פתיחת התפריט הראשי

טור אורח חיים תעג

טורעריכה

ומוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו. ומברך תחילה בורא פרי הגפן ואחר כך קידוש היום ושהחיינו, ואינו מברך שעשה ניסים, לפי שעתיד לאומרו בהגדה.

ואם חל בשבת, אומר ויכלו. ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה"ז: יין קידוש נר הבדלה זמן. נוסח ההבדלה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך, ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש.

ושותה בהיסיבה. לא היסב, צריך לשתות פעם אחרת בהיסבה. ואינו מברך אחריו על הגפן ועל פרי הגפן.

ואם ירצה לשתות אפילו כמה כוסות, הרשות בידו. וכתב אבי העזרי: רק שיכוין לבו שלא יצטרך לברך פעם שנית, שלא יהא כמוסיף על הכוסות, וכן כתב הרב רבינו מאיר מרוטנבורק ששאלוהו אם יכולין לברך על שינוי יין הטוב והמטיב בליל פסח, והשיב שיכולין לברך, שאינו נראה כמוסיף רק אם יברך בורא פרי הגפן כמו שבירך על הכוסות. והן הולכין לשיטתן שמצריכין לברך בורא פרי הגפן על כל כוס וכוס, הלכך מסתבר להו למימר שאם יברך יותר שנראה כמוסיף, אבל לדעת אדוני אבי הרא"ש ז"ל שאין צריך לברך בורא פרי הגפן על כל כוס וכוס, אין חילוק אם יברך אם לאו, שאם אנו חושבין אותו כמוסיף, אפילו בלא ברכה נמי:

ומביאין לפניו קערה שבו ג' מצות ומרור וחרוסת ושאר ירקות מאיזה מין שירצה ושני תבשילין.

מרור, זכר לוימררו את חייהם. ואלו ירקות שיוצאין בהם ידי חובת מרור: חזרת ועולשין תמכה וחרחבינה ומרור. ויוצאין בעלין שלהם ובקלחין, אלא שבעלין אין יוצאין אלא אם כן הן לחין, ובקלחין יוצאין בין לחין בין יבשין, אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין. וכולן מצטרפין לכזית שהוא שיעור שלהם. ועיקר המצוה הזאת בחזרת, ואם אין לו חזרת, יחזר אחר ראשון ראשון כפי הסדר השנויין במשנה.

והחרוסת, הוא זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדין בו, לכך צריך לעשותו עב זכר לטיט, ומדברים חמוצים זכר למרור. ואיתא בירושלמי: אית דעביד לה עבה ואית דעביד לה רכה זכר לדם, ופירש הרב רבי יחיאל דהא והא איתא, מתחילה עושין אותה עבה ואחר כך מרככין אותה בחומץ. ונותנין בה תבלין כגון קנמון וזנגביל הדומים לתבן, זכר לתבן שהיו מגבלין בו הטיט. ונותנין בה תפוח, זכר לתחת התפוח עוררתיך. ואגוזים, דכתיב אל גנת אגוז ירדתי. ותאנה, דכתיב התאנה חנטה פגיה.

ושני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, מאיזה מין שירצה, ונהגו בבשר וביצה. ונהגו ליקח זרוע רמז לובזרוע נטויה. ויש אומרים כשפסח במוצאי שבת שאין ליקח אלא תבשיל א' זכר לפסח, אבל לא השני שכנגד החגיגה, לפי שאז לא היתה חגיגה באה עם הפסח, שאין דוחה שבת. והרב רבינו פרץ כתב שאין לחוש, כיון שאינו אלא לזכר בעלמא, ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותו כמין קדשים ממש. וכן כתב בעל העיטור שאל ישנה אדם.

ואין צריכין להביא מכל אלו לפני כל אחד ואחד, אלא לפני בעל הבית והוא יחלק לכולם.

ונוטל ידיו לצורך טיבול הראשון, דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה, ומברך על נטילת ידים. ולא יטול קודם קידוש, כי לקידוש אין צריך נטילה. ומיהו מי שרגיל ליטול כל ימות השנה קודם קידוש, ולא חשיב לקידוש הפסק שהוא צורך סעודה שהרי אסור לאכול עד שיקדש, גם עתה יכול ליטול קודם: והרב רבינו מאיר מרוטנבורק כתב שהאידנא אין צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה, ועל כן לא היה מברך על נטילה על טיבול הראשון, וכן כתב בעל העיטור, ולא נהירא. וכן כתבו הגאונים שצריך לברך, וכן כתב הרב רבי שמעיה בשם רש"י. והרוצה לצאת ידי ספיקא, יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר, כגון שיסך רגליו וישפשף.

ולוקח ירקות, ויברך בורא פרי האדמה. ומטבל כדי לעשות שינוי בשביל התינוקות שישאלו, כי זה הוא שינוי שטובלין קודם סעודה מה שאין דרך לעשות כן בשאר הימים. ואין צריך כזית מהם. וכתב רב עמרם שטיבול זה בחרוסת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ורבינו תם פירש שמטבל בחומץ ולא בחרוסת, לפי שהחרוסת מצותו עם המרור ואין לאכול ממנו קודם מצותו, וכן היה נוהג אדוני אבי הרא"ש ז"ל (וכן המנהג). ואפילו אין לו שאר ירקות, שגם טיבולו הראשון בחזרת, אפילו הכי אין לטבול בחרוסת, כיון שאין בטיבול ראשון עיקר מצותו. ולר"י מברך אחר הטיבול בורא נפשות רבות, ולרשב"ם אין צריך לברך אחריו, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל:

ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשנים, ויתן חציה לאחד מן המסובין לשומרה לאפיקומן. ונותנין אותה תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם. וחציה השני ישים בין שתי השלימות, כדי שיפגע בשלימה תחלה כשיבוא לברך ברכת המוציא שממנה יש לו לבצוע.

ויגביה הקערה שבה המצות ויאמר :הא לחמא וכו' עד מה נשתנה. ואז יצוה להסירה מעל השולחן כאילו כבר אכלו, כדי שישאל התינוק למה מסירין הפת ועדיין לא אכלנו, והוא לנו במקום עקירת השולחן. ויש מדקדקין להוציא ממנו התבשיל כשמגביהין אותה, משום דאמרינן בשר אין צריך להגביה. ואין צריך, דדווקא כשאומר "פסח שהיו אבותינו אוכלין" בהא קאמר שלא להגביה שלא יהא נראה כאילו הקדיש בהמתו מחיים לכך, אבל במה שמגביה הקערה, אינו נראה בזה כאילו הקדיש בהמתו.

ומוזגין מיד כוס שני, כדי שישאל התינוק למה שותין כוס שני קודם סעודה. ואם אין חכמה בבן לשאול, אביו מלמדו. ואם אין לו בן, אשתו שואלתו. ואם לאו, הוא שואל את עצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים הבקיאין בהלכות פסח, שואלים זה לזה מה נשתנה וכו'.

ומחזיר הקערה שבה המצות, כדי שתהא לפניו כשאומר ההגדה, כדאמרינן (לו.): לחם עוני שעונין עליו דברים, וגם שתהא לפניו כשיאמר "מצה זו", "מרור זה".

וצריך שיאמר "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים", ואין לומר "שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל". "שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור". ואין לומר האידנא "שבכל הלילות אנו אוכלין צלי שלוק ומבושל והלילה זה כולו צלי", לפי שאין לנו פסח. וקורא כל ההגדה עד "ונאמר לפניו הללויה":

וכשיגיע ל"מצה זו" צריך להגביה להראותה למסובין שתתחבב המצוה עליהן, וכן כשיגיע למרור. אבל כשאומר "פסח שהיו אבותינו אוכלין", לא יגביה התבשיל, שנראה כאילו הקדישו לכך:

ונוהגין באשכנז כשמגיעין עד "לפיכך", מגביה כל אחד כוסו ואוחזו בידו עד סיום ברכת אשר גאלנו. והכי איתא במדרש שוחר טוב: כשמגיע ללפיכך, אוחז כוסו בידו כדי לומר שירה על היין.

בענין ברכת ההלל איכא פלוגתא דרבוותא. ריצב"א היה מברך עליו שתי פעמים, אחת קודם אכילה ואחת אחר אכילה. וכן היה נוהג הרב רבינו מאיר מרוטנבורק, וכ"כ רב האי ורב צמח ורב עמרם. אבל הרי"ץ גיאת ואבי העזרי כתבו שאין לברך עליו כלל, לפי שחולקים אותו לשנים, לפני הסעודה ולאחריה, ואם כן האיך יברכו כיון שפוסקים באמצע, וכן היה נוהג אדוני אבי הרא"ש ז"ל, וכן ראוי לעשות בכל דבר שיש ספק בברכתו, שאין לברך, דברכות אינן מעכבות.

ויש מקומות שנוהגין לקרות ההלל בבית הכנסת בציבור, כדי שלא יצטרכו לברך עליו בשעת ההגדה. ומה טוב ומה נעים ההיא מנהגא, ויש לו סמך במסכת סופרים, דאיתא התם: תניא רבי שמעון בן יוצדק אומר י"ח ימים ולילה אחת גומרין בהן ההלל ובגולה כ"א יום וב' לילות. ומצוה מן המובחר לקרות ההלל בשתי לילות של גלויות ולברך עליו ולאמרה בנעימה, ולקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו. וכשהוא קורא בביתו אין צריך לברך, שכבר בירך עליו ברבים.

ומתחיל ההלל, וקורא עד "למעינו מים" ומברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גאלנו, וחותם ברוך אתה ה' גאל ישראל. וצריך לומר "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים", שצריך להקדים זבח דהיינו חגיגה, קודם הפסח שהוא נאכל על השובע. ונודה לך "שיר חדש". ואין לומר "שירה חדשה", שהוא אומר על גאולה של עתיד והיא נאמרה בלשון זכר כדאיתא במדרש:

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ומוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו משנה בפרק ע"פ (קי"ד.):

ומ"ש ומברך תחלה בפה"ג ואחר כך קידוש היום שם מחלוקת ב"ש וב"ה והלכה כב"ה דאמרי מברך על היין:

ומ"ש ושהחיינו לבסוף הכי משמע בגמרא (קג:) גבי יקנה"ז:

ומ"ש ואינו מברך שעשה ניסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה כ"כ הרוקח:

ואם חל במ"ש אומר יקנה"ז הכי מסקנא דגמרא בפרק ע"פ (שם):

ומ"ש ונוסח ההבדלה המבדיל בין קודש לחול וכו' בפרק הנזכר (קד.) איפליגו אמוראי אם צריך שיאמר מעין חתימה סמוך לחתימה או מעין פתיחה ואמרינן דאיכא בינייהו י"ט שחל להיות אחר השבת דחתמינן בין קודש לקודש מ"ד מעין פתיחה סמוך לחתימה לא בעי למימר בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת ומ"ד מעין חתימה בעי למימר ופסקו הרי"ף והרא"ש כמ"ד מעין חתימה וכתבו התוספות בעי למימר בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת שאל רבינו אפרים את ר"ת למה כהגו העולם להוסיף ולומר ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך דאין זה לא מעין פתיחה ולא מעין חתימה והשיב לו ר"ת משום חיבת היום האריכו כדי לומר פעם אחת מעין ז' הבדלות בין קודש לחול אחת וכו' הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך ב' הבדלות בין כהנים לוים וישראלים הרי ז' והוי מעין חתימה דבין קדש לקודש עכ"ל וכתבו כל זה הרא"ש והמרדכי ומתוך זה יתבאר לך שאין לחוש למ"ש בספר א"ת לערער על נוסח זה והר"ן בפרק הנזכר דקדק דלא בעי למימר בהבדלה זו בין יום השביעי לששת ימי המעשה ונתן טעם למה נהגו לאומרו: כתב בא"ח פעם אחת שכח רבינו להבדיל במ"ש י"ט של פסח עד שאכל ירקות והתחי' ההגדה וקודם שגמר ההגדה נזכר ולא רצה לחזור ולהבדיל עד שהשלים ההגדה עד גאל ישראל עכ"ל :

ומ"ש שחות' בין קודש לקודש גז"ש והכי תנן בפרק קמא דחולין (כו:):

ושותה בהיסיבה מסקנא דגמרא בפרק ע"פ (קא.) דכולהו ד' כוסות בעו היסיבה:

ומ"ש לא היסב צריך לשתות פעם אחרת בהיסיבה כ"כ שם הרא"ש:

ומ"ש ואינו מברך לאחריו על הגפן הוא לאפוקי מאבי העזרי שסובר שאחר כום ראשון מברך על הגפן כמ"ש רבינו בסימן תע"ד:

ואם ירצה לשתות כמה כוסות הרשות בידו משנה בפ' ע"פ (קיז:) בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין ג' לד' לא ישתה וכתב הכלבו אפשר לומר דאף בין ראשון לב' לא ישתה כדי שלא ישתכר וימנע מעשות הסדר ומקריאת ההגדה . והא דנקט בין ג' לד' ולא ביאר בין ראשון לב' משום דמילתא דלא שכיחא הוא להיות אדם שותה כ"כ קודם אכילה והרב רבי יהונתן כתב דיין שלפני המזון אינו משכר מ"מ ראוי להזהר שלא לשתות אם לא לצורך גדול בין ראשון לשני עכ"ל:

ומביאין לפניו קערה שבה ג' מצות בסוף סימן תע"ה כתב שזהו לדעת התוס' והרא"ש אבל הרי"ף סובר דסגי בשתים וכן דעת הרמב"ם והעולם נוהגין כדעת התוספות והרא"ש:

ואלו ירקות שיוצאין בהם וכו' משנה בפרק כל שעה (לט.) אלו ירקות שיוצאין בהם בפסח בחזרת ובעולשין ובתמכה ובחרחבינה ובמרור יוצאין בהם בין לחין בין יבשים אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים וכולן מצטרפין לכזית ויוצאין בקלח שלהם ובגמ' יוצאין בהן בין לחים בין יבישים א"ר חסדא ל"ש אלא קלח אבל עלין לחים אין יבישים לא וכתבו הגה"מ שר"ת דקדק שבקלח יוצאים ולא בשרש וכ"כ סמ"ג:

ומ"ש ועיקר המצוה הזאת בחזרת שם בגמ' א"ר אושעיא מצוה בחזרת ולא ידעתי למה השמיטו הרמב"ם אולי שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת אע"פ שהיא מתוקה ואין בה מרירות ואח"כ מצאתי לרבי' ירוחם שכתב מצוה בחזרת וא"צ לחזר אחר המרור יותר וזה מבואר כמ"ש אבל סמ"ק כ' כדברי רבינו וז"ל ונהגו העולם בחסא דחס רחמנא עלן והיכא דליכא חסא נוהגים ליקח פורפו"ר בלע"ז אך מ"מ טוב לחזר אחר חסא מטעם שאמרנו אפילו לקנות בדמים יקרים עכ"ל:

ומ"ש ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון ראשון וכו' כ"כ הגה"מ כתב הכלבו אם אין לו חזרת יקח שאר ירקות כגון עולשין וחרחבינה גרגירא ובקצת נוסחאות כתב גם כן כוסברתא ואיני יודע טעם לא לגרגירא ולא לכוסברתא ובאגור כתוב פסק מהר"י מולין מי שאין לו חזרת יקח מרור שהוא לענה ובעל ספר אגודה כתב שיקח תמכא בלשון לע"ז רפאנ"ו הקלח והעלין ולא השרש עכ"ל . והרד"א כתב תמכא בערוך מפרש שהוא קרדו"ם בלע"ז וי"א שהוא מרוי"ו בלע"ז ומרור היא חזרת של יער שהיא מרה אעפ"כ חסא מצוה מן המובחר (והוא נקרא חזרת כדאמר בגמרא):

והחרוסת הוא זכר לטיט וכו' בפרק ע"פ (קיד.) תנן ר"א בר צדוק אומר מצוה בחרוסת ובגמרא (קיו.) מאי מצוה רבי לוי אמר זכר לתפוח ור' יוחנן אמר זכר לטיט אמר אביי הלכך צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה לקהוייה זכר לתפוח לסמוכיה זכר לטיט: ופירש"י זכר לתפוח. שהיו יולדות בניהם שם בלא עצב ולא הכירו בהם מצריי' דכתי' תחת התפוח עוררתיך. לסמוכיה. להטיל ולכתוש בו הרבה כדי שיהיה עבה: לקהוייה. להטיל בו תפוחים ויין ומילתא דאית ביה קיוהא ויש ט"ס בלשון רבינו וכך צריך להגיה ומדברים חמוצים זכר לתפוח דכתיב תחת התפוח וזכר למרור ואף ע"ג דתניא כוותיה דרבי יוחנן וא"כ לא הוה צריך למיעבד זכר לתפוח נקטינן כאביי דמצריך:

ומ"ש בשם רבינו יחיאל דהא והא איתא וכו' כ"כ התוספות בפרק ע"פ וכ"כ הגהות מיימון וסמ"ג:

ומ"ש ונותנין בה תבלין וכו' שם בגמרא וכתב המרדכי בשם הרוקח לכך משימין בחרוסת קנה קנמון וזנגבי"ל לפי שא"א לדוכן היטב שלא יהא בהם חוטין קשין וזהו זכר לטיט שהיה י תבן מעורב עם הטיט:

ומ"ש שנותנין בו תפוח ואגוזים ותאנים כ"כ שם התוספות שצריך לעשות חרוסת בפירות שנדמית כנסת ישראל וכתב עוד שם כפלח הרמון. ושקדים שם ע"ש ששקד הקב"ה על הקץ:

ושני תבשילין אחד זכר לפסח כו' בע"פ (קיד.):

ומ"ש מאיזה מין שימצא שם איכא מ"ד סילקא וארוזא ואיכא מ"ד דג וביצה איכא מ"ד שני מיני בשר והרמב"ם פרק כמ"ד שני מיני בשר וכן פסקו הגהות מיימוניות וכתבו עוד הגהות מיימוניות שכתב רשב"ם שפר"ח שיש ליקח ב' מיני בשר צלי ומבושל צלי כנגד פסח ומבושל כנגד חגיגה ואינו נראה לר"י דהא סתם לן תנא כבן תימא דאמר חגיגה נאכלת צלי לכן יש ליקח ב' מיני בשר אפילו שניהם צלויים או שניהם מבושלים עכ"ל:

וי"א כשפסח במ"ש שאין ליקח וכו' כ"כ הרא"ש מטעם דמהרה יבנה בית המקדש ב"ב ויאמרו אשתקד מי לא הבאנו זכר לחגיגה אע"פ שחל י"ד בשבת השתא נביא חגיגה בשבת ופתב רבינו ירוחם שכך נראה עיקר והר"פ כתב שאין לחוש וכו' כ"כ המרדכי וכ"כ הגה"מ וסמ"ק: כתב הכלבו דאמרינן בירושלמי שמנהג לקחת זרוע וביצה כלומר בעא רחמנא למיפרק יתנא בדרעא מרממא: וכתב עוד מנהגינו לעשות צלי מזרוע בהמה זכר לזרוע נטויה ואין צולין אותו בשפוד רק על הגחלים והטעם לפי שהוא זכר לפסח ופסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רמון ואם נחזר אחר שפוד של רמון יהיה טורח גדול והמבושל עושין מביצה זכר לאבילות ב"ה וי"א מפני שהיא קלה לבשל עכ"ל:

ואין צריכין להביא מכל אלו לפני כל אחד ואחד וכו' בפרק ע"פ (קטו:) ונוטל ידיו לצורך טיבול הראשון דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה כבר נתבאר דין זה בסימן קנ"ח:

ומ"ש ולא יטול קודם קידוש כי לקידוש א"צ נטילה ומיהו מי שרגיל ליטול כל ימות השנה קודם קידוש וכו' ענין נטילה קודם קידוש נתבאר בסימן רע"א אבל המרדכי כתב בפרק ע"פ מותר ליטול ידיו קודם קידוש דלא הוי היסח הדעת אבל בפסח שיש הפסק גדול בינתיים אין לו לבע"ה ליטול ידיו קודם קידוש משום דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול ונמצא דברכה ראשונה היתה לבטלה אבל כל בני הבית רשאים ליטול ידיהם קודם קידוש דלדידהו לא הוי היסח הדעת ולא יצטרכו ליטול ידיהם שנית כדי לעשות הטיבול מידי דהוה אקידוש לרב למאי דס"ד השתא דחשיב קידוש להיסח דעת למקדש ולא חשיב היסח דעת לאחרים היוצאים באותו קידוש עכ"ל ואיני יודע מה הפסק גדול יש בקידוש דפסח יותר מבקידוש שאר שבתות וי"ט דאי משום יקנה"ז תינח כשחל פסח במ"ש חל בשאר ימים מאי איכא למימר ומשום חל פסח להיות במ"ש לא הו"ל לסתום ולכתוב דבפסח יש הפסק גדול בינתיים גם מה שטען דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול איני יודע לו טעם דלמה לא תעלה לו נטילה דקודם הקידוש לנטילה דטיבול כשם שעולה לו בשבתות וי"ט נטילה דקודם קידוש לנטילה דסעודה וצ"ע ורבינו ירוחם כתב קודם קידוש אין ליטול שתי ידיו כמו בשבת ושאר ימים טובים דהתם יכול לקדש על הפת ובכאן צריך ארבע כוסות והרא"ש כתב בתשובה גבי פסח אין נוטל ידיו קודם קידוש ולא חילק בין רגיל לשאינו רגיל :

ומ"ש רבינו על דברי הר"מ ובעל העיטור ולא נהירא אין דבריו נכונים דכיון דפלוגתא היא אם צריך נטילה טוב שלא לברך:

ומ"ש דהרוצה לצאת ידי ספיקא יביא עצמו לידי חיוב נטילה וכו' זה ע"פ הסברות שכתב רבינו בסי' ז' שאחר עשיית צרכיו מברך ענט"י אבל לפי דעת הרא"ש שכתב רבינו שם דאינו מברך ענט"י אחר עשיית צרכיו אא"כ רוצה הוא להתפלל אין תיקון זה כלום וכ"ש לפי מה שהעליתי שם דאפילו ברוצה להתפלל נמי אינו מברך על נטילת ידים אחר עשיית צרכיו :

ומטבל כדי לעשות שינוי בשביל התינוקות וכו' בפרק ע"פ (שם):

ומ"ש כי זהו שינוי שטובלין קודם סעודה כך פירש"י ורשב"ם:

ומ"ש ואין צריך מהם כזית שם אהא דתניא גבי מרור אכלו לחצאין יצא כתב הרא"ש משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה בפחות מכזית אבל בירקות הראשונות שמברך עליהם בפה"א דעלמא ואין מזכירין עליהם אכילה א"צ מהם כזית וכ"כ הרשב"א בתשובה דא"צ שיעור דאינו בא אלא להיכר אבל הרמב"ם כתב שצריך לאכול כזית וכתבו הגהות כזית זה לא ידעתי מה טיבו דכיון דאין טיבול זה אלא להתמיה התינוקות בכל דהו סגי עכ"ל ומצאתי בתשובת מהרי"ל וז"ל בורא נפשות רבות איכא פלוגתא אי צריך לאומרו אחר טיבול ראשון על כן אני אוכל פחות מכזית לאפוקי נפשי מפלוגתא... אף על גב דהמיימוני כתב כזית הא מחו לה כמה עוכלי בעוכלא ע"כ והרשב"א כתב שאלת מהו לברך בטיבול ראשון ואחריו אם אכל כזית: תשובה כל שאכל כזית צריך לברך אחריו שאין בה"מ פוטרת מה שאכל קודם סעודה ואינו מסייע בסעודה כלל והרי זה כדברים הבאים לאחר הסעודה שלא מחמת הסעודה שטעונות ברכה לפניהם ולאחריהם ומ"מ אינו ראוי לברך אחריו מיד עד שיאכל מרור שאילו בירך על הירקות אחריהם נמצא שיצטרך לברך אמרור בפה"א ולאכול כדרך שהוא מברך על המצה שתים ואין ברכת הלחם פוטרת את המרור אע"פ שקראהו פרפרת הפת שאין הפת פוטרת את הפרפרת אלא הפרפרת שהיא באה ללפת את הפת שאז פטור' מפני שהיא טפילה לפת אבל האחר' שאינה באה מחמת הפת אין הפת פוטרתה ולאחר המזון מברך ברכה שלאחריו ופוטר אוחו ואת הירק שאכל בטיבול וכן נהגתי והנהגתי עכ"ל :

ומ"ש רבינו בשם ר"ת דטיבול זה לא יהא בחרוסת כך פרשב"ם בפ' ע"פ וכ"כ התוס' והרא"ש בשם ר"ת והגהות כתבו שהר"מ היה רגיל לעשות גם טיבול זה בחרוסת ואומר מ"ש ר"ת שאינה בחרוסת היינו שאין צריך חרוסת אבל אם רוצה הרשות בידו מיהו בס"ה כתב רבותינו שבצרפת אין נוהגים לעשות טיבול זה בחרוסת כי אינו נזכר במשנה עד טיבול שני וכן פי' הרב ר' יחיאל שטיבול ראשון הבא לעשותו בחרוסת אינו אלא מנהג שטות ופסקו רבינו תם ור"י שאסור לעשות טיבול ראשון בחרוסת דעיקר מצוה היא בטיבול שני למרור וקודם המצוה אין למלא כריסו מחרוסת אלא יאכלנו בעת המצוה לתיאבון כמו מצה עכ"ל ספר התרומה ואנו אין לנו אלא דברי הר"מ דהוא בתראה וידע דברי כולם עכ"ל ואיני יודע מה ראו לתפוס כדברי הר"מ כיון דכי מטביל בחומץ לכ"ע ש"ד ובטיבול דחרוסת חולקים כמה גדולים טיבול דחומץ עדיף וכך נוהגים המדקדקים לעשות טיבול זה בחומץ וכ"כ המרדכי דטיבול זה לא יהא בחרוסת אלא בחומץ או ביין ומצאתי כתוב שיש עושין אותו במי מלח :

ומ"ש ואפילו אין לו שאר ירקות וכו' אפילו הכי אין לטבול בחרוסת כ"כ שם הרא"ש:

ומ"ש ולר"י מברך אחר הטיבול ולרשב"ם אין צריך לברך היינו מדנחלקו בטעם למה אינו מברך בפה"א כשאוכל מרור וכמו שכתב רבינו בסי' תע"ה דלר"י שנפטר בברכת המוציא א"כ אחר טיבול ראשון צריך לברך אם אכל כזית ולרשב"ם שסובר שהוא נפטר בברכת בפה"א שבירך בטיבול ראשון א"כ אין לברך אחר טיבול ראשון דא"כ יצטרך לחזור ולברך בפה"א בטיבול שני ולפ"ז לא הוה ליה לרבינו לכתוב דלרשב"ם א"צ לברך אחריו דמשמע שאם רצה לברך רשאי ואינו כן דא"כ נמצא שהוא מברך ברכה שאינה צריכה ואסור אלא כך הוה ליה לכתוב לרשב"ם אין לו לברך אחריו וה"ה כתב בשם הרשב"א שאינו מברך אחר טיבול זה והכי נקטינן: כתב האגור מהר"י מולין הורה לחזר אחר כרפס לטיבול ראשון שקורין בלעז אפי"ה כי אינו מרור ויש סמך בלוקח כרפס אותיות ס' פרך ששעבדו מצרים ששים רבוא אבל בפיטרוזיל"ו וקורבי"ל בלשון אשכנז היה מסופק שמא עולשין הוא מין מרור ולאחר שמילא כריכו ממרור בטיבול ראשון היאך יברך על אכילת מרור וכשאין לו כרפס יקח כרתי פור"י בלע"ז עכ"ל ונראה שלא היה בקי בפירוש עולשין ולכך נסתפק שמא הוא פיטרוזיל"ו אבל אנו יודעים שעולשין הוא אינדוריא בלע"ז ואינו ענין לפיטרוזילו :

ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשנים ויתן חציה לאחד מן המסובים לשמרה לאפיקומן כ"כ הרא"ש והמרדכי בפרק ע"פ וכ"כ הגהמ"י שכתב הר"מ ודלא כס"ה והרוקח שפירש לבצוע הראשונה:

ונוהגין אותה תחת המפה זכר למשארותם וכו' כ"כ הרוקח: כתב הכלבו המנהג לחלקה קודם שיקרא ההגדה כדי שיאמר עליה הא לחמא עניא מה עני בפרוסה אף כאן בפרוסה וי"א שהוא כדי שיראו התינוקות וישאלו מפני מה אנו מטמינים המצה ועדיין לא אכלנו וי"א כדי שלא יראו ויאכלו אותה תוך הסעודה בשוגג ולא יהיה לו עוד מצה משומרת באחרונה ולפיכך מצניעין אותה עכ"ל:

וחציה ישים בין שתי השלימות וכו' כ"כ הרא"ש בפרק ע"פ:

ויגביה הקערה שבה המצות וכו' שם (קטו:) למה עוקרין השולחן כדי שיכירו התינוקות וישאלו וכתבו התוספות והרא"ש והאידנא ששולחנות שלנו גדולים וטורח לסלקן מסלקין הקערה שבה המצות כאילו אינם רוצים לאכול יותר וכ"כ רשב"ם וז"ל וה"מ לדידהו דהוה להו שולחן קטן לפני מי שאומר ההגדה לבדו וכן לכל אחד אבל אנו מסלקים את הקערה שבה מצה ומרור ושני תבשילין לסוף השולחן ודי לנו בכך ויש שנוהגים להגביה את הקערה על הכף והגבהתה חנם ואין כאן היכר לתינוק אבל עוקרין הקערה לגמרי ונותנה בקרן זוית כאילו כבר אכלו כדי שיכיר התינוק וישאל דדמו לעקירת שולחן עכ"ל וכתב בהג"מ ובסמ"ק כשהוא מתחיל הא לחמא עניא יגביה הקערה ויעקרנה מלפניו ויתננה בסוף השולחן וכשמתחיל עבדים היינו יחזירנה לפניו והרא"ש כתב בתשובה יגביה הקערה ויאמר הא לחמא עניא וכו' עד מה נשתנה ויקח הקערה שבה המצות ויצוה להסירה מעל השולחן כדי שיראה התינוק וישאל למה מסלקין הלחם ועדיין לא אכלו גם מוזגין כוס שני כדי שישאל התינוק לפי שאין דרך למזוג שתי כוסות קודם האכילה ואומר מה נשתנה וכו' וכך הם דברי רבינו:

ומ"ש רבינו ויש מדקדקין להוציא ממנה התבשילין וא"צ דדוקא כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלין וכו' כן כתבו שם התוס' ורשב"ם וכ"כ הג"מ:

ומוזגין מיד כוס שני וכו' עד שואלים זה לזה מה נשתנה משנה וברייתא בפרק ע"פ (קטז.) שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת כלומר ה"ג ול"ג אין אנו חייבין לטבל והכי אמרינן בפרק ע"פ וטעמא משום דא"כ משמע דבלילה הזה אנו חייבין לטבל ב"פ וליתא דטיבול ראשון אינו חובה ואין עושין אותו אלא כדי שישאלו התינוקות:

ומ"ש ואין לומר האידנא שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל משום דבסדר הגדה שבמשנה גרסינן הכי הוצרך רבינו לומר דהאידנא דאין בהמ"ק קיים אין לומר כן:

וכשיגיע למצה זו צריך להגביה כו' עד שנראה כאילו הקדישו לכך בפ' ע"פ (דף קי"ו):

ומ"ש ונוהגין באשכנ"ז כשמגיע עד לפיכך מגביה כל אחד כוסו וכו' וכ"כ הגה"מ בפ"ח וכתב האגור כשנוטל הכוס בידו כשמגיע ללפיכך נכון לכסות המצה שלא יראה הפת בושתו וכן מנהג נקיי הדעת עכ"ל וכן מצאתי כתוב בתשובת אשכנזים וכתבו עוד שעד אותה שעה תהא המצה מגולה קצת כדאמר לחם שעונין עליו דברים הרבה:

ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים שצריך להקדים זבח וכו' עד סוף הסימן במרדכי ס"פ ע"פ: כתב רב"י נוהגים להגבי' הסל על ראשי התינוקות ואומרים לפיכך אנחנו חייבין וכו': בענין ברכת ההלל איכא פלוגתא דרבוותא וכו' הר"ן בפרק ע"פ כתב הרבה בענין זה ואין להאריך מפני שמנהג כל העולם שלא לברך על הלל שאומר על שולחנו ומנהג בני ספרד לקרותו בצבור ולברך עליו כדברי מס' סופרים. טעם למה בליל פסח קורין ההלל מיושב כתבתי בסימן תכ"ב: כתב רב"י סומא פטור מלומר הגדה כמו שפטור מכל המצות ומ"מ חייב בכל מדרבנן ולהוציא הרבים יכול להוציא למאן דאמר מצה בזמן הזה דרבנן דאתי דרבנן ומוציא דרבנן וכך פשוט בפרק ע"פ פ"י ומברך עכ"ל ויש לתמוה עליו דלא פטרו מכל המצות אלא ר' יהודה בפרק החובל (פז.) ולית הלכתא כוותיה ומיהו מ"ש דמ"מ חייב בכל מדרבנן כ"כ התוספות בפרק החובל אליבא דרבי יהודה. כתב הכלבו יש לועזים הא לחמא עניא ומה נשתנה כדי שיבינו הנשים והטף ויש לועזים אף עבדים ומנהג יפה הוא אחר השאלה שילעזו אף התשובה כי מה תועלת הבנת השאל' אם לא ידעו התשוב':

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ומוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו משנה בפ' ע"פ:

ומ"ש ומברך תחלה בפה"ג כו' שם מחלוקת ב"ש וב"ה והלכה כב"ה דאמרי מברך על היין ואח"כ מברך על היום מפני שהיין גורם לקידוש שתיאמר ועוד דברכת היין תדירה וברכת היום אינו תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם:

ומ"ש ושהחיינו לבסוף הכי משמע בגמ' גבי יקנה"ז דאביי אמר יקזנ"ה ורבא אמר יקנה"ז דאלמא דכ"ע ברכת שהחיינו היא לאחר קידוש ולאביי הוה טעמא דאם אין כאן קידוש אין כאן זמן ולרבא משום דמה מצינו בכל מקום זמן לבסוף וה"ט דזמן אומרו אפילו בשוק ועיקרו אינו על הכוס הלכך אומרו לבסוף עיין בפירוש רשב"ם: ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה"ז כו' שם והלכתא כרבא:

ומ"ש לא היסב צריך לשתות פעם אחרת בהיסיבה כ"כ הרא"ש לשם וחילק בין ב' כוסות הראשונים לאחרונים דבראשונים ודאי צריך לחזור ולשתות ובאחרונים נסתפק קצת והמרדכי נסתפק בכולהו ארבע. וכשחוזר ושותה צ"ע בברכה דבין ראשון לשני ודאי אם היה דעתו לשתות ושתה כוס ראשון בלא היסיבה וכשחוזר ושותה בהיסיבה א"צ לברך שכבר בירך אבל אם לא היה דעתו לשתות אפשר דהוי כמו נמלך וצריך לברך עתה כששותה בהיסיבה ובין שלישי לרביעי דאסור לשתות אם כן כשחוזר לשתות כוס שלישי בהיסיבה הוי נמי כמו נמלך וצריך לחזור ולברך ואפשר כיון דחוזר לשתות כדי שיצא י"ח בהיסיבה אינו דומה לנמלך ואין צריך לחזור ולברך וצ"ע ולענין הלכה נראה כיון דאיכא למימר דהוי כמוסיף על הכוסות ועוד יש ספק בברכה אין לחזור ולשתות בהיסיבה דהא לראבי"ה לא בעינן היסיבה בארצינו ודבריו אנו תופסין עיקר כדלעיל בסי' תע"ב:

ומ"ש ואינו מברך לאחריו כו' עיין לקמן בסי' תע"ד:

ואם ירצה לשתות אפי' כמה הרשות בידו משנה שם בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה וכו' וכתב רשב"ם דאיתא בירושלמי דבין ג' לרביעי לא ישתה כדי שלא ישתכר דתו לא מצי למימר הלל דיין שלאחר המזון משכר אבל מה ששתה קודם זה בתוך המזון או לפני המזון אינו משכר הלכך אף בין ראשון לב' ישתה ומש"ה כתב רבינו דיכול לשתות אפילו כמה מאחר שאינו משכר וכ"כ במרדכי וכתב עוד דבין א' לב' מצוה נמי איכא לשתות הרבה דמיגרר גריר ויאכל מצה לתיאבון ודלא כמ"ש בכל בו:

ומ"ש וכתב אבי העזרי כו' והן הולכין לשיטתן וכו' עד שאם אנו חושבין אותו כמוסיף אפילו בלא ברכה נמי כלומר וכיון דבע"כ בלא ברכה לא הוי כמוסיף כדתנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה ואע"ג דמה ששותה בין א' לב' ובין ב' לג' שוה לכוס שני שעל כולן אינו מברך בפה"ג אפ"ה לא הוי כמוסיף א"כ אף כשלא היה דעתו לשתות ומברך בפה"ג נמי לא הוי כמוסיף זו היא דעת רבינו ומ"מ יש לדקדק ע"ז דדילמא דוקא בלא ברכה לא הוי כמוסיף משום דכוס ראשון אומר עליו בפה"ג וקידוש וכוס שני אומר עליו ההגדה ומה ששותה בינתים בלא ברכה אינו אומר עליו כלום הלכך ודאי אינו נראה כמוסיף על הכוסות אבל אם יברך עליו בפה"ג יראה כמוסיף על הכוסות שהרי דומה לשאר כוסות שאומר עליו ברכה ושבח הלכך יראה לי דאף לדעת הרא"ש יכוין לבו לשתות שלא יצטרך לברך פעם שנית וק"ל:

ומ"ש ואלו ירקות משנה וגמ' לשם. חזרת הוא לאטי"ך עולשי"ן קורבי"ל תמכא הוא קרי"ן. הגהת מיימוני ר"ת היה מדקדק דוקא בקלח אבל לא בשורש וז"ל מהרי"ו ואם יקח מערטי"ך יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע כגון העלין וסמוך לו אבל לא יקח מה שהוא למטה מן הקרקע דהוי שורש וכו' אגודה פ"ה דעירובין משם ר"י: באגור סימן תת"ה מהר"י מולין הורה לחזר אחר כרפס לטבול ראשון שקורין אפי"א כי אינו בכלל מרור ויש סמך ברוקח כרפס אותיות ס' פרך ששעבדו מצרים ס' רבוא בפרך אבל בפיטרזי"ל וקורבי"ל בלשון אשכנז היה מסופק שמא עולשין שהוא מין מרור הוא ולאחר שמילא כריסו ממרור בטבול ראשון יברך על אכילת מרור בתמיה וכשאין לו כרפס יקח כרתי פור"י בלע"ז עכ"ל הב"י כתב שלא היה בקי בפי' עולשין כי אינו ענין לפיטרזיל"ו:

וחרוסת הוא זכר לטיט שם במשנה ר"א בר צדוק אמר מצוה בחרוסת. ובגמרא מאי מצוה ר' לוי אמר זכר לתפוח ור' יוחנן אמר זכר לטיט: אמר אביי הלכך צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה לקהוייה זכר לתפוח לסמוכיה זכר לטיט. וכתב הב"י דמ"ש רבינו ומדברים חמוצים זכר למרור ט"ס הוא וצריך להגי' זכר לתפוח ודוחק הוא להגיה כל הספרים לכן נ"ל דרבינו נמשך אחר גירסת הרי"ף והרא"ש דגרסי אמר אביי הילכך צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה ותו לא ומפרש דאביי קאי אדברי ר"י לחודיה דכיון שהוא זכר לטיט צריך לסמוכיה שיהא דומה לטיט וצריך לקהוייה זכר לוימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו' ובעל כרחינו צריכים אנו לפרש כן בדברי הרי"ף והרא"ש שהרי אחר שכתבו פלוגתא דר' לוי ורבי יוחנן ומאי דקאמר אביי כתבו נמי הא דקאמר בגמרא ת"כ דר' יוחנן תבלין זכר לתבן חרוסת זכר לטיט דאלמא דהילכתא כרבי יוחנן דזכר לטיט הוא ולא זכר לתפוח וא"כ לא צריך לקהוייה זכר לתפוח אלא ודאי דבעי לקהוייה זכר למרור ול"ג בגמרא לקהוייה זכר לתפוח וכן מבואר ברמב"ם שכתב וז"ל החרוסת מצוה מד"ס זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות וצמוקים וכיוצא בהן ודורסין אותם ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותם בתבלין כמו טיט בתבן כו' הרי לך שפסק כר' יוחנן שהוא זכר לטיט ולא זכר לתפוח ואעפ"כ כתב שנותנין לתוכן חומץ כאביי דצריך לקהוייה אלמא דטעמא דלקהויי הוי משום זכר למרור שהיו שיניהם קיהות מעבודה קשה שבחומר ובלבנים שוב מצאתי כן בערוך ערך חרוסת מאי מצוה ר' יוחנן אמר זכר לטיט ע"כ עושין אותה מכל מיני מתוקין ומרורין וחומץ כמו הטיט שיש בו כל דבר עכ"ל והביאו המרדכי בסדר הראשון של פסח ע"ש:

ומ"ש רבינו אחר זה ונותנין בו תפוח כו' לא משום דסבירא ליה כר' לוי דאמר חרוסת זכר לתפוח דהא ודאי לית הילכתא כוותיה דעיקר החרוסת אינו כ"א זכר לטיט אלא משום דבתשובת הגאונים כתב לעשות החרוסת בפירות שנדמה להם כנסת ישראל בשיר השירים תחת התפוח: כפלח הרמון. התאנה חנטה פגיה. אעלה בתמר. אל גינת אגוז. ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ כמ"ש התוספות לכך כתב גם רבינו שניתנים בו פירות אלו לזכרון אלו הדברים ומ"מ קיצר ולא העתיק רק התפוח והתאנה והאגוז ומשום דאלו נאמרו על גאולת מצרים מה שאין כן כפלח הרמון ואעלה בתמר ושקדים נמי לא הוזכר במקרא על הגאולה אדרבה על פורענות מקל שקד אני רואה וגומר:

ומ"ש אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה מאיזה מין שירצה שם בגמרא מאי ב' תבשילין א"ר הונא סילקא וארוזא רבא מהדר אסילקא וארוזא הואיל דנפק מפומיה דרב הונא חזקיה אמר אפי' דג וביצה שעליו רב יוסף אמר צריך שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. רבינא אמר אפילו גרמא ובישולא וכתב הר"ן וכולהו אמוראי מודו דטעמא דב' תבשילין משום הכי הוא ורב יוסף מה טעם קאמר כלומר כיון דב' תבשילין זכר לב' קרבנות הן באין משום הכי בעינן ב' מיני בשר ורבינו שפסק מאיזה מין שירצה נראה דס"ל דרבינא דהוא בתרא מיקל טפי מכולהו אמוראי דאפילו עצם ובישולו וכ"ש דג וביצה שעליו או סילקא וארוזא ואצ"ל ב' מיני בשר וכן נראה מדברי הסמ"ג שהביא דברי רבינא דאפילו עצם ובישולו דמשמע ואצ"ל מידי אחריני וכן מבואר בדברי ה"ר ירוחם. אבל הרמב"ם פסק דוקא ב' מיני בשר וכ"כ ההגהות בשם רבינו שמחה וכן דרש מהר"ש מאוסטריוך כמ"ש בהגהות מהרי"ל וכ"כ התוס' ורשב"ם בשם ר"ח אלא שס"ל שאחד צלי כנגד הפסח והב' מבושל כנגד החגיגה וכ"כ הרי"ף אבל התוס' והגהת מיימונית השיגו על זה ומסקנתם דיקח ב' מיני בשר אפילו שניהם צלויים או שניהם מבושלים ובשם ר"ת כתבו ההגהות דהלכה כרבינא דהוא בתראה הילכך צריך ליקח גרמא והרוטב או ב' מיני בשר נראה דס"ל לר"ת דרבינא מוסיף ארב יוסף לחודיה ולומר דלא בעינן ב' מיני בשר אלא אפילו גרמא ובישולא אבל מיהו בשרא בעינן דגרמא לחוד ודאי לא מהני אלא בדסביך ביה בשרא פורתא דהאי נמי גרמא מיקרי אבל לא דג וביצה שעליו דהנהו לא חשיב בשר ואצ"ל שאר מינים דלא וכן פי' הר"ן וע"ש:

ומ"ש רבינו ונהגו בבשר וביצה כ"כ באגודה וכ"כ כל האחרונים ותימה גדולה למה לנו להקל נגד ר"ח והרי"ף והרמב"ם ור"ת ושאר גדולים שכולם פסקו דבעינן ב' מיני בשר או לפחות גרמא ובישולא דהרוטב יש לו דין בשר. ואפשר לומר דס"ל דבשר ממש ודאי עדיף טפי מגרמא וביצה ממש לא גרע מרוטב שנתבשל עם העצם והלכה ודאי כרבינא דבתרא הוא וק"ל. ודע שמנהג אשכנז ליטול זרוע וביצה ולצלותם ואין אוכלים אותם לפי שנהגו כמ"ש במרדכי דאין אוכלין צלי בב' לילות אפילו ביצה צלויה ולפיכך צריך לצלותם מבע"י כיון דלא נהגו לאוכלם א"כ הוי שלא לצורך י"ט מהרי"ו. ומהר"ש לורי"א כתב שלפי דין התלמוד צריך לאוכלם לזכר אכילת פסח וחגיגה ולפיכך צריך לבשלם ומיד אחר הכריכה יאכלם ויחלקם לכל המסובין אבל לא יצלה אותם דאין אוכלין צלי כל עיקר ודבריו נכונים וכך אני נוהג:

ומ"ש וי"א כשפסח במ"ש וכו' זו היא מסקנת הרא"ש וכתב ה"ר ירוחם שכן עיקר אבל כל האחרונים הסכימו לסברת הר"פ וכן קיבל מהרי"ל מרבותיו וכן נראה מסקנת רבינו שהזכיר תחלה סברת הרא"ש בשם י"א ואח"כ כתב כהר"פ חולק על סברא זו ושכ"כ בעל העיטור לאורויי לן דהכי עיקר וכך נהגו:

ומ"ש ומברך על נטילת ידים כן הוא דעת רש"י דכיון דידים שניות הן ופוסלין את התרומה וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ה"ל כמו נהמא וצריך ליטול משום קדושה ונקיות כמו בנהמא ולפיכך צריך לברך ענ"י כמו בנהמא וכבר נתבאר למעלה דזו היא ג"כ דעת הרמב"ם והרא"ש ושאר גדולים:

ומ"ש ולא יטול קודם קידוש כי לקידוש א"צ נטילה מימרא דרב ברונא בפ' ע"פ נטל ידיו לא יקדש:

ומ"ש ומיהו מי שרגיל ליטול כו' כבר נתבאר בסימן רע"א שהרבה גדולים פסקו כך ומיהו במרדכי כתב דבפסח שיש הפסק גדול בינתיים אין לו לב"ה ליטול ידיו קודם קידוש משום דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול ונמצא דברכה הראשונה היתה לבטלה כו' כוונת דבריו אלו לומר דבפסח ודאי לא תעלה לו הנטילה דקודם קידוש לסעודה מאחר שיש הפסק גדול בינתיים באגדתא והלילא כדאיתא בגמרא להדיא נטל ידיו בטבול ראשון נוטל ידיו בטבול שני ואסיקנא דטעמא דכיון דבעי למימר אגדתא והלילא דילמא אסחא לדעתיה ונגע וא"כ מאחר שעכ"פ צריך הוא לחזור וליטול קודם סעודה לצורך סעודה ממילא נטילה זו דקודם קידוש אין צורך בה דאי משום שתעלה לו לצורך טבול הא פשיטא דצריך הוא ליטול ידיו פעם אחרת לצורך הטבול משום דקידוש הוי הפסק בין נטילה לטבול דאע"ג דבשאר שבתות וי"ט לא הוה קידוש הפסק בין נטילה לסעודה התם ה"ט משום דקי"ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה וה"ל הקידוש צורך הסעודה ולפיכך לא הוה קידוש הפסק אבל אין קידוש צורך טבול והוי הפסק וצריך לחזור וליטול לצורך טבול ונמצא דברכה ראשונה היתה לבטלה זו היא דעת המרדכי במ"ש כאן והוא חולק אמ"ש המרדכי גופיה אח"כ דגבי הבדלה נמי מותר ליטול ידיו ולהבדיל דלא הוי הבדלה היסח הדעת כיון שדעתו לאכול מיד ואע"ג דהבדלה לא שייכא מידי בסעודה אפילו הכי לא הוי היסח הדעת שדברים אלו הם דברי גדול אחר שחולק אמה שכתב ראשונה וכדבריו הראשונים הוא העיקר. והב"י לא ירד לדקדק אחר דבריו וכתב מה שכתב עיין עליו. ולענין הלכה כתב בהגהת ש"ע בהלכות פסח דאין ליטול ידיו כלל קודם קידוש והיינו כמ"ש במרדכי וכן כתב הרא"ש בתשובה וכן כתב ה"ר ירוחם. אבל מהר"ש לוריא כתב בסדר פסח שלו דיש ליטול ידיו קודם קידוש שלא לשנות משאר קידושים שבשאר כל ימות השנה אלא דמכל מקום יביא עצמו לידי חיוב נטילה שיסך רגליו וישפשף כדי שיהא מחויב ליטול ידיו קודם קידוש ולא יברך על נטילת ידים אלא אשר יצר דאין מברכין על נטילת ידים אלא לאכילה או לתפלה לדעת הרא"ש ורבינו לעיל בסימן ז'. וכתב עוד ואם כן ממילא לטבול לא בעי נטילה דלא עדיף האי טבול מאכילה ממש שהרי בכל השנה לא הוי קידוש הפסק ואוכלין על ידי נטילה דמקודם קידוש כל שכן טבול ע"כ ולי נראה להכריע דודאי ראוי שיטול ידיו קודם קידוש על ידי שיביא עצמו לידי חיוב נטילה ולא כהגהת ש"ע אבל מכל מקום עוד צריך ליטול ידיו לצורך טבול ולא דמי לכל ימות השנה דלא הוי הקידוש הפסק לפי שהקידוש הוא צורך סעודה כדפי' במרדכי בדבריו הראשונים והוא העיקר ובשני נטילות אלו אין לברך ענ"י אלא לאחר כך כשיטול ידיו שלישית לצורך סעודה נ"ל ודו"ק:

ומ"ש והר"ם מרוטנבור"ק כתב שהאידנא אין צריך נטילה כו' היא דעת התוס' בפ' ע"פ ע"ש ונתבאר ג"כ למעלה בסימן קנ"ח:

ומ"ש והרוצה לצאת ידי ספיקא כו' בכאן תמהו רבים שהרי רבינו כתב למעלה דאף בהיסך ושפשף אינו מברך ענ"י אף אם רוצה ללמוד אא"כ היה מתפלל אחריו מיד וכן השיגו מהרא"י בסדר שלחן שלו. ואני אומר דלא קשה מידי דדברי רבינו הללו חוזרים על מ"ש ומיהו מי שרגיל ליטול כל ימות השנה קודם קידוש כו' גם עתה יכול ליטול קודם ועל זה כתב דהרמ"מ לא היה מברך על נטילה על טבול ראשון וממילא נמי דלמי שרגיל וכו' ונוטל עתה קודם קידוש ג"כ לא מברך ועל זה כתב והרוצה לצאת ידי ספיקא כו' דודאי בכה"ג כשנוטל ידיו קודם קידוש חייב לברך ענ"י כשמקדש אחריו מיד דקידוש לא גרע מתפלה דאידי ואידי דבר שבקדושה הוא אבל בנוטל ידיו לאחר קידוש ודאי אינו חייב לברך ענ"י אפילו' בהיסך ושפשף. כך היא דעת רבינו מיהו לדידן דאפילו ברוצה להתפלל אינו מברך ענ"י ודלא כהרא"ש ורבינו וכמו שנתבאר בסימן ז' א"כ אפילו בנוטל ידיו קודם קידוש אפילו בהיסך ושפשף אינו מברך ענ"י אלא אשר יצר כמ"ש בסמוך:

ולוקח ירקות כו' שם מוכח בסוגיא דל"מ היכא דאיכא שאר ירקות דבעי תרי טבולי ומברך אטבול א' בפה"א כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות אלא אפילו היכא דליכא אלא חזרת נמי בעינן תרי טבולי כי היכי דליהוי ביה היכירא לתינוקות ופירש"י ורשב"ם במשנה דטבול א' הוי היכירא לפי שאין בני אדם רגילין לאכול ירק קודם סעודה וכ"כ בסמ"ג ואחריהם נמשך רבינו והתשובה לתינוקות הוא דהטבול שקודם סעודה הוא דרך חירות כדרך ב"ח שמטבילין קודם סעודה להמשיך תאוות המאכל כ"כ קצת מפרשים. ולי נראה דהתשובה היא לפי שעדיין לא הגיע זמן סעודה דבעינן למימר תחלה אגדתא והלילא על כן אנו מטבילין עכשיו לטעימה בעלמא לפני הסעודה שלא להשהות כל אותו הזמן בלי אכילה כל עיקר. ומהר"ל מפראג האריך לפלפל בזה וכתב שלדעתו הטבול הראשון הוא בא כדי שיהא ניכר כשעושין הטבול השני שהוא לשם מצות מרור שאם לא היה הטבול הראשון לא היה ניכר באכילת מרור שהוא לשם מצוה שהרי כל ימות השנה דרך לטבול בפרט בחזרת אבל עכשיו שואלין על טבול שני שבתוך הסעודה למה לי עוד טיבול אחר וישיבו להם שצריכים טבול משום מצות מרור וטבול ראשון כדרכן כל ימות השנה ולקמן בסימן תפ"ג כתבתי שזהו דעת הרי"ף בפי' הסוגיא ע"ש:

ומ"ש ואין צריך כזית מהם כ"כ הרא"ש וכל האחרונים זולתי הרמב"ם שכתב דכל אחד ואחד אינו אוכל פחות מכזית וכן נמצא במרדכי בסדר הראשון של פסח ויש לתמוה מנ"ל הא. ונראה בעיני ראיה ברורה מדאמר בגמרא היכא דליכא אלא חסא אמר רב הונא מעיקרא מברך אמרור בפה"א ואכיל ולבסוף מברך עליה על אכילת מרור ואכיל מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה אלא אמר רב חסדא מעיקרא מברך עליה בפה"א ועל אכילת מרור ולבסוף אכיל חסא בלא ברכה והלכתא כוותיה דרב חסדא והשתא אי איתא דבטבול הראשון לא בעי כזית מאי אתקפתא דרב חסדא הא ודאי כיון דלא אכיל כזית מעיקרא לא מצי לברך עליה על אכילת מרור וליכא למימר לאחר שמילא כריסו וכו' אלא ודאי דלרב חסדא אף בטבול ראשון בעינן כזית ולכך אתקיף ליה לאחר שמילא כריסו וכו' ומהר"ל מפראג ז"ל הביא ראייה אחרת מדר"ל דאמר זאת אומרת מצוה צריכות כוונה כו' ואינה ראייה ע"ש:

ומ"ש וכתב ר"ע שטיבול זה בחרוסת כו' כן נראה גם מדברי הר"י גיאת שהביא רבינו בסימן תפ"ג ע"ש ונראה בעיני דראייתם על זה מדאמר בגמרא אמר רב פפא ש"מ האי חסא צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא דאי סלקא דעתך לא צריך לשקועיה נ"י למה לי הא לא נגע ופשיטא דאטיבול שני ל"ק נ"י למה דהא בעינן נטילה לשם סעודה כדמסיק התם כיון דבעי למימר אגדתא והלילא דילמא אסוחי אסח לדעתיה ונגע אלא אטיבול ראשון קאמר נ"י למה וכן פרשב"ם להדיא ועליו קאמר דצריך לשקועיה בחרוסת אלמא דבטיבול א' נמי בעי חרוסת והא דנקט חסא ולא נקט שאר ירקות ה"ט דאמתני' קאי דהטיבול הא' נמי בחסא וס"ל ז"ל דכי היכי דבעינן חרוסת כשהטיבול הראשון בחסא אף ע"ג דאינו אלא להיכירא דתינוקות הכי נמי כשהטיבול הראשון הוא בשאר ירקות ובשאר ירקות נמי איכא משום קפא ודלא כמ"ש במרדכי בסדר של פסח ע"ש. ולדעת הרא"ש צריך לומר דחרוסת דנקט הכא לאו דוקא חרוסת ממש אלא כל מידי דקיוהא דמטבילין בו נקרא חרוסת כדאמר בפרק כל שעה ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי ופירש רש"י בית חרוסת כלי שנותנים בו חומץ וכל דבר שיש לו קיוהא ולשון חרוסת קיהוי עד כאן לשונו. ולענין הלכה נ"ל להכריע דאם גם טיבולו הא' בחזרת צריך חרוסת שהרי מברך על אכילת מרור וכדמשמע פשטא דמילתא דרב פפא שהבאתי ודלא כהרא"ש בשם ה"ר יונה אבל כשהטיבול הא' בשאר ירקות אין לטבול בחרוסת נ"ל וק"ל:

ולר"י מברך אחר הטיבול בורא נפשות רבות כו' מחלוקת זו לענין ב"נ לא נמצא במחברים בפירוש אלא שרבינו מפרש מדעתו דממה שנחלקו רשב"ם ור"י בברכת בפה"א שעל המרור דלרשב"ם א"צ לברך בפה"א לפי שנפטר בבפה"א שבירך על הירקות בטיבול ראשון ור"י חולק וסובר דלא נפטר באותה ברכה משום דאגדתא והלילא הוי הפסק טובא אלא טעמו של דבר לפי שהמרור נחשב כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה שברכת הלחם פוטרתו וכמ"ש התוספות והרא"ש בפ' ע"פ נמשך ממחלוקת' זו דנחלקו נמי לענין ב"נ דלר"י דהוי הפסק באגדתא והלילא ממילא צריך לברך אחר טיבול ראשון ב"נ שאין בהמ"ז פוטרת מה שאכל כבר קודם סעודה והפסיק באגדתא והלילא בין אכילה לסעודה ולרשב"ם א"צ לברך דמאחר דאגדתא והלילא לא הוי הפסק כל עיקר שהרי ברכת בפה"א שבירך על הירקות בטיבול ראשון פוטר ג"כ טיבול שני מברכת בורא פרי האדמה א"כ ממילא נמי ודאי ברכת המזון שלאחר הסעודה שפוטר טיבול שני מברכה שלאחריו פוטר ג"כ טיבול ראשון מברכה שלאחריו וכן נראה ממה שהביא הרא"ש מחלוקת רשב"ם ור"י בפסקיו דאלמא דנפקא מינייהו לענין דינא דאין דרכו של הרא"ש להביא המחלוקת של המפרשים בפירושא דשמעתתא היכא דלא נפקא מינייהו מידי לענין דינא וצריך לבאר שזה שכתב רבינו דלרשב"ם אין צריך לברך דמשמע דאם בא לברך הרשות בידו היינו לומר שאם נתכוין בטיבול ראשון שלא לפטור בברכה זו כי אם הירקות שבטיבול זה ממילא צריך לחזור ולברך בפה"א בטיבול שני ונמשך מזה שצריך לברך ב"נ אחר טיבול ראשון אבל כשנתכוין לפטור בברכה זו גם המרור שבטיבול שני ודאי דאין לו לברך ב"נ אחר טיבול א'. והקשה מהר"ל מפראג על דברי רבינו שכתב דלר"י מברך אחר טיבול א' ב"נ הלא כתב הרא"ש דב' כוסות הראשונות דקודם הסעודה חשיבי כדברים הבאים מחמת הסעודה מפני דיין שלפני המזון בא להמשיך תאות המאכל ובכלל סעודה הן ולפיכך א"צ לברך אחריהן ונפטרין בברכת המזון א"כ ה"ה נמי הירקות שבאין ג"כ להמשיך תאות המאכל כמ"ש התוס' בפ' ערבי פסחים אפילו אותן שבאים קודם סעודה נחשבין כבתוך הסעודה וברכת המזון פוטרתן ואמאי צריך לברך עליהן ב"נ. ולא קשיא מידי דלהרא"ש ודאי שהסכים לדעת רשב"ם דאגדתא והלילא לא הוי הפסק לענין ברכה דטיבול ה"ה נמי דלא הוי הפסק אפילו לענין ברכה דכוסות אבל לר"י הוי הפסק אפילו לענין ברכה דב' כוסות הראשונות. א"נ ס"ל לר"י דירקות שקודם הסעודה לא נחשבו כ"כ להמשיך תאות המאכל אא"כ אוכל הסעודה מיד ולא דמי ליין דקודם הסעודה דממשיכין אפילו איכא שהות טובא קודם סעודה והתוספות לא כתבו דממשיכין הירקות אלא לגבי מרור שאוכל בתוך הסעודה ע"ש בדף קט"ו בד"ה והדר אכיל. א"נ אפילו ר"י מודה דכיון דתקינו רבנן למימר אגדתא והלילא על כוס שני לא הוי הפסק לענין ברכה דכוסות אבל לענין ברכה דטיבול ודאי הוי הפסק דאין עני ברכה דטיבול שהוא בא להיכירא דתינוקות לאגדתא והלילא ולפיכך הוי הפסק לדידיה. אכן הסמ"ג בסדר של פסח כתב בהדיא בשם ר"י שלא היה מברך ב"נ אחר טיבול ראשון ושכן נהג גם ר"ת ואולי ר"י החמיר בדבר שלא לעשות מעשה על פי עצמו אבל מדינא היה חייב לברך לפי פירושו בסוגיא ודע שכתב הרשב"א בתשובה בסימן רמ"א שאחר אכילת המרור חייב לברך ב"נ ופוטר את המרור ואת הירק שאכל בטיבול הראשון ואין לברך ב"נ אחר הירק וצ"ל דס"ל ג"כ כסברת רשב"ם דאגדתא והלילא לא הוי הפסק וכתב עוד הרב ז"ל שאם בירך לאחר הירק מיד ב"נ אז צריך לחזור ולברך בפה"א ולאכול מרור ולחזור ולברך ב"נ עד כאן אבל ר"י ז"ל סובר דאין צריך לברך על המרור לא לפניו ולא לאחריו דדינו כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה דא"צ ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם דברכת המוציא וברכת המזון פוטרן: והענין הלכה נראה בעיני שבעל נפש הרוצה לצאת ידי חובת כל הגאונים יאכל בטיבול א' כזית שלם כדברי הרמב"ם ודעימיה ויהא דעתו בשעת ברכת בפה"א שלא לפטור המרור בברכה זו וממילא חייב לברך אחר טיבול א' ב"נ לד"ה ואח"כ כשיברך המוציא יכוין נמי שלא להוציא המרור בברכת המוציא ויחזור ויברך על המרור בפה"א ועל אכילת מרור ויחזור ויברך אחריו ב"נ דאז יוצא י"ח לדעת כל הגאונים ואין כאן משום ברכה שאינה צריכה מאחר שאינו עושה כן אלא לאפוקי נפשיה מפלוגתא וכן קבעו ההלכה אצל המבדיל על השלחן קודם נטילה דיכוין שלא להוציא היין שבתוך הסעודה כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא ואז צריך לברך אחר היין של הבדלה מעין ג' וצריך נמי לברך ברכה ראשונה על היין שבתוך הסעודה ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה ע"ל בסימן קע"ד:

ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשנים כ"כ הרא"ש וכ"כ בהגהת מיימוני בסדר מהר"ם ושכן פי' ראבי"ה ודלא כמ"ש בסמ"ג וברוקח דבוצע העליונה היא הראשונה משום דאין מעבירין על המצות דאדרבה המצוה הראשונה שהוא לברך ברכת המוציא היא הראשונה אבל לבצוע המצה לשנים לעשותה פרוסה משום דכתיב לחם עוני אין בזה מצוה כ"כ וכ"כ במרדכי בסדר של פסח שבהגהות. ומה שאין בוצעין השלישית היינו נמי משום דאין מעבירין על המצות שהרי אותה שבוצעין צריך לברך עליה על אכילת מצה תחלה ואח"כ עושין הכריכה באותה שנשארה ולפיכך במצה הראשונה עושין מצוה הראשונה היא ברכת המוציא ובשנייה עושין מצוה שנייה היא ברכת על אכילת מצה ובשלישית מצוה שלישית היא הכריכה. ומה שבוצעין אותה קודם שיקרא ההגדה כבר כתב בכלבו הטעם כדי שיאמר עליה הא לחמא עניא דמה דרכו של עני בפרוסה. ובדברי הר"ן בשם רבינו האי גאון משמע דהטעם הוא משום דהא דאמרינן הכל מודים דבפסח מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע היינו דוקא כשהביאו לפניו פרוסה אבל אם הביאו לפניו שלמה אין לנו לפורסה לכתחלה ולפיכך מקדימין לפורסה קודם ההגדה כדי שבשעת ברכת המוציא ימצאנה כשהיא פרוסה. וכ"כ ה' המגיד בשם אחרים אבל הרמב"ם כתב שפורסים אותה בשעה שמברך המוציא ולא נהגו עכשיו כמותו:

ומ"ש ויתן חציה לאחד מן המסובין כשומרה לאפיקומן נראה דהטעם הוא שמא יאכלו הכל בתוך הסעודה ולא יהיה לו עוד מצה משומרת באחרונה:

ומ"ש ונותנין אותה תחת המפה וכו' כ"כ הרוקח:

ומ"ש וחציה השני ישים בין שתי השלמות וכ"כ הרא"ש ולפי שהיה קשה לרבינו ז"ל למה יפסיק בין שתי השלמות שבאים משום לחם משנה לפיכך כתב דהטעם כדי שיפגע בשלמה כו' וממילא נמי לא קשה ישים החציה תחת שתי השלמות דכיון דצריך לברך על חציה על אכילת מצה צריך שיפגע בה תחלה אבל במרדכי בסדר של פסח כתב וחצי מצה הנפרסת ישים על שתי השלמות כו' וכ"כ רבינו בסימן תע"ג על שם אנשי א"י ונראה דהטעם משום דס"ל דכיון דאין מעבירין על המצות צריך לפרוס הראשונה כדי לברך עליה על אכילת מצה שהוא בא חובה ללילה זה שזה הוא מצוה הראשונה אבל ברכת המוציא שאינו כי אם ברכת הנהנין ואינה קודמת לעל אכילת מצה אלא משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אינו מצוה כל כך לפיכך מניח הפרוסה על שתי השלמות אך קשה דהא אמרינן דבפסח הכל מודים שמניח הפרוסה בתוך השלמה ופירש"י בתוך השלמה היינו תחת השלמה וכן פירשו כל המפרשים ונראה דמהאי טעמא נמי כתב הסמ"ג דאף ע"ג דבוצע לראשונה מניחה בין שתי השלמות וי"ל דאינהו ס"ל דכשמניח פרוסה על השלמה זהו בתוך השלמה וכך העתיק הב"י בריש סימן תע"ה בשם הרשב"א בתשובה ע"ש: כתוב במהרי"ל דחלק הגדול יקח לאפיקומן ולא פחות מחציה דהיינו חלק הקטן וכ"כ מהרש"ל ונראה דהטעם הוא משום דראוי להחמיר לאכול אפיקומן ב' זיתים על פי פרשב"ם אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח כמו שיתבאר לקמן בריש סימן תע"ז לכך הצריכו ליקח חלק הגדול נ"ל ודלא כמ"ש במהרי"ל משום חבוב מצוה ונאכל על השובע וגם כדי שביעה דטעמים אלו אין להם יסוד כנ"ל:

ומ"ש ויגביה הקערה כו' כ"כ הרא"ש בתשובה דמגביה משום שיאמר הא לחמא עניא וכו' עד מה נשתנה:

ומ"ש ואז יצוה להסירם וכו' בפרק ע"פ למה עוקרין את השולחן אמרי דבי ר' ינאי כדי שיכירו התינוקות וישאלו פי' ישאלו למה עוקרין את השולחן ועדיין לא אכלנו וישיבו להם כי צריך לספר ביציאת מצרים קודם אכילה ועכשיו עקירת הקערה במקום עקירת השלחן וכ"כ התוס' וכל החבורים:

ומוזגין מיד כוס שני כו' שם במשנה מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל ואם אין דעת בבן אביו מלמדו ופירש"י ורשב"ם כאן במזיגת כוס שני הבן שואל את אביו אם הוא חכם מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה עכ"ל וכתב מהרש"ל דלא ישטפה:

ומ"ש ומחזיר הקערה וכו' כ"כ גם הסמ"ק שמחזירין הקערה כשיאמר עבדים היינו משום דלחם עוני כתיב שעונין עליו דברים כדאיתא בגמרא ואין מכאן ראייה דעליו אין פירושו עליו ממש אלא ה"פ על ענין הלחם עונין דברים הרבה שעיקר ההגדה הוא בענין מצות מצה שרומז לחירות ולכך מתחילין הא לחמא עניא ועליו נמשך בענין ההגדה וברמב"ם מבואר שאין מחזירין אלא כשאומר מצה זו ומדברי רבינו עצמו יראה שלא נסמך על ראייה זו לגמרי שהרי כתב וגם שתהא לפניו כשיאמר מצה זו כו' כלומר מאחר שעכ"פ צריך שתהיה לפניו כשיאמר מצה זו וכו' ושמא ישכח מלהביאו לפניו באמצע קריאת ההגדה לכך טוב שיחזיר הקערה לפניו קודם שיתחיל ההגדה וכך הוא המנהג:

וצריך שיאמר שבכל הלילות וכו' אין אנו חייבין לטבל משום דהוה משמע דבלילה הזה חייבין לטבל ב' פעמים וליתא דבטיבול הראשון ליכא חיוב אלא היכירא לתינוקות לחוד והכי איתא להדיא בגמרא ומשום דאיכא נוסחא שכתוב בהן שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל וכו' כתב רבינו דטעות הוא וכ"כ רשב"ם דשבוש הוא. ומהר"ל מפראג חילק דכשהטיבול הא' בשאר ירקות שפיר הויין שני הטיבולים חיוב גמור ובגמרא איירי כשהטיבול הראשון במרור ולא נהירא:

ומ"ש וקורא כל ההגדה עד ונאמר לפניו הללויה הכי איתא בגמרא ונאמר לפניו הללויה אבל התוס' כתבו ה"ג ונאמר לפניו שירה חדשה וכ"כ במרדכי וכ"כ מהר"ש לוריא דהכי נהוג:

ומ"ש להראות למסובין כו' כ"כ רשב"ם וכתב מהרי"ו ויגביה מצה הפרוסה משום לחם עוני:

ומ"ש אבל כשאומר פסח וכו' שם ובמהרי"ו כתב אבל מ"מ יראה בו. הש"ר ז"ל:

בענין ברכת הלל כו' המנהג שלא לברך כל עיקר וכן המסקנא בסמ"ג בשם מורו רבינו יהודא ושכן עמא דבר:

וצריך לומר ונאכל שם מן הזבחים כו' כ"כ המרדכי וכתב מהרי"ו דכשבא פסח במ"ש אז יאמר מן הפסחים ומן הזבחים דאין חגיגה קריבה בשבת ובליל שני יאמר מן הזבחים ומן הפסחים דחגיגה נאכל קודם הפסח ע"כ וממילא דכשחל פסח ביום ז' וא' יאמר בהפך וק"ל:

ונודה לך שיר חדש כ"כ התוס' והמרדכי:

דרכי משהעריכה

(א) כתב מהרי"ב שאסור ליקח כוס צלוחית שקורין קלוג גלאז לפי שלא יוכל לשתות רביעית בבת אחת:

(ב) וכ"כ מהרי"ל בשם צפנת פענח אמנם כתב דיש חולקים וסוברים דיבדיל מיד:

(ג) וז"ל המרדכי בנוסח סדר הקצר שכתב שם ע"א ובין כוס ראשון לשני אם רצה לשתות שותה דחמרא מיגרר גריר:

(ד) וכ"ה במנהגים שלנו וכתב עוד כשצריך לברך שבע ברכות בליל פסח יברך ברה"מ על כוס שלו וז' ברכות על כוס של חתן:

(ה) וכ"ה המנהג:

(ו) ותמיהני על דברי אגודה שהרי יש לחזר אחר עולשין שהוא השנוי תחילה במשנה אבל על דברי האגור אין להקשות כן דאפשר לומר והאגור מיירי שאין לו אלו הירקות השנויין במשנה כלל וחזרת לאו דוקא ולכך קאמר דיש ליקח לענה:

(ז) ובתשובת מהרי"ו כתב דאם חל פסח בשבת יערבו מבע"י ואח"כ בשבת יכול לערבו היטב ע"ל סימן שכ"ב נתבארו דינים אלו:

(ח) וכתב הר"ן פרק ע"פ דף רצ"א ע"א דעצם בלא בשר לא מיקרי תבשיל לכן צריך שיהא מעט בשר סריך עליו:

(ט) וכ"כ אבודרהם מיהו כתב בשם הרי"ף דאין לחוש:

(י) שלא נוכל להקריב קרבן הפסח כתיקונה ונראה דמזה נשתרבב המנהג לאכול ביצים בליל פסח כתב מהרי"ו בדרשותיו שצריך לצלות הזרוע והביצה מבע"י דהואיל שאינו אוכלו בי"ט אסור לצלותו בי"ט ונראה דאם רוצה לאכלו בי"ט ראשון ולעשות אחרות לליל י"ט שני דרשות בידו ואז יוכל לצלות אף בי"ט הואיל שאכלו באותו יום ולא כתב מהרי"ו אלא לפי המנהג שנוהגים להשהותו עד ליל ב':

(יא) מצאתי כתוב בשם מהרי"ל דדוקא בפסח לא יטול קודם קידוש משום דמפסיק בין קידוש לסעודה ואי הוי נוטלין לקידוש אז היה נראה דעושין כב"ש דס"ל דקידוש צריך נטילה אבל כל השנה נראה כנוטל לסעודה עכ"ל ואע"ג דטיבול שאחר הקידוש צריך נטילה מ"מ אם היה נוטל קודם קידוש היה נראה דנוטל לצורך קידוש כי לא יעלה על דעת הבריות שנוטלין לטבול משא"כ בשאר ימות השנה כן נ"ל:

(יב) מיהו אפשר לומר דסיפור ההגדה הוי כמו תפלה שאנו מספרים כבוד האל ושבחיו יתעלה לכן צריך כאן נטילה וע"ל סי"ז ולכ"נ דיש ליטול אחר קידוש לטיבול ראשון בלא ברכה ול"מ עשיית צרכיו כמ"ש לעיל סי' ז' ולא יטול קודם קידוש כלל כמש"ל בשם המרדכי והרא"ש והר"י דאפילו ברגיל בשאר ימות השנה ליטול קודם קידוש יטול בפסח לאחר קידוש ואח"כ כשגומר ההגדה ושתה כוס שני יטול ידיו לסעודה ויברך ענט"י ויש טועים ונוטלים ידיהם קודם קידוש ואח"כ מביאים עצמם לידי חיוב וחוזרין ונוטלין לטיבול ראשון ושיבוש הוא כי מאחר שלבסוף חוזרים ונוטלים לסעודה א"כ ב' הנטילות שעושין הם לצורך הטיבול ולכן אין לעשות אלא אחד מהם וכדי שיברך עליה כתב הטור שיביא עצמו לידי חיוב וכבר כתבתי שאין לברך עליה כלל עד הנטילה שעושין קודם הסעודה וכן אין לעשותה אלא עד אחר קידוש כמו שכתבתי וכן דעת מהרי"ל אלא שכתב שירחץ מעט קודם קידוש כדי לנקות ידיו לברכה ואם ידיו נקיות א"צ במרדכי כתב פרק ע"פ דף רצ"ב ע"ב משמע דנטילה לטיבול ראשון צריך ליטול עד הפרק כמו לתרומה דהיינו כל היד עד הזרוע:

(יג) וכ"ה בהגהת סמ"ג:

(יד) ואני לא ראיתי מימי לברך אחר אכילת מרור בורא נפשות רבות ואפשר דסוברים דמרור מיקרי דברים הבאים תוך סעודה שלא מחמת הסעודה שאינה צריכה ברכה אחרונה ובטיבול ראשון אין אוכלים כזית ירקות לכן אין מברכין ברכה אחרונה ואפילו אם אכל כזית בטיבול ראשון י"ס דאין לו לברך בטיבול ראשון ברכה אחרונה וכמ"ש למטה בשם (חסר כאן בטורים שלפנינו תיבות אלו) הרשב"א וכ"כ המ"מ בשם הרשב"א והכי נקטינן:

(טו) ובאגור כתב דבעל אגודה נהג לתת מעט חרוסת בחומץ כדי לצאת דברי כולם וחכמי אשכנז נוהגין לעשות בחומץ וכן המנהג:

(טז) כתב המרדכי דיש נוסחת הסדר הקצר שיסד שיטבול כל הירק בחומץ וכתב עוד דאין לעשות ב' הטיבולין בזה אחר זה אלא יפסיק בהגדה בינתים וכתב מהרי"ל דיש נוהגים שלא לאכול שום טיבול באותה לילה רק ב' טיבולים אלו:

(יז) כתב מהר"א מפראג דאין לשבש ולומר כהא לחמא או הא כלחמא אלא הא לחמא ע"ש המקרא למאן יראו את הלחם וגומר כתב מהרי"ב די"ל הא לחמא בלשון שמבינים הנשים והקטנים וכן עשה ר"י מלונדרי תקן כל הגדה בלשון לעז כדי שיבינו הקטנים והנשים עכ"ל וכלבו כתב דמנהג יפה הוא:

(יח) במהרי"ל אבל בשאשתו ובניו שואלין אותו אצ"ל מה נשתנה ומתחיל מיד עבדים היינו: עוד שם כשיגיע לדם ואש ותמרות עשן יזרוק באצבעו לחוץ וכן כשאומר דצ"ך עד"ש באח"ב בפרט ובכלל סך הכל י"ו פעמים וכן נהג מהר"ש ואמר שכן הוא בספר אבי"ה נגד י"ו פנים של היות עכ"ל ונראה שרומזים כאן שחרבו של הקב"ה נקרא יוה"ך והוא מלאך ממונה על הנקמה כידוע למקובלים ונוהגים לזרוק מן הכוס באצבע לרמוז על מה שנאמר (שמות ח) אצבע אלהים הוא ודלא כמו שמצאתי כתוב בהגהת מנהגים דיש לזרוק בזרת קטן:

(יט) כתב הר"ן פרק ע"פ דף רנ"ב ע"ב הא דאמרינן כל שלא אמר דברים אלו בפסח לא יצא י"ח היינו ידי מצוה מן המובחר אבל ידי הגדה מיהו יצא וכתב מהרי"ב בדרשותיו שיגביה הפרוסה משום לחם עוני ולא כמהרי"ל שכתב ליקח השלימה העליונה: