טור אורח חיים עט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן עט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות קריאת שמע וברכותיה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

ריח רע שיש לו עיקר, כגון צואת אדם מסרחת, אם היא מלאחריו צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, אפילו אם הוא תותרן^(ב) שאינו מריח צריך להרחיק עד מקום שיכלה הריח למי שמריח. ומלפניו צריך להרחיק מלא עיניו, אפילו בלילה שאינו רואה אותה צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראותה ביום. היתה במקום גבוה עשרה טפחים או עמוק עשרה, או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר, אפילו הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה, אם אין לה ריח יכול לקרות, דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר "והיה מחניך קדוש". אבל אם יש לה ריח, לא מהניא הפסק ולא שינוי רשות:

חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה והגדולה עודפת עליה מכל צד, אם צואה בגדולה, אסור לקרות בקטנה. אם צואה בקטנה, מותר לקרות בגדולה:

צואת כלב וחזיר, אם יש בהם עורות אז דינם כדין צואת אדם לענין הרחקה. ואם אין בהם עורות, הוי כצואת שאר בהמה חיה ועוף שמותר לקרות אצלם מיד, בין אם היא לפניו או לאחריו, אם אין בה ריח. ואם יש בה ריח, מרחיק עד מקום שיכלה הריח:

צואת חמור הרכה לאחר שבא מן הדרך, וצואת חתול ונמייה, ונבלה מסרחת, דינם כצואת אדם להרחיק מלפניו מלא עיניו ולאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח. וכתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל: ההולך בדרך יכול להתפלל אף על פי שרואה צואה כנגדו אם אין הריח בא לו, דלא חיישינן למיעוט לתלותה בחמור. ובסמוך לעיר יש אומרים שיש לחוש, לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים:

צואת תרנגולים ההולכין בבית, דינם כשאר צואת חיה. אבל הלול שלהן שיש בו סרחון והוא מאוס, דינו כצואת אדם: לפניו מלא עיניו, ולאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח:

ריח רע שאין לו עיקר, כגון הפחה, אם יוצא ממנו, אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח, וכל שכן לקריאת שמע. ואם הוא יוצא מחבירו, מותר בדברי תורה מיד, ובקריאת שמע אסור עד שיכלה הריח:

בית יוסף

ריח רע שיש לו עיקר וכו' — בפרק מי שמתו (דף כה.) איתמר: ריח רע שיש לו עיקר, רב הונא אמר מרחיק ד' אמות וקורא קריאת שמע, ורב חסדא אמר מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח, ותניא כוותיה דרב חסדא. וכתב הרא"ש, דאף על גב דאסיקנא דלית הלכתא כההיא מתניתא, היינו בצואת כלבים וחזירים דפליגא אידך ברייתא עלה, אבל בהא דריח רע שיש לו עיקר דלא פליגא עלה נקטינן כוותה והלכה כרב חסדא. וכן דעת ה"ר יונה וכן פסק הרשב"א. אבל הרמב"ם כתב בפרק ג מהלכות קריאת שמע: ריח רע שיש לו עיקר, מרחיק ד' אמות וקורא אם פסק הריח, ואם לא פסק הריח מרחיק עד מקום שפסק הריח. והראב"ד השיגו, דהא תניא כוותיה דרב חסדא, וכדברי ה"ר יונה והרא"ש והרשב"א, וכן כתב רב האיי גאון. והרמב"ם נראה שסובר, דכיון דאידחי קצת מההיא ברייתא דאתיא כוותיה דרב חסדא, הויא לה כמשבשתא ותו לא מהני סיועא דידה אפילו במאי דלא אידחי בהדיא, והדרינן לכללין דאין הלכה כתלמיד במקום הרב, הילכך הלכה כרב הונא דרביה דרב חסדא הוא. ובעל מגדל עוז כתב שהרמב"ם היה גורס בדרב חסדא עד מקום שיכלה הריח. והרי"ף כתב הא דתניא כוותיה דרב חסדא, ואחר כך כתב: אמר רבא לית הילכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא, לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים כל זמן שיש בתוכן עורות. ומשמע ודאי שהוא ז"ל פוסק כרב חסדא, דאם לא כן למה לו לכתוב תניא כוותיה דרב חסדא? לכתוב מתניתא בתרייתא דאייתי רבא בלחוד. אלא ודאי משום דסבירא ליה דהלכה כרב חסדא כתב הא דתניא כוותיה. ולעניין הלכה, כיון דהרי"ף והרא"ש וה"ר יונה והרשב"א ז"ל מסכימים דהלכה כרב חסדא, הכי נקטינן, וכך הם דברי רבינו^(א):

ומה שכתב: כגון צואת אדם מסרחת — נראה דהיינו לאפוקי צואת קטן, שאף על פי שהיא של אדם, כיון שאינה מסרחת אין צריך להרחיק ממנה, כמו שיתבאר בסימן פ"א:

ומה שכתב לחלק בין אם היא מלאחריו לכשהיא מלפניו, שם אהא דתנן: "כמה ירחיק מהם ומן הצואה ד' אמות", אמר רבא: לא שנו אלא לאחריו, אבל לפניו מרחיק מלא עיניו. וכתב הרמב"ם דמצידיו דינו כמאחריו, וכן כתב סמ"ג:

ומה שכתב: אפילו אם הוא תותרן שאינו מריח צריך להרחיק וכו' — כן כתב שם הרא"ש, והוא נלמד ממה שיבואר בסמוך, דכשהיא מלפניו, אפילו בלילה שאינו רואה אותה צריך להרחיק עד מקום שאילו היה ביום לא היה יכול לראותה, דאיתא בירושלמי וכתבוהו שם ה"ר יונה והרא"ש והמרדכי והרשב"א. ולמדו מכאן ה"ר יונה והרשב"א, דהוא הדין לסומא, שאף על פי שאינו רואה, אם הוא במקום שאילו לא היה סומא היה רואה אותה, אסור. וריח רע שיש לו עיקר, פירש הרשב"א דהיינו צואה מגולה, ופשוט הוא:

היתה במקום גבוה י' טפחים וכו' — ברייתא שם: אם היה מקום גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים, ישב בצדו וקורא קריאת שמע:

ומה שכתב: או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר וכו' — כן כתב הרא"ש שם וזה לשונו: אבל כשהוא גבוה י' או נמוך י' כשהוא רואה אותה, מותר, דכיון שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן ביה "והיה מחניך קדוש". ולפי זה נראה דאם צואה לפני הפתח, מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה, אפילו בתוך ד' אמות, אם אין הריח מגיע אליו רשות אחרת היא, דפתח כנעול דמי והויא לה כצואה בעששית, עד כאן. וכן נראה לי לדקדק מדין חצר קטנה שנפרצה לגדולה, כמו שאכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא. ואף על פי שהרשב"א כתב, דהא דתניא היה מקום גבוה י' או נמוך י' יושב בצדה וקורא – כשאינו רואה את הצואה הוא, דאילו ברואה אותה לעולם אסור, נראה לי כדברי הרא"ש ז"ל עיקר. ומיהו לכתחילה טוב ליזהר כדברי הרשב"א:

ומה שכתב רבינו: אבל אם יש לה ריח לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות — אהא דאם היה מקום גבוה י' וכו' כתב הרמב"ם בפרק ג: והוא שלא יגיע לו ריח רע. וה"ר יונה כתב: רבני צרפת אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה, הכי נמי מועילה לריח, אבל רבינו משה אומר דכיון שהריח מגיע אליו אין ההפסקה מועילה כלל. ולפי דבריו צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח ממקום אחר, שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח, ע"כ. וגם הרא"ש כתב: יש מפרשים, כי היכי דהפסקה מועלת לצואה הכי נמי מועלת לריח רע; ורבינו משה כתב: כיון שהריח מגיע אליו אין ההפסקה מועלת כלל. ורבינו סתם דבריו כדעת הרמב"ם, וכן הלכה:

חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה וכו' — פשוט בפרק כל גגות (דף צב:). וטעמא דמילתא, דקטנה כיון שנפרצה במילואה לגדולה לא חשיבא בית בפני עצמה; אבל הגדולה, כיון שכותליה עודפין על של קטנה מצד זה ומצד זה, חשיבא כבית בפני עצמה. ומכאן נראה לדקדק, שאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה ואפילו בתוך ד' אמות, כמו שכתבתי בסמוך בשם הרא"ש, דהא הכא בכהאי גוונא עסקינן, כלומר שרואה אותה או שאינו מרוחק ממנה ד' אמות; דאם לא כן, אפילו הוא עם הצואה בבית אחת שרי; ואפילו הכי, כשצואה בקטנה מותר לקרות בגדולה. ועל כרחך טעמא מפני שמאחר שהוא במקום מיוחד לעצמו, קרינן ביה "והיה מחניך קדוש":

צואת כלב וחזיר וכו' — בסוף פרק מי שמתו (דף כה:) תניא: לא יקרא אדם קריאת שמע כנגד צואת אדם, ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים. ובתר הכי אמר רבא: לית הלכתא כי הא מתניתא, אלא כי הא דתניא: לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן. ופירש רש"י דנתינת עורות לא קאי אלא אצואת כלבים וחזירים, אבל צואת אדם בלא נתינת עורות נמי אסור, וכן דעת כל הפוסקים:

ומה שכתב: ואם יש בה ריח מרחיק עד מקום שיכלה הריח — נראה שהוא נלמד מדין נבלה המסרחת שיתבאר בסמוך. ולפי זה, עד מקום שיכלה הריח שכתב רבינו לאו דווקא, דהא צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, כמו שנתבאר בריש סימן זה:

צואת חמור הרכה לאחר שבא מן הדרך וצואת חתול ונמיה ונבלה מסרחת וכו' — ירושלמי, כתבו הרא"ש שם: מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות. ר' שמואל בר חסדא אמר: ברכים, ובלבד בשל חמור. ר' חייא בר אבא אמר: ובבא מן הדרך. ולוי אמר: מרחיקין מצואת חזיר ד' אמות, מצואת הנמיה ד' אמות, מצואת התרנגולים ד' אמות. אמר ר' יוסי בר אבין בשם רב הונא: ובלבד באדומים. ר' ירמיה בשם ר' זעירא אמר: נבלה שמסרחת, ד' אמות. אמר ר' חנינא, מתניתין אומרת כן: כמה ירחיק מהם ומן הצואה, ד' אמות. אמר ר' שמלאי: תיפתר במשרה של כובסין. אמר ר' [מני]: אם במשרה תנינא, ולא במים הרעים ולא במי משרה. וכתב הרא"ש: מתוך הירושלמי הזה משמע דאין צריך להרחיק מצואת בהמה אלא בחמור כשבא מן הדרך, ודלא כרבינו משה, שלא התיר אלא כנגד מי רגלים של בהמה. ויש אומרים שצריך להרחיק מצואת חתול, לפי שריחה רע מאד ודינה כמו צואת נמיה, אלא שהזכיר נמיה בירושלמי לפי שהיו רגילים בתוך הבית כמו שאנו מגדלים עכשיו חתולים, עכ"ל. וגם ה"ר יונה למד מירושלמי זה שאינו אסור לקרות כנגד שום בהמה אלא בחמור הבא מן הדרך שיש לצואתו ריח רע הרבה, אבל שאר בהמות אף על פי שיש להם ריח רע מיד אחר היציאה, אין הריח רע כל כך ומותר לקרות קריאת שמע כנגד הצואה שלהן. וצואת חתול, כיון שריחה רע מאד דינה כצואת הנמיה. ורבינו משה לא התיר אלא כנגד מי רגלי בהמה. ותימה הוא, למה החמיר כל כך ולא התיר אפילו כנגד הצואה שלהם? שהרי בירושלמי התירו בפירוש גללי בהמה כדכתבינן, עכ"ל.

ואף על פי שאומר בירושלמי זה שמרחיקין מצואת חזיר, ולא חילק בין יש בתוכה עורות לאין בה, כיון דאמר רבא בגמרא דידן דהלכתא כברייתא דקתני דלא אסור אלא היכא דנתן לתוכה עורות, הכי נקטינן:

וכתב הרשב"א בשם הראב"ד, שלא נאמרו הפירושים הללו אלא ביבשים, אבל ברכים כולם אסורים. והוא ז"ל כתב שאינו מחוור בעיניו, דהא גללי בהמה פירשו בהדיא ברכים, ובלבד בשל חמור ובבא מן הדרך, ומינה דכולהו נמי ברכים ואפילו הכי שרי, עכ"ל. וכתב בארחות חיים, שיש אומרים דכל דבר שחיותו בפת אסור לקרות כנגד צואתו, כגון כלבים וחזירים, וכל שאין חיותו בפת מותר.

ולי נראה, דהרמב"ם לא בכל צואה של בהמה אסר אלא באותם שיש להם ריח רע, שהרי זה לשונו בפרק ג: צואת האדם, וצואת כלבים וצואת חזירים בזמן שיש בתוכן עורות, וכל צואה שריחה רע כגון אלו, אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, וכן כנגד מי רגלים של אדם, אבל מי רגלים של בהמה קורין כנגדן, ע"כ. הרי מפורש דלא אסר אלא בצואה שריחה רע דווקא. ומה שדקדקו הרא"ש וה"ר יונה ממה שלא התיר אלא כנגד מי רגלי בהמה אינו דקדוק, דלפי שכתב דכנגד מי רגלי אדם אסור כתב דכנגד מי רגלי בהמה מותר, אבל דין צואת בהמה כבר ביאר דבריו דלא אסור אלא בשריחה רע. ונראה לי, שאפשר שמה שלא כתב הרמב"ם שצריך להרחיק מנבלה מסרחת, היינו משום דבכלל צואה שריחה רע היא, ובזה נסתלק מעליו מה שהשיגו הראב"ד למה השמיט מה שאמרו בירושלמי דמי רגלים של חמור הבא מן הדרך וצואת תרנגולים אדומה אסור לקרות כנגדם, שיש לומר דבכלל צואה שריחה רע הוא. ואף על פי שכתב דכנגד מי רגלי בהמה מותר ולא חילק, יש לומר דכיון דגלי לן דצואה שריחה רע אסור, מינה נילף דכי שרי מי רגלי בהמה, בשאין ריחה רע דווקא הוא:

ואיתא בברייתא סוף פרק מי שמתו, דאין קורין קריאת שמע כנגד אשפה שריחה רע. ורבינו שלא כתבו, נראה שסמך על מה שכתב שמרחיקין מנבלה מסרחת. ובלאו הכי יש לומר, דטעמא דאין קורין כנגד אשפה שריחה רע היינו משום דמצואה ומי רגלים יש בהם ריח רע, וכבר ביאר רבינו שצריך להרחיק מדברים אלו, ואשפה שריחה רע בכללן הוא:

וכתב אחי ה"ר יחיאל ההולך בדרך יכול להתפלל וכו' — כן כתב גם כן ה"ר יונה ז"ל שם:

ומה שכתב: ובסמוך לעיר יש אומרים שיש לחוש וכו' — כך הוא דעת ה"ר יונה ז"ל:

צואת תרנגולים ההולכים בבית וכו' — שם, אהא דתניא: לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים וחזירים כל זמן שיש בתוכן עורות, כתב הרא"ש: פירש רש"י, לית הלכתא כי הך מתניתא דלעיל דאסרה צואת חזירים בזמן שאין בהן עורות, משמע אבל בצואת תרנגולים לא איירי ולא פליג אמתניתא דלעיל. ומיהו נראה, דמדהזכירה זו הברייתא צואת אדם הוא דאסירא בכל עניין; צואת כלבים וחזירים, דווקא במקום שיש בהם עורות; וצואת תרנגולים ושאר בהמות לא הזכיר, משמע שאין בהם איסור כלל. ואפילו אם תמצי לומר לאסור צואת תרנגולים, דווקא בלול שלהם שיש בו סרחון, אבל הגדלים בבית ואין שם כי אם מעט אין לאסור, ע"כ. וכן כתבו התוס' והמרדכי, וכן כתב הגהות מיימון פרק ג מהלכות קריאת שמע, וכן כתב הרב רבינו יונה. ומיהו כתב, דהא דשרי כשאינן בלול שלהן, דווקא כשאין ריח רע מגיע אליו, ומשמע הא אם ריח רע מגיע אליו אסור. וכן בדין, דהא לא גרע מאשפה שריחה רע ומנבלה המסרחת:

בירושלמי אמרינן דמרחיקין מצואת תרנגולים ד' אמות, ובלבד באדומים. ונסתפקו התוספות בסוף פרק מי שמתו בפירושו. והרשב"א כתב דנראה לו דתרנגולים אדומים קאמר, דאי בצואה אדומה קאמר הוה להו למימר: ובלבד באדומה, אלא דקים להו שצואת האדומים קשה מן האחרים. אבל ה"ר יונה פירש דבצואה אדומה קאמר, שהיא מסרחת יותר מן האחרות.

ולעניין הלכה נראה לי דנקטינן כהרמב"ם זכרונו לברכה על פי מה שפירשתי דבריו^(ג):

ריח רע שאין לו עיקר וכו' — בסוף פרק מי שמתו (שם) בעו מרב ששת: ריח רע שאין לו עיקר מהו? אמר להו: אתו חזו הני ציפי דבי רב, דהני גנו והני גרסי. והני מילי בדברי תורה, אבל בקריאת שמע לא. ודברי תורה נמי לא אמרן אלא דחבריה, אבל דידיה לא. ופירש רש"י: והני גנו. ואע"פ שדרך הישינים להפיח: והני מילי לגירסא. משום דלא אפשר: אבל לקריאת שמע. יצא לחוץ ויקרא: אבל דידיה. הפיח הוא עצמו ממתין עד שיכלה הריח. ובאורחות חיים כתב בשם רשב"א, דריח רע שאין לו עיקר היינו צואה מכוסה. וכתב הרא"ש בתשובה כלל ד' סימן א', שהמפיח בשעת לימודו, אף על פי שאין צריך להרחיק, ימתין עד שיכלה הריח:

כתב המרדכי: יש מפרשים, דבתי כסאות שלנו שהם בעומק, אם יש בהם מחיצה המפסקת הוי כמו ריח רע שאין לו עיקר, וכמו בתי כסאות דפרסאי דלקמן, עכ"ל. ודין בתי כסאות דפרסאי יתבאר בסימן פ"ג בסייעתא דשמיא. בסימן פ"ז יתבאר, דהא דאמרינן ריח רע שיש לו עיקר – מלאחריו ד' אמות, היינו אפילו אם הם עמו בבית, דלא קיימא לן כרשב"א דאמר כל הבית כולה כד' אמות. וגם שם יתבאר דין גרף ועביט כשהם לאחר המיטה או תחתיה, ומשם נלמוד לצואה ומי רגלים כשהם לאחר המיטה או תחתיה:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

היה ריע שיש לו עיקר וכו' בס"פ מי שמתו (דף כ"ה) פליגי בה רב הונא ורב חסדא ופסקו הפוסקים כרב חסדא דאמר מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח וקורא ק"ש אע"ג דרב חסדא תלמיד דרב הונא הוה משום דת"כ דרב חסדא:

ומ"ש רבינו כגון צואת אדם מסרחת כלומר שהיא לחה לאפוקי צואת אדם כחרס כדלקמן בסימן פ"ב אי נמי צואת בהמה חיה ועוף אפילו לחה דמותר לקרות אצלם כמ"ש בסמוך וב"י פי' דאתא לאפוקי צואת קטן דאינה מסרחת כדכתב בסי' פ"א:

ומ"ש אפילו אם הוא תותרן שאינו מריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח וכו' כצ"ל ובמקצת ספרים כתוב צריך להרחיק עד מקום שיכלה הריח למי שמריח ור"ל גם כן עד ד' אמות ממקום שיכלה הריח אלא שקיצר בלשון וכן בסמוך גבי אין בהם עורות כתב ואם יש בהם ריח מרחיק עד מקום שיכלה הריח ולאו דוקא הוא דהא צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וכן פי' ב"י לשם:

ומ"ש ומלפניו צריך להרחיק מלא עיניו אפי' בלילה וכו' כ"כ הרא"ש על פי הירושלמי והבאתי לשונו בסי' ע"ה שכתב כך המרדכי לגבי ערוה ותימא דנראה מדברי ב"י ממה שכתב כאן ולעיל בסי' ע"ה וכן ממה שפסק כאן בש"ע גבי צואה דבלילה או סומא צריך נמי להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום ולעיל בסי' ע"ה פסק בהיפך דבלילה כנגד הערוה או סומא מותר לקרות דס"ל לחלק בין ערוה לצואה וקשה דמנ"ל לחלק בין ערוה לצואה בהא מילתא דלא אשכחן בחלמודא דמחלק ביניהם אלא בעששית דבצואה הותר דהא מיכסיא ובערוה אסור דהא קא חזי ליה אבל בלילה או סומא אין חילוק דאי איתא דאיכא נמי חילוק בהא ה"ל לתלמודא לאשמועינן הך חידושא דבלילה או סומא הוי איפכא דבצואה אסור ובערוה מותר אלא ודאי כי היכי דבצואה אסור בלילה ובסומא כיון שיכול לראותה ביום וכן אם לא היה סומא ה"נ גבי ערוה אסור כיון שיכול לראותה ביום או אם לא היה סומא וכמו שמפורש במרדכי וברוקח:

היתה במקום גבוה י' טפחים וכו' ברייתא שם ונראה דבעינן נמי שיהא ברחבו ארבעה טפחים על ד' טפחים דהשתא הוי מקום חשוב בפני עצמו כרשות היחיד דשבת הא לאו הכי לא והכי איתא בפרשב"ם ריש פרק בית כור ע"ש: כתב ב"י וז"ל בירושלמי אמרינן דמרחיקין מצואת תרנגולין ד' אמות ובלבד באדומים ונסתפקו התוספות בס"פ מי שמתו בפירושו וכו' ובש"ע כתב דבירושלמ. אוסר כנגד צואת תרנגולים אדומה עכ"ל והוא מה שפירש ה"ר יונה דבצואה אדומה קאמר דמסרחת יותר מן האחרות דלא כהרשב"א דמפרש דצואה של תרנגולים אדומים מסרחת יותר מן האחרים ואני ראיתי בהגה"ה שפי' ובלבד בתרנגולים אדומים הם התרנגולים שבארץ אדום שאוכלים שם שעורים וצואתן מסרחת ביותר ונראה שהם אותן התרנגולים הגדולים המובאים מאינגליט"א שידוע שצואתן מסרחת ביותר:

דרכי משה

(א) ומצאתי כתוב בהגהת מרדכי החדשים פרק תפילת השחר: ומה שאנו משתיקין החזן כשיש צואה בבית הכנסת, אפילו גדולה, היינו טעמא הואיל והחזן שליח ציבור, אי אפשר שלא יהא א' מהקהל סמוך לה בד' אמותיו, ובעינן דעת שומע ומשמיע, והקרוב בד' אמותיו של צואה אינו יכול לכוין:

(ב) ובסוף אשיר"י, דגם ד' אמות ממקום שכלה הריח צריך להרחיק, כשאר אדם שאינו תותרן, וכן משמע מדברי הרא"ש:

(ג) ורוצה לומר, שפירש דברי הרמב"ם, דכל בהמה שיש לצואתה ריח רע אסור לקרות כנגדה, ואם כן אין לחלק בין אדומים לאחרים, דכל דבר שיש לו ריח רע אסור, ושאין לו ריח רע שרי: