשיטין בסך כך וכך מעות הרי סך אותן המעות חוב עליו וכו' ופשוט הוא:

ומ"ש ומטעם זה כתב הרמ"ה שאינו רשאי למוכרם אפילו בעודה תחתיו תימה הא תנן בריש הכותב לעולם הוא אוכל פירי פירות ומאי אכילה שייך אם אינו רשאי למוכרם ויש ליישב בדוחק דלפי שצריך לשלם לו דמי הולדות קרי ליה אכילה:

הכניסה לו קרקע וכו' בפ' האשה שנפלו פליגי במשנה תנא קמא ור"ש לתנא קמא מחוברים בשעת יציאה אם בא לגרשה שלו הם דקסברי מה שגדר ברשותו שלו ולר"ש שלה הם דנוטלתו לקרקע עם פירותיו ואפי' הגיעו ליקצר והרי"ף ור"ח פסקו הלכה כר"ש ור"י הלוי פסק כת"ק דהפירות לבעל ואפי' לא הגיעו ליקצר והכי משמע בדברי הרא"ש והרא"ש הסכים דהלכה כר"ש והאריך ומביאו ב"י וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ב מאישות:

הוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו' משנה וגמרא שם:

ומ"ש ישבע כמה הוציא ויטול מבואר במרדכי לשם בשם ר"ח ובהגהת מיימוני פכ"ג דאישות דהיינו דוקא בשהאשה אינה מכחישתו דבכל דוכתא שעושה ברשות והאי ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע ויטול וכ"כ בהגהת אשיר"י לשם בשם ר"י דוקא היכא דלא מכחישתו אותו אבל אם היא טוענת ברי שלא הוציא כל כך נשבעת היא ולא משלמת: כתב במרדכי לשם דהנך הוצאות אפי' בנה בית על גבי קרקע נ"מ ודר בו שנה או יותר דהבנין מיקרי יציאה והדירה היא האכילה ואין לחלק בין יציאה ניכרת ליציאה זו שאינה ניכרת וכ"כ בהגהת מיימונית לשם:

בעל שהוריד אריס וכו' בפרק האשה שנפלו בעיא דאיפשיטא וע"פ מה שפי' הרא"ש דאם לא ידעו האריסין שהוא של האשה נוטלין אריסותיהן בכל ענין אבל הרמב"ם אינו מחלק אלא בין שהבעל עצמו אריס לאינו אריס:

ומ"ש רבינו ודינו כדין הבעל שהוציא ולא אכל וכו' פי' שאינו נוטל אלא הוצאה כשיעור שבח ומה שקשה בדברי רבינו ממה שפסק כאן בדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו למה שפסק בח"מ סימן שע"ה כתבתי לשם בס"ד ע"ש:

דרכי משהעריכה

(א) ועיין במ"מ שכתב שיש מקומות שנוהגין בדברי התלמוד וע"ש:

(ב) בהג"ה אלפסי דף תק"י הא דאמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל היינו דוקא שמוציאה מרצונו או שהוא מא' שדינן שכופין אותו להוציא מדינא דגמרא אבל אם תובעת גירושין שלא כדין אלא שכופין הבעל מתקנת הגאונים צריך לתת לו כל יציאותיו שהוציא יותר על מה שאכל ויכול לעגנה בגט עד שתתן לו עכ"ל:

(ג) ובמרדכי פרק האשה שנפלו ע"ד כתב דוקא שאין האשה מכחישתו אבל אם מכחישתו אינו נאמן בשבועה:

  1. ^ צ"ל שאינו
  2. ^ עד כאן מדינא דגמרא.
  3. ^ רצה לומר: הרי"ף.