טור אורח חיים צב
<< | טור · אורח חיים · סימן צב (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הנצרך לנקביו ודין רחיצה לתפלה ושאר הכנות לתפלה
גופו כיצד, דתניא (ברכות כג, א) היה צריך לנקביו אל יתפלל משום שנאמר (עמוס ד, יב) "הכון לקראת אלהיך ישראל", וכתיב (קהלת ד, יז) "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים", וא"ר אשי ואיתימא ר"ח בר פפא שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה לפני. ואם התפלל, תפילתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל. והני מילי שאינו יכול לעמוד על עצמו שיעור הילוך פרסה, אבל אם יכול לעמוד על עצמו תפילתו תפילה, אבל לכתחילה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחילה יפה.
וכן יסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו.
ואחר שבדק עצמו יפה, ירחוץ ידיו במים אם יש לו, ואם אין לו צריך לחזור אחריהם. והני מילי שיש לו עוד שהות להתפלל, אבל אם אין לו שהות ויעבור זמן התפילה, ינקה אותם בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי. וכתב אבי העזרי הא דאמרינן בכל מידי דמנקי הני מילי דלא אסח דעתיה אלא שנתלכלכו בטיט, וי"א אדרבה צריך שלא יהו מלוכלכים ועל היסח הדעת אין לחוש שאין היסח הדעת אלא באכילה, וא"א ז"ל היה אומר שאין לחלק ל"ש לכלוך ל"ש בהיסח הדעת אלא שינקה בכל מידי דמנקי.
גרסינן במגילה בפרק בני העיר: המשתין לא יתפלל עד שישהא כדי הילוך ד' אמות משום ניצוצות, והמתפלל לא ישתין עד שישהה כדי הילוך ד"א שכל ד"א תפלתו שגורה לו בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה. ואיתא נמי הכי בירושלמי גבי רקיקה, והרוקק לא יתפלל עד שישהא ד' אמות המתפלל לא ירוק עד שישהא ד"א.
וטוב ליתן צדקה קודם תפילה, דר"א הוה יהיב פרוטה לעני ומצלי דכתיב אני בצדק אחזה פניך.
בית יוסף עריכה
גופו כיצד, דתניא: היה צריך לנקביו אל יתפלל, משום שנאמר: הכון לקראת אלהיך ישראל — מימרא דר' שמואל בר נחמני בסוף פרק מי שמתו (דף כג:):
וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים ואמר רב אשי וכו' — גם זה שם:
ומה שכתב: אם התפלל תפילתו תועבה — ברייתא שם:
ומה שכתב: וצריך לחזור ולהתפלל — כן כתב הרמב"ם. ופשוט הוא שמאחר שתפילתו תועבה, לא עלתה לו אותה תפילה:
ומה שכתב: והני מילי שאינו יכול לעמוד על עצמו שיעור הילוך פרסה וכו' — בפרק מי שמתו, על ברייתא דתניא (ברכות דף כג.): "ואם התפלל תפילתו תועבה" – אמר רב זביד: לא שנו אלא שאינו יכול לעמוד על עצמו, אבל יכול לעמוד על עצמו מותר; ועד כמה? אמר רב ששת: עד פרסה. זו היא גירסת הרי"ף. וכתב ה"ר יונה: ואינו נכון, דוודאי אף על פי שיכול לעמוד על עצמו, כיון שצריך לנקביו אינו מותר לכתחילה, כדאמרינן באידך ברייתא: "הנצרך לנקביו לא יתפלל", ומשמע אף על פי שיכול לעמוד על עצמו. אלא כך היא הגירסא בספרים המדוייקים: "אבל יכול לעמוד על עצמו, אם התפלל תפילתו תפילה", וכן כתב הרמב"ם, וכן הסכים הרא"ש. וזהו שכתב רבינו: אבל לכתחילה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחילה יפה. וכיון דכל הני רבוותא מסכימים בכך, הכי נקטינן. והרשב"א בתשובה, אף על פי שהוא גורס כגירסת הרי"ף, כתב: אם קודם שיתחיל להתפלל הרגיש בעצמו, אסור לו להתפלל עד שיעשה צרכיו; ואם התפלל לא יצא, דתפילתו תועבה. והוא שלא יכול לעמוד על עצמו כשיעור פרסה. ודווקא כשהיה צריך לנקביו קודם שהתחיל להתפלל, אבל אם לא היה צריך לנקביו כלל כשהתחיל להתפלל, ושימש נקביו קודם לכן, ובאמצע תפילתו נתעורר לו תאווה, לא יפסיק. ואם בשעת קריאת שמע וברכותיה נתעורר, בין לקטנים בין לגדולים, ויכול להעמיד על עצמו, קורא כדרכו; ואם רצה להרחיק ולהטיל את המים, אפשר לו לעשות כן, עכ"ל(א):
ומה שכתב: וכן יסיר כיחו וניעו וכו' — כן כתב הרמב"ם בפרק ד מהלכות תפילה:
דין מי שברי לו שאינו יכול לעמוד מלהפיח עד שיגמור קריאת שמע ותפילה, נתבאר בסימן פ':
ואחר שבדק עצמו יפה ירחץ ידיו במים אם יש לו ואם אין לו צריך לחזור אחריהם והני מילי שיש לו עוד שהות להתפלל וכו' — בפרק היה קורא (דף טו.), אמר ליה רבינא לרבא, חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר: מי שאין לו מים לרחוץ ידיו, מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמין. אמר ליה: שפיר קאמר, מי כתיב 'ארחץ במים'? "בנקיון" כתיב, כל מידי דמנקי, דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. והני מילי לקריאת שמע, אבל לתפילה מהדר, ועד כמה? עד פרסה. והני מילי לקמיה, אבל לאחוריה אפילו מיל אינו חוזר. ושמע מינה מיל הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל חוזר, כך היא גירסת גמרות דידן, וכן היא גירסת הרי"ף, וכן כתב הרשב"א בשם רבינו האיי. וכן פסק הרמב"ם בפרק ד מהלכות תפילה, אלא שנראה שהיה גורס בלאחריו: יותר ממיל אינו חוזר, הא מיל חוזר. ופירש רש"י, טעמא דשאני לן בין קריאת שמע לתפילה, משום דק"ש זמנה קבוע, שמא יעבור הזמן, אבל לתפילה דכל יום זמנה היא צריך למהדר אמיא. והקשה עליו הרשב"א, ופירש הוא דבק"ש שהיא דאורייתא לא החמירו עליו למהדר אמיא כמו שהקלו בה לגבי בעל קרי, לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה; אבל לתפילה החמירו עד פרסה.
אבל התוס' כתבו דלא גרסינן "והני מילי לק"ש אבל לתפילה מהדר" וכו', דבין לק"ש בין לתפילה קא לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא, דמאי שנא ק"ש מתפילה? דאף על גב דק"ש דאורייתא ותפילה דרבנן, עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה. והביאו ראיה מדאמרינן בפרק מי שמתו (דף כב.), בטלוה לנטילותא כרב חסדא דלייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא; ומדלא הזכיר שם ק"ש משמע דבכל עניין קאמר. וההיא דאמרינן פרק אלו עוברין (דף מו.): "לגבל ולתפילה ד' מילין והני מילי מלפניו" וכו', כבר פירשה רש"י דלהתפלל בעשרה קאמר. וכן דעת המרדכי וה"ר יונה והרא"ש, שאין חילוק בין ק"ש לתפילה בעניין זה. ורבינו מאחר שאינו גורס כגירסת הרי"ף, שהרי לא חילק בין לפניו ובין לאחריו. וגם דבהא דאמר ריש לקיש בפרק אלו עוברין: לגבל ולתפילה ד' מילין וכו', כתב בסימן צ' שפירוש רש"י עיקר, וכדברי התוס' לא היה לו לכתוב שצריך לחזר אחריהם, דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא, ומשמע דלא להדר בתרייהו כלל. וכבר תמה רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל על דברי רבינו בזה.
ולעניות דעתי נראה, שרבינו מפרש דהא דלייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא, לאו אתחילת זמנה קאמר, כמו שפירש ה"ר יונה, שכיון שהגיע הזמן לא יחזור בעבור המים לא לתפילה ולא לק"ש; דאין זה סברא, שמאחר שמצוה לרחוץ ידיו במים כדי שיתפלל, צריך לחזר אחריהם כדרך שהוא מחזר אחר שאר מצוות, שאע"פ שאמרו: מי כתיב ארחץ במים, היינו לומר שאינן מעכבין, אבל ודאי כל היכא דאפשר במים מצוה לחזר אחריהם. והיינו כשיש לו עוד שהות להתפלל; אבל אם חושש שאם יחזר אחר המים שמא יעבור זמן התפילה, לא יחזר אחריהם אלא ינקה ידיו בכל מידי דמנקי. ואהא הוא דלייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא, ד"בעידן צלותא" דקאמר היינו סוף זמן צלותא. וכן נראה ממה שכתב בסימן רל"ג, וזה לשונו: כתב רב עמרם, כשיבא להתפלל יטול ידיו. אין לו מים ליטלם, אם יודע שיהיו לפניו עד ד' מילין והוא בדרך, ימתין עד מקום המים אפילו אם יעבור זמן התפילה, אבל יותר מד' מילין יתפלל מיד ואל יעבור זמן התפילה. והני מילי לפניו, אבל לאחריו פחות ממיל חוזר אבל מיל אינו חוזר. והתוס' כתבו דאין לו להעביר זמן התפילה כדי ליטול ידיו במים, ואם אין ידיו נקיות יקנחם בעפר או בצרור, וכן לאחריו אינו צריך לחזור כלל כדי ליטלם אפילו יש לו זמן, עכ"ל. ומדכתב בשם התוס' דאין לו להעביר זמן התפילה כדי ליטול ידיו במים, משמע שכל שאינו מעביר זמן התפילה מצוה לחזר אחריהם כדרך שמחזרים על שאר מצוות.
ולעניין הלכה, כיון שהרי"ף והרמב"ם והרשב"א בשם רבינו האיי מסכימים לחלק בין ק"ש לתפילה, הכי נקטינן(ב):
דין מים שאינם ראויים לנטילת ידיים לסעודה כתבתי בסימן ד':
וכתב אבי העזרי: הא דאמרינן: "בכל מידי דמנקי", הני מילי דלא אסח דעתיה וכו' — כן כתב המרדכי בשמו בפרק היה קורא, וכן כתבו גם כן הגהות מיימיניות בשמו בפרק ד מהלכות תפילה:
ויש אומרים אדרבה צריך שלא יהו מלוכלכים ועל היסח הדעת אין לחוש וכו' — נראה שזהו דעת הר"ן, שכתב בפרק ערבי פסחים אהא דאמרינן: נטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני, דידים של היסח דעת כשרות לברכה ולתפילה. אבל מדברי רבינו בסימן רל"ג נראה שסובר דידים של היסח דעת צריכים נטילה לתפילה אף על פי שאינו יודע להם שום לכלוך. וגם הרמב"ם כתב בפרק ד מהלכות תפילה שאחד מהדברים המעכבים את התפילה היא טהרת הידים, ואחר כך כתב: טהרת ידים כיצד? רוחץ ידיו במים עד הפרק ואחר כך יתפלל. במה דברים אמורים, שאינו מטהר לתפילה אלא ידיו בלבד? בשאר תפילות חוץ מתפילת שחרית; אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל. נראה מדבריו דבכל התפילות צריך לרחוץ ידיו, אף על פי שאינו יודע להם שום לכלוך, כשם שהוא צריך ליטול ידיו לאכול פת. ובפרק ו מהלכות ברכות כתב: כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לק"ש בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים, ע"כ. וכיון דהרמב"ם ורבינו ואבי העזרי מסכימים דידיים של היסח דעת צריכים נטילה לתפילה אף על פי שאינו יודע להם שום לכלוך, הכי נקטינן. ומיהו לעניין ברכה לא ראיתי נוהגים לברך על נטילת ידיים לשום תפילה חוץ מנטילת שחרית לבד, וטעמא דמסתבר הוא, כיון דאיכא מאן דאמר שאינו צריך ליטול, ספק ברכות להקל:
ועל מה שכתב הרמב"ם שצריך לתפילת שחרית לרחוץ פניו ידיו ורגליו, כתב הראב"ד: לא ידעתי רגליו למה. וכתב בעל מגדל עוז, שכתב כן מדתניא בסוף פרק במה טומנין (דף נ:), רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונהו, משום שנאמר: "כל פעל ה' למענהו". ולא נהגו כן העולם, משום דההיא ברייתא איכא לפרושי דלאו לעניין תפילה איתניא וכדפירש רש"י התם(ג):
כתוב בתשובה להרמב"ן סימן קצ"ה: מי שעומד בתפילה ונזכר שנגע במקום מטונף, די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל, ואינו צריך לברך. וכל שנגע שלא במקום טינופת אינו צריך כלום. ואיזהו מקום טינופת לדבר זה? מסתברא שלא במקום הטינופת ממש, אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסים באדם, לפי שיש מלמולי זיעה; וכן מחכך בראש. אבל מקומות מגולים בפניו ומקומות מגולים שבזרועותיו אין זה מקום הטינופת, שאין שם מלמולי זיעה וצואה, וכן אנו נוהגים, ע"כ. והיא מתשובת הרשב"א(ד):
כתב הכלבו בשם ה"ר יצחק: בשעת תפילה ובשעת תלמוד תורה, יזהר שלא יגע בבשרו בידיו, כי אם עד הפרק העליון הנקרא קובדו, ובצוארו עד החזה:
גרסינן במגילה פרק בני העיר (דף כז:): המשתין לא יתפלל עד שישהה וכו' — כתבוה הרי"ף והרא"ש בפרק מי שמתו:
ומה שכתב: ואיתא נמי הכי בירושלמי (פ"ג ה"א) גבי רקיקה הרוקק לא יתפלל וכו' — כן כתב שם ה"ר יונה ז"ל; וכתב עוד: ודווקא לרצונו, אבל אם נזדמן לו רוק מותר, כדבעינן למימר לקמן:
וטוב ליתן צדקה קודם תפילה דר"א הוה יהיב פרוטה לעני וכו' — בפרק קמא דבבא בתרא (דף י.):
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
גופו כיצד דתניא וכו' בפרק מי שמתו (ריש דף כ"ג) ונראה דהא דיליף לה מתרי קראי דאתא לאורויי דאם ישמור נקביו שלא יתפלל עד אשר יפנה תחלה לא מיבעיא דמקבל שכר על אשר נזהר שלא לעמוד יתברך בתפלה בגוף מלא צואה וטנופת מי רגלים אלא עוד מקבל שכר על אשר התנאה לעמוד לפניו בגוף נקי וחשוב בלי שום לכלוך כאדם שמתנאה ללבוש בגדים חשובים בעמדו לפני המלך כך מתנאה בגוף נקי שהוא ג"כ מלבוש לנשמה בעמדו בתפלה לפניו ית' וגם זה בכלל הכון לקראת אלהיך ישראל שפי' התנאה לפניו ית':
וה"מ שאינו יכול לעמוד על עצמו וכו' מימרא דרב זביד לשם כפי גירסת ה"ר יונה והרא"ש שהיא גירסת רוב ספרים אבל הרי"ף גורס אמר רב זביד לא שנו דתפלתו תועבה אלא שאינו יכול לעמוד על עצמו אבל יכול לעמוד על עצמו מותר דמשמע מותר לכתחלה וכן נראה מפירש"י שכתב ועד כמה יכול להעמיד עצמו מנקביו שיהא מותר להתחיל בתפלה ע"כ. ומה שהקשו ה"ר יונה והרא"ש שהרי אח"כ אמרו בבריית' אחרת הי' צריך לנקביו אל יתפלל יש ליישב דהא דמותר לכתחלה היינו דוקא בסוף זמנה דאם לא יתפלל אלא יפנה תחלה יעבור הזמן והא דתני אל יתפלל היינו כשאינו עובר הזמן אף אם יפנה תחלה התם הוא דאסור להתפלל אע"פ שיכול להעמיד על עצמו מיהו הרמב"ם כתב כגי' הרא"ש ורבינו יונה וכמ"ש רבינו. והכי נקטינן דאסור להתפלל אפילו יעבור זמנה אלא ינקה גופו תחלה ומ"ש שיעור הילוך פרסה מ"כ דנתנו חכמים שיעור פרסה לפי דבר"פ אין עומדין איתא דשוהין בתפלה שעה אחת דהיינו שיעור הילוך פרסה בקירוב לפי מהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות והר"י לשם הוכיח דשעה ממש קאמר אחת מי"ב שעות ביום מדקאמר בגמ' מכדי ג' תפלות ביום הרי ט' שעות וכו': ואחר שבדק עצמו יפה ירחוץ ידיו במים אם יש לו כו' דעת רבינו כדעת התו' דל"ג בפרק היה קורא וה"מ לק"ש אבל לתפלה מהדר וכמה עד פרסה וכו' דבין לק"ש בין לתפלה קא לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא וכו' מיהו כתב ב"י וכן הוא ודאי דמצוה היא לרחוץ ידיו קודם תפלה אם אפשר שיהיו לו מים כשיחזור אחריהם ולא יעבור זמן תפלה וכדמשמע מהאי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר וכו' דאלמא דוקא מי שאין לו מים ופשיטא היא דכשיוכל להשתדל מים כשיחזר אחריהם ולא יעבור זמן תפלה יש לו מים קרינן ביה ולכן כתב רבינו כאן צריך לחזר אחריהם וה"מ שיש לו עוד שהות להתפלל וכו' ולא כתב כאן לחלק בין לפניו דצריך לחזור עד ד' מילין כשהוא בדרך וכו' דלדעת התוס' דל"ג וה"מ וכו' לא נאמרו חילוקים אלו אלא לענין להתפלל בעשרה כפירש"י וכמ"ש רבינו להדיא בסי' צ' ס"י אבל בסימן רל"ג הביא רבינו שני הדעות הביא דעת רב עמרם דתופס גירסת הרי"ף והגאונים דמחלקים בין ק"ש לתפלה לתפלה נמי איכא חילוק בין לפניו ובין לאחריו והביא ג"כ דעת התוס' ומה שלא הביא רבינו כאן גם דעת רב עמרם נראה דטעמו דמאחר דהכל מודים דלק"ש א"צ לחזר אחר מים דכיון דק"ש בזמנה דאורייתא אין לדחות זמנה כלל בשביל רחיצת מים אלא מיד כשהגיע התחלת זמנה יקנח ידיו בצרור או בעפר וקורא ק"ש וכיון דצריך לסמוך גאולה לתפלה א"כ בע"כ שאין לו לחזר אחר מים אף לתפלה ועל כן סתם דבריו כאן כדעת התוספות אבל בסימן רל"ג בדין תפלת מנחה הביא גם דעת ר"ע לתת מקום לפסקו דכיון דא"צ להסמיך גאולה לתפלה שפיר קעביד אם מחמיר ומהדר אמיא בין לפניו בין לאחריו וכדעת רב עמרם וב"י פסק כהרי"ף ור"ע ודעימיה דאף במים איכא לחלק בין לפניו ולאחריו וכן פסק בש"ע כאן גבי תפלת השחר ולפעד"נ עיקר דבתפלת שחרית כיון דא"צ לחזר אחר מים לק"ש השתא כיון דצריך להסמיך גאולה לתפלה אין לחזר אחר מים גם לתפלת שחרית והכי נקטינן דלא כש"ע ועיין במ"ש בסי' רל"ג דכאן מיירי כשהוא בביתו:
דרכי משה עריכה
(א) וצ"ע בתרומת הדשן בתשובה (טז) שכתב למטה סימן ק"ג, דמשמע שם דאסור להעמיד עצמו בין לגדולים בין לקטנים וצריך להפסיק. ואפשר דכאן מיירי שאינו מתאוה כל כך שיהא בו בל תשקצו, אלא שמתאוה שאינו יכול לעמוד עצמו עד פרסה. כתב בהגהות מיימוני פרק ד דתפילה, דאם נצרך לנקביו אסור בכל דברי תורה כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים:
(ב) ולפי כללינו נקטינן כדברי התוספות והאחרונים שהסכימו עמהן, דבתראי אינהו:
(ג) כתב הר"ן פרק ערבי פסחים דף רנ"א ע"א, דאם נגע בידיו בערוה אסור להתפלל או לברך שום ברכה עד שינקה ידיו:
(ד) כתב מהרי"ל דצואת האוזן והאף אסור ליגע בהן בתפילתו אלא ע"י בגד: