פתיחת התפריט הראשי

טור אורח חיים ז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן ז | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מתי מברכים על נטילת ידיים ואשר יצר

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טורעריכה

וכל היום כשעושה צרכיו, יש אומרים שלקטנים מברך "אשר יצר", ולגדולים "על נטילת ידיים". ויש אומרים שבין לגדולים בין לקטנים מברך "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר", דכיוון שצריך לומר "אשר יצר", שהוא דבר של קדושה, צריך לברך "על נטילת ידיים". וכל שכן אם רוצה ללמוד אחר גדולים, שצריך לומר "על נטילת ידיים".

ואדוני אבי הרא"ש זצ"ל לא היה מברך אף לגדולים, רק "אשר יצר", אף כשהיה רוצה ללמוד; אם לא כשעושה צרכיו וקינח, או הטיל מים ושפשף, והיה מתפלל אחריו מיד, אז היה מברך "על נטילת ידיים".

וזה לשונו שכתב בתשובת שאלה: אם עשה צרכיו וקינח, או קטנים ושפשף, ורוצה להתפלל, יטול ידיו ויברך "על נטילת ידיים". אבל כל היום כשעושה צרכיו או מטיל מים, אף אם רוצה ללמוד, אין לו לברך "על נטילת ידיים", כי אם "אשר יצר".

בית יוסףעריכה

  • וכל היום כשעושה צרכיו יש אומרים שלקטנים מברך אשר יצר – כלומר, ולא "על נטילת ידיים". ולגדולים על נטילת ידיים, כלומר, "אשר יצר" וגם "על נטילת ידיים".
  • ויש אומרים שבין לגדולים בין לקטנים מברך על נטילת ידיים ואשר יצר, דכיוון שצריך לומר אשר יצר שהוא דבר של קדושה צריך לברך על נטילת ידיים – כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שמה שכתב רבינו דכיוון שצריך לומר "אשר יצר" וכו', קאי לשתי הסברות, דתרווייהו סברי דכיוון שהוא צריך לברך "אשר יצר", שהוא דבר של קדושה, צריך להיות בידים נקיות, כלומר ונוטל ידיו ומברך "על נטילת ידיים", אלא שלסברא ראשונה דווקא לגדולים, אבל לקטנים טהור הוא.
וכתב שמפרש הוא כן, מפני שמצא בספר המנהיג שעל סברא ראשונה נתן טעם זה. וזה לשון המנהיג: ויש אומרים דחילוק יש בין גדולים לקטנים, דלקטנים מברך "אשר יצר" ולא "על נטילת ידיים", דהא אפילו לעבודה כשר היכא דלא שפשף, כדמוכח בפרק "אמר להם הממונה" (יומא כט ב). אבל בגדולים מברך "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר", דברכת "אשר יצר" דבר קדושה הוא, והיוצא לגדולים אינו כדאי לברכה בלא נטילת ידיים, עד כאן לשונו.
  • ודע, דההיא דפרק "אמר להם הממונה" הכי איתא, דאמתניתין דתנן (יומא כח א), "זה הכלל היה במקדש: כל המיסך את רגליו טעון טבילה, כל המטיל מים טעון קידוש ידיים ורגליים", אמרינן בגמרא (יומא כט ב): "בשלמא רגליים, משום ניצוצות; אלא ידיים מאי טעמא? אמר רבי אבא, זאת אומרת מצווה לשפשף", ומשמע שכל שהטיל מים ולא שפשף אינו צריך ליטול ידיו. ולפי זה, מה שכתב רבינו: "יש אומרים שלקטנים מברך אשר יצר", כלומר, ולא "על נטילת ידיים", היינו דווקא כשלא שפשף, שאינו טעון נטילת ידיים; אבל אם שפשף, שהוא טעון נטילת ידיים, צריך לברך "על נטילת ידיים" כמו לגדולים.
ונראה, שעל פי סברא זו כתב רבינו בסימן תע"ג גבי נטילת ידיים לטיבול בלילי פסחים: "והרוצה לצאת ידי ספיקא, יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר, כגון שיסך רגליו וישפשף", משמע דהכי קאמר: יסיך רגליו, או יטיל מים וישפשף; ואילו לסברא שניה, אפילו לא שפשף נמי טעון נטילהא, דאם לא כן, מאי איכא בין סברא ראשונה לשניה?
  • וכתב סמ"ג בסימן כ"ז מצוות עשה: גרסינן בפרק שלישי דיומא, תנו רבנן: הלכה בסעודה, אדם יוצא להשתין מים, נוטל ידו אחת. פירוש, אותה ששפשף בה. פוסק שם רבינו יעקב, שהיוצא להשתין מים אין צריך ליטול ידיו כלל אם לא שפשף בידיו. והלכך אפילו שפשף בידיו, אין טעון ברכה, מידי דהוה אהיו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה שאין צריך לברך "על נטילת ידיים". ואפילו "אשר יצר" לא היה מברך רבינו מאיר. אבל רבינו יצחק היה רגיל לברך "אשר יצר", עד כאן לשונו. וכן כתבו הגהות מיימון בפרק ז' מהלכות תפילה, וכתבו שדעת מהר"ם כדעת רבינו יצחק. ובסמ"ק סימן קע"ט כתב: ורבינו תם פוסק, שהיוצא להשתין, אין צריך ליטול ידיו כלל אם לא שפשף בידיו, והילכך אפילו שפשף בידיו – אין טעון ברכה ד"על נטילת ידיים", אבל ברכת "אשר יצר" מברך. ובכלבו כתוב שרבינו תם פוסק שהיוצא להשתין, אפילו שפשף – אין טעון ברכה, מידי דהוה אידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, שאין צריך לברך "על נטילת ידיים"; ורבינו פרץ כתב: אך ברכת "אשר יצר" צריך לברך, עד כאן לשונו. וגם הרשב"א כתב בתשובה, שמי שאומר שאין צריך לברך "אשר יצר" לקטנים אינו אלא טועה, שכל כך צריך האדם לקטנים כמו לגדולים, עד כאן. ולפי טעם זה, בלא שפשף נמי צריך לברך "אשר יצר". וכן נראה ממה שכתב הרא"ש בתשובה כלל ד': והעושה צרכיו או הטיל מים אפילו מעט מעט, צריך לברך, כיוון שנפתחו נקביו, עד כאן. וכיוון דמשום דנפתחו נקביו הוא צריך לברך לקטנים, אפילו לא שפשף נמי צריך לברך "אשר יצר".
ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב, דמההיא דפרק "אמר להם הממונה" נראה שהמטיל מים אין צריך נטילה כשלא שפשף; ולפי זה, כשתמצא בפוסקים שאומרים למים קטנים צריך ליטול, וכל שכן אם יאמרו צריך לברך, כששפשף נאמרו הדברים, אם לא יאמר הדבר בפירוש בשלא שפשף, עד כאן לשונו. נראה לומר דלא אמר רבינו הגדול כן אלא לעניין ברכת "על נטילת ידיים", אבל ברכת "אשר יצר" – בלא שפשף נמי צריך לברך. ומה שכתב הרא"ש בסוף מסכת תענית גבי תשעה באב: "וכן כל היום אחר שעשה צרכיו, יכול ליטול ידיו כדי שיוכל לברך, ומיהו יזהר שלא יטול כל היד, אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך", עד כאן, לאו למימרא דאינו מברך "אשר יצר" כשעשה צרכיו אלא אם כן ידיו מלוכלכות, כגון ששפשף או קינח, אלא הכי פירושו: כל היום אחר שעשה צרכיו, שיש לו לברך "אשר יצר", אם ידיו מלוכלכות וצריך ליטלם – יכול ליטול כדי שיוכל לברך; אבל אין הכי נמי שאף על פי שידיו נקיות צריך לברך "אשר יצר", כל שעשה צרכיו, וכמו שנתבאר.
  • ואף על פי שממה שאמרו בפרק "אמר להם הממונה" למדנו שהמטיל מים ולא שפשף אינו צריך ליטול ידיו, כתוב בהגהות מיימוני פרק ג' מהלכות שביתת עשור שצריך לרחוץ משום "היכון", וכן כתוב בארחות חיים שצריך ליטול משום נקיות.
  • ועל מה שכתב רבינו: וכל שכן אם בא ללמוד אחר גדולים שצריך לומר על נטילת ידיים – כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל דקאי לשתי הסברות, ולפיכך נקט מילתא דשוויא לתרוייהו, שהם גדולים; שאם לא היה חוזר אלא לסברת "ויש אומרים" לבד, "ללמוד אחר קטנים" מיבעי ליה! עד כאן לשונו. ולי נראה שאין מכאן הכרע, דאפילו אם לא היה חוזר אלא לסברת "ויש אומרים" – עדיף טפי למיכתב "וכל שכן אם רוצה ללמוד אחר גדולים" מלמיכתב "אחר קטנים", כי היכי דליתי במכל שכן טפי.
  • וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שמה שכתב רבינו: וכל שכן אם רוצה ללמוד אחר גדולים – לא בא להשמיענו דבר זה, שפשוט הוא לסברות אלו; אלא משום דבעי למיכתב שהרא"ש לא היה מברך "על נטילת ידיים" אף ללמוד, כתב שלאלו הסברות צריך לברך "על נטילת ידיים" במכל שכן דברכת "אשר יצר", עד כאן.
  • ויש לדקדק בדברי רבינו, שכתב: וכל שכן אם רוצה ללמוד אחר גדולים שצריך לומר על נטילת ידיים, דהא ברכת "אשר יצר" בכלל תלמוד תורה היא, ומאי "כל שכן" דקאמר? ואפשר דמשמע ליה, שאפילו אם לא היה צריך לברך "על נטילת ידיים" קודם ברכת "אשר יצר" – לא הוה ילפינן מינה לתלמוד תורה. דאיכא למימר, שאני ברכת "אשר יצר", שמאחר שהיא באה על עשיית צרכיו – אין להפסיק בין עשיית צרכיו לה בברכה אחרת; אבל לשאר תלמוד תורה, אין הכי נמי שצריך לברך קודם לו "על נטילת ידיים". והשתא דקודם "אשר יצר" בעי לברוכי "על נטילת ידיים" – שפיר קאמר דשאר תלמוד תורה אתי ב"מכל שכן".
ואל תתמה, שכבר מצינו מי שמחלק בין ברכת "אשר יצר" לשאר תלמוד תורה, שהרי כתב המרדכי בפרק "אלו דברים" וזה לשונו: שאל השואל, אם צריך לברך "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר" על כל פעם שנפנה או לא? והשיב לו: אם הוא עומד לעסוק בתורה לאלתר או להוציא מפיו דבר שבקדושה או לילך לבית הכנסת, מברך "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר"; ואם יושב בטל, די לו ב"אשר יצר" לפי צורך נקבים, עד כאן לשונו. הרי בהדיא דלברך ברכת "אשר יצר" לבד אינו מצריך לברך "על נטילת ידיים", וללמוד שאר תלמוד תורה מצריך לברך "על נטילת ידיים". והיינו מטעמא דפרישית. וכיוון דלהני סברות שכתב רבינו, כדי לברך ברכת "אשר יצר" צריך לברך "על נטילת ידיים", כל שכן שכדי ללמוד שאר תלמוד תורה צריך לברך.
  • ודע, דסברא זו שכתב רבינו, דמשום ברכת "אשר יצר" צריך לברך "על נטילת ידיים", כתובה בתשובות המיוחסות להרמב"ן סימן קצ"ג בשם הראב"ד.
  • ואדוני אבי ז"ל לא היה מברך אף לגדולים, רק אשר יצר, אף כשהיה רוצה ללמוד, אם לא כשעושה צרכיו וכו' והיה מתפלל אחריו מיד – כך הם דבריו בפסקים פרק "הרואה" וזה לשונו: כי משי ידיה אומר "על נטילת ידיים", לפי שידיו של אדם עסקניות הם ואי אפשר שלא ליגע בדבר המטונף בלילה, תיקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל. מזה יש ללמוד דהוא הדין בתפילת מנחה ובתפילת ערבית, אם עשה צרכיו ונטל ידיו – מברך "על נטילת ידיים". אבל כל היום כשעושה צרכיו, אין צריך לברך כי אם "אשר יצר", דלא נתקנה ברכת "על נטילת ידיים" כי אם לסעודה ולתפילה כי הך דהכא, עד כאן לשונו.
וכן כתוב בתשובה שכתב רבינו בשמו, והיא בכלל ד' וזה לשונו: אין לברך "על נטילת ידיים" אלא במקום שתיקנוה חכמים, כגון הנוטל ידיו לאכול. וגם תיקנוה בבוקר כשקם ממיטתו וידיו מטונפות, שממשמשות במקום הטינופת, ויש לו להתפלל, צריך ליטול, כדכתיב (תהלים כו, ו): "ארחץ בנקיון כפי", ותיקנו ברכה. וכיוצא בזה אם עשה צרכיו וקינח או קטנים ושפשף ורוצה להתפלל, יטול ידיו ויברך "על נטילת ידיים". אבל כל היום כשעושה צרכיו או מטיל מים, אף אם רוצה ללמוד, אין לו לברך "על נטילת ידיים" כי אם "אשר יצר".
וכתב עוד שם: ואם הוא נוטל ידיו כשרוצה להתפלל, אם לא עשה צרכיו – אין צריך לברך "על נטילת ידיים", שלא תיקנוה אלא בבוקר כשידיו מטונפות, שמשמשו במקום הטינופת, ועשה צרכיו, עד כאן לשונו. וכבר כתבתי בסימן ד' (סוף ד"ה "כתב עוד") דהכי קאמר: שלא תיקנוה אלא בבוקר, ואפילו לא עשה צרכיו; וטעמא מפני שידיו מטונפות, שנגעו במקום הטינופת. וכן תיקנוה בשאר היום אם עשה צרכיו ורוצה להתפלל מיד.
וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שלדעת הרא"ש, שכתב בפרק "הרואה" דברכת "על נטילת ידיים" דשחרית נתקנה מפני שחזקה שנגע בהם בבשר המטונף, אם כן, כשרוצה להתפלל איזו תפילה שביום, אם נגע בבשר המטונף שבגופו – צריך ליטול, שהרי דומה לנטילה דשחרית. ו"עשה צרכיו" דנקט הרא"ש לאו דווקא, דהוא הדין לנגע בבשר המטונף. אבל אם היו ידיו מלוכלכות בטיט, נראה שבזה לא חייב הרא"ש לברך "על נטילת ידיים", דאינו דומה לנטילה דשחרית. אבל אם נגע בצואה, פשיטא שצריך לברך, שאף על פי שאין הנגיעה בגופו, הרי היא הלכלוך היוצא מגופו, עד כאן דבריו. ולפי זה, כל הנוגע בבשר מטונף שבגוף האדם, או בטינוף היוצא מגופו, צריך לברך "על נטילת ידיים" לדעת הרא"ש אם רוצה להתפלל מיד.
ובסמ"ק סימן קע"ט כתוב, שאם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה – אין צריך לברך "על נטילת ידיים". ורבותי היו מברכין כשהיו רוצים לעסוק בתורה. וצריך עיון בסמ"ג, דברכת "אשר יצר" שמברך לקטנים הוי דבר שבקדושה, ואפילו הכי אינו מברך "על נטילת ידיים", וכן נמי בידים מלוכלכות בטיט וצואה, עד כאן לשונו.
  • כתוב בתשובות המיוחסות להרמב"ן סימן קצ"ג: מקובל אני ממורי הרב ז"ל, שאין מברכין "על נטילת ידיים" אלא בשחר ובשעת אכילה. וכן אנו נוהגים על פי מורי, ונראין דבריו, עד כאן לשונו. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב כן בשם תשובת הרשב"א. וגם האגור כתב כן בשם הרשב"א. ומשמע מדברי אותה תשובה וגם מתשובה שאחריה, שאפילו אם רוצה להתפלל מיד תפילת מנחה או ערבית אחר עשיית צרכיו – אינו מברך "על נטילת ידיים", דדווקא בשחר תיקנו לברך, לפי שאנו נעשים כבריה חדשה בכל בוקר, מה שאין כן בשאר תפילות. ועוד יתבאר בסימן צ"ב (ד"ה "ויש אומרים") בסייעתא דשמיא. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שכן כתב גם כן רבינו תם, שאין לברך "על נטילת ידיים" אלא בבוקר; אבל כל היום כולו, אפילו כשירצה להתפלל, אין עליו לברך, ואפילו שיהיו הידים מלוכלכות, עד כאן לשונו. וכן הוא מנהג העולם, שאין מברכין "על נטילת ידיים" אלא בשחר ובשעת אכילה בלבד; אבל בשאר כל היום, אם עשה צרכיו, גדולים או קטנים, ושפשף, אף אם רוצה להתפלל מיד, אינם מברכים "על נטילת ידיים". ונוהגין לברך "אשר יצר" אפילו לקטנים ולא שפשף, כדברי הפוסקים שכתבתי לעיל(א).
  • אם אינו יודע שטנפו ידיו, אבל הסיח דעתו מהם, יתבאר בסימן צ"ב (שם) אם צריך ליטול ידיו לשאר תפילות שביום אם לא.
  • אם היה נעור כל הלילה, אם צריך ליטול ידיו בבוקר אם לאו, כתבתי בסימן ד' (ד"ה "ומשמע" וד"ה "ומיהו"):
  • כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שכתוב בארחות חיים בשם גאון, שאדם שהטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים, ואחר כך נמלך והטיל מים פעם אחרת, שחייב לברך שני פעמים "אשר יצר". והביא ראיה ממה שאמרו (ברכות כו א): טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתיים.
  • כתב הרא"ש בתשובה כלל ד' ששאלוהו, לפעמים כשאדם הולך לאכול או לבית הכנסת, ובודק עצמו ומטפטף מעט, אם ישר לברך. והשיב שהעושה צרכיו או הטיל מים, אפילו מעט מעט, צריך לברך, כיון שנפתחו נקביו. וכן כתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל שבארחות חיים כתוב בשם גאון וזה לשונו: ואין שיעור להשתין מים, כי אפילו לטיפה אחת חייב לברך, שאם יסתם אותו הנקב מלהוציא הטיפה ההיא – היה קשה לו, וחייב להודות, עד כאן לשונו.

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

וכל היום כשעושה צרכיו י"א שלקטני' מברך אשר יצר לבד ולגדולים ענט"י ואשר יצר כנ"ל וטעם סברא זו נראה דבגדולים אינו כדאי לברכה בלא נטילת ידים כמ"ש בספר המנהיג ומביאו ב"י והיינו משום דחזקה שנגע בבשר המטונף שבגופו אי נמי מאחר שטינף גופו אינו כדאי להוציא מפיו ברכת אשר יצר שהוא דבר קדושה כשאין ידיו טהורות ומאחר שחייב ליטול ידיו חייב לברך ענט"י אבל בקטנים דטהור הוא ויכול לברך אשר יצר אף בלא נטילה הילכך אפי' כשיטול ידיו א"צ לברך ענט"י ולפ"ז בשפשף כיון שאין ידיו טהורות וחייב ליטול ידיו כדי לברך אשר יצר צריך לברך נמי ענט"י אבל אין לפרש דאף בשפשף אע"פ שצריך ליטול ידיו אין טעון ברכת ענט"י מידי דהוה אהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה וכמ"ש הסמ"ג והסמ"ק לדעת ר"ת דא"כ אף בגדולים לא היה צריך לברך ענט"י מה"ט וכמ"ש ב"י בסוף סימן זה משם מהר"י אבוהב דלר"ת אין לברך ענט"י אלא בבוקר ובשעת אכילה אלא כדפרי'. ולפ"ז אף בהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה וצריך ליטול ידיו כדי להוציא מפיו דבר שבקדושה חייב לברך על נט"י כמו בקטנים ושפשף דחד טעמא הוא וסברא זו כתובה בסמ"ק דתחלה כתב דעת ר"ת שלא לברך ענט"י אפילו שפשף ואח"כ כתב ורבותי היו מברכין כשהיו רוצים לעסוק בתורה וכן נמי במלוכלכות בטיט ובצואה עכ"ל ואיכא למידק לפי זה דלסברא שנייה דאף בלא שפשף צריך לברך ענט"י משום דס"ל דצריך ליטול ידיו משום הכון וגו' וכמ"ש בהגהת מיימונית בפ"ג מה' שביתת העשור משם כמה גדולים דאם כן בפ"ג דיומא אמתניתין דוכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים דדייק תלמודא בשלמא רגלים משום ניצוצות אלא ידים מ"ט אמר רבי אבא זאת אומרת מצוה לשפשף כו' והשתא מאי קושיא נימא אף שלא שפשף חייב ליטול ידיו משום הכון כו'. וי"ל דמעיקרא דלא אסיק אדעתיה דמצוה לשפשף דייק שפיר ידים מ"ט דאין סברא דמשום הכון לחודיה חייב ליטול ידיו מאחר שאינן מלוכלכות אבל למאי דאסיק ר' אבא דתקינו רבנן משום דמצוה לשפשף השתא ודאי התקנה היא כוללת דאף בלא שפשף צריך ליטול ידיו משום הכון וכדמשמע לישנא דמתני' וכל המטיל מים כו' דמשמע דכל אדם חייב ליטול ידיו אע"פ שלא שפשף אלא דתחלת התקנה לא נתקנה אלא משום דמצוה לשפשף וכיוצא בזה כתבתי בסימן ד' בד"ה הב"י האריך ע"ש במ"ש על דברי הרא"ש:

ומ"ש רבינו דכיון שצריך לומר אשר יצר כו' הוא חוזר לשתי הסברות דאף לסברא שנייה מאחר שצריך ליטול ידיו משום הכון אפילו לא שפשף כדי שיאמר אשר יצר שהוא דבר של קדושה צריך לברך ענט"י תחלה וכדפי' בסמוך וכיוצא בזה כתב ב"י ע"ש מהר"י אבוהב ומן הראוי היה שרבינו יכתוב טעם זה אצל סברא הראשונה אלא דכתבה כאן כדי שיאמר על זה וכ"ש אם רוצה ללמוד כו' ולאשמעינן שהרא"ש לא היה מברך ענט"י אף כשהיה רוצה ללמוד ולכן כתב תחלה שלאלו ב' הסברות מאחר שאף לגבי אשר יצר צריך לברך ענט"י כ"ש שצריך לברך כשרוצה ללמוד ושהרא"ש לא היה מברך אף כשהיה רוצה ללמוד:

ומ"ש רבינו וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים כו' כתב מהר"י אבוהב דקאי לב' הסברות ולפיכך נקט מילתא דשויא לתרוייהו שהם גדולים שאם לא היה חוזר אלא לסברת וי"א לבד ללמוד אחר קטנים מ"ל עכ"ל וב"י כתב עליו ולי נראה שאין מכאן הכרע דאפילו אם לא היה חוזר אלא לסברת וי"א עדיף טפי למיכתב וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים מלמכתב אחר קטנים כי היכי דליתי במכ"ש טפי עכ"ל ולפ"ד דמ"ש מהרי"א ללמוד אחר קטנים מ"ל אין רצונו לומר דלא הו"ל למימר אלא אחר קטנים דא"כ יהיו דבריו סותרין שהרי פי' דלא נקט רבינו וכל שכן אם רוצה ללמוד כו' אלא לאפוקי מדברי הרא"ש כו' והשתא איכא למימר נמי הא דנקט גדולים אינו אלא לאפוקי מדברי הרא"ש דס"ל דאפילו בגדולים א"צ לברך ענט"י אלא ודאי דמהרי"א ה"ק דאמאי נקט אחר גדולים לחוד אחר גדולים וקטנים מיבעי ליה והשתא לפ"ז אין ממש בטענת ב"י דנקט גדולים דליתי במכ"ש טפי דהא אי נקט גדולים וקטנים אתא נמי במכ"ש טפי אלא בע"כ הא דנקט גדולים לחוד משום דקאי לב' הסברות:

וא"א הרא"ש כולי נראה דמ"ש אם לא כשעשה צרכיו וקנח כו' דוקא קנח קאמר דכיון דידיו מטונפות דומה לנטילת שחרית דאי אפשר שלא יהיו ידיו מטונפות בשחרית שהרי משמשו במקום הטנופת אבל בלא קנח א"צ לברך ענט"י ואע"פ דבפסקיו לא הזכיר קנח נלמד סתום מן המפורש וז"ש רבינו וא"א לא היה מברך כו' כלומר שלשתי הסברות הראשונות צריך לברך ענט"י אחר סתם גדולים אפי' לא קנח דחזקה שנגע בבשר מטונף א"נ לפי שטינף גופו כדפי' לעיל אבל א"א הרא"ש לא היה מברך לסתם גדולים רק אשר יצר ואפילו היה רוצה להתפלל אחריו מיד ואף כשהיה רוצה ללמוד אפילו עשה צרכיו וקנח לא היה מברך ענט"י אם לא כשעשה צרכיו וקנח או הטיל מים ושפשף והיה מתפלל אחריו מיד אז היה מברך על נט"י מפני שדומה לנטילת שחרית ואע"פ שרבינו לא הזכיר בתשובת הרא"ש כשכתב אבל כל היום כו' מלת וקנח נסמך על מה שכתב בתחלה עשה צרכיו וקנח דעלה קאי וקאמר אבל כל היום כשעשה צרכיו כו' כלומר כשעשה צרכיו וקנח. ולענין הלכה כבר נהגו להחמיר כר"ת שלא לברך על נטילת ידים אף בגדולים וקנח ומתפלל אחריו מיד אלא בשחרית ובשעת אכילה וכן הוא דעת הרשב"א ורבינו יונה אבל אשר יצר צריך לברך אפי' לקטנים בלבד ואפי' לא שפשף והוא דעת רבינו יצחק שהביא הסמ"ג ושאר פוסקים ויש לתמוה דבהגהת מיימוני פ"ז דהלכות תפלה כתב וז"ל אמנם ר"י היה רגיל לברך אשר יצר אף אחר קטנים וכ"כ מורי רבינו בתשובה עכ"ל וזה סותר מ"ש בפ"ז דהל' ברכות בהגהת מיי' וז"ל וכן מורי רבינו מאיר לא היה מברך אפי' אשר יצר אמנם ר"י היה רגיל לברך אשר יצר ע"כ ויש לתרץ דדברי הגהות שבפ"ז מה' ברכות אינו על מהר"ם ברבי ברוך אלא על רבינו מאיר שהביא הסמ"ג והוא היה קדמון למהר"ם בר"ב וכן משמע דההגהות בפ"ז העתיקו לשון הסמ"ג ממש: כתב ב"י ע"ש מהר"י אבוהב שכתוב באורחות חיים בשם גאון שאדם שהטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים ואח"כ נמלך והטיל מים פעם אחרת שחייב לברך ב' פעמים אשר יצר והביא ראיה ממ"ש טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים עכ"ל וכן פסק בש"ע והוראה זו רחוקה מן הדעת דלא דמי לתפילה שהיא במקום הקרבן תקנו לה חכמים תשלומין דאשכחן תשלומין גבי קרבן אבל ברכת אשר יצר שהיא הודאה על העבר יוצא י"ח בברכת הודאה אחת על כל מה שעבר מידי דהוה אמי שאכל ושתה והסיח דעתו ואכל ושתה דמברך ברכה אתרונה על שתי האכילות לדברי הכל ואף לכתחלה כתב רבינו דהיסח הדעת אינו מזקיק ברכה אחרונה על מה שאכל כדלקמן בסי' ע"ט אלא דרש"י חולק עליו מיהו אינו חולק אלא דמזקיק ברכה אחרונה לכתחלה אבל דיעבד אם אכל שני אכילות מודה דאינו מברך אלא אחת לאחריהם וה"נ דכוותא ושאלתי פי מורי החסיד מהר"ר שלמה בר' ליבש ז"ל מלובלין והשיב לי בלשון הזה הך הוראה לא שמיע לי כלומר לא ס"ל ע"כ והכי נקטינן דאינו מברך אלא פעם אחת אשר יצר ודלא כש"ע:

דרכי משהעריכה

(א) ובאגור כתב דאביו נהג לברך לגדולים "על נטילת ידיים". ולי נראים יותר דברי בית יוסף, מאחר דפלוגתא דרבוותא הוא, טוב למעט בברכות שאינן מעכבות.

חידושי הגהותעריכה

א    ותימה לפי זה על הסברא השנייה, דהא ביומא שם קאמר דלא בעי נטילה בלא שפשוף, והיאך יברך "על נטילת ידיים"? לכן נראה דבלא שפשוף לכולי עלמא לא בעי ברוכי, ושתי הלשונות שכתב רבינו פליגי רק בשפשוף. ואין להקשות ללישנא קמא מההוא דיומא דבעי נטילה בשפשף, דיש לומר דמכל מקום לא בעי לברך "על נטילת ידיים", מידי דהיו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה, וכמו שכתב סמ"ג בשם רבינו תם (מהרל"ח).